חזקה (הלכה)
חֲזָקָה היא כלל הלכתי הנותן תוקף דיני להנחה האנושית המבוססת על סבירות, או תפיסות אנושיות שונות הגורמות לבני אדם להחזיק בדעתם מציאות מסוימת כוודאית, בין אם בנוגע לעולם הטבע ובין אם בנוגע לנפש האדם, כדי להכריע מצבי ספק. ישנן חזקות רבות הידועות בהלכה, הקובעות מהו המצב הסביר והטבעי במצבים שונים. חזקה יכולה להיסמך על מקרי עבר נקודתיים (כגון שור שנגח ההופך להיות מועד לנגוח) או על טבעו המובנה של אדם, בהמה או נכס.[1]. כלל החזקה הוא שסבירות זאת גוברת כל עוד לא הוכח אחרת. לדיני החזקות יש שימוש בכל תחומי ההלכה, כולל דברים שתוקפם מדאורייתא.
ישנם תחומי השקה בין דיני רוב לדיני חזקה, שכן על פי רוב ניתן לקבוע חזקה ורוב יכול להגדיר כי מצב מסוים הוא הפשוט יותר. לדוגמה, החזקה הקובעת שאישה יולדת בחודש התשיעי, מבוססת על המציאות שמוכיחה כי ברוב המקרים כך הוא המצב.[2]
יש להבחין בהבדל בין ה"חזקה" המשמשת ככלי משפטי והדומה לחזקה במשפט הישראלי, לבין קניין חזקה הקרוי גם הוא בשם "חזקה"[3] ומשמעו עשיית פעולה מסוימת שנעשית באופן שגרתי רק על ידי הבעלים, ומשמשת כמעשה קניין.
סוגי החזקות
חז"ל השתמשו במונח חזקה, בנושאים שונים. לעיתים צירפו למילה "חזקה" שם לוואי המבהיר את הנושא שבו עוסקת החזקה כגון: חזקת-כשרות או חזקת-ממון, ולעיתים לא צירפו מילת לוואי, והשתמשו במונח "חזקה" בלבד. לדוגמה:
- "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו" (דיני ממונות): הנחה כי אדם הנתבע על תשלום חוב בבית דין יודה בחובו (לפחות באופן חלקי), ולא יעיז פניו בעודו עומד בבית דין מול בעל חובו. על כן, אדם המכחיש לחלוטין את חובו, יהיה נאמן בהיעדר הוכחות אחרות.
- "חזקת כשרות" (סטטוס משפטי): הנחה כי כל יהודי הוא אמין ומקובל לעדות, כל עוד לא הוכח ההפך.
- "חזקת קרקעות" (דיני ממונות): הנחה לטובת בעלותו של אדם שהחזיק בקרקע (גר בה או עיבד אותה) במשך שלוש שנים רצופות ללא עוררין, אף על פי שהיו עדים שקרקע זו הייתה שייכת לאדם אחר לפני כן,[4] עד שיוכח אחרת (בתנאי שיש לו טענה- כגון 'קניתי ממך'- ללא טענה זו תהיה חזקה שאין עמה טענה).
חזקה (דמעיקרא)
חזקה (דמעיקרא) היא אחת מהחזקות הבסיסיות, וכאשר מוזכר המונח "חזקה" במקורות ההלכתיים ללא תיאור נוסף, הכוונה היא בדרך כלל לחזקה זו. משמעה של חזקה זו היא שכאשר לא ידוע מעמדו של דבר מסוים בהווה, מניחים שהוא נותר במעמדו הידוע האחרון, כל עוד אין ידיעה על כך שמעמדו השתנה. התלמוד מציין עיקרון זה במילים: "העמד דבר על חזקתו"[5] בארמית: ”אוקי מילתא אחזקיה”.
התלמוד מסיק חזקה זו מפרשת נגעי בתים בתורה, מכך שהכהן מכריז על הסגרת בית שיש בו צרעת בהיותו מחוץ לבית, אף שבעת ההכרזה הוא אינו יכול לוודא שאכן המצב מצדיק הסגרה. את ההסגרה הוא מבצע על סמך מה שהוא ראה בבית קודם להכרזה, והכהן אינו צריך לחשוש שמא בזמן שחלף מהיציאה מהבית ועד ההכרזה, השתנה הנגע, ושוב הבית אינו מחויב הסגר[6].
בחזקה זו קיימים, למעשה, שני חלקים: חזקת הגוף, שהיא חזקה מציאותית, האומרת כי מציאות לא השתנתה אם לא ידוע אחרת, וחזקת הדין, האומרת כי דינו של דבר מסוים, לא השתנה כל עוד לא ידוע אחרת. שתי חזקות אלו, מכונות לרוב "חזקה דמעיקרא" או "חזקה קמייתא"[7].
בעוד שלחזקת הגוף מקור מפורש בתורה - פרשת נגעים, נחלקו מפרשי התלמוד מה מקורה של חזקת הדין. יש שלמדו שמקורה אף הוא מפרשת נגעים, שכן סברה היא, שכאשר התורה חידשה את דין החזקה, אין עלינו לצמצם את דין החזקה רק למקרה פרטי שמוזכר בתורה, אלא יש ליטול רעיון זה ולהרחיב אותו גם באופנים שונים (בניין אב)[8]. אך יש שכתבו שמקור חזקת הדין בהלכה למשה מסיני[9].
הרב יחזקאל לנדא כתב, שכל מקור החזקה הוא מכח הפסוק, שממנו לומדים שאין לחשוש שמא השתנה מצבו של משהו בעבר מכח החזקה, אך הפסוק אינו מתייחס לשאלה האם בעתיד יתרחש שנוי. אך יש החולקים עליו בזה וסוברים שגם לעתיד יש חזקה.
ההיגיון העומד מאחורי חזקה דמעיקרא, בחזקת הגוף מתבאר בראשונים, ''דאין לנו לבדות ההשתנות מלבנו עד ראותנו אותו'' כלומר שכל עוד איננו רואים שינוי לא נוכל לחדש אותו, עוד מתבאר בראשונים שאם נלך אחר האפשרויות נגיע למקום ללא תכלית, שאין להמציא שינויים, מבלי שיש סיבה שהם קרו.
הכרעה בין חזקות סותרות
חזקת הגוף מול חזקת ממון
ישנה מחלוקת תנאים באשר למשקל שיש לתת לחזקת הגוף כאשר יש סתירה בינה לבין חזקת ממון. דעת רבן גמליאל היא שישנה עדיפות לחזקת הגוף גם כנגד חזקת ממון, ועל כן ניתן לגבות ממון על סמך חזקת הגוף. לעומת זאת רבי יהושע מעדיף את חזקת ממון על פני חזקת הגוף, ועל כן לשיטתו לא ניתן לגבות ממון רק על סמך חזקת הגוף[10][11]. עם זאת, גם לרבי יהושע חזקת הגוף גוברת על חזקות אחרות[12].
דוגמה: אדם נשא אישה, ולאחר נישואיו גילה כי אשתו אינה בתולה.
- האישה טוענת שנאנסה בין האירוסין לנישואים, ועל כן זכאית היא לכספי הכתובה.
- הבעל טוען שטרם האירוסים היא כבר הייתה בעולה, ועל כן הנישואים היו "מקח טעות" ואינה זכאית לכספים.
המחלוקת
- לדעת רבן גמליאל ורבי אליעזר, האישה זכאית לכספי הכתובה.
- לדעת רבי יהושע אין האישה זכאית לקבל את כספי הכתובה.
הסבר
בין רבן גמליאל ורבי אליעזר, לבין רבי יהושע קיימת מחלוקת עקרונית לגבי מקרה שבו קיימות שתי חזקות, חזקת הגוף וחזקת ממון, הסותרות זו את זו - האם חזקת הגוף גוברת, או האם חזקת הממון גוברת.
- לדעת רבן גמליאל ורבי אליעזר, חזקת הגוף של האישה, שנולדה בתולה, היא הגוברת, ועל כן האישה נאמנת לומר שהייתה בתולה בזמן האירוסין ונאנסה לאחריהן.
- לדעת רבי יהושע, חזקת הממון הנמצא בידי הבעל היא הגוברת, ועל מנת להוציא את כספי הכתובה על האישה להביא הוכחה לטענתה.
חזקת הגוף מול חזקת הדין
נחלקו חכמים איזו חזקה גוברת כאשר חזקת הגוף עומדת בסתירה לחזקת הדין.
דוגמה
הקדמה: סדר הופעתם של נגעי הגוף באופן המטמא את האדם הנושא אותם הוא בהתחלה בהרת (סימן לבן על העור), ולאחר מכן צומח עליה שיער לבן. אם ראשית צמח שיער לבן בעור, ורק לאחר מכן הופיעה הבהרת, אין זה נגע שמטמא והאדם טהור. אם הבהרת והשיער הלבן מופיעים ביחד, ולא ברור מה היה קודם הבהרת או השיער, אנו הולכים אחר חזקת הגוף, ומכריעים את הספק שהאדם טהור.
המקרה: אדם נטמא באחד הנגעים הכתובים בתורה, כגון שחין או מכווה שהם פגימות בעור הנגרמות מדלקת או מאש, ולאחר מכן צמח בהן שיער לבן ונטמא[13]. לפני שנטהר מנגעים אלו, התעורר ספק חדש, שכן הופיעה בעורו בהרת חדשה ובה שיער לבן ולא ברור מה הופיע קודם השיער או הבהרת.
- חכמים מכריעים את הספק לטומאה.
- רבי יהושע מכריע את הספק לטהרה.
הסבר: בין חכמים לבין רבי יהושע קיימת מחלוקת עקרונית, האם חזקת הגוף גוברת, או האם חזקת הדין גוברת.
- לדעת חכמים חזקת הדין של האדם, שכרגע דינו טמא, היא הגוברת ועל כן הוא ממשיך להיות טמא.
- לדעת רבי יהושע חזקת גופו של האדם היא הגוברת, והיות ויש ספק מי נולד קודם הבהרת או השיער, הריהו טהור.
חזקה דהשתא וחזקה שאינה מבוררת בשעתה
ערך מורחב – חזקה דהשתא
חזקה דהשתא (השתא=עכשיו) היא חזקה הפוכה לחזקה מעיקרא. בחזקה זו ידוע המצב בהווה, אך ישנו ספק לגבי המצב בעבר. על פי חזקה זו אנו מניחים כי המצב הנוכחי הוא גם המצב שהיה בעבר, עד שיוכח אחרת. לחזקת הגוף יש עדיפות על חזקה זו.
חזקה העשויה להשתנות
חזקת הגוף העשויה להשתנות, כמו למשל פרה שעכשיו היא מעוברת, אך ידוע שבסוף 9 חודשים סופה ללדת. אין אנו יכולים לומר שהלידה התרחשה בוודאי בזמן המאוחר ביותר האפשרי, וייתכן בהחלט שהלידה ארעה קודם. שכן חזקה זאת אינה נחשבת לחזקה משמעותית כמו חזקת הגוף.
דוגמה: שור שנגח פרה מעוברת, וכאשר הגיעו הבעלים, הם מוצאים את הפרה כשהיא מתה, ולצידה הוולד וגם הוא מת. בעל הפרה טוען שבשעת הנגיחה היה זה כבר אחר הלידה, ועל כן הוא תובע בנזק גם את ערך הוולד. ואילו בעל השור טוען שבשעת הנגיחה האם עוד הייתה הרה, ועל כן הוא מודה רק בנזק הפרה ללא הוולד.
לא נוכל לבוא ולחשב ולקבוע שהיות וחזקה שפרה יולדת לסוף 9 חודשים, הרי שידוע לנו מתי נולד הוולד, שכן זאת חזקה העשויה להשתנות, ובמקרה שכזה מודה גם רבן גמליאל שהמוציא מחברו עליו הראיה[14].
דינה של חזקה העשויה להשתנות, נתון במחלוקת בין שמאי הזקן והלל הזקן. נשוא המחלוקת היא אישה נידה, שנגעה במאכלים טהורים, ולאחר מכן התברר שהיא טמאה בטומאת נידה, ולא ידוע אם בשעת הנגיעה הייתה כבר טמאה.
- לדעת שמאי ניתן להעמיד אותה על חזקתה, כך שבזמן שנגעה במאכלים הטהורים היא הייתה טהורה כל עוד לא התברר לה שטמאה, והטומאה מתחילה רק מרגע שראתה דם ממש.
- לדעת הלל חזקה קיימת רק כאשר מצד הגוף עצמו אין דבר המשנה אותו (כאשר אינה עשויה להשתנות), ולכן אישה נידה שטומאתה באה לה בקביעות במחזור חודשי, אין לה חזקת הגוף באותם ימים של המחזור וחוששים שנגעה במאכל לאחר שנטמאה[15].
חזקת חיים
מי שנצפה בפעם האחרונה כשהוא חי, אף על פי שעכשיו אינו נמצא בפנינו, כל עוד לא התקבלה עדות שהוא מת, הרי הוא מוחזק כאדם חי. חזקה זו נחשבת לאחת מתולדותיה של חזקת הגוף, האומרת כי יש להניח שמצב מסוים לא השתנה אם לא הוכח אחרת. המשנה במסכת גיטין נותנת דוגמאות.
- דוגמה ראשונה - ”בת ישראל שנישאת לכהן, והלך בעלה למדינת הים - אוכלת בתרומה, בחזקת שהוא קיים” (משנה, מסכת גיטין, פרק ג', משנה ג').
- הסבר: לגבי תרומה נאמר: "וְכָל-זָר, לֹא-יֹאכַל קֹדֶשׁ"[16]. כלומר רק הכהן ומשפחתו רשאים לאכול תרומה[17]. בת ישראל (שאינה בת כהן) כשהיא נישאת לכהן, רשאית לאכול תרומה כמו בעלה. אם בעלה מת, היא רשאית להמשיך לאכול תרומה משום ילדיה הכהנים. אך אם בעלה מת טרם שנולדו להם ילדים או שנולדו ומתו ולא נותר להם אף זרע, פגה זכאותה לאכול תרומה. אומרת לנו המשנה שאם בעלה הכהן נסע לחו"ל כשאין להם ילדים, ולא חזר כבר זמן רב אך אין עדות שהוא מת, הרי הוא בחזקת חי, ואשתו זכאית להמשיך לאכול תרומה כל עוד לא התקבלה עדות שהוא מת.
- דוגמה שנייה - ”המביא גט, והניחו זקן או חולה - נותנו לה, בחזקת שהוא קיים” (משנה, מסכת גיטין, פרק ג', משנה ג').
- הסבר: בדוגמה זאת מאריכה המשנה את גבולות החזקה. מדובר באדם החי בחו"ל ושולח גט לאשתו שבארץ. השליח עזב את הבעל בחו"ל, כשהוא זקן וחולה, וסיכוייו למות גדולים, ואם באמת ימות, הרי האשה אלמנה ולא גרושה וקבלת הגט לא תועיל (לשאלה זו, האם היא אלמנה או גרושה, יכולה להיות השפעה רבה בקשר לעניינים רבים, כדוגמת ייבום או יכולתה להנשא לכהן). עם כל זאת, אומרת המשנה שכל עוד לא נתקבלה עדות אחרת, הבעל בחזקת חי, והאישה גרושה ולא אלמנה.
- רש"י מסביר שהמשנה מדברת בזקן עד גיל 80, אבל מי שעבר גיל זה כבר אין לו חזקת חיים. כן מפרש רש"י שהמשנה עוסקת בחולה אך לא בגוסס.
חזקה הבאה מכוח רוב
גם אם מציאות מסוימת הוחזקה ככזו, על ידי השערה המתבססת על רוב המבסס את העובדה, ניתן לפסוק את ההלכה על פי חזקה כזו, ולקבוע כי מספק אין לחשוש שמא השתנתה המציאות.
חזקה זו, שימשה כמה מהראשונים[18] בבואם לפסוק בשאלה נפוצה, באותם ימים: בהמה שנשחטה, ולאחר שחיטתה התעוררה שאלה האם נטרפה. השאלה היא, האם ניתן לאכול את בשרה, ובמיוחד התעוררה השאלה אודות הגבינות שייצרו מחלבה.
לבהמה כזו, אין חזקה האומרת כי מכיוון שלא הייתה טריפה בעבר - שהרי היא חיה למעלה משנים עשר חודש[19], מכיוון שזו הייתה חזקה שאינה מבוררת בשעתה. למרות זאת, ניתן להתיר אותה ואת גבינותיה לאכילה, מכוח כללי הרוב, האומרים כי מכיוון שרוב בעלי חיים כשרים ואינם "טריפה", הרי שכל בעל חיים שאין סיבה לומר כי הוא טריפה, יש להניח כי הוא כשר. מסיבה זו, גם כאשר כבר התעוררה שאלה וישנה סיבה לומר שהוא טריפה, יש לפנינו חזקה הבאה מכוח הרוב, שהרי באותה שעה בה לא ידענו האם בעל חיים זה הוא כשר או טריפה, היה עלינו להניח שהוא כשר ולא טריפה - כמו הרוב, ומכיוון שכך, כבר הוחזק זו שאינה טריפה, ויש להעמידה על חזקתה.
חזקות אחרות
חזקה שאין אדם פועל בניגוד לטבעו או תכונותיו
כלל זה מסייע בידינו לפסוק כלפי אדם בדינים שונים:
- בדיני נאמנות. כגון: חזקה שאין אדם חוטא ולא לו, כלומר: אין לחשוד באדם שיעבור עבירה כשאין לו עצמו תועלת בדבר אלא רק עבור אחרים.
- בבירור ספקות. כגון: "חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידיו דבר שאינו מתוקן"[20]. חז"ל הבחינו בין חבר (תלמיד חכם) לבין עם הארץ. בעוד שעם הארץ חשוד על המעשרות (אינו מקפיד לעשר פירות וירקות), ועל כן פרי שאדם קיבל מעם הארץ עליו לעשרו מחמת הספק, אבל חבר אינו נותן פרי לחברו מבלי שייעשרנו תחילה, ועל כן חבר שנפטר, והשאיר אחריו פירות, חזקה שהם מעושרים.
- כהוכחה על דרך השלילה. כגון: אדם המודה בחלק מחובו לאדם אחר, מחייבים אותו להישבע שהוא דובר אמת, ולא מאמינים לו מדין מיגו, שיכול לטעון טענה טובה יותר, ולכפור בחוב כולו. כי באמת לא יכול לעשות כן, כי "חזקה שאין אדם מעיז פניו כלפי בעל חובו"[21][22].
- בדיני ממונות. כגון: אדם שלווה כסף מחבירו, לא יפרע את חובו לפני התאריך שנקבע, כיון שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו ודי בחזקה זו כדי להוציא ממון.
חזקה על פי המוסכם בין בני המקום
סיטואציה כלשהי, שאין כל עדות לנכונותה, אך כך היא מוחזקת בעיני בני מקום פלוני, נחשבת היא כמציאות על כול ההשלכות ההלכתיות הנובעות מכך.
התלמוד במסכת קידושין מספר כדלקמן: "אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מלקין על החזקות, סוקלין ושורפין על החזקות...דאמר רבה בר רב הונא איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית, נסקלין זה על זה, ונשרפין זה על זה"[23].
הסיפור מתייחס לארבעה בני אדם שחיו בבית אחד. גבר ואישה, ילד וילדה. אף אחד לא היה נוכח בחתונתם של הבוגרים, ואף אחד לא היה נוכח בלידת הילדים. אך בעיני בני העיר הם היו מוחזקים כזוג נשוי ושני ילדיהם, אח ואחותו.
- אם יבוא הבן על הבת, ילקו שניהם כדין הבא על אחותו.
- אם יבוא הבן על האישה, יסקלו שניהם כדין הבא על אמו.
- אם יבוא הגבר על הבת, ישרפו שניהם כדין הבא על בתו.
כללי חזקה זו
כאמור, מעלת חזקה זו היא לא רק אם ההנחה הראשונית התקבלה על ידי חזקה דמעיקרא - כלומר שידוע היה בבירור שהמצב הראשון נקבע על ידי השערה נכונה, אלא גם אם התעורר ספק על מצב כלשהו, וייתכן שקביעתו מלכתחילה הייתה שגויה, גם במצב זה יש להותיר את ההנחה הקודמת על כנה עד שיתברר אחרת.
אודות מושג זה קובעת הגמרא כי "גדולה חזקה", כראיה מביאה הגמרא את המעשה בעזרא הסופר, כאשר עלו הכהנים לארץ ישראל, לאחר שחלקם הגדול התערב בנישואים עם נשים נוכריות, הוא אסר עליהם לאכול תרומות ומעשרות, אך התיר להם לפרוס את כפיהם בברכת כהנים, כיוון שהוחזקו בכך, אף על פי שאסורים בתרומות ומעשרות שלא הוחזקו בכך בגולה, מפני הפסולים שהתערבו בהם[24].
חזקה זו משמשת את פוסקי ההלכה בספקות רבים, במיוחד בהלכות אישות, ואף היוותה שיקול משמעותי בפסיקה בפרשת האח והאחות על ידי הרב שלמה גורן, פסק הלכה עליו ערערו רוב הפוסקים בדורו, פסיקה שדנה בשאלה אודות אדם מסוים, האם הוא בחזקת גרות או בחזקת גויות, וממילא - האם אשתו נחשבת לאשת איש, ובניה מבעל זר - ממזרים.
חזקה עקב מאורע החוזר ונשנה כמה פעמים
- ערך מורחב – חזקת שור המועד
חזקה יכולה להיקבע עקב חזרה של מספר אירועים. ישנה מחלוקת תנאים במספר האירועים הנצרכים לחזרה על מנת לקבוע חזקה. לשיטת רבי יהודה הנשיא, חזקה נקבעת לאחר שני מקרים, ולשיטת רבן שמעון בן גמליאל חזקה נקבעת לאחר שלוש מקרים.
רב יוסף פסק כי בנישואים (אשה קטלנית) ומלקות (ראו להלן) ההלכה כרבי יהודה הנשיא, ובברית מילה ובהלכות שור מועד, ההלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שרק שלוש פעמים מייצרות חזקה[25].
לפי כללים אלו, נקבעו ההלכות הבאות:
- שור המועד: בעל חיים שפגע בבעל חיים אחר או באדם או גרם לכל נזק אחר לא שגרתי, היות שמדובר במקרה חריג בעליו משלמים על הנזק רק חצי משווי הנזק (בעל חיים זה מכונה 'שור תם', אך דין זה נכון לכל בעל חיים שהזיק באופן לא רגיל). לעומת זאת, בעל חיים שגרם נזק לא שגרתי (לדוגמה, נגיחה) בשלושה מקרים שונים, יוצא ממעמדו כשור תם ונחשב מעתה ל'שור מועד', ומשכך, חלה אחריות גדולה יותר על בעליו למנוע אותו מלהזיק, ובמקרה והוא הזיק פעם נוספת בעליו חייב לשלם תשלומי "נזק שלם" (תשלומים מלאים) על נזקיו. בכך פסק רב יוסף כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, שחזקה היא בשלוש פעמים. דין זה מבוסס על הכלל שאין לגבות תשלום כאשר בדבר אינו ברור באופן מלא (חזקת ממון), שכן המוציא מחבירו עליו הראיה, ולכן יש לפסוק כרבן שמעון שחזקת שור המועד היא רק אחרי שלוש פעמים[26].
- חזקת מלקות: אדם שעבר על מצוות לא תעשה שעונשן כרת התחייב מלקות ולקה פעמיים, אם עבר אותה עבירה פעם שלישית, אין מענישים אותו פעם נוספת במלקות, אלא מכיוון שכבר לקה פעמיים, הוחזק אדם זה כרשע שמוחזק לעבור עבירות שעונשם מלקות, ולכן בית הדין מקרבים אותו למיתה - שהתחייב בה ממילא - כעונש הכרת, הם מכניסים אותו ל"כיפה" (בית כלא מיוחד), מאכילים אותו "לחם צר ומים לחץ" (מאכלים כדי חייו), ולאחר שבני מעיו התכווצו מחמת האכילה המועטת, הם מאכילים אותו שעורים, ומכיוון שבני מעיו מכווצים, הם לא מסוגלים לסבול מאכל גס זה, וכריסו מתבקעת[27].- בכך, ההלכה נפסקת כרבי יהודה הנשיא, שחזקה היא בפעמיים[28]. הסיבה לכך שרב יוסף מקל במחלוקת זו ופוסק שדי בפעמיים כרבי יהודה הנשיא היא מכיוון שמדובר באדם שהתחייב ממילא במיתת כרת, ולכן יש להקל במיתתו[29]. יש המפרשים, שלמעשה מדובר כאן בחומרא, שכן יש להחמיר בקיום המצווה לבער את הרשעים מעם ישראל, ולייסר אותם[30].
- בנושא נישואים נקבע כי אישה שנישאת לבעל אחד ומת, וכך גם לשני, לא תינשא עוד. שכן חזקה עליה שיש בה דבר הגורם לבעליה למות, והיא נקראת אישה קטלנית. בנושא זה, שהוא פיקוח נפש וספק נישואין עם עקרה או אשה קטלנית שנישואיה סכנה, החמירו חז"ל כרבי יהודה הנשיא שחזקה היא כבר בפעמיים[31].
- בנושא ברית מילה נקבע כי אישה שבנה הראשון מת מחמת מילה, וכך גם בנה השני, לא תמול עוד את בניה, שכן חזקה שבניה חלשים הם ומתים מחמת המילה[32]. גם כאן החמירו חכמים כרבי יהודה הנשיא שמספיק פעמיים מפני פיקוח נפש[33].
- בנושא גירושים נקבע כי אישה שהפילה את ולדה, וחזרה והפילה שלוש פעמים, חזקה עליה שהיא מפילה את ולדותיה[34], ועל בעלה לגרש אותה ולשלם לה את כתובתה[35] (האישה רשאית להינשא לאחר, שכן חכמים תלו את ההפלות בבעל ולא באישה[36]).
- בנושא וסת והלכות נידה נקבע, כי אישה שנקבעה כנידה ביום קבוע, במשך שלוש פעמים, שלכולם מכנה משותף, למשל יום בחודש, נקבע יום זה כיום הווסת, ואסור לקיים יחסים אתה באותו יום (ולילה קודם - או להפך). בכך נקבעה ההלכה כרבן שמעון, שכן הכלל אומר כי ספק איסור של חכמים - יש להקל בו ולא להחמיר[37].
בנוסף, נחלקו רבי ישמעאל וחכמים האם חזקת קרקעות היא חזקה הקשורה בחזקת שלוש פעמים ובעצם גם שם ישנה מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה הנשיא לגבי מספר השנים, או שמא הכול מודים בה[38].
חזקת כשרות
- ערך מורחב – חזקת כשרות
חזקה זאת אומרת כי כל יהודי הוא בחזקת כשר, ולא רשע. לפי דעה אחת, חזקה זו מבוססת על העובדה שכל בני ישראל נבראו על ידי הבורא ישרים וכשרים (שאינם עוברי עבירות). ישנה דעה שחזקה זו מבוססת על חזקה דמעיקרא, שאנו אומרים העמד אותם על חזקתם שהם כשרים, ויש אומרים שאין לחזקה זו קשר לחזקה דמעיקרא, אלא מדובר בחזקה עצמאית, שכל יהודי מוחזק כמתנהג בכשרות, שהיא המבוססת על רוב יהודים שהם כשרים. האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים סובר בספרו ויואל משה כי בימינו שרוב היהודים הם חילונים ומעטים הם יהודים שומרי תורה ומצוות לא קיימת חזקה כזו.
בכלל של חזקת כשרות משתמשים בדיני אישות, בדיני איסורים ובעדות.
- אישות - אישה שבעלה נסע לחו"ל, ולאחר 12 חודש ילדה אשתו. מחזיקים את האישה בחזקת כשרותה, ואומרים שהוולד נשתהה במעי אמו, ולא שהיא זינתה[39].
- איסורים - רמב"ם הלכות מאכלות אסורים: "המתארח אצל בעל הבית בכל מקום ובכל זמן, והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג - הרי זה מותר, ואין צריך לשאול עליו, אף על פי שאינו מכירו, אלא יודע שהוא יהודי בלבד"[40].
- עדות - רמב"ם הלכות קידוש החודש: "בראשונה, מקבלין עדות החודש מכל אדם מישראל, שכל ישראל בחזקת כשרות, עד שייוודע לך שזה פסול"[41][42].
חזקת מטלטלין
- ערך מורחב – חזקת מטלטלין
חזקה זאת מכונה על ידי חז"ל גם: "חזקה כל שתחת יד אדם הרי הוא שלו".
אומר הרמב"ם: "כל המיטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו, אף על פי שהביא התובע עדים שהמיטלטלין האלו ידועין לו. כיצד: בגד זה או כלי זה שבידך או שבתוך ביתך, שלי הוא ואני הפקדתיו אצלך, או השאלתיהו לך, והרי העדים שהן יודעין אותו מקודם ברשותי, והנתבע אומר לא כי, אלא אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה - הרי זה הנתבע נשבע היסת, ונפטר"[43].
חזקה זו גוברת על חזקת מרא-קמא, ועל כן המערער אינו יכול לדרוש שהחפץ יחזור אליו בזכות חזקת מרא-קמא שעומדת לכאורה לזכותו בגין העדים שהביא שהחפץ היה שלו[44]. האחרונים חלוקים ביניהם האם חזקה זו מבררת לנו בוודאות שהחפץ שייך למחזיק בחפץ, וממילא מסייעת גם באיסורין, או שהיא פועלת כחזקת ממון, שאי אפשר לקחת ממון מאדם המחזיק בו, אלא בראיה ברורה[45].
מקרים בהם חזקת מטלטלין לא חלה
- חזקת מטלטלין לא חלה על בהמות או חיות שאינן שמורות, אלא מהלכות בדרך ורועות. שכן אם יטען המחזיק כנגד המערער "אתה נתת לי במתנה", או "אתה מכרת לי", יטען המערער "היות הבהמה בידך אינו ראיה שכן מאליה היא נכנסה לרשותך, או שאתה תפסת אותה בעת שרעתה בחוץ ללא שמירה". במקרה כזה יישבע המערער שבועת היסת, ויקבל את הבהמה בחזרה לרשותו[46][47][48].
- חזקת מטלטלין לא חלה על אומן המתקן כלי עבודה והנמצאים בבית המלאכה שלו, המערער טוען לתיקון מסרתים לך, ואילו האומן טוען קניתי ממך, או שנתת לי אותם במתנה[49].
חזקת ממון
- ערך מורחב – חזקת ממון
חזקת ממון היא חזקה משפטית, המעניקה עדיפות למי שמחזיק בנכס או בממון. יסודה הוא העמד דבר על חזקתו, הנח שהממון שייך לבעליו עד שיתברר לך אחרת.
נחלקו הפוסקים אם חזקה זו וחזקת מרא קמא מסתמכת על חזקה דמעיקרא המועלת גם באיסורים, ומורה שהמציאות לא השתנתה[50], או שמא היא חזקה משפטית כהמוציא מחברו עליו הראיה[51].
הפוסקים נחלקו האם גם חזקת מטלטלין כלולה בחזקת ממון, והיא חזקה משפטית בלבד[52], או שמא היא חזקת בתורת וודאי[53].
חזקת מרא קמא
המשמעות העברית של המילים הארמיות "מרא קמא" היא "הבעלים הראשון". חפץ (ממון, או מיטלטלין, או קרקע), שבזמן מסוים, התעורר ספק מי הוא הבעלים שלהם, קובע בית הדין כי הבעלים הוא מי שהיה הבעלים הקודם, ואם זה האחרון טוען לבעלות על החפץ, אזי עליו להביא ראייה לבעלותו.
המשנה במסכת בבא מציעא אומרת: "המוכר שפחתו, וילדה - זה אומר עד שלא (לפני ש) מכרתי ילדה, וזה אומר משלקחתי (אחרי שלקחתי) - יחלוקו"[54]
- הסבר: אדם העמיד למכירה את שפחתו כשהיא מעוברת ולאחר מכן ילדה ולא ברור אם ילדה לפני מעשה הקניין או לאחריו, ולכן לא ברור למי הוולד שייך, למוכר או לקונה. הגמרא[55] מסבירה שדברי המשנה "יחלוקו" הם לדעת התנא סומכוס הסובר שממון המוטל בספק חולקים, אולם ההלכה היא לדעת רבי מאיר שהוולד בחזקת מרא קמא, והוא שייך למוכר, ואם הקונה רוצה להוציא את הוולד מהמוכר, עליו להביא ראיה שהוולד נולד לאחר מעשה הקניין.
חזקת מיטלטלין וחזקת קרקעות מול חזקת מרא קמא
הדין שהחפץ שייך לבעלים הראשון, מתקיים רק כאשר החפץ עדיין ברשות המוכר, אבל אם הוא כבר עבר לרשות הקונה, חזקת מיטלטלין גוברת, ועל המוכר להביא ראיה. אבל בקרקעות אם מתעורר ספק, היא שייכת למרא קמא כיוון שקרקע בחזקת בעליה קיימת גם כאשר אחר נמצא בה באופן פיזי, ולכן לא קיימת חזקת הממון אצל מי שאוכל את פירות הקרקע באופן זמני (הקונה)[56].
חזקת קרקעות
- ערך מורחב – חזקת קרקעות
חזקת קרקעות היא חזקה הנקבעת במשך שלוש שנים. אם אדם גר בקרקע השייכת לחברו, באופן של בעלות, יש להניח שהיא שלו. אם כי, עד שלוש שנים, אין לחזקה כל תוקף, שכן עד שלוש שנים נהוג להחזיק שטר קניין, ומכיוון שכך, בהיעדר הוכחת השטר, ישנה "ריעותא" המורה על כך שהמחזיק בקרקע לא קנה אותה, ויש להעמידה בחזקת בעליה הראשונים. רק לאחר שלוש שנים, כאשר דרכם של אנשים לא לשמור את שטרם יותר, יש לחזקה תוקף[57]. לפי גישה אחרת, חזקה זו היא תקנת חכמים, שמכיוון שלאחר שלוש שנים אין דרכם של אנשים לשמור את שטרותיהם, תיקנו חז"ל מפני תיקון העולם, שאדם המתגורר בקרקע, תהיה לו חזקת בעלות על הקרקע[58]. חזקה זו מופעלת בתנאי שיש למחזיק טענה- ירשתי שדה זו, קניתי ממרא קמא וכדומה.
חזקת שררה
חזקת שררה היא חזקה הבאה לקבוע שררה לאדם שנתמנה לתפקיד מכובד. במקרה כזה, קיימת דעה שלא ניתן להורידו משררתו ללא קשר לחזקה, שהרי קיים הכלל "מעלין בקודש ואין מורידין"[59], וכן מפני שכך נלמד מפרשת שום תשים עליך מלך[60].
כך למשל, כאשר מינו את רבי אלעזר בן עזריה למינוי הנשיא, בפרשת הדחתו של רבן גמליאל, ולאחר תקופה הוחלט להחזיר את רבן גמליאל למשרתו, תיקנו החכמים כי מכיוון שלא ניתן להדיח את רבי אליעזר בן עזריה ממשרתו, שהרי מעלין בקודש ואין מורידין, אז רבן גמליאל ידרוש שלוש שבתות בחודש, ובשבת הרביעית ידרוש רבי אלעזר בן עזריה.[61]
חזקת שררה עוברת בירושה[62] והדבר נלמד מפרשת מלך שנאמר: "לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל"[63].
חזקת מצוות
מי שהתרגל לקיים מצווה מסוימת עבור הציבור, יש לו חזקה עליה, ואין להעבירו מתפקיד זה[64]. המהר"ם מרוטנבורג למד הלכה זו מדברי רבי יוסי בתלמוד בבלי[65] הקובע שכהן גדול שהפסיק לעבוד מחמת טומאת קרי ומינו כהן אחר תחתיו, חוזר למעמדו לאחר שנטהר[66]. מקור נוסף למד הרב יוסף קולון[67] מהמשנה[68] האוסרת לשנות מיקום של עירוב תבשילין לבית אחר מפני דרכי שלום[69] לדעת הרב עקיבא איגר לא רק שאסור להעביר אותו מתפקידו, אלא גם למנות אדם נוסף שיתחלק עמו במצווה אסור[70]. לעומתם יש הסוברים שאין חזקה למצוות[71], אמנם דעתם אינה להלכה[72].
דוגמאות
- שליח ציבור - אדם שהתפלל לפני התיבה, תפילה מסוימת, שלוש פעמים[73] רצופות (כגון: תפילת נעילה ביום הכיפורים), אי אפשר למנוע ממנו להתפלל תפילה זאת כשליח ציבור, מעתה ועד עולם[74].
- תוקע - מי שתקע בשופר, בימים נוראים, באותו בית כנסת ברציפות, במשך שלוש שנים. לא ניתן למנוע ממנו את מצוות התקיעה בבית הכנסת, מעתה ועד עולם[74].
זכייה בירושה
האחרונים נחלקו האם חזקת מצוות היא כשררה או לא, וכפועל יוצא מכך האם חזקת המצווה עוברת בירושה. לשיטת הסוברים שהיא כשררה, עוברת חזקת המצוות בירושה, ולשיטת הסוברים שאין חזקת מצוות כשררה, אין היא עוברת בירושה.
גם הסוברים שאין היא כחזקת שררה, מסכימים כי חזקת מצוות תעבור בירושה, אם המחזיק קנה אותה בדמים לו ולזרעו אחריו.
בכל מקרה חזקת מצוות אינה עוברת בירושה, אם הבן אינו ראוי. לדוגמה: שליח ציבור שתש כוחו, ולבנו אין קול נעים[75], הבן אינו יורש.
חזקת תשמישין (חזקת שימוש)
חזקת תשמישין נוצרת כאשר שני שכנים דרים אחד בסמיכות לשני, והאחד עובר על כללי היחס בין שכן לשכן, ומבצע פעולה שזקוקה לאישורו המלא של שכנו. למשל: פתיחת חלון במקום שהוא יכול לראות את חברו ולהזיק בהיזק ראיה, הוצאת זיז לשטח חברו, בניית קיר המאפיל ומסתיר את האור מחצר שכנו, וכל הפעולות המפורטות בדיני הרחקת נזיקין. במקרה שהלה עבר על הכללים, והשכן ראה ושתק, יש להניח שהוא מחל לו על כך, ושוב אין אף אחד משניהם יכול לערער על כך, אם השני מתנגד לשינוי.
הראשונים נחלקו בגדר לזמן, בו נקבעת חזקה זו. הרמב"ם[76] קובע כי מיד כאשר השכן ראה את המעשה ושתק, החזקה חלה. הראב"ד[77] חלוק על כך, וסבור שאם השינוי לא הייתה בפניו של השכן, אין החזקה נקבעת עד שלושים יום. לפי דעה אחרת[78] גם לחזקת תשמישין נדרשת חזקת שלוש שנים.
תקנות "חזקה" בהיסטוריה ההלכתית
כדי להגן על זכויותיהם של יהודים מפני שכניהם הגויים, או מפני יהודים אחרים, תיקנו הרבנים תקנות, המבוססות על דיני חזקה.
בימי הביניים נאסר על היהודים, בארצות רבות, להיות בעליהם של נכסי דלא ניידי. מסיבה זאת נאלצו היהודים לשכור את הבתים ששימשו לצורך מגוריהם, או עסקיהם, מאת שכניהם הגויים. בחלוף הזמן, כאשר ראה המשכיר הגוי, כי היהודי מצליח בעסקיו, הוא העלה את דמי השכירות באופן דרסטי, ואם השוכר היהודי סירב לשלם את דמי השכירות המופקעים, סילק אותו המשכיר מהנכס המושכר, והשכירו לאחר, שלקח את עסקו ופרנסתו של השוכר הראשון. כדי למנוע זאת, הודיעו הרבנים כי לשוכר הראשון יש חזקה במושכר, והכריזו חרם ושמתא על כל איש יהודי, אשר ישכור חנות או דירה, אם כבר שכרם יהודי אחר[79].
רבנו גרשום מאור הגולה במאה ה-11 תיקן תקנה שלא ישכור יהודי מגוי בית שדר בו יהודי אחר מבלי לקבל את רשותו. ואפילו אם מכר הגוי את הבית לגוי אחר, לא פקעה זכות היהודי הראשון עד שתעבור שנה, מיום צאתו מהדירה. כמו כן תיקן תקנות שיהודי לא ייקח חזקת שררה של יהודי אחר[80].
במאה ה-16, התעוררה שאלת החזקה בארצות שקלטו את מגורשי ספרד ופורטוגל. האזרחים היהודים החדשים שהגיעו לא מכבר, והצטיינו בכישרונותיהם המסחריים ובתרבותם, היוו גורם תחרותי קשה ליהודים המקומיים. הרבנים תיקנו תקנות "חזקה" חמורות, כדי להגן על המקומיים שלא ינושלו ממעמדם.
לקריאה נוספת
- יוסף דב סולוביצ’יק, בגדר חזקת קרקעות, בתוך: שעלי דעת, ו, תשמ"ט, עמ' 111-117
- נחום אליעזר רבינוביץ', מושג החזקה כהוכחה משפטית במשנת הרמב"ם, בתוך: הגיון, ד, תשנ"ז, עמ' 73-76
- האנציקלופדיה התלמודית, חלקים י"ג, י"ד
קישורים חיצוניים
- קטגוריה:חזקות באתר ויקישיבה, מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם
- סוגי חזקות, מאת הגאון הרב שלמה פישר, באתר ישיבה
- האם הורגים על חזקות, מאת אביעד ברטוב, מתוך דף קשר של ישיבת הר עציון
הערות שוליים
- ^ אבחנה דומה, בדיני רוב נמצאת בתלמוד, ומוגדרת בו כ"רובא דאיתא קמן" למול "רובא דליתא קמן"; כלומר - רוב שישנו לפנינו, וניתן להבחין סטטיסטית מתוך כמה אפשרויות נספרות באפשרות הסבירה יותר, ורוב שאינו לפנינו, והאבחנה מתבצעת על סמך היגיון וסבירות אפריוריים.
- ^ ראו לדוגמה בתלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ז עמוד א', שהתלמוד דן בנוגע לרוב הנשים שיולדות בחודש התשיעי, ובפירוש התוספות (בפסקה וזו) משתמשים ברוב זה, כדי לקבוע חזקה.
- ^ משנה, מסכת קידושין, פרק א', משנה ג'.
- ^ די בכך שהעדים מעידים שהראשון גר בה יום אחד בלבד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נ"ג עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף י' עמוד ב' ותוספות שם.
- ^ שב שמעתתא א-כ.
- ^ הרב שמעון יהודה שקופ בשערי יושר ח"ב שער א'.
- ^ מהרש"א בחולין יא. (על תד"ה מנא) בדעת רב.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ג עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ע"ה עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ע"ה עמוד ב' ותוספות שם ד"ה 'אבל היכא'
- ^ השחין והמכווה אינן מטמאים עד שלא צומח בהן שיער לבן.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ"ו עמוד א'. וראו עוד תירוץ התוספות רי"ד בכתובות י"ב ע"א, שכתב אחרת
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ב' עמוד א' על פי רש"י.
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק י'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות תרומות, פרק ו', הלכה ה'
- ^ הרשב"א בחולין י"א ע"א, בשם הר"ש משאנץ, ו"רבינו הרב" - ככל הנראה רבינו יונה.
- ^ לפי ההלכה, טריפה אינה חיה למעלה משנים עשר חודש, ולכן בעל חיים שחי למעלה משנים עשר חודש, התברר למפרע, כי הוא לא היה טריפה באותו זמן, לפני שנים עשר חודש.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ל"ב עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"א עמוד ב'
- ^ ראו עוד בנוגע לחזקות מסוג זה: הערך "חזקה אין אדם חוטא ולא לו", באתר ויקישיבה, הערך "חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה", באתר ויקישיבה, הערך "חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", באתר ויקישיבה, הערך "חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו", באתר ויקישיבה, הערך "חזקה אין אדם מתפייס", באתר ויקישיבה, הערך "חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת", באתר ויקישיבה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ד עמוד ב'.
- ^ הרמב"ן, הריטב"א ורבי מנחם המאירי, מסכת יבמות, דף ס"ד עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"א עמוד ב'.
- ^ פרשנות זו, שסוגיא זו היא כשיטת רבי יהודה הנשיא, היא שיטת הסוגיא במסכת יבמות שם, אך במסכת סנהדרין ניתנו פרשנויות נוספות למשנה זו (תוספות ביבמות סד ע"ב.)
- ^ המאירי שם
- ^ הריטב"א יבמות ס"ד ע"ב, ובדומה - ברמב"ן שם.
- ^ הרמב"ן, הריטב"א והמאירי ביבמות שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ד עמוד ב'
- ^ הריטב"א ד"ה והוא.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ה עמוד ב'
- ^ רש"י במקום
- ^ הרא"ש במקום
- ^ המאירי שם
- ^ ראו עוד בנושא זה בהערך "חזקת שלוש פעמים", באתר ויקישיבה, והערך "חזקת שלוש שנים", באתר ויקישיבה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף פ' עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, פרק י"א, הלכה כ"ו
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות קידוש החודש, פרק ב', הלכה ב'
- ^ ראו עוד הערך "חזקת כשרות", באתר ויקישיבה
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ח', הלכה א'
- ^ שו"ת מהרי"ט, חושן משפט, סימן ל'
- ^ כן דעת החתם סופר בשו"ת אבן העזר, מובא באנציקלופדיה התלמודית, ראו שם מקורות אודות שתי הדעות.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ו עמוד א' - "גודרות אין להם חזקה"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פ"ד עמוד ב', רש"י ד"ה ואין
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק י', הלכה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף מ"ב עמוד א'
- ^ כן דעת הפני יהושע בבבא מציעא דף ו' ע"א אודות חזקת מרא קמא, וכן דעת השיטה מקובצת בכתובות ע"ה ע"ב בנוגע לחזקת ממון רגילה
- ^ מובא בהרחבה בקונטרס הספיקות.
- ^ וכן דעת החתם סופר.
- ^ כן משמע ברש"י במסכת בבא בתרא, דף ל"ג עמוד א'.
- ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק ח', משנה ד'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק' עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ב עמוד ב'
- ^ ראו ברמב"ן ורשב"א במסכת בבא בתרא, דף כ"ט עמוד א'.
- ^ קצות החושן.
- ^ על פי האנציקלופדיה התלמודית.
- ^ אנציקלופדיה התלמודית, בשם המבי"ט, עיין שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק א', הלכה ז'
- ^ ספר דברים, פרק י"ז, פסוק כ'
- ^ תשובת מהר"ם סימן ר"ט, הובאה להלכה בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ג, סעיף כ"ב.המהר"ם עוסק במי שהפסיק מהמצווה, ורוצה לחזור ולקיימה, ומחלק אם הפסיק או מרצון.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף י"ג עמוד א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות עבודת יום הכפורים, פרק א', הלכה ד'
- ^ שות מהרי"ק סימן קי"ג, גם הרשב"א בתשובה חלק ה' סימן רפ"ג הביא מקור זה
- ^ משנה, מסכת גיטין, פרק ה', משנה ח'
- ^ דבריו הובאו להלכה בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ג, סעיף י"ז.
- ^ שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורה תניינא סימן יב
- ^ ספר חסידים סימן תשנ"ח. הרב יעקב וייל סימן ק"ז. הרב שמואל קלעי בספרו משפטי שמואל סימן נג
- ^ יביע אומר חלק ז אורח חיים סימן כג
- ^ סידור יעב"ץ, סוף דיני תקיעת שופר
- ^ 74.0 74.1 עד סוף חייו, או עד שהוא מסוגל מבחינת בריאותו או עד שנמצא בו פסול
- ^ מדובר שקולו של הבן בלתי נסבל, אך אם הוא רק אינו נעים כשל אביו, הריהו יורש
- ^ הלכות שכנים, פרק ז'.
- ^ על הרמב"ם שם, וכן בשיטה מקובצת במסכת בבא בתרא פרק לא יחפור, בשם הראב"ד
- ^ הריטב"א. כ"ז מתוך האנציקלופדיה התלמודית.
- ^ שלמה זלמן אריאל, אנציקלופדיה מאיר נתיב להליכות ומנהגים בישראל, הוצאת מסדה, 1960, עמוד 181
- ^ קונטרס תקנות מארבע ארצות מודפס בתוך ספר כל בו דפוס האחים שולזינגר, עמוד קט"ז
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
