חזקה (פרזומפציה)

חֲזָקָה (פרזומפציה) היא מונח משפטי, לפיו יש להניח כנתון נכונותה של עובדה מסוימת, או קיומו של מצב עובדתי מסוים. ישנן חזקות הניתנות לסתירה, כך שניתן להוכיח שאינן נכונות. ישנן חזקות שאינן ניתנות לסתירה. חזקות אלו נקראות "חזקות חלוטות". כך, למשל, קובע הדין הישראלי כי החותם על דיווח למס הכנסה, חזקה עליו שהוא מודע לתכנו של המסמך עליו חתם, וחזקה זו אינה ניתנת לסתירה.

דוגמאות לחזקות ידועות מן המשפט:

• חזקת החפות, לפיה כל אדם הוא חף מפשע אלא אם כן הוכחה אשמתו.
• חזקת ידיעת החוק, הקיימת במשפט הפלילי ולפיה כל אדם יודע את החוק. מחזקה זו נגזרת הקביעה בסעיף 34יט לחוק העונשין, כי אי ידיעת החוק אינה פוטרת מאחריות פלילית והתנהגות בניגוד לו תגרור ענישה.
• חזקת תקינות מעשי המינהל, לפיה מעשיה של רשות ציבורית הינם תקינים מבחינה מינהלית, כל עוד לא הוכח אחרת.
• חזקת האבהות מדיני התורה לפיה "רוב בעילות אחר הבעל", ולפיכך ילדם של בני זוג שנולד לקשר הנישואין הוא ילדו של הבעל ולא של אחר.

לחזקות משפטיות, נזקקים כאמצעי הוכחה עקיפה, כשאין ראיות שיבססו במישרין את הטעון הוכחה. החזקה באה ללמד על התקיימות מושא ההוכחה בעקיפין מהתקיימות נתונים חיצוניים לו, שהם, כשלעצמם, טעונים הוכחה.

במבנה כל חזקה מצויים שני מרכיבים: האחד, המתבטא בנתונים, הוא המרכיב היסודי, שמתוך התקיימותו ותוכנו מסתברת, בבחינת מסקנה, התקיימות המרכיב השני, המהווה את מושא ההוכחה. הזיקה הראייתית של המרכיב השני למרכיב הראשון היא החזקה עצמה, הפרזומפציה.

סוגי חזקות משפטיות

מקובל להבחין בין שני סוגי "חזקות": "חזקות שבעובדה" - praesumptiones facti vel hominis; ו"חזקות שבדין" - praesumptiones legis.

חזקה שבעובדה

חזקה שבעובדה אינה אלא הוכחה נסיבתית רגילה, הסקת מסקנה עובדתית ממערכת נסיבות מסוימת. בהיעדר ראייה ישירה שתוביל למסקנה חד משמעית, יכולות החזקות שבעובדה להביא לזיכויו או לחפותו של נאשם. מספר החזקות שבעובדה אינו מוגבל, והן נוצרות בהליך הפסיקה ומחודשות מדי יום על ידי בתי המשפט בשבתם בדין.

חזקה ידועה שבעובדה היא "החזקה התכופה", המניחה כי מי שנמצא וברשותו רכוש גנוב בסמוך מבחינת הזמן והמקום לביצוע הגנבה הוא אכן הגנב.

עיקר פעולתה של החזקה שבעובדה היא העברת נטל ההוכחה מצד המאשים לצד הנאשם. אמנם, במשפט הפלילי תמיד נותר נטל ההוכחה על המאשים, אך מרגע שהוכחו יסודות החזקה שבעובדה, עובר על הנאשם הנטל לסתור את המסקנה המתבקשת ממנה. כך, למשל, קבע בית המשפט העליון בע"פ 4682/01 לוי ואח' נ. מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד נח (1) 304, כי ה"מסה הקריטית" של הפסיקה יצרה חזקה שבעובדה שמכשיר הלייזר המכונה ממל"ז הוא מכשיר אמין לבדיקת מהירות. מכיוון שכך אל לה למדינה להוכיח מחדש את אמינותו של המכשיר בכל משפט בו נדונה מדידה באמצעות המכשיר. די לה להוכיח שנעשה שימוש במכשיר בנסיבות מסוימות (מפעיל מיומן, תנאי דרך מסוימים, התחשבות בסטיית הדיוק), ואז תופעל החזקה שהמכשיר הינו אמין, חזקה אותה יהא על הנאשם לסתור ולא על המאשימה להוכיח.

חזקה שבעובדה תמיד ניתנת להפרכה ולעולם אינה חלוטה. השופט יכול להחליט מיזמתו שחזקה מסוימת שבעובדה אינה חלה, אם מחמת הסברי הנאשם או מחמת שיקול דעתו של השופט והגיונו האישי.

חזקה שבדין

חזקה מן החוק אינה תמיד אמצעי הוכחה, אלא פטור מהוכחה או מנטל הוכחה; שכן, בהתקיים המרכיב הראשון של החזקה, פטורים מהוכחת המרכיב השני או מן הנטל להוכיחו, כשהוא הוא, כאמור, מושא ההוכחה.

"חזקות שבדין" נחלקות לשני סוגי משנה: חזקות שבדין "חלוטות" וחזקות שבדין "יחסיות". ההבחנה ביניהם מצויה בלשון החוק.

חזקה שבדין חלוטה

אם לא צורפה בחוק שקבע את החזקה, גם רשות להפריכה, היא נמנית עם סוג המשנה הראשון, שהיא חזקה שנוצרה מן החוק ולמען החוק, חזקה שבדין חלוטה.

חזקה שבדין יחסית

ואולם, היה שבקובעו חזקה, קבע לה המחוקק גם סייג, המתבטא באפשרות לסותרה, החזקה היא אכן מן החוק, אך חזקה יחסית. הצד המעוניין בדבר רשאי להביא ראיות לסתור את הזיקה הראייתית המשוערת שבין שני מרכיבי החזקה, כדי להוכיח שהמציאות לאמיתה שוללת את "אמת" המחוקק; המחוקק, עצמו, בהקימו אפשרות זו, מגלה גם את האינטרס להעמיד במבחן המציאות את השערתו. היה ואותו צד לא השתמש באפשרות זו, ואין בראיות המצויות לפני הרשות המופקדת על חריצת הדין כדי להטות את מאזן ההסתברויות לטובת הפרכת החזקה, הופכת החזקה לסופית; השתמש הצד באפשרות האמורה, תידרשנה ראיות לפחות בעלות אותו משקל הוכחתי לשם סתירת החזקה; שיקולי המחוקק, שלא הופרכו, גוברים.

אשר לחזקות שבדין יחסיות, שהחוק משווה להם משקל ראיתי סופי בכוח בהיעדר הפרכה, נטל ההפרכה מוטל על הנאשם; בנטל זה כרוכה החובה להוכיח שהפרזומפציה של המחוקק אינה עומדת במבחן המציאות למרות היותה מעוגנת בחוק. ככל נטל הוכחה שמוטל על הנאשם, אמנם אין ההוכחה צריכה להסיר כל ספק בדבר מושאה, אך גם אין די ביצירת ספק סביר בלבד.

אשר לדיות הראיות שיש בה כדי לסתור את חזקת המחוקק, היא צריכה לעמוד במבחן מאזן ההסתברויות לצד הפרכת החזקה. זאת להבדיל מדיות ספק בלבד. בדבר תקפותה של חזקה שבעובדה כדי להפריך אותה.

דוגמה: בהגדרתו של "תושב ישראל" בפקודת מס הכנסה נקבע:

(2) חזקה היא שמרכז חייו של יחיד בשנת המס הוא בישראל -

(א) אם שהה בישראל בשנת המס 183 ימים או יותר;

(ב) אם שהה בישראל בשנת המס 30 ימים או יותר, וסך כל תקופת שהייתו בישראל בשנת המס ובשנתיים שקדמו לה הוא 425 ימים או יותר;

(3) החזקה שבפסקה (2) ניתנת לסתירה הן על ידי היחיד והן על ידי פקיד השומה;

ראו גם

• חזקה - לגבי המונח "חזקה" במשפטי התורה.
• חזקת החפות - חזקה בסיסית במשפט.
• חזקת השיתוף - חזקה חשובה בדיני המשפחה בישראל.