שעורה תרבותית
 שעורה תרבותית
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | חד פסיגיים |
| סדרה: | דגנאים |
| משפחה: | דגניים |
| סוג: | שעורה |
| מין: | שעורה תרבותית |
| שם מדעי | |
 Hordeum vulgare
| |
שעורה תרבותית (שם מדעי: Hordeum vulgare), המכונה בקיצור שעורה, היא מין תרבותי בסוג שעורה שבמשפחת הדגניים. השעורה מהווה, יחד עם החיטה, מקור ראשוני לפחמימות. שני הדגנים האלה היו בין היבולים המבויתים הראשונים של האדם,. קמח שעורה כונה "לחם עוני", מזונם של עניים, ושל בהמות הבית. השעורה משמשת גם כחומר גלם לייצור בירה. השעורה יכולה לצמוח גם באזורי בצורת, דלים בגשם, שהחיטה אינה יכולה לצמוח בהם. השעורה נחשבת גידול המזון החמישי בחשיבותו בעולם[1].
השעורה במקורות היהדות
השעורה נִמְנֵית עם שבעת המינים שהתברכה בהם הארץ, ומוזכרת פעמים רבות במקורות. השעורה היא גם אחת מחמשת מיני דגן. ביחד עם השעורה נמנה במשנה גם שיבולת שועל אשר אינם כלאיים, ולכן על פי חלק מהחוקרים, דוגמת פרופסור יהודה פליקס, שיבולת שועל שבמשנה מזוהה כזן של שעורה. בארץ ישראל ובמצרים השעורה מבשילה בחודש ניסן או סמוך לו, לפני החיטה אשר מבשילה מאוחר יותר. על פי המתואר בספר שמות, במהלך מכת הברד, הושמד יבול השעורה אשר כבר הבשילה, אולם יבול החיטה לא נפגע מכיוון שעוד לא הבשיל. בתנ"ך, משמש המונח "קציר השעורים" לציין את זמן האביב בו מתבצע קציר השעורים.
קורבן העומר הובא בט"ז בניסן מראשית הקציר של השעורים, והקרבתו פתחה את עונת הקציר. קורבן נוסף שהובא משעורים הוא מנחת הסוטה (כמתואר בפרשת נשא ובמסכת סוטה).
גרגרי השעורה נחשבים כבעלי גודל יחסית קבוע, ועל כן הם משמשים לציון מידות, שיעורים ומשקלות בהלכה.
צורת אכילה
בישראל השעורה מוכרת בעיקר כגריסים וכגריסי פנינה (מקולף), כמו כן ניתן למצוא לחמים שמכילים קמח שעורים כתוספת. תכולת הגלוטן בשעורה נמוכה מאד ולכן הבצק המופק מקמח שעורים קשה ולא גמיש ולכן לא מקובל בתעשיית הלחמים.
בשביל הטיבטים השעורה מהווה מאכל יסודי ומשמשת אותם למגוון של מאכלים. הצ'מפה הוא קמח שעורה קלוי שהטיבטים מוסיפים אותו לתה (דייסת הצ'מפה), הקמח הקלוי מתגבש בתחתית ספל התה ונאכל תוך כדי שתיית התה, הקמח הקלוי משמש להכנת דייסות מבלי צורך לבשל. הד'ירו - גוש דייסה סמיכה במיוחד הוא המקבילה הטיבטית לאורז או ללחם.
יצרני שעורה עיקריים
| רוסיה | 72,000 קמ"ר |
| קנדה | 45,000 קמ"ר |
| אוקראינה | 37,000 קמ"ר |
| טורקיה | 36,000 קמ"ר |
| ספרד | 33,000 קמ"ר |
| אוסטרליה | 30,000 קמ"ר |
| מרוקו | 23,000 קמ"ר |
| ארצות הברית | 21,000 קמ"ר |
| עיראק | 12,000 קמ"ר |
| איראן | 10,000 קמ"ר |
בישראל גודלה שעורה בשנת 1970 על 174.4 קמ"ר, בשנת 1980 על 267 קמ"ר ובשנת 1990 על 146.8 קמ"ר. מאז הייתה ירידה חדה בגידול השעורה במקביל לירידה כללית בגידולי השדה. בשנת 2000 גודלה שעורה על שטח של 20.3 קמ"ר בלבד ולאחר מכן גודלה על שטח של 70-80 קמ"ר[2].
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: שעורה |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שעורה |
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
| שבעת המינים | |
|---|---|
|
|
