דווייט אייזנהאואר
  | |||||||
| דווייט אייזנהאואר, 1959
| |||||||
| לידה |
14 באוקטובר 1890 דניסון, טקסס, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
28 במרץ 1969 (בגיל 78) וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||||
| בת זוג | מיימי אייזנהאואר | ||||||
| |||||||
| פרסים והוקרה | |||||||
| ראו פרסים והוקרה | |||||||
דוַוייט דייוויד אַייזֶנהַאוּאֶר (באנגלית: Dwight David Eisenhower; 14 באוקטובר 1890 – 28 במרץ 1969), הידוע גם בכינוי אייק, היה פוליטיקאי וגנרל אמריקאי שכיהן כנשיאה ה-34 של ארצות הברית בשנים 1953–1961. הוא היה גנרל הצבא במהלך מלחמת העולם השנייה ושירת כמפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה. היה אחראי על תכנונם והוצאתם לפועל של מבצע לפיד ושל הפלישה לצרפת ולגרמניה בשנים 45–1944 בחזית המערבית.
אייזנהאואר נולד בטקסס וגדל בקנזס במשפחה גדולה בעלת רקע דתי. אמו נולדה כלותרנית. אייזנהאואר לא השתייך לכנסייה מאורגנת עד 1952. הוא טען שהסיבה לכך הייתה השינויים התכופים במקום מגוריו עקב הקריירה הצבאית שלו. ב-1915 הוא סיים את לימודיו בווסט פוינט ונישא למיימי דאוד, ממנה נולדו לו שני בנים. במהלך מלחמת העולם הראשונה נדחתה בקשתו לשרת באירופה, ותחת זאת הוא פיקד על יחידה לאימון צוותי שריון. לאחר המלחמה, שירת תחת כמה גנרלים וקודם ב-1941 לדרגת בריגדיר גנרל. לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, פיקד אייזנהאואר על הפלישות המוצלחות לצפון אפריקה ולסיציליה לפני שפיקד על הפלישות לצרפת ולגרמניה. לאחר המלחמה שירת כראש מטה צבא ארצות הברית ולאחר מכן גם כנשיא אוניברסיטת קולומביה. בשנת 1951 מונה למפקד העליון הראשון של נאט"ו.[1]
אייזנהאואר נכנס אל המירוץ הנשיאותי של 1952 כחבר המפלגה הרפובליקנית בניסיון לחסום את האגף השמרני בהנהגת רוברט טאפט. הוא נבחר פעמיים בשני ניצחונות סוחפים, והיה לנשיא הרפובליקני שהצליח להביס את הדמוקרטים לאחר 20 שנים של שלטון הדמוקרטים מאז 1932. מטרותיו המרכזיות בתפקידו היו לבלום את התפשטות ברית המועצות והקומוניזם ולהקטין את הגירעון הממשלתי. ב-1953 איים בשימוש בנשק גרעיני במטרה לאלץ את סין להגיע להסכמה בנוגע להסכם השבויים במלחמת קוריאה. לבסוף הסתיים העימות בשביתת נשק. מדיניותו כללה הרתעה גרעינית שהעדיפה מימון נשק גרעיני זול והקטנת המימון ליחידות צבאיות יקרות. הוא המשיך במדיניותו של הנשיא טרומן בכל הנוגע להכרה בטאיוואן כחלק מסין הלגיטימית, והצליח לזכות לתמיכה בקונגרס בדבר הגנה ביטחונית על האזור. הוא סיפק סיוע רב לצרפתים במלחמה מול הקומוניסטים הווייטנאמים במלחמת הודו-סין הראשונה. לאחר שצרפת נטשה את האזור, הוא תמך כספית במדינת דרום וייטנאם החדשה. הוא תמך בהפיכות צבאיות מקומיות מול ממשלות עוינות באיראן ובגואטמלה. במהלך מלחמת סיני ב-1956, לחץ אייזנהאואר על הכוחות הצרפתיים, הבריטיים והישראלים לסגת מסיני. בנוסף גינה את ברית המועצות, על כך שפלשה להונגריה במטרה לעצור את המרד ההונגרי, אולם בפועל הוא לא פעל בנושא. לאחר שברית המועצות שיגרה את ספוטניק 1 ב-1957, חתם אייזנהאואר על חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי שהביא לייסוד נאס"א, ובסופו למרוץ לחלל. לקראת סוף כהונתו נכשל ניסיונו לארגן ועידה עם הסובייטים כשמטוס ריגול הופל מעל רוסיה.
בנושאי פנים היה אייזנהאואר שמרן מתון שהמשיך במדיניות הניו דיל והרחיב את הביטוח הלאומי. הוא התנגד בחשאי לפעולותיו של הסנאטור ג'וזף מקארתי ותרם לסיום המקארתיזם כשעצר את חקירותיו. אייזנהאואר חתם על חוק זכויות האזרח של 1957 ושלח חיילים לאכוף את פקודת בית המשפט לביטול ההפרדה הגזעית במהלך משבר ליטל רוק. תוכניתו הגדולה ביותר הייתה מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. הוא קידם את החינוך למדע בעזרת חוק ההגנה על החינוך הלאומי. במהלך שתי כהונותיו הייתה צמיחה כלכלית גבוהה, פרט למיתון קצר ב-1958. בנאום סיום כהונתו, הביע אייזנהאואר את דאגתו בנושא ההשקעה הצבאית הרחבה, בעיקר במימון גירעוני וחוזים ממשלתיים עם תעשיות צבאיות פרטיות. אייזנהאואר היה נערץ גם בתפקידו וגם לאחר מכן. מאז סוף המאה העשרים, נחשב אייזנהאואר לאחד מגדולי הנשיאים בארצות הברית.
ראשית חייו ולימודיו
משפחת אייזנהאואר (משמעות השם בגרמנית: חוצב/כורה ברזל) היגרה מקרלסברון שבגרמניה לצפון אמריקה. הם התיישבו בעיר יורק שבפנסילבניה בשנת 1741 ובשנות ה-80 של המאה ה-19 עברו לקנזס.[2] המשפחה שינתה את שמה מ-"Eisenhauer" הגרמני לשם בעל כתיב אנגלי יותר - "Eisenhower".[3] אבותיו הגרמנים של דווייט אייזנהאואר שהתיישבו בפנסילבניה היו ברובם חקלאים, ביניהם האנס ניקולאוס הייזנאואר מקרלסברון, שהיגרו לעיר לנקסטר שבפנסילבניה בשנת 1741.[4]
נכד נכדו של האנס אייזנהאואר היה דייוויד ג'ייקוב אייזנהאואר (David Jacob Eisenhower; חי בין השנים 1863-1942) - אביו של דווייט אייזנהאואר. דייוויד למד בקולג' והוסמך למהנדס, זאת למרות הפצרותיו של אביו להישאר בחווה המשפחתית. אמו של דווייט אייזנהאואר, אידה אליזבת (סטובר) אייזנהאואר, נולדה בווירג'יניה למשפחה גרמנית לותרנית שהיגרה מקנזס לווירג'יניה. אידה נישאה לג'ייקוב ב-23 בספטמבר 1885 בעיר לקומפטון שבקנזס, בקמפוס של אוניברסיטת ליין בו למדו.
דייוויד ניהל חנות בעיר הופ שבקנזס, אך החנות כשלה והמשפחה התרוששה. האייזנהאוארים עברו לטקסס וחיו שם בין השנים 1889–1892, ולאחר מכן חזרו חזרה לקנזס; דייוויד עבד כמכונאי רכבת ולאחר מכן במחלבה.[5] בשנת 1898 כבר הייתה המשפחה במצב כלכלי תקין, והתגוררה במגורים שהתאימו למשפחה מרובת הילדים.[6]
דווייט אייזנהאואר נולד ב-14 באוקטובר 1890 בעיר דניסון שבטקסס, השלישי מבין שבעה בנים.[7] אמו קראה לו במקור "דייוויד דווייט" (David Dwight) אך הפכה לאחר מכן את סדר השמות, כדי למנוע את הבלבול שהיה יכול להיווצר משני "דייוויד" שונים במשפחה.[8] כל הבנים במשפחה נקראו "אייק" (Ike), למשל "אייק הגדול" (לאח הבכור אדגר), ו"אייק הקטן" (לדווייט); כינויים אלו באו כקיצור לשם המשפחה שלהם.[9] עד למלחמת העולם השנייה רק דווייט נותר עם הכינוי "אייק".[2]
בשנת 1892 עברה המשפחה לעיר אבילן שבקנזס.[2] כילד היה מעורב בתאונה שבעקבותיה איבד אחיו הצעיר עין, חוויה שטען שלימדה אותו אחריות לאנשים שמשרתים מתחתיו. כנער, גילה דווייט עניין בחקר העולם הרחב, בציד, בדיג וגם בבישול. תחומי לימוד נוספים שהיו אהובים עליו בילדותו היו אריתמטיקה ואיות.
על אף שאמו התנגדה למלחמות, היה זה אוסף ספרי ההיסטוריה שלה שהצית לראשונה את התלהבותו להיסטוריה צבאית, התלהבות שנותרה עד לערוב ימיו. הוא התמיד בקריאת הספרים שבאוסף שלה ולא ידע שובעה מהנושא.[10]
הוריו הקפידו על זמנים קבועים בארוחת הבוקר וארוחת הערב לקריאה משפחתית יומית של פרקי התנ"ך. מטלות הבית הוטלו בצורה שווה על כל הבנים והתנהגות לא ראויה נתקלה במשמעת התקיפה שהנהיג דייוויד.[11] אמו, חברה לשעבר (יחד עם דייוויד) בקבוצת "River Brethren" המנוניטית, הצטרפה להתאחדות לומדי התנ"ך הבינלאומית (International Bible Students Association), שלאחר מכן נודעו בשם "עדי ה'". בית משפחת אייזנהאואר שימש כמקום הכינוס המקומי ללימוד תנ"ך משנת 1896 ל-1915, אך דווייט עצמו מעולם לא הצטרף לארגון זה.[12] החלטתו בהמשך ללכת לוסט פוינט הפתיעה את אמו, שחשבה שמלחמה היא "אכזרית למדי", אבל היא לא ערערה על החלטתו.[13] בהתייחסות לעצמו, בשנת 1948 אמר אייזנהאואר שהוא "אחד מהאנשים הדתיים ביותר שהוא מכיר", אף על פי שבחר לא להצטרף לאף "פלג או ארגון". הוא הוטבל בכנסייה הפרסביטריאנית בשנת 1953.[14]
אייזנהאואר למד בתיכון של אבילן וסיים את לימודיו בשנת 1909.[15] כשהיה תלמיד השנה הראשונה נפצע אייזהאואר בברכו והתפתח אצלו זיהום שהתפשט עד למפשעתו; הרופא קבע כי הזיהום מהווה סכנה לחייו וכי יש לקטוע את הרגל, אך דווייט סירב. בדרך נס הוא התרפא אך נאלץ לחזור בשנית על שנת הלימודים הראשונה.[16] הן דווייט והן אחיו הגדול אדגר רצו בלימודים אקדמיים אך לא היו להם האמצעים הכלכליים לכך. הם עשו הסכם ביניהם, לפיו הם ילמדו לסירוגין בקולג' בשעה שהשני יעבוד למימון שכר הלימוד.[17]
אדגר נכנס ראשון ללימודים בקולג' ודווייט שמר בלילות על מחלבה מקומית.[18] אדגר רצה להמשיך גם לשנה השנייה ודווייט הסכים לכך. חבר של דווייט שהצטרף לאקדמיה הימית של ארצות הברית שכנע אותו להצטרף גם הוא לאקדמיה הימית, מאחר שלא נדרש שכר לימוד. אייזנהאואר שקל אם ללכת לאנאפוליס או לוסט פוינט; על אף שעמד בבחינות הכניסה לאקדמיה, לא יכול היה אייזנאואר להתקבל כיוון שהיה מתחת להגבלת הגיל,[19] וביוני 1911, הוא התקבל לוסט פוינט.[19]
בוסט פוינט, אהב אייזנהאואר את העיסוק בספורט ובמסורת, אולם פחות התלהב מהיחס לחניכים החדשים, אם כי מילא אחר ההוראות. הוא הפר הוראות באופן קבוע וסיים את לימודיו עם נקודות משמעת מועטות. הוא הצטיין באנגלית, אולם בשאר התחומים היה ממוצע, אם כי נהנה מהנדסה, מדע ומתמטיקה.
אייזנהאואר טען שהתאכזב מכך שלא התקבל לנבחרת הבייסבול בוסט פוינט, אולם הוא כן התקבל לנבחרת הפוטבול. אייזנהאואר נפצע בברכו במהלך משחק, ולאחר שנפצע שוב ברכיבה על סוסים ובאגרוף, החליט לפנות לסייף ולהתעמלות אומנותית.
אייזנהאואר היה גם מאמן נבחרת הפוטבול של וסט פוינט. הוא סיים את לימודיו ב-1915 כתלמיד בינוני. הוא למד במחזור עם גנרלים גדולים כעומר בראדלי, ג'יימס ואן פליט, סטפורד לירוי אירווין וג'ון לאונרד.
חייו האישיים
אייזנהאואר פגש במיימי ג'נווה דאוד מהעיר בון שבאיווה, הצעירה ממנו ב-6 שנים, בזמן שהיה מוצב בטקסס.[2] השניים התאהבו וגם החיבור בינו לבין משפחתה היה מיידי, וביום ולנטיין של 1916 הוא הציע לה נישואין.[20] תאריך חתונתם נקבע לנובמבר של אותה שנה בעיר דנוור, אך הועבר ל-1 ביולי בגלל כניסתה העומדת ותלויה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה. במהלך 35 שנות נישואיהם עברו בני הזוג אייזנהאואר פעמים רבות ממקום למקום ברחבי העולם.[21]
לאייזנהאוארים נולדו שני בנים. דאוד דווייט "אייקי" אייזנהאואר נולד ב-24 בספטמבר 1917 ומת בגיל 3 כתוצאה מקדחת השנית, ב-2 בינואר 1921.[22] בנם השני, ג'ון שלדון דוד אייזנהאואר, נולד ב-2 באוגוסט 1922 בדנוור, קולורדו; בהמשך שירת ג'ון בצבא ארצות הברית, פרש בדרגת בריגדיר גנרל, הפך לסופר ומונה לשגריר ארצות הברית בבלגיה בין השנים 1969–1971. את הכשרתו בווסט פוינט סיים ג'ון ב-D-DAY, יום הפלישה לנורמנדי, 6 ביוני 1944. הוא נישא לברברה ג'ין תומפסון ב-10 ביוני 1947. נולדו להם ארבעה ילדים: דייוויד, ברברה אן, סוזן ומרי ג'יין. דייוויד, שעל שמו נקרא קמפ דייוויד, נישא לבתו של ריצ'רד ניקסון, ג'ולי, ב-1968.
אייזנהאואר היה חובב נלהב של גולף, ובשנת 1948 הוא הצטרף למועדון הגולף הלאומי של אוגוסטה.[23] הוא שיחק גולף לעיתים קרובות במהלך ולאחר תקופת נשיאותו, ובהתלהבותו שיחק גולף גם בחורף ואף הורה לצבוע את כדורי הגולף שלו בצבע שחור, כך שיוכל לזהות אותם בקלות על רקע השלג. בנוסף, מגרש גולף קטן הותקן למענו בקמפ דייוויד. יו"ר האגודה,
קליפורד רוברטס, טיפל עבור המשפחה בהשקעותיה וייעץ לאייזנהאואר בנושאי מס של פרסום זכרונותיו.[23]
תחביב נוסף של אייזנהאואר היה ציור בצבעי שמן.[24] כשהיה באוניברסיטת קולומביה הוא החל לראשונה לעסוק באומנות זו לאחר שראה את הצייר תומאס א. סטיבן מצייר דיוקן של מיימי אשתו. אייזנהאואר צייר למעלה מ-260 ציורי שמן ב-20 השנים האחרונות של חייו, רובם ציורי נוף אך גם ציורי דיוקן של אנשים שונים, בהם אשתו מיימי, גנרל מונטוגמרי, ג'ורג' וושינגטון ואברהם לינקולן. אייזנהאואר היה שמרן גם בנושאי אומנות, וביקר ב-1962 את האומנות המודרנית.[25]
אייזנהאואר היה מוכשר במשחקי קלפים, ואהב פוקר. הוא שיחק ברידג' במהלך הקריירה הצבאית שלו, ובתקופה שהוצב בפיליפינים שיחק עם הנשיא. במלחמת העולם השנייה תנאי לא רשמי לקבלה למטה של אייזנהאואר היה יכולת לשחק ברידג'. גם לקראת הפלישה לנורמנדי שיחק. בבית הלבן שיחק ברידג' בימי שבת.
מלחמת העולם הראשונה
לאחר שסיים את הכשרתו בוסט פוינט בשנת 1915 שירת לויטננט אייזנהאואר בחיל הרגלים, תחילה בתפקידי אספקה, עד לשנת 1918, והוצב בבסיסי צבא שונים בטקסס ובג'ורג'יה. בשנת 1916, בזמן שהיה מוצב בפורט סאם האוסטון, שימש אייזנהאואר כמאמן הפוטבול במכללת סנט לואיס (בשנות האלפיים, אוניברסיטת סנט מרי שבטקסס).[26] בסוף שנת 1917, כשהיה אחראי על האימונים בפורט אוגלתורפ (Oglethorpe) שבג'ורג'יה ילדה מיימי אשתו את בנם הבכור.
כשארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה ביקש אייזנהאואר הצבה מיידית מעבר לים, אך בקשתו נדחתה והוא הוצב בפורט לבנוורת' (Leavenworth) שבקנזס.[27] בפברואר 1918 הועבר אייזנהאואר לקמפ מיד (Camp Meade) שבמרילנד יחד עם בריגדת ההנדסה ה-65. מאוחר יותר קיבלה יחידתו פקודה להגיע לצרפת, אך לאכזבתו קיבל אייזנהאואר פקודות שונות - לאמן צוותי טנקים בקמפ קולט שבפנסילבניה במסגרת גיס הטנקים של הצבא הלאומי. היה זה תפקידו הפיקודי הראשון ובמהלכו הוא קיבל דרגת ייצוג זמנית של לויטננט קולונל בצבא הלאומי.[28] על אף שאייק וצוותי הטנקים שלו לא השתתפו מעולם במערכה כלשהי, הוא הפגין כישרון ארגוני מצוין, כמו גם יכולת לאמוד במדויק את יכולתם של קציניו הצעירים ולשבצם בסגל בצורה אופטימלית.[29]
פעם נוספת קיווה אייזנהאואר להשתתף במלחמה כאשר קיבלה היחידה שתחת פיקודו פקודות להפליג לצרפת, אך גם תקוות אלו נגוזו כאשר נחתמה שביתת הנשק, שבוע בלבד לפני היציאה המתוכננת.[30] אייזנהאואר פספס לחלוטין את החזית ועל כך היה ממורמר ומדוכא לתקופה מסוימת על אף שקיבל את מדליית השירות המצוין על שירותו במולדת. במלחמת העולם השנייה, קצינים יריבים שהשתתפו בקרבות של המלחמה הגדולה הראשונה (ובראשם הגנרל מונטגומרי) ניסו להשמיץ את אייזנהאואר על חוסר ניסיונו הקרבי, למרות ניסיונו בארגון החיילים.[31]
בשירותם של גנרלים
עם סיום המלחמה, חזר אייזנהאואר לדרגתו הקודמת כקפטן ומספר ימים לאחר מכן קודם לדרגת מייג'ור, דרגה בה החזיק במשך 16 שנים.[32] בשנת 1919 נשלח מייג'ור אייזנהאואר להשתתף בשיירת הרכבים הטרנסקונטיננטלית שיועדה לבדוק את כלי הרכב הצבאיים ולבחון את הצורך בשיפור הכבישים בארצות הברית; בעתיד, יטביע הנשיא אייזנהאואר את חותמו בנושא שיפור הכבישים המהירים בארצות הברית.[33]
לאחר מכן שב אייזנהאואר לקמפ מיד שבמרילנד, שם פיקד על גדוד טנקים עד לשנת 1922. אייזנהאואר לימד את פקודיו את טבעה של המלחמה הבאה והתפקיד שעתיד הטנק למלא במלחמה זו. מומחיותו בלוחמת שריון התפתחה על ידי שיתוף פעולה הדוק עם ג'ורג' ס. פטון, סירנו א. ברט ומפקדי שריון בולטים אחרים; הרעיונות שלהם בדבר מתקפות שריון מהירות הרתיעו גנרלים רבים, שסברו כי גישה זו היא קיצונית מדי והעדיפו את התבנית הנהוגה לפיה הטנקים מהווים אך ורק כוחות עזר לרגלים. אייזנהאואר אף קיבל איומים במשפט צבאי במקרה שימשיך בפרסום תורות לחימה אלה, והוא חדל מכך.[34]
משנת 1920 שירת אייזנהאואר תחת רצף חסר תקדים של גנרלים - פוקס קונר, ג'ון פרשינג, דאגלס מקארתור וג'ורג' מרשל. ראשית מונה אייזנהאואר לסגנו של הגנרל קונר באזור תעלת פנמה, ושם שירת עד לשנת 1924. בהדרכתו של קונר למד אייזנהאואר היסטוריה צבאית ותורות לחימה שונות (בהם גם "על המלחמה" של קרל פון קלאוזביץ); בעתיד ישבח אייזנהאואר את קונר ויציין את השפעתו הגדולה על מחשבתו הצבאית, באומרו בשנת 1962: "פוקס קונר היה האדם המוכשר ביותר שאי פעם הכרתי". קונר מצידו אמר על אייזנהאואר ש"[הוא] אחד מהקצינים המוכשרים, היעילים והנאמנים שהכרתי מעודי".[35] בהמלצתו של קונר נכנס אייזנהאואר לבית הספר לפיקוד ולמטה של צבא ארצות הברית שבפורט לוונוורת', קנזס, וסיים במקום הראשון מבין 245 קצינים.[36][37] לאחר מכן היה למפקד גדוד בפורט בנינג, ג'ורג'יה, עד לשנת 1927.
בשנות העשרים והשלושים נעצרה הקריירה הצבאית של אייזנהאואר בשל ירידת חשיבות הצבא. רוב חבריו עברו לעבודות עסקיות. לאחר מכן מונה אייזנהאואר לצוות של הוועדה האמריקנית למצבות קרב אותה ניהל פרשינג, ובעזרת אחיו, מילטון אייזנהאואר, הוציא מדריך לשדות הקרב האמריקניים באירופה. לאחר מכן הוא נשלח ללימודים במכללת המלחמה של צבא ארצות הברית וסיים בשנת 1928. לאחר שהוצב למשך שנה בצרפת, מונה אייזנהאואר לסגנו של הגנרל ג'ורג' ו. מוזלי, עוזר מזכיר המלחמה, משנת 1929 ועד פברואר 1933.[38] ב-1933 סיים את לימודיו במכללה הצבאית והתעשייתית שכיום נקראת על שמו.
רוב סמכויותיו היו להתכונן למלחמה הבאה, מטרה שהייתה קשה בשנות השפל הגדול. לאחר מכן מונה אייזנהאואר לשלישו הראשי של הגנרל דאגלס מקארתור, ראש מטה צבא ארצות הברית. בשנת 1932 השתתף אייזנהאואר בפינוי המחנה של "צבא הבונוס", ותיקי מלחמת העולם הראשונה שמחו על הכוונה לפגוע בתשלום המענקים המגיעים להם על פי חוק משנת 1924, בוושינגטון די. סי.; על אף שהתנגד לפעולות שננקטו כנגד ותיקי הקרבות וכן ייעץ למקארתור שלא לקחת חלק פומבי בזה, בכל זאת בדו"ח הצבאי הרשמי שכתב לאחר מכן אישר אייזנהאואר את התנהלותו של מקארתור.[39][40]
בשנת 1935 התלווה איזנהאואר למקארתור ונסע איתו לפיליפינים, שם הוא שירת בתפקיד עוזר היועץ הצבאי לממשלה הפיליפינית בפיתוח צבאם. בין אייזנהאואר ומקארתור נתגלעו חילוקי דעות עמוקים בנוגע לתפקידו של הצבא הפיליפיני ולערכיו, ומחלוקת זו הולידה סלידה הדדית בין השניים שנותרה עד לסוף ימיהם.[41]
יש מההיסטוריונים הטוענים שההצבה הזו בפיליפינים והסכסוך עם מקארתור היוו הכנה בעלת ערך רב להתמודדות העתידית שלו עם אישים שונים במהלך מלחמת העולם השנייה, למשל וינסטון צ'רצ'יל, ג'ורג' פטון, ג'ורג' מרשל וגנרל מונטגומרי. אייזנהאואר עצמו אמר מאוחר יותר שאי ההסכמה שלו עם מקארתור נופחה וכי יחסים חיוביים שוררים ביניהם.[42] בהיותו במנילה סבל אייזנהאואר ממחלה בקיבה שסיכנה את חייו, אך הוא נרפא ממנה לחלוטין. בשנת 1936 קודם אייזנהאואר לדרגת לויטננט קולונל. בנוסף הוא למד לטוס, אף כי מעולם לא הוכרז כטייס צבאי. הוא ביצע טיסת סולו מעל הפיליפינים בשנת 1937, ואת רישיונו כטייס השיג ב-1939. בנוסף, הציעו לו הפיליפינים להפוך לאחראי על המשטרה בעיר הבירה החדשה אולם הוא סירב.
אייזנהאואר חזר לארצות הברית בשנת 1939 וביצע מספר תפקידי מטה בוושינגטון די. סי, בקליפורניה ובטקסס. ביוני 1941 מונה לראש המטה של הגנרל וולטר קרוגר, מפקד הארמייה השלישית, בפורט סאם יוסטון שבסן אנטוניו, טקסס. ב-3 באוקטובר 1941, לאחר השתתפות מוצלחת בתימרוני לואיזיאנה, קודם אייזנהאואר לדרגת בריגדיר גנרל.[43] על אף שנודע ביכולותיו הארגוניות, בערב מלחמת העולם השנייה היה אייזנהאואר ללא ניסיון בפיקוד קרבי על גדוד, והיה רחוק מלהישקל על ידי רבים כמפקד פוטנציאלי על מבצעים גדולים.
מלחמת העולם השנייה
לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור, צורף אייזנהאואר למטה הכללי בוושינגטון עד ליוני 1942, והיה אחראי לתכנון תוכניות המלחמה העיקריות כנגד האימפריה היפנית וגרמניה הנאצית.
מבצע לפיד ומבצע אוואלאנש
ערכים מורחבים – מבצע לפיד ומבצע אוואלאנש
בנובמבר 1942 הצטרף אייזנהאואר למפקדה העליונה של חיל המשלוח של בעלות הברית של זירת צפון אפריקה (NATOUSA), והיה אחראי על מפקדת בעלות הברית (AFHQ), שהוקמה במטרה לשלוט על כלל הכוחות המשתתפים במבצע לפיד. התוכניות של מבצע לפיד, מבצע שנועד להשתלט על המושבות שהיו תחת שליטת צרפת של וישי בצפון אפריקה, תוכננו במנהרת האדמירליות התת-קרקעית שבצוק גיברלטר. אייזנהאואר היה הגנרל הראשון שאיננו בריטי שפיקד על גיברלטר זה 200 שנה.[44]
עם סיום הקרבות ולאחר כיבוש מרוקו ואלג'יריה בידי כוחות הברית ב-11 בנובמבר, נשאלה השאלה מי יקבל את הפיקוד על הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה. דה גול שהה מבודד בלונדון, והמועמד עליו הטילו בעלות הברית את יהבן, אנרי ז'ירו, לא היה מקובל על אנשי וישי בצפון אפריקה ועל אנשי צבא צרפת החופשית שסירבו לקבל את מרותו. שיתוף הפעולה עם צרפת היה מרכזי, ולכן החליט אייזנהאואר להעניק את תמיכתו לז'אן פרנסואה דרלאן, מפקד הצי הצרפתי של וישי, ולמנותו לראש ההנהגה האזרחית של מושבות צרפת בצפון אפריקה, וזאת על אף עברו הפרו נאצי ולחימתו בבעלות הברית בתחילת המבצע. מנהיגי בעלות הברית היו "מזועזעים" לנוכח הסכם זה מנקודת מבט פוליטית, אף על פי שאף לא אחד מהם הציע את הדרכתו במהלך תכנון המבצע, וביקורת חריפה מאוד נמתחה על אייזנהאואר בגלל הצעד הזה. דארלן נרצח על ידי פרננד בונייר דה לה שאפל כשנה לאחר מכן, ולה שאפל עצמו נעצר והוצא להורג לאחר מכן על ידי חבריו של דארלן. אייזנהאואר לא ניסה למנוע את המעצר ואת ההוצאה להורג של לה שאפל, באומרו כי העניין הוא פלילי ולא צבאי.[45] לאחר מכן מינה אייזנהאואר את הגנרל ז'ירו כנציב העליון.
מבצע לפיד היווה אימון רב ערך לכשרונותיו הפיקודיים הקרביים של אייזנהאואר; בשלב הראשוני בתנועתו של הגנרל-פלדמרשל רומל למעבר קסרין, גרם אייזנהאואר לבלבול מסוים בגלל התערבות בביצוע תוכניות הקרב על ידי כמה מפקודיו.[דרושה הבהרה] כן היה הססני בנוגע להחלפתו של הלוטננט גנרל לויד פרדנדאל בלוטננט גנרל ג'ורג' פטון. אייזנהאואר למד את הלקח, ובמבצעים עתידיים נהג בפיקחות בסוגיות דומות.[46] בפברואר 1943 הורחבה גזרת הפיקוד שלו, ונוספה לה זירת הים התיכון והארמייה השמינית של הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל ברנרד לו מונטגומרי. הארמייה השמינית של הצבא הבריטי התקדמה דרך המדבר המערבי ממזרח והייתה מוכנה להתחיל במערכה בתוניסיה; אייזנהאואר קיבל את הכוכב הרביעי שלו והפך למפקד הגזרה הים תיכונית.
לאחר כניעתן של מדינות הציר בצפון אפריקה, פיקח אייזנהאואר על הפלישה לסיציליה, שהייתה מוצלחת מאוד. באותו היום שבניטו מוסוליני הודח על ידי המועצה הפאשיסטית העליונה והוחלף במרשל פייטרו באדוליו, ב-3 בספטמבר 1943, החלה פלישת בעלות הברית לאיטליה. באדוליו החל במגעים עם בעלות הברית במטרה להגיע להסכם שלום, אך ניסה להשיג תנאים טובים תוך התמקחות על כניעתה של איטליה. הוא ביקש לשכנע את בעלות הברית להטיס כוח צבאי ניכר ולהנחיתו מצפון לרומא, על מנת למנוע את נפילתה בידי הגרמנים, וזאת בטרם יחתום על הסכם הכניעה, וכן דרש כי תינתן לו גישה לתוכניותיהן הצבאיות של בעלות הברית, וכל זאת בעוד שבאופן רשמי, מצויה איטליה במלחמה עם בעלות הברית ובברית צבאית עם גרמניה. בשעה שאייזנהאואר התווכח עם רוזוולט ועם צ'רצ'יל שדרשו שניהם כניעה ללא תנאים בתמורה לעזרה לאיטלקים, החלו הגרמנים בהעברת כוחות רבים לתוך איטליה והוסיפו 19 דיוויזיות. בתחילה היו כוחותיהם של הגרמנים גדולים פי שניים מכוחות בעלות הברית, אך למרות זאת הפלישה לאיטליה הייתה מוצלחת מאוד.[47]
מפקד עליון ומבצע אוברלורד
- ערך מורחב – מבצע אוברלורד
בדצמבר 1943 החליט הנשיא רוזוולט למנות את אייזנהאואר, עדיין לא בדרגת גנרל הצבא, למפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה. בינואר 1944 המשיך אייזנהאואר לפקד על ETOUSA, אגף המבצעים של הזירה האירופית של צבא ארצות הברית, ובחודש שלאחר מכן מונה באופן רשמי למפקד מפקד העליון של חיל המשלוח של בעלות הברית (SHAEF). הוא שימש בשני התפקידים עד לסיום המלחמה באירופה בשנת 1945. מאז הקמתה בפברואר 1944, הייתה SHAEF אמונה על הפיקוד המבצעי, ואילו ETOUSA הייתה אמונה על הפיקוד המנהלי.[48] בתפקידים אלו היה אייזנהאואר אחראי על תכנונן והוצאתן לפועל של מבצע הפלישה לנורמנדי, שידוע בשם הקוד שלו "מבצע אוברלורד", של שחרור מערב אירופה ושל הפלישה לגרמניה.
אייזנהאואר, כמו גם קציניו וחייליו, הפיק לקחים רבי ערך ממבצעים קודמים, ואימץ את כל כישרונותיו ויכולותיו כדי להכין את המבצע המורכב כנגד הגרמנים - מתקפה תוך נחיתה מהים. המאבקים הראשונים שלו היו דווקא עם מנהיגים וקצינים של בעלות הברית, בנושאים החיוניים להצלחת המבצע. הוא התווכח עם רוזוולט בנוגע להסכמה עם דה גול ושימוש בכוחות התנגדות צרפתיים לצורך מבצעי חבלה כנגד הגרמנים לפני המבצע. האדמירל ארנסט קינג סירב להקצות עוד אסדות נחיתה למבצע. בנוסף התעקש אייזנהאואר שיקבל פיקוד מוחלט על כל כוחות האוויר הבריטיים, ואיים להתפטר אלמלא יסכים צ'רצ'יל. בנוסף תכנן להפציץ את צרפת לפני המבצע והתווכח עם צ'רצ'יל בנוגע לדאגתו של האחרון בנושאי קרבנות אזרחיים. דה גול טען שהקרבנות היו הכרחיים כדי לשבור את כוחות גרמניה. בנוסף הצליח לשמור על ג'ורג' פטון בפיקוד לאחר שזה סטר לחיילים שלו, ונזף בו קשות כשזה נאם נאום בנוגע למדיניות לאחר המלחמה.[דרושה הבהרה]
הפלישה לנורמנדי החלה ב-6 ביוני 1944, והצליחה במחיר כבד. כעבור חודשיים, ב-15 באוגוסט, פלשו בעלות הברית לדרום צרפת. רבים חשבו שניצחון באירופה יושג עד סוף הקיץ, אולם הגרמנים לא נכנעו במשך כמעט שנה. עד סיום המלחמה באירופה, ב-8 במאי 1945, פיקד אייזנהאואר על כל כוחות בעלות הברית בחזית המערבית. הוא דאג לכל אובדן של חייל וביקר כל מחלקה אפשרית. במקרה בו הפלישה הייתה נכשלת, התכוון אייזנהאואר לקחת אשמה על עצמו.
שחרור צרפת והניצחון באירופה
לאחר ההתקדמות המהירה של בעלות הברית לאחר הפריצה מראש הגשר בנורמנדי והתמוטטות ההתנגדות של הצבא הנאצי בשטח צרפת באוגוסט-ספטמבר 1944, נוצר משבר לוגיסטי עצום ומשבר בהעברת האספקה לצבאות הברית, בייחוד של דלק. הלוטננט גנרל ג'ון ק"ה לי שהיה ממונה על שירותי האספקה של צבא ארצות הברית (SOS) ספג ביקורת רבה על התנהלות מושחתת, בין היתר על כך שמיד לאחר כיבוש פריז תפס לא פחות מ-167 בתי מלון ושיכן בהם את מטהו. קצינים בכירים רבים החשיבו אותו כאדם יהיר, מתמכר לתאוותיו וחסר משמעת, וכגורם עיקרי להאטת צבאותיהם ולאי יכולתם להשיג הכרעה מהירה במלחמה ולסיימה לפני תום שנת 1944. ביקורת רבה נמתחה על אייזנהאואר שלא השכיל להעביר את לי מתפקידו, על אף שדווקא הוא עצמו נמנה עם הדבקים ביותר בהבנת חשיבותה המכרעת של הלוגיסטיקה על שדה הקרב. הגנרל אורט יוז, ראש מטה זירת המבצעים האירופית (ETOUSA) תמה על הוויתורים המפליגים של אייזנהאואר ללי, ורשם ביומנו: "אלכסנדר הגדול אהב חנפים".[49]
אייזנהאואר התעקש על פתיחת נמל אנטוורפן ב-1944.
בתחילת ספטמבר הציע הגנרל מונטגומרי הבריטי לאמץ אסטרטגיה נועזת לפיה צבאות בעלות הברית יתקדמו אל תוך גרמניה בחזית צרה במטרה להשתלט על חבל הרוהר המתועש, למוטט את הצבא הגרמני ולהביא להכרעה מהירה של המלחמה. לשם כך הוא דרש מפיקוד בעלות הברית להעניק עדיפות לקבוצת הארמיות שבפיקודו, אשר נועדה להוביל את המתקפה על גרמניה, בקבלת אספקה ותגבורות. על אף התנגדות נחרצת של הגנרלים שלו, ובראשם בראדלי ופטון שביקשו לרכז את המאמצים בכיבוש נמל אנטוורפן ופריצת קו החזית של פון רונדשטט, החליט אייזנהאואר לקבל את תוכניתו של מונטגומרי ולפתוח במבצע מארקט גארדן. המבצע נכשל ובעלות הברית לא הצליחו לחצות את הריין; מבצע זה סתם את הגולל להביא את המלחמה לסיום בשנת 1944. על אף שהאחראיות המבצעית והליקויים בתכנון הוטלו על מונטגומרי, ספג גם אייזנהאואר ביקורת רבה על כך שאישר את המבצע.[50]
ב-20 בדצמבר 1944, קודם לדרגת גנרל הצבא. אייזנהאואר עצמו לא לחם אולם זכה לכבוד מצד חייליו. הוא ניהל משא ומתן עם צ'רצ'יל, מונטגומרי ודה גול. הוא לא הסכים עם צ'רצ'יל ומונטגומרי בנוגע לאסטרטגיה. הוא התחבר עם מקבילו הסובייטי, גאורגי ז'וקוב.
הגרמנים הפתיעו רבים כשתקפו והחלו את הקרב על הבליטה בדצמבר 1944, כשבעלות הברית מצליחות לנצח בתחילת 1945 לאחר שמזג האוויר השתפר ואפשר לחיל האוויר לתקוף. קווי ההגנה הגרמניים החלו להתמוטט בחזית המזרחית מול הסובייטים ובחזית המערבית מול בעלות הברית. הבריטים רצו את ברלין, אולם אייזנהאואר טען שתהיה זאת טעות צבאית לתקוף אותה. הבריטים ויתרו, אולם דרשו מאייזנהאואר להזיז את כוחותיו אל צ'כוסלובקיה. האמריקנים סירבו לניסיון ללחוץ פוליטית על מוסקבה בשדה הקרב. הצבא האדום לכד את ברלין לאחר קרב קשה מאוד, והגרמנים נכנעו ב-7 במאי 1945.
ב-1945, חזה אייזנהאואר שבעתיד ינסו לטעון שפשעי המלחמה של הנאצים היו תעמולה של בעלות הברית (הכחשת השואה) וציווה על תיעוד בתמונות ובסרטונים של מחנות המוות.
לאחר מלחמת העולם השנייה
מושל צבאי בגרמניה וראש מטה צבא ארצות הברית
לאחר כניעתה ללא תנאים של גרמניה הנאצית, מונה אייזנהאואר למושל הצבאי באזור הכיבוש האמריקני. הוא הקים את מפקדתו בבניין אי גה פארבן שבפרנקפורט, והיה אחראי רק על האזור האמריקני; שאר האזורים נשלטו על ידי צרפת, בריטניה וברית המועצות, מלבד העיר ברלין שנשלטה על ידי ארבע המעצמות יחד. עם גילויים של מחנות ההשמדה הנאציים הורה אייזנואואר על הקמת צוותי צילום שיתעדו את הזוועות שהתחוללו במחנות, על מנת שישמשו כראיות במשפטי נירנברג. בנוסף, הוא סיווג מחדש את רבים משבויי המלחמה (POW) ככוחות אויב שפורקו מנשקם (DEF). הסיבה לכך היא שצבא ארצות הברית נאלץ, על פי אמנת ז'נבה השלישית, לספק מזון ליותר מ-7.5 מיליון שבויי מלחמה. על פי הסיווג החדש לא נכנסו כולם תחת הגדרת שבויי מלחמה וארצות הברית הייתה פטורה מהנטל הלוגיסטי העצום הזה, בימי משבר המזון של 1945. אייזנהאואר מילא אחר הפקודות שניתנו על ידי המטות המשולבים בצו JCS 1067 (כחלק מתוכנית מורגנטאו), שנועד לפגוע בכוחה הכלכלי של גרמניה ולהרוס את יכולת הלחימה העתידית שלה, אך ריכך את המכה כשאישר להכניס לגרמניה 400,000 טונות של מזון לאוכלוסייה האזרחית.[51][52][53] במענה להרס הרב ששרר בגרמניה, המחסור במזון וזרם הפליטים הגובר, הוא ארגן חלוקת מזון וציוד רפואי אמריקני. מעשיו אלו של אייזנהאואר שיקפו את הגישות האמריקניות החדשות שתפסו את העם הגרמני כקרבנות של הנאצים ולא כפושעים, אך לעומת זאת רדפו באגרסיביות את הנאצים לשעבר.[54]
בנובמבר 1945 חזר אייזנהאואר לוושינגטון והחליף את מרשל בתפקיד ראש מטה צבא ארצות הברית. תפקידו העיקרי היה שחרורם המהיר של מיליוני החיילים, משימה איטית שהתעכבה עוד יותר בגלל מחסור בספינות. בשנת 1946 שוכנע אייזנהאואר שפניה של ברית המועצות אינן למלחמה וכי יש אפשרות ליחסים ידידותיים בין שתי המעצמות; הוא תמך באומות המאוחדות וביכר את התערבותו של הארגון בפיקוח על פצצות האטום. בפועל, הושפע הנשיא הארי טרומן ממחלקת המדינה של ארצות הברית בניסוח המדיניות הנוגעת להפצצות אטום וליחסים עם ברית המועצות, והתעלם מאייזנהאואר ומהפנטגון. אייזנהאואר התנגד להטלת פצצת האטום על יפן, בטענה שהיפנים היו מוכנים להיכנע, ובגלל סלידתו מכך שארצות הברית תהיה הראשונה להשתמש בנשק. אייזנהאואר תמך בשיתוף פעולה עם ברית המועצות, ואף ביקר בוורשה ב-1945, בהזמנתו של בולסלאב ביירוט. הוא נדהם לגלות את ההרס בעיר. באמצע 1947, כאשר המתיחות בין ארצות הברית לברית המועצות בנוגע לשיקום הכלכלי של גרמניה ומלחמת האזרחים ביוון החריפה, ויתר אייזנהאואר על התקווה לשיתוף פעולה עם ברית המועצות והסכים למדיניות הבלימה במטרה לעצור את ההתפשטות הסובייטית.[55]
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948
ביוני 1943 הציע פוליטיקאי לאייזנהאואר כי אולי הוא יהפוך לנשיא ארצות הברית לאחר המלחמה, דבר שסירב לו בתוקף כל עוד היה גנרל. כשאחרים שאלו אותו בנוגע לעתידו הפוליטי, ענה אייזנהאואר לאחד מהם שהוא אינו מסוגל לתאר לעצמו שירצה תפקיד פוליטי כלשהו "מלוכד כלבים ועד למלך העליון של היקום"[56] (בקולוקיאליזם האמריקני, "לוכד כלבים" [dogcatcher] הוא משרה פוליטית זוטרה או לפוליטיקאי לא פופולרי), ולאדם אחר אמר שהוא לא יוכל לשרת כראש המטה של הצבא אם ייחשב כבעל שאיפות פוליטיות. אי לכך, דעותיו הפוליטיות לא היו ידועות בתקופה זו והן המפלגה הדמוקרטית והן המפלגה הרפובליקנית חיזרו אחריו. במהלך ועידת פוטסדאם ב-1945 אמר טרומן הדמוקרטי לאייזנהאואר שבמקרה שיחפוץ בכך, יוכל הנשיא לעזור לגנרל לזכות בבחירות לנשיאות ב-1948,[57] וב-1947 הוצע כי טרומן יהיה המועמד לסגנות הנשיאות לצד אייזנהאואר במקרה שהגנרל מקארתור היה זוכה במועמדות הרפובליקנית.[58]
בהתקרב מועד הבחירות דחקו באייזנהאואר פוליטיקאים ואזרחים רבים, משתי המפלגות, לרוץ לנשיאות. בינואר 1948, לאחר ששמע על תוכניות בניו המפשייר לבחור נציגים התומכים בו לוועידה הרפובליקנית הלאומית הממשמשת ובאה, הצהיר אייזנהאואר שהוא לא יוכל להציג מועמדות למשרה פוליטית בכירה, בטענה שהוא חייל ולא יכול להתמודד לתפקיד פוליטי. אייזנהאואר אמנם לא הצטרף לאף אחת מהמפלגות בתקופה הזו, אך היה מפורש באי רצונו לחבור לדמוקרטים. רבים האמינו שבזאת הוא ויתר על ההזדמנות היחידה בשבילו להיות נשיא, וביססו זאת על ההנחה כי תומאס דיואי הרפובליקני שנחשב לבעל הסיכויים הגבוהים לנצח בבחירות, יכהן שתי קדנציות, ואייזנהאואר יהיה אז בגיל 66 (בשנת 1956) ומבוגר מדי כדי להיות נשיא.[59]
נשיא אוניברסיטת קולומביה והמפקד העליון של נאט"ו
בשנת 1948 נבחר אייזנהאואר לנשיא אוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטה פרטית בניו יורק. תקופת נשיאותו של אייזנהאואר באוניברסיטה תוארה כבלתי מתאימה לאף אחד מן הצדדים.[60] במהלך השנה הוציא אייזנהאואר לאור ספר זיכרונות בשם "מסע לשחרור אירופה"[61]. הביקורות שנכתבו על הספר החשיבו אותו כאחד מספרי הזיכרונות הצבאיים המשובחים ביותר, והוא זכה להצלחה כלכלית גדולה. רווחיו של אייזנהאואר על הספר גדלו באופן ניכר לאחר החלטה חסרת תקדים של מחלקת האוצר של ארצות הברית כי הוא איננו סופר מקצועי ולפיכך הוא נדרש לשלם שיעורי מס נמוכים יחסית; החלטה זו חסכה לו כ-400 אלף דולר.[62]
במהלך תקופת נשיאותו באוניברסיטת קולומביה היה פעיל אייזנהאואר במועצה ליחסי חוץ (CFR) ועמד בראש קבוצת מחקר שניתחה את ההשפעות הצבאיות והפוליטיות של תוכנית מרשל, וכן הקים את האספה האמריקנית שהייתה "חזונו של אייזנהאואר בדבר מרכז תרבותי אדיר שבו מנהיגים מתחומים שונים יוכלו להיפגש מעת לעת ולדון ולהסיק מסקנות בנוגע לבעיות הפוליטיות והחברתיות". אחד מכותבי הביוגרפיה עליו, בלנץ' קוק, הציע שתקופה זו היוותה את "החינוך הפוליטי של הגנרל אייזנהאואר". בנוסף, בתקופה זו נחשף אייזנהאואר לניתוחים כלכליים שונים שהיוו את היסוד להבנותיו במדיניות הכלכלית לאחר מכן.
אייזנהאואר הסכים לכהן כנשיא האוניברסיטה כדי לקדם את הדמוקרטיה בעזרת החינוך. בתוך כמה חודשים, התבקש לייעץ למזכיר ההגנה של ארצות הברית, ג'יימס פורסטל, בנוגע לאיחוד הזרועות הצבאיות. ביולי 1949 לקח חופש מהמשרה.
אייזנהאואר, כאיש צבא, לא נחשב לאדם שמתאים לאקדמיה. המרצים לא ממש חיבבו אותו.
הקשרים שהשיג במהלך כהונתו כנשיא האקדמיה סייעו לו בהשגת המועמדות הרפובליקנית לנשיאות. חברי הפקולטה הליברליים פחות חיבבו את קשריו עם אנשי עסקים.
כנשיא קולומביה, הביע את תמיכתו בדמוקרטיה האמריקנית. בדצמבר 1950 סירבו לקבל את התפטרותו כשהחליט לעזוב ולכהן כמפקד העליון של נאט"ו וניתן לו פיקוד על הכוחות באירופה. ב-31 במאי 1952, פרש משירות פעיל וחזר לקולומביה. הוא נשאר בתפקיד עד 20 בינואר 1953, כשהחל לכהן כנשיא.
נאט"ו לא זכתה לתמיכה בין מפלגתית גדולה בקונגרס בתקופתו של אייזנהאואר. הוא ייעץ למדינות האירופאיות להפגין את מחויבותן לנאט"ו ולהקצות חיילים וציוד במקום ארצות הברית.
אייזנהאואר היה התומך הראשי בנאט"ו בפני הקונגרס, יותר מממשל טרומן. באמצע 1951, התמיכה באירופה ובארצות הברית הייתה גבוהה מספיק כדי להעניק לנאט"ו כוח צבאי. אייזנהאואר חשב שנאט"ו תהפוך לברית אירופאית בלבד לאחר שקנדה וארצות הברית יפרשו ממנה כעבור עשור.
המרוץ לנשיאות ארצות הברית 1952
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1952
התקופה שבין 1951 ל-1952 כונתה בפי האמריקנים - "Winter of Discontent" (בתרגום חופשי: החורף העגום). זאת בגלל נקודת הקיפאון אליה הגיעה מלחמת קוריאה, ללא סיום מסתמן בעתיד הקרוב, זאת בנוסף לשחיתות שפשתה בממסד ולבהלה מפני הקומוניזם שזרע ג'וזף מקארתי. היה ברור שהנשיא הארי טרומן, שלא היה פופולרי בעת סיום כהונתו, לא ינסה להיבחר לכהונה נוספת. תנועות לגיוס אייזנהאואר (Draft Eisenhower movements), תנועות שורשיות-פוליטיות אמריקניות ששמו להן למטרה לשכנע אותו לרוץ לנשיאות, צצו כאמור כבר בבחירות לנשיאות של 1948, בעיקר במפלגה הדמוקרטית; אך אייזנהאואר דחה אז את כל ניסיונות השכנוע ואף אמר שהוא שקל להשתמש במילים הדומות להצהרת הסירוב הנודעת של ויליאם שרמן בבחירות 1884, אך בחר שלא לעשות כן מאחר שהוא מאמין שלאף אחד אין את "הזכות להצהיר, באופן גורף וללא הסתייגות, כי יסרב לבצע משימה כלשהי שייתכן ומדינתו תטיל עליו".[63]
ב-1951 הופיעו מחדש תנועות אלה, הן במפלגה הדמוקרטית והן במפלגה הרפובליקנית, שכן אייזנהאואר לא הודיע עד אותה עת על שיוכו הפוליטי. הדמוקרטים ראו בו מועמד שיוכל לסייע להם להמשיך להחזיק בבית הלבן אחרי טרומן; בקוותו כי אייזנהאואר יחליט לרוץ לנשיאות מטעם הדמוקרטים, כתב טרומן לאייזנהאואר בדצמבר 1951: "אני מבקש כי תודיע לי את אשר בכוונתך לעשות", ואייזנהאואר השיב לו: "אינני חש כל חובה לבקש אחר מועמדות פוליטית".[64]
באותה התקופה הצהיר אייזנהאואר על היותו רפובליקני. מושל מדינת ניו יורק תומאס דיואי והסנאטור הנרי קבוט לודג' הבן ממסצ'וסטס ניסו בינתיים לשכנע אותו לרוץ לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית. לודג' החל בכך למעלה משנתיים קודם לכינוסה של הוועידה הרפובליקנית הלאומית ביולי 1952, ודיואי הצהיר גם הוא כבר ב-15 באוקטובר 1950 על תמיכתו בגנרל אייזנהאואר.[63]
ב-1947 אמר אייזנהאואר לעורך ה"קנזס סיטי סטאר", רוי א. רוברטס (Roberts), שהיה מעורב בפוליטיקה הרפובליקנית המקומית, שהוא עצמו "רפובליקני קנזסי טוב כמוך". אף על פי שרוברטס חשף את השיחה הזו ב-1951, הציבור האמריקני נותר מסופק לגבי השתייכותו הפוליטית של אייזנהאואר. על אף שהאמין שהוא ינצח את הבחירות ביתר קלות ועם רוב גדול יותר בקונגרס אם ירוץ מטעם הדמוקרטים, סבר אייזנהאואר כי ממשל טרומן היה מושחת וכי הנשיא הבא אחריו יידרש לבצע רפורמות בממשל מבלי שיצטרך להגן על מדיניות קודמיו.[63]
האגף האינטרנציונליסטי במפלגה הרפובליקנית ראה באייזנהאואר אלטרנטיבה למועמד הבדלני, הסנאטור רוברט טאפט, שקודם לפריימריז נחשב בעיני רבים למועמד המוביל.[דרוש מקור] בעוד טאפט הצביע בקונגרס נגד נאט"ו, סבר אייזנהאואר כי על ארצות הברית ובעלי בריתה להתנגד לקומוניזם באמצעות נאט"ו ומאמצי ביטחון קיבוצי אחרים.[63] הוא חשש כי מדיניות החוץ של טאפט, שהתבססה על מדיניות אי ההתערבות, עלולה בלא כוונת מכוון להועיל לברית המועצות במלחמה הקרה. הוא קיווה ליישב את הנושא בטרם יתמנה למפקד העליון של נאט"ו, ובינואר 1951 נפגש עם טאפט בפנטגון והציע לו כי הוא מוכן להצהיר את הצהרת שרמן ולמעשה לדחות כל אפשרות לרוץ לנשיאות בתנאי שטאפט יסכים לתמוך בתפיסת הביטחון הקיבוצי (ובפרט, בנאט"ו) עם אירופה. טאפט סירב.[65] במהלך 1951 המשיכו פוליטיקאים רפובליקנים להביע תמיכה באייזנהאואר, בעוד הדמוקרטים המשיכו לנסות לשכנע אותו כי ביכולתו לנצח בחירות אם ירוץ מטעמם. ב-16 באוקטובר הכריז טאפט על התמודדותו למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. מ-17 בנובמבר היה הסנטור לודג' למנהל הקמפיין עבור התנועה לגיוס אייזנהאואר, אך עדיין בלי אישור מהמועמד אותו ניסה להריץ.[63] בתחילת דצמבר, כשהוא נכנע חלקית מהלחץ הרב שהפעילה עליו התנועה, הסמיך אייזנהאואר את ידידו הקרוב קליפורד רוברטס לארגן קבוצת יועצים קטנה שיפקחו על התנועה ויעדכנו אותו; קבוצה זו הורכבה ממספר מצומצם של ידידים קרובים לו, ביניהם גם אחיו מילטון אייזנהאואר וכן שחקן הגולף הנודע בובי ג'ונס.[64] ככל שתנופתו של טאפט גברה, כך התמעט אי רצונו של אייזנהאואר לרוץ לנשיאות.
לודג' היה ככל הנראה התומך הקולני, האפקטיבי והעקשן ביותר בתנועה, ולאחר מספר חודשים הוא הצליח לשכנע את אייזנהאואר שלכל הפחות לא יתכחש לתנועה; גם ללודג' אמר אייזנהאואר בהמשך כי היה רפובליקני, עובדה אותה חשף לודג' במהלך מסיבת עיתונאים ב-6 בינואר 1952. אייזנהאואר הודיע דרך דוברות הצבא כי לודג' דייק בדבריו, ושאמנם הוא לא יבקש לעזוב את תפקידו בנאט"ו עבור סיבות פוליטיות, אך אם המפלגה הרפובליקנית תטיל עליו "חובה שתתעלה על האחריות הנוכחית" שלו במהלך הוועידה ביולי ותגיש את מועמדותו, הוא ירוץ.[63][64]
אייזנהאואר וטאפט היו המועמדים המובילים בבירור בבחירות המקדימות. גם המושל ארל וורן מקליפורניה והמושל לשעבר הרולד סטאסן ממינסוטה התמודדו. ב-6 בינואר 1952 הכניסו את שמו של אייזנהאואר להצבעה בפריימריז בניו המפשייר ללא אישורו. הסנאטור הדמוקרטי פול דאגלס אף הציע כי שתי המפלגות יגישו את מועמדותו של אייזנהאואר עם שני סגני נשיא מתמודדים שונים.[63] במשך מספר שבועות לאחר מכן, המשיך אייזנהאואר לדחות כל ניסיון מצד תומכיו לגרום לו להביע את דעותיו בנושאים אקטואליים שונים או לפחות לאשר את מועמדותו. אייזנהאואר כתב לידידיו ולקרוביו בתקופה הזו שהוא מוחמא מהתנועה אך אינו סבור שהיא רחבה כפי שהתקשורת הציגה אותה, ומשפטים כמו "מעולם לא ביקשתי וחשקתי בעמדה פוליטית" נשנים במכתבים אלו. אך שני אירועים שינו את דעתו והוכיחו כי התנועה לגיוסו היא אכן רחבה. ב-11 בפברואר הגיעה אשת העסקים והטייסת המפורסמת ג'קלין קוקרן לפריז כשבאמתחתה סרט ושמו "סרנדה לאייק" (Serenade to Ike). מנהיגים מהתנועה לגיוסו, בהם פיליפ יאנג (Young; דקאן בית הספר לכלכלה באוניברסיטת קולומביה) ואיל ההון ג'ון היי ויטני, ערכו כנס ב-8 בפברואר במדיסון סקוור גארדן, וביקשו מקוקרן לטוס לאירופה ולהראות את הצילום לאייזנהאואר ולאשתו; לגארדן, שתפוסתו המרבית כ-16,000 איש, הגיעו לפחות 25,000 איש. הצפייה בסרט פעלה עמוקות על אייזנהאואר וגרמה לו, על פי עדותה של קוקרן, להתרגשות עמוקה. ההוכחה השנייה התקבלה עם היוודע תוצאות הפריימריז בניו המפשייר, ב-11 במרץ. אייזנהאואר הביס את הסנאטור טאפט, שערך קמפיין אינטנסיבי במדינה קודם לכן, עם תוצאה של 50% לאייזנהאואר ו-38% לטאפט. שאר מערכות הבחירות היו די שוויוניות בין טאפט ואייזנהאואר, וכשהצירים התכנסו המירוץ עדיין היה צמוד מדי.
טאפט הוביל את האגף השמרני במפלגה שהתרכז במערב התיכון, ודחה את תוכניות הניו דיל משנות השלושים ותמך במדיניות בדלנית, שהתנגדה לבריתות זרות. טאפט ניסה להיות המועמד מטעם המפלגה ב-1940 וב-1948, אולם פעמיים הובס בידי רפובליקנים מתונים מניו יורק: ונדל וילקי ב-1940 ותומאס דיואי ב-1948. טאפט טען שההפסדים הם בגלל השפעת המפלגה מניו יורק על המפלגה הלאומית.
דיואי, מועמדה של המפלגה ב-1944 וב-1948, הוביל את האגף המתון במפלגה שהתרכז במזרח המדינה, שתמך במדיניות של התערבות בינלאומית, ובמאבק במלחמה הקרה ובברית המועצות. בנוסף קיבל האגף את רוב מאפייני מדינת הרווחה שנוצרו במהלך הניו דיל. דיואי סירב לרוץ בפעם השלישית והמתונים ביקשו להשתמש בהשפעתם כדי להשיג מועמד נשיאותי שיתאים להם. המושלים הרפובליקנים תמכו באייזנהאואר. ביוני 1952 התפטר אייזנהאואר מהפיקוד על נאט"ו כדי לערוך את מסע הבחירות.
כשהוועידה הרפובליקנית הלאומית נפתחה בשיקגו, רוב המומחים טענו שטאפט צמוד לאייזנהאואר. מנהלי מסע הבחירות של אייזנהאואר, דיואי ולודג', האשימו את טאפט בגנבת צירים ממדינות דרומיות כטקסס וג'ורג'יה, וטענו שמנעו מינוי צירים תומכי אייזנהאואר ממדינות אלו. הם הציעו להחליף את הצירים התומכים בטאפט ממדינות אלו בצירי אייזנהאואר. טאפט ותומכיו התנגדו להאשמות, אולם הוועידה קיבלה זאת וטאפט איבד צירים דרומיים רבים. אייזנהאואר קיבל גם את תמיכת רוב המשלחות הלא מחויבות, כאלו ממישיגן ומפנסילבניה, וגם את תמיכתו של סטאסן שתמך במדיניותו המתונה. אייזנהאואר נבחר בקלות בסיבוב הראשון.
אייזנהאואר השתמש בסיסמה "I Like Ike". הוא הביע התנגדות למדיניותו של טרומן בקוריאה ובסין. כדי לרצות את האגף השמרני במפלגה, בחר בריצ'רד ניקסון כסגנו. ניקסון היה אנטי קומוניסט חריף וצעיר בניגוד לאייק.
בבחירות הכלליות, למרות יועציו, תמך אייזנהאואר בניהול מסע בחירות בדרום, ותקף את ממשל טרומן על שלושה נושאים: קוריאה, קומוניזם ושחיתות. הוא טען שיש לשחרר את מזרח אירופה אך ורק בדרכי שלום.
שתי מחלוקות פרצו במהלך מערכת הבחירות. אחת מהן הייתה טענה שניקסון קיבל מתנות מתומכים בשווי 18,000 דולר, כשהתרומות היו חסויות ומעל שווי של 1,000 דולר. אייזנהאואר שקל להחליף את ניקסון, אולם נאומו של ניקסון מנע כל נזק בנושא. ב"נאום צ'קרס" ב-23 בספטמבר, הכחיש ניקסון כל פשע, פירט את נכסיו הכספיים המועטים ושיבח את אייזנהאואר. הוא טען שקיבל מתנה אחת - כלב בשם "צ'קרס" - אולם שלא יחזיר אותו כי בנותיו אוהבות אותו. הנאום זכה לתמיכה מוחלטת והציל את ניקסון, אולם הרחיק בינו לבין אייזנהאואר. המחלוקת השנייה הייתה החלטתו של אייזנהאואר לא להתעמת עם הסנאטור ג'וזף מקארתי במהלך סיור בוויסקונסין. שבועיים לפני הבחירות, הודיע אייזנהאואר שיסיים את המלחמה בקוריאה, הבטיח להילחם בקומוניזם ונמנע מלדבר על נאט"ו. הוא הדגיש את הצורך בממשל ישר מבית.
הצירים בוועידה הדמוקרטית הלאומית שהתרחשה גם היא בשיקגו בחרו במושל אילינוי לשעבר, עדלי סטיבנסון, בסיבוב השלישי. הסנאטור ג'ון ספרקמן מאלבמה נבחר לסגנו. רבים היו בטוחים שסטיבנסון יוכל להיות מאתגר רציני לאייק.
אייק נסע ל-45 מדינות מבין 48. הוא משך קהל גדול לראות אותו. הוא לא התייחס לסטיבנסון ותקף בעיקר את טרומן. בנוסף הטלוויזיה שיחקה תפקיד מרכזי במערכת הבחירות: אייזנהאואר הופיע בתשדירים בני שלושים שניות.
סטיבנסון התמקד בנאומים מתוחכמים ברחבי המדינה ומשך קהל גדול. אף על פי שסגנונו הלהיב אינטלקטואלים ואקדמאים, רבים תהו האם הוא דיבר "מעל ראשי" תומכיו. חולשתו הייתה הנשיא טרומן. סטיבנסון לא היה חלק מממשל טרומן אולם המצביעים קישרו אותו עם טרומן. ארצות הברית, המומה מסיום המלחמה ומתחילת המלחמה הקרה, ומסוכסכת בינה לבין עצמה, האמינה בצורך בשינוי.
לבסוף, נטל מלחמת קוריאה, האיום הקומוניסטי והשערוריות בממשל טרומן היו קשים מדי לסטיבנסון. ביום הבחירות ניצח אייזנהאואר ניצחון סוחף, עם 55.2% מהקולות ו-442 אלקטורים. סטיבנסון השיג 44.5% מהקולות ו-89 אלקטורים בלבד. אייזנהאואר היה הנשיא הרפובליקני הראשון מזה עשרים שנה, ובנוסף השיג רוב של שמונה חברים בבית הנבחרים למפלגה, ורוב בסנאט (תיקו, כשניקסון שובר את השוויון).
אייזנהאואר היה הנשיא האחרון שנולד במאה התשע-עשרה, ובגיל 62 היה הנשיא המבוגר ביותר שמונה לתפקיד מאז ג'יימס ביוקנן ב-1856 (הנשיא טרומן היה בן 64 ב-1948, ומונה לנשיאות ב-1945 עם מותו של רוזוולט). הוא היה הגנרל היחיד ששירת כנשיא במאה העשרים והנשיא האחרון עד דונלד טראמפ שלא נבחר לשום תפקיד לפני נשיאותו. נשיאים אחרים שלא נבחרו והיו לפניו היו זאכרי טיילור, יוליסס סימפסון גרנט, ויליאם הווארד טאפט והרברט הובר.
נשיאותו (1953–1961)
נשיאותו של אייזנהאואר החלה ב-20 בינואר 1953 כשהושבע לנשיאה ה-34 של ארצות הברית, והסתיימה ב-20 בינואר 1961. בהיבחרו ניצח את קואליציית הניו דיל ששלטה בפוליטיקה האמריקנית מזה עשרים שנה. כעבור ארבע שנים, ב-1956, שוב ניצח את סטיבנסון ונבחר לכהונה שנייה. הוא הוחלף בתפקידו בידי ג'ון פיצג'רלד קנדי הדמוקרט לאחר שזה נבחר לנשיאות ב-1960.
בתור "שמרן פרוגרסיבי", הצליח אייזנהאואר לזכות בכמה ניצחונות בקונגרס, אף על פי שפרט לשנתיים הראשונות של כהונתו, היה לדמוקרטים רוב בבית הנבחרים ובסנאט. אייזנהאואר המשיך בתוכניות הניו דיל והרחיב את תוכנית הביטוח הלאומי. בנוסף דחף להקמת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים ב-1956, ולאחר שברית המועצות שיגרה לחלל את ספוטניק 1 ב-1957, הקים את נאס"א. במלחמת סיני שכנע את בריטניה וצרפת לסגת מתעלת סואץ. הוא חתם על חוק זכויות האזרח הראשון במאה העשרים ושלח חיילים לארקנסו כדי לאכוף את החלטת בית המשפט שביטלה את ההפרדה הגזעית.
חצי שנה לאחר כניסתו לתפקיד, הגיעה ארצות הברית להסכם שביתת נשק שסיים את מלחמת קוריאה. גם בעת שלום נותר תקציב הביטחון גבוה, לצורך ניסיון הממשל לבלום את ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה. אייזנהאואר הסמיך את ה-CIA להדיח ממשלות לא ידידותיות ולהגן על מדינות אנטי-קומוניסטיות, והתמקד בביטחון לאומי מבוסס על נשק גרעיני לפי תורת ההרתעה, כדי להגן על המערב מפני ברית ורשה.
אייזנהאואר היה הנשיא הראשון שהוגבל לשתי כהונות, לאחר העברת התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית. הוא נחשב לאחד מגדולי הנשיאים בתולדות המדינה.
בחירות 1956
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1956
ביולי 1955, שיבח הטיים מגזין את אייזנהאואר ואת השגשוג בתקופתו. המדינה נהנתה משגשוג ומביטחון, והאהדה כלפיו נעה בין 68% ל-79%. מעטים פקפקו בכך שייבחר מחדש ב-1956.
בספטמבר 1955, סבל מהתקף לב רציני. במשך כמה חודשים, כשהתאושש, היו ספקות בנוגע לריצתו לכהונה נוספת. בתחילת 1956 חזר לתפקוד מלא, ובפברואר 1956 קיבל אישור רפואי מרופאו. בהתחשב באהדה כלפיו, הוא נבחר להיות שוב המועמד הרפובליקני ללא התנגדות.
במהלך מחלתו, דיברו מנהיגי המפלגה על הצורך לסלק את סגן הנשיא ניקסון בבחירות הקרובות. הרולד סטאסן ניסה להוביל להדחת ניקסון. במרץ 1956 הכריז אייזנהאואר רשמית שניקסון ימשיך להתמודד איתו. ניקסון היה עדיין אהוד בקרב המצביעים. לאחר מכן נבחר ניקסון לעוד כהונה פה אחד.
בוועידה הדמוקרטית הלאומית ב-1956, נבחר שוב עדלי סטיבנסון בסיבוב הראשון, למרות אתגר מצד מושל ניו יורק אייווריל הרימן שנתמך בידי הנשיא לשעבר טרומן. סטיבנסון העניק לוועידה את הזכות לבחור בסגנו, ולא הודיע על תמיכה באף מועמד. בסיבוב השני נבחר הסנאטור אסטס קאפובר.
סטיבנסון הציע להעלות את תקציב הממשלה בתוכניות חברתיות והגעה להסכמים עם ברית המועצות כדי להקטין את תקציבי הביטחון והניסויים הגרעיניים בשני הצדדים. בנוסף הציע לבטל את גיוס החובה ולעבור לצבא של מתנדבים. אייזנהאואר התנגד לרעיונות אלו, אף על פי שגם הוא ניסה להגיע להסכם להקטנת הניסויים הגרעיניים באטמוספירה. אייזנהאואר הוביל בכל הסקרים במערכת הבחירות, והתמודדותו עם משברי חוץ במזרח התיכון ובמזרח אירופה לפני הבחירות רק חיזקה אותו.
ביום הבחירות, נבחר אייזנהאואר בניצחון סוחף עוד יותר מהקודם. הוא השיג 457 אלקטורים לעומת 73 של סטיבנסון. הוא גם השיג 35.6 מיליון קולות לעומת 26 מיליון. בהשוואה לבחירות של 1952, הוא גם ניצח בקנטקי, לואיזיאנה, ובמערב וירג'יניה, אף על פי שהפסיד במיזורי. צמיחת הפרוורים הובילה לגדילת בסיסו הרפובליקני. הוא זכה לתמיכה בקרב קתולים צפוניים ודרומיים לבנים עירוניים. בוחריו הדגישו את מאפייניו - כנותו, כבודו והלהט שהפגין בתפקידו.
ממשלו
קבינט
- נשיא: דווייט אייזנהאואר-(1953–1961)
- סגן הנשיא: ריצ'רד ניקסון (1953–1961)
- מזכיר המדינה: ג'ון פוסטר דאלס (1953–1959), כריסטיאן הרטר (1959-1961)
- מזכיר האוצר: ג'ורג' האמפרי (1953–1957), רוברט ברנרד אנדרסון (1957-1961)
- מזכיר ההגנה: צ'ארלס א' וילסון (1953–1957), ניל ה. מקלרוי (1957-1959), תומאס ס. גייטס (1959-1961)
- התובע הכללי: הרברט בראונל (1953–1957), ויליאם פירס רוג'רס (1957-1961)
- שר הדואר: ארתור סאמרפילד (1953–1961)
- מזכיר הפנים: דאגלס מקיי (1953–1956), פרד סטטון (1956-1961)
- מזכיר החקלאות: עזרא בנסון (1953–1961)
- מזכיר המסחר: סינקלייר וויקס (1953–1958), לואיס סטראוס (1958-1959), פרדריק מיולר (1959-1961)
- מזכיר העבודה: מרטין דרקין (1953), ג'יימס מיטשל (1953-1961)
- מזכיר הבריאות, החינוך והרווחה: אובטה קאלפ הובי (1953–1955), מריון פולסום (1955-1958), ארתור פלמינג (1958-1961)
אייזנהאואר ארגן את ממשלו כמו מטה צבאי. האנשים שעבדו מתחתיו היו אמורים לשלוט בפרטי פרטים במה שעשו, והוא היה אמור להחליט את ההחלטות הסופיות. כיוון שהמחלקות השונות המליצו לו המלצות שונות, נאלץ אייזנהאואר לפשר ביניהם כדי להגיע להחלטות.
אייזנהאואר נתן לשני יועציו הקרובים, הרברט בראונל ולושיוס קליי, לבחור את השרים שלו. בראונל, שהיה יועצו המשפטי של דיואי, מונה לתובע הכללי. ג'ון פוסטר דאלס, גם הוא עורך דין בעל קשרים עם דיואי, מונה למזכיר המדינה. דאלס היה מומחה ליחסי חוץ, לקח חלק בניסוח מגילת האומות המאוחדות וחוזה סן פרנסיסקו, ונסע יותר מ-900,000 קילומטרים במהלך שש השנים בהן כיהן כמזכיר המדינה.
אייזנהאואר ביקש למנות מנהיגים מהקהילה העסקית אל הקבינט שלו. צ'ארלס ארווין וילסון, מנכ"ל ג'נרל מוטורס, היה מזכיר ההגנה הראשון שלו. ב-1957, הוחלף בנשיא פרוקטר אנד גמבל, ניל מקלרוי. עבור תפקיד מזכיר האוצר, בחר בג'ורג' האמפרי, מנכ"ל כמה ארגוני פחם. מזכיר הדואר שלו, ארתור סאמרפילד, ומזכיר הפנים הראשון שלו, דאגלס מקיי, היו יבואני מכוניות. הסנאטור לשעבר סינקלייר וויקס, שהיה יו"ר איגוד היצרנים, מונה למזכיר המסחר. כמה אנשי עסקים שמונו למשרות בקבינט - וילסון, האמפרי וגם הרולד טלבוט, מזכיר חיל האוויר, ורוברט רוס, סגן מזכיר ההגנה - נחקרו בידי הסנאט בגלל השקעותיהם וניגוד עניינים אפשרי במינויים. טלבוט ורוס נאלצו להתפטר כתוצאה מכך.
מינויים אחרים של אייזנהאואר לקבינט נועדו לגמול לאגפים הפוליטיים השונים. עזרא בנסון, שהיה חבר בכיר בכנסיית ישו המשיח של קדושי אחרית הימים, נבחר לשמש כמזכיר החקלאות מטעם אגף טאפט של המפלגה. אובטה קאלפ הובי מונתה למזכירת הבריאות, החינוך והרווחה הראשונה. היא הייתה חברת הקבינט השנייה לאחר פרנסס פרקינס. מרטין דרקין, דמוקרט ונשיא איגוד השרברבים, מונה למזכיר העבודה. הבדיחה הייתה שהקבינט בארבע שנותיו הראשונות של אייזנהאואר כלל "תשעה מיליונרים ושרברב".
סגן הנשיא
אייזנהאואר, שלא חיבב פוליטיקה מפלגתית ופוליטיקאים, השאיר את רוב נושא הנהגת המפלגה לסגנו, ניקסון. בנוסף, לאחר שהתברר לו שסגן הנשיא טרומן לא היה מודע לנושאים מרכזיים כמו פצצת האטום כשמונה לנשיא, שמר אייזנהאואר על ניקסון מעודכן. הוא שלח אותו למשימות פוליטיות, דיפלומטיות ופנימיות חשובות כך שהפך לאחד מחברי הממשל היעילים ביותר. תפקיד סגן הנשיא הפך לראשונה לתפקיד חשוב בממשל. ניקסון נאם ברחבי המדינה והפך למנהיג המפלגה בפועל.
מינויים לבית המשפט
אייזנהאואר מינה חמישה שופטים אל בית המשפט העליון של ארצות הברית:
- ארל וורן, כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית (כדי להחליף את פרד וינסון), מונה במהלך הפגרה של הסנאט ב-1 באוקטובר 1953, הוגש לאישור הסנאט ב-11 בינואר 1954, ואושר בידי הסנאט ב-1 במרץ 1954. וורן היה המועמד הרפובליקני לתפקיד סגן הנשיא ב-1948. הוא מונה לראשות ועדת וורן לחקר ההתנקשות בנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי.
- ג'ון מרשל הרלן השני (כדי להחליף את רוברט ה. ג'קסון), הוגש לאישור הסנאט ב-10 בינואר 1955, ואושר ב-16 במרץ 1955.
- ויליאם ברנן, הוגש לאישור הסנאט ב-14 בינואר 1957, ואושר ב-19 במרץ 1957.
- צ'ארלס ויטאקר, הוגש לאישור הסנאט ב-2 במרץ 1957 ואושר ב-19 במרץ 1957.
- פוטר סטיוארט, הוגש לאישור הסנאט ב-17 בינואר 1959, ואושר ב-5 במאי 1959.
אייזנהאואר גם מינה 45 שופטים לבית המשפט לערעורים של ארצות הברית, ו-129 שופטים לבתי המשפט המחוזיים.
מסיבות עיתונאים
ב-19 בינואר 1955, היה אייזנהאואר לנשיא הראשון שקיים מסיבת עיתונאים בשידור חי בטלוויזיה. דובר הבית הלבן, ג'יימס האג'רטי, הוא היחיד שכיהן במשך שתי כהונות מלאות. הוא נחשב לאחד מטובי הדוברים בהיסטוריה, ושינה את יחסי הממשל עם העיתונות.
המשכיות ממשלתית
קבוצה שהכילה שלושה שרים ושישה אזרחים פרטיים קיבלה משימה סודית מהנשיא ב-1958 כדי לכהן כאחראים מטעם הממשלה במקרה חירום לאומי, כהתקפה גרעינית. אייזנהאואר מינה אותם לתפקידם בסיווג חשאי ביותר. במקרה חירום, כל אחד מהם היה אמור להתמנות לתפקיד מיוחד:
- תיאודור קופ, סגן נשיא CBS-סוכנות החירום לצנזורה
- פרנק סטנטון, נשיא CBS-סוכנות החירום לתקשורת
- ג'ון וורן, סגן נשיא הבנק העירוני-סוכנות החירום לאנרגיה ולמינרלים
- עזרא בנסון, מזכיר החקלאות-סוכנות החירום למזון
- אקסל נילסן, נשיא ארגון גרנטי-סוכנות החירום לדיור
- ג'יימס מיטשל, מזכיר העבודה-סוכנות החירום לכוח אדם
- הרולד בוכנשטיין, נשיא חברת אוונס-קורנינג-סוכנות החירום לייצור
- ויליאם מקצ'סני מרטין, יו"ר מועצת הנגידים של הבנק הפדרלי-סוכנות החירום לייצוב
- פרנק פייס, סגן נשיא ג'נרל דיינמיקס-סוכנות החירום לתעבורה (התפטר ב-8 בינואר 1959)
- ג'ורג' בייקר, נשיא בית הספר לעסקים בהרוורד-סוכנות החירום לתעבורה (לאחר 8 בינואר 1959)
מדיניות חוץ
מדיניות המבט החדש
מדיניות הממשל לביטחון לאומי, שכונתה "המבט החדש", נחשפה ב-30 באוקטובר 1953. לאחר סדרת פגישות עם חברי קבינט בכירים, התייעצויות עם המועצה לביטחון לאומי, ודו"ח מטעם ראשי המטות המשולבים, התקבלה מדיניות ששיקפה את רצונו של אייזנהאואר להתוות מדיניות לטווח ארוך, שהקפידה על מוכנותו של הצבא. מסמך של המועצה לביטחון לאומי בנוגע למדיניות הדגיש את ההסתמכות על נשק גרעיני אסטרטגי כדי להרתיע איומים פוטנציאליים, גם קונבנציונליים וגם גרעיניים, מצד ברית המועצות ובעלות בריתה מהגוש המזרחי. הנשק הגרעיני נראה כנשק הסביר ביותר מבחינה כלכלית להתמודדות עם יתרונה של ברית המועצות בחיילים ובטנקים באירופה. הצבא האמריקני פיתח אסטרטגיית הרתעה על בסיס משולש: טילים בליסטיים, מפציצים אסטרטגיים, וטילים משוגרים מצוללות. במהלך כהונתו, הקפיד אייזנהאואר לתכנן תוכניות לניצחון על הסובייטים במלחמה גרעינית, אף על פי שקיווה שלעולם לא יאלץ להשתמש בהן.
הצעת תיקון בריקר
בפברואר 1951, ולאחר מכן בינואר 1953, ניסה הסנאטור ג'ון בריקר מאוהיו לתקן את חוקת ארצות הברית ולהגביל את כוחו של הנשיא בהסכמים, ואת כוחו להתחייב בבריתות למדינות זרות. ההצעה נודעה כתיקון בריקר. החשש היה שההסכמים הבינלאומיים לאחר מלחמת העולם פוגעים בחוקה ובריבונות המדינה, והבדלנים, הדמוקרטים השמרנים ורוב הרפובליקנים התאחדו.
אייזנהאואר התנגד לתיקון בתוקף, באמונה שהוא יחליש את הנשיא ויפגע ביכולתו לנהל את יחסי החוץ של המדינה ללא יכולת להפגין מנהיגות עולמית. אף על פי שהתיקון החל עם חמישים ושישה חותמים, 50 סנאטורים הצביעו נגדו בסנאט ב-1954, לעומת 42 תומכים וארבעה נמנעים. גרסה מרוככת יותר לא עברה באותה השנה והשיגה רק 63 קולות, קול אחד פחות משני שלישים שנדרשו למען תיקון החוקה. היה זה מאבקם האחרון של הבדלנים האמריקנים, שכן השמרנים הצעירים תמכו באינטרנציונליזם ובהתנגדות אגרסיבית לקומוניזם, בהנהגת הסנאטור בארי גולדווטר.
בלימת ברית המועצות
תקופת נשיאותו עמדה בסימן המלחמה הקרה - הוא המשיך בעימות עם ברית המועצות שהחל בתקופת הנשיא הקודם, הארי טרומן. הוא המשיך במדיניות הבלימה של ממשל טרומן ובחיזוק כלכלות מערב אירופה. הוא הוסיף דגש על הרתעה גרעינית אמריקנית (ובריטית) כהגנה מפני פלישה. הוא רצה שבעלות הברית יספקו את הביטחון המקומי. מטרתו הייתה הקטנת מספר החיילים באירופה, הקטנת ההוצאות הצבאיות, וחלוקת הנטל עם המדינות האירופאיות. האירופאים לא סמכו על ההרתעה הגרעינית ולא רצו להקים קהילה אירופאית ביטחונית במקום נאט"ו. כתוצאה מכך נותרו חיילים אמריקנים באירופה.
עם מותו של יוסיף סטלין במרץ 1953, הפך גאורגי מלנקוב למנהיג ברית המועצות. מלנקוב הציע "דו-קיום בשלום" עם המערב, וראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל הציע ועידה עולמית של מנהיגים. מתוך חשש שהוועידה תמנע את חימושה מחדש של גרמניה המערבית, ומתוך ספקות בכוונותיו של מלנקוב וביכולתו לשרוד בשלטון, סירב אייזנהאואר לוועידה המוצעת. באפריל, נאם אייזנהאואר נאום שנקרא "הסיכוי לשלום", בו קרא לשביתת נשק בקוריאה, בחירות חופשיות לאיחוד גרמניה, עצמאות מלאה למדינות מזרח אירופה, ושליטה של האו"ם על אנרגיה אטומית. הנאום התקבל במערב כרצון לפיוס בין הגוש המערבי לגוש המזרחי, אולם בברית המועצות התקבל הנאום כתעמולה. ב-1954, עלה לשלטון ניקיטה חרושצ'וב. אייזנהאואר פקפק ביכולת של ברית המועצות לשתף פעולה לאחר שסירבה לתוכנית לשימוש באנרגיה אטומית לצורכי שלום, שדרשה את יצירת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ותחנות להפקת אנרגיה גרעינית.
לאחר סיום המלחמה בקוריאה, הקטין אייזנהאואר את התלות ביחידות צבא יקרות והעדיף נשק גרעיני זול כאמצעי הרתעה. מטרתו הייתה קידום הביטחון הקיבוצי של נאט"ו ובעלות הברית האמריקניות, חיזוק העולם השלישי מול הסובייטים, הימנעות מעוד מלחמת קוריאה, ויצירת אקלים שיחליש את השפעת הסובייטים. אייזנהאואר הכיר בכך שלארצות הברית יש יתרונות אחרים על ברית המועצות: הדמוקרטיה, הכלכלה, הטכנולוגיה, המודיעין, הדיפלומטיה, התעמולה והסיוע לעולם השלישי.
הפנטגון באוגוסט 1954 רצה שאייזנהאואר יתמוך באסטרטגיה להכרעת הסובייטים באסיה. אייזנהאואר הנחה את המועצה לביטחון לאומי לאתר הזדמנויות להקטין את כוחם של הסובייטים. הוא הכיר בתורת הבלימה, אולם רצה לפגוע בברית המועצות בצורה יותר פעילה. ממשלו השתמש במבצעים חשאיים של ה-CIA כדי לפגוע בממשלות קומוניסטיות. ב-1953 הוא הורה ל-CIA בראשות אלן דאלס לדאוג להדיפתו והדחתו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק באיראן, ולשימור משטרו הפרו מערבי של השאה מוחמד ריזה פהלווי. השאה והכוחות המלוכניים הדיחו את מוסאדק במבצע אייג'קס, מבצע חשאי. הייתה זו פעולה אשר מנעה את החלפת המשטר המלוכני, אף כי הגבירה רגשות טינה בקרב החוגים האיראנים הרדיקליים והפונדמנטליסטיים. הפעולה הצליחה ועברו עוד כעשרים וחמש שנים ומעלה בטרם הודח השאה על ידי רוחאללה ח'ומייני.
אייזנהאואר גם הנחה את ה-CIA לתמוך בהפיכה בגואטמלה ב-1954, שבה הדיח הצבא את הנשיא חקובו ארבנס גוסמן. האמריקנים טענו שגוסמן נטה לכיוון ברית המועצות. רבים טענו ששיקולים זרים היו מעורבים בפעולה, אולם מסמכי ה-CIA לא חשפו מעורבות של חברת הפירות המאוחדת בתהליך, וגם לא השפעה סובייטית. הריאליסטים טענו שהמלחמה הקרה החלה בגלל מדיניות ברית המועצות, וראו בגוסמן בובה של הסובייטים שיש להדיח. רוויזיוניסטים, שהאשימו את ארצות הברית במלחמה, טענו שארצות הברית רצתה להרחיב את השפעתה הכלכלית בעולם השלישי, ושהמעורבות נועדה לשמור על חברת הפירות המאוחדת.
ב-1953 חידש אייזנהאואר את היחסים עם ספרד של פרנסיסקו פרנקו. אף על פי שלא הייתה דמוקרטית, ספרד הייתה במקום אסטרטגי במלחמה הקרה והזדהותה עם ארצות הברית אפשרה לבנות סחר וברית צבאית, שסיימו את בידודה של ספרד לאחר המלחמה והביאו צמיחה כלכלית מרשימה לאזור.
המזרח הרחוק: סין, קוריאה, וייטנאם
במהלך מסע הבחירות, טען אייזנהאואר שיביא לסיומה של מלחמת קוריאה. בשנת 1951 כבר החל "שלב הקפאון" (stalemate) במלחמה, והחלו מגעים לשביתת נשק; המשא ומתן התרחש תוך כדי לחימה, כאשר כוחות האו"ם ניסו לכבוש את כל שטחה של דרום קוריאה, ובכך להימנע מאיבוד שטחים. על אף שבשנת 1952, עת בחירתו של אייזנהאואר לנשיאות, רוב הלחימה פסקה - עדיין התרחשו בשנה זו 4 קרבות משמעותיים, ובשנה שלאחריה חמישה נוספים. ב-29 בנובמבר 1952 טס אייזנהאואר לקוריאה במטרה ללמוד באיזו דרך יוכל לסיים את המלחמה. אחת מנקודות המחלוקת העיקריות שהתגלעו במשא ומתן הייתה מעמד השבויים שסירבו לחזור אל סין או אל קוריאה הצפונית; בעוד סין דרשה שיבה של כל השבויים לשטחה, האו"ם התעקש על "שיבה מרצון" של השבויים כך ששבויים שלא ירצו לשוב למדינה הקומוניסטית יוכלו לבחור בכך. לאחר שנתיים של משא ומתן עקר, ובעוד הלחימה אינה פוסקת וכמות האבדות עולה, החלה האדמיניסטרציה של אייזנהאואר להגדיר תוכניות לאלץ את סין לחתום על שביתת הנשק בתנאים המוצעים תוך איום בשימוש בנשק גרעיני. אייזנהאואר כבר כתב בזכרונותיו שהאופציה הייתה על השולחן, אך אלפי מסמכים שנחשפו בשנת 1984 גילו שהתוכנית הייתה בשלבי תכנון מתקדמים.[66] אמברוז טען כי למוניטין הצבאי של אייזנהאואר ממלחמת העולם השנייה הייתה השפעה על הסינים; בנוסף, לאחר מותו של סטלין במרץ 1953, תמיכתה של רוסיה בקו נוקשה ובלתי מתפשר מצד סין הקומוניסטית נחלשה, וסין הסכימה להתפשר גם בסוגיית השבויים.
ב-27 ביולי 1953 נחתם הסכם שביתת הנשק, וקוריאה נחלקה לשניים סביב האזור המפורז הקוריאני. שביתת הנשק, שנחתמה על אף התנגדותו של נשיא דרום קוריאה, לי סינג-מן, ועל אף התנגדות של חלקים במפלגה הרפובליקנית, תוארה על ידי אמברוז כאחד מההישגים הגדולים ביותר של האדמיניסטרציה של אייזנהאואר.[67]
הסכמי ההגנה עם קוריאה הדרומית והרפובליקה הסינית נחתמו, וארגון ברית דרום-מזרח אסיה נוצר כדי לבלום את הקומוניזם האסייתי.
אייזנהאואר הגדיל את מחויבות ארצות הברית לבלום את ההתפשטות הסינית בדרום-מזרח אסיה. ב-1954 שלח את דאלס לז'נבה כציר אל ועידת ז'נבה, שנועדה לסיים את מלחמת הודו-סין הראשונה וחילקה באופן זמני את וייטנאם לחצי צפוני וקומוניסטי (בשליטת הו צ'י מין) וחצי דרומי לא-קומוניסטי (בשליטת נו דין דיים). ארצות הברית ודרום וייטנאם לא חתמו על שום הסכם בוועידה. בנוגע לאיחוד וייטנאם, התנגדה דרום וייטנאם לכל חלוקה, אולם הפסידה כשצרפת קיבלה את הצעת הצפון שווייטנאם תאוחד לבסוף בידי בחירות חופשיות. ארצות הברית הציעה בחירות בפיקוח האו"ם, אותן דחתה המשלחת הסובייטית. דרום וייטנאם הפכה למדינה עצמאית.
ב-1954 פנתה אליו צרפת בבקשת עזרה במלחמתה בווייטנאם. אייזנהאואר אמנם דגל בתאוריית הדומינו, לפיה נפילה של מדינה אחת בפני הקומוניזם תוביל לנפילת שכנותיה אחריה, אולם בשלב זה הוא סירב להיענות לפנייה הצרפתית. עם זאת, בסוף שנות ה-50, לאחר שצרפת כבר יצאה מווייטנאם, הוא חשש לגורל משטרו של דיים, שהיה נתון להתקפות של ה"וייטקונג", והחל לשלוח עזרה צבאית לדרום וייטנאם. עזרה זו הייתה רק של יועצים ולא של כלי מלחמה, וסך כל החיילים שנשלחו לא עלה על 200, אך הייתה זו תחילת הסתבכותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם.
יחסו לישראל
 |
ראו גם – מלחמת סיני ונסיגת צה"ל מסיני ועזה (1956 - 1957) |
עם תחילת כהונתו של אייזנהאואר כנשיא חל מפנה לרעה ביחסה של ארצות הברית למדינת ישראל. עוד בתחילת כהונתו נסגר השידור העברי של קול אמריקה.
קבוצה של אנשי מחלקת המדינה, שכונו "הערביסטים", ושכללה את הנרי ביירוד, עוזר לענייני המזרח התיכון ותחת הנהגתו של מזכיר המדינה ג'ון פוסטר דאלס הביעה עמדה פומבית בגנות ישראל. ארצות הברית אף המשיכה במשך כל תקופת כהונתו של אייזנהאואר לספק נשק למדינות ערב.
ב-1956, במהלך שנראה נוגד לחלוטין את מדיניותו האנטי סובייטית הכללית, התנגד אייזנהאואר בחריפות לפעולתן של בריטניה וצרפת כנגד מצרים במשבר סואץ, והצטרף לדרישתה של ברית המועצות לנסיגתן של בריטניה, צרפת וישראל משטח מצרים. עוד לפני המלחמה הודיע לאנתוני אידן כי לא יסכים לפלישה לתעלת סואץ שמצרים הלאימה. הצטרפותו זו לדרישה הסובייטית הביאה לנסיגת צה"ל מסיני ועזה. כשהמרד ההונגרי פרץ בנובמבר, הוא תמך בו אולם סירב לשלוח כוח צבאי נגד הסובייטים.
לפי הדיפלומט הישראלי דורי גולד, לאחר פרישתו התחרט אייזנהאואר על לחציו אלה, הודה שטעה בהם והבין כי תוצאתם הייתה דווקא חיזוק הסובייטים ותומכיהם במזרח התיכון ולא החלשתם. בספרו Eisenhower And Israel, שהתפרסם ב-1993, חושף פרופ' יצחק אלטרס, כי אייזנהאואר התחרט על מדיניותו ב-1956. בפגישה שהתקיימה ב-1965 עם המנהיג היהודי הרפובליקני מקס פישר, אמר אייזנהאואר: "אתה יודע מקס, במבט לאחור על סואץ, אני מתחרט על מה שעשיתי. מעולם לא הייתי צריך ללחוץ על ישראל לסגת מסיני". ריצ'רד ניקסון, שהיה סגנו של אייזנהאואר, אישר את הדברים ואף טען שאייזנהאואר אמר כי משבר סואץ היה המחדל הגדול ביותר במדיניות החוץ של ממשלו.[68][69]
ד"ר מייקל דוראן פרסם בשנת 2016 את הספר "Ike’s Gamble: America’s Rise to Dominance in the Middle East" בו ניתח את המניעים של אייזנהאואר ביחס ל"משבר סואץ". לפי דוראן, אייזנהאואר התחרט על הלחץ שהפעיל על ישראל כאשר לאחר מכן נשיא מצריים שיתף פעולה עם ברית המועצות.[70]
דוקטרינת אייזנהאואר
- ערך מורחב – דוקטרינת אייזנהאואר
בתקופת נשיאותו השנייה גדלה מעורבות ארצות הברית במזרח התיכון, בעיקר באמצעות הפעלת "דוקטרינת אייזנהאואר". לאחר מלחמת סיני, החליט אייזנהאואר על מדיניות לייצוב האזור מפני איום סובייטי או מהפכות. קריסת בריטניה ועליית ברית המועצות הובילה להודעתו בקונגרס ב-5 בינואר 1957, בה טען שעל ארצות הברית לקבל אחריות ביטחונית על האזור.
התוכנית הסמיכה את נשיא ארצות הברית לשלוח כוחות מזוינים לעזרתה של כל מדינה במזרח התיכון שתבקש את עזרת ארצות הברית כנגד הקומוניזם הבינלאומי (כלומר שתרצה להתגונן מפני מדינה בה שולט הקומוניזם), אך הייתה כלכלית בעיקרה (היקפה היה תמיכה לפיתוח במזרח התיכון בסכומים של 200 מיליון דולר בשנה) ולמעשה חידשה את דוקטרינת טרומן, שמטרתה הייתה למנוע התפשטות השפעה של ברית המועצות וזאת על ידי תמיכה כלכלית וערבות צבאית.
התוכנית לא כללה סעיף של התערבות צבאית למען ישראל, ככל הנראה כדי לא לסכל את חתימתן של מדינות האזור על התוכנית. עם זאת, הצהיר אייזנהאור כי ישראל היא עובדה קיימת שאין לערער על קיומה. ישראל הצטרפה לתוכנית זו, על אף התנגדויות פנימיות מתוך חשש שהדבר יפגע ביחסי ישראל עם ברית המועצות.
אייזנהאואר התקשה לשכנע את מדינות ערב או את ישראל לתמוך בדוקטרינה. הוא יישם אותה ב-58–1957 באמצעות מתן סיוע לממלכת ירדן, בעידוד שכניה של סוריה לשקול מבצע צבאי נגדה, ובשליחת חיילים ללבנון כדי למנוע מהפכה.[71] הדוקטרינה צירפה את המזרח התיכון אל המלחמה הקרה.
טילים בליסטיים
מתוך חשש שברית המועצות תפתח טילים בליסטיים לטווח ארוך לפני ארצות הברית, החל חיל האוויר של ארצות הברית בינואר 1956 לפתח את תור, טיל בליסטי לטווח בינוני של 2,400 קילומטר. התוכנית התקדמה במהירות, וב-1958, עשרים משגרים עברו לשימוש חיל האוויר המלכותי. היה זה הניסוי הראשון בחלוקת נשק גרעיני בנאט"ו, והוא הוביל לעוד משלוחים של נשק גרעיני. ב-1959, פותח טיל יופיטר, טיל לטווח מעט יותר רחוק. בתחילת 1961 ועד 1963, הועברו שני משגרים לאיטליה ואחד לטורקיה.
צרפת גם היא רצתה סיוע אמריקני בפיתוח נשק גרעיני. אייזנהאואר דחה זאת מארבע סיבות. לפני 1958, הוא דאג בנוגע לחוסר יציבותה הפוליטית של הרפובליקה הצרפתית הרביעית, ודאג שתשתמש בנשק גרעיני בווייטנאם ובאלג'יריה. דה גול הביא יציבות אל הרפובליקה החמישית ב-1958, אולם אייזנהאואר הכיר אותו מתקופת המלחמה. דה גול רצה לפגוע במונופול האנגלו-סקסי על הנשק המערבי. אייזנהאואר חשש שתוכניותיו של דה גול לגבי הפצצות תחליש את נאט"ו. בנוסף לא רצה אייזנהאואר לעודד את התפשטות הנשק הגרעיני.
הממשל החליט לשלוט באופן הדוק בידע הטכנולוגי לצורך הפיכת האורניום לגרעיני. עד ל-1960 הגיעו דיפלומטים אמריקניים להסכם עם ממשלות גרמניה, הולנד ובריטניה להגביל את הגישה לטכנולוגיה. הסודיות נשמרה עד שהמדען הפקיסטני עבד אלקדיר חאן לקח את הטכנולוגיה ההולנדית לפקיסטן ב-1975, ומשם לקוריאה הצפונית וללוב.[72] אייזנהאואר הזהיר מפני מרוץ חימוש בחלל החציון, ובאסיפה הכללית של האו"ם, ב-22 בספטמבר 1960, דרש לפתח את החלל החיצון לטובת בני האדם ולא להפוך אותו לעוד זירת קרבות.
המבקרים באותה התקופה, שהובלו בידי הסנאטור ג'ון פיצג'רלד קנדי, שהשתמש בנושא במסע הבחירות של 1960, ביקרו את פער הטילים, כלומר טענו שארצות הברית הפכה לנחותה מברית המועצות מבחינה גרעינית לאחר שזאת החלה להוביל במירוץ לחלל. רבים מתעלמים מהביקורת הזאת כיוון שהתברר שארצות הברית המשיכה להוביל על ברית המועצות בתחומים החשובים, אולם טענו שאייזנהאואר לא השיב למבקריו.[73] הקונגרס הקציב מיליארדי דולרים לחינוך. מדיניות הגרעין של המדינה הגיעה לשיאה במהלך משבר הטילים בקובה ב-1962 ואמנת איסור הניסויים הגרעיניים של 1963.[74]
ועידות בינלאומיות ותקרית ה-U2
אייזנהאואר קיווה שלאחר מותו של סטלין ב-1953, יהיה אפשרי להגיע להסכם עם מנהיגים רוסים אחרים במטרה להאט את מרוץ החימוש הגרעיני. עם זאת, מאמציו בנושא במהלך תקופת נשיאותו נועדו בראש ובראשונה להשגת יתרון צבאי ודיפלומטי על פני הרוסים; איזנהאואר מעולם לא הסכים לאף הצעה, אלא אם כן סייעה להשגת יעדים אלו. נעשו כמה ניסיונות לכינוס ועידות בינלאומיות.
ניסיונו האחרון נכשל ב-1960,[75] כאשר ניקיטה חרושצ'וב פרש בעקבות הפלת מטוס הריגול U2 בשמי ברית המועצות. המטוס נשלח לצלם תצלומי אוויר של ברית המועצות לפני כינוסה של ועידת מזרח-מערב בפריז בהשתתפותם של אייזנהאואר, חרושצ'וב, הרולד מקמילן ושארל דה גול.[76]
ממשל אייזנהאואר, מתוך הנחה שהטייס מת בהתרסקות המטוס, אישר סיפור כיסוי שהמטוס שימש כאחד ממטוסי נאס"א למטרות בדיקת מזג אוויר, ונכנס לשטחה האווירי של ברית המועצות בשוגג, זאת לאחר שהטייס שידר קודם לכן על "תקלה במסכת החמצן שלו" כשטס מעל טורקיה. נוסף על כך, אייזנהאואר הצהיר שלא ריגל על ברית המועצות. לאחר שהסובייטים חשפו את הטייס, פרנסיס גארי פאוורס, התברר ניסיון ההונאה האמריקני, וארצות הברית הובכה בזירה הבינלאומית. ועדת יחסי החוץ של הסנאט חקרה את תקרית מטוס ה-U2. במהלך הוועידה בפריז, האשים אייזנהאואר את חרושצ'וב בכך שחיבל בכינוס; בהמשך, אייזנהאואר הצהיר שהוועידה נכשלה בגלל "העסק המטופש של ה-U2".
כבר בימים הראשונים של תוכנית ה-U2, הזהיר אייזנהאואר את יועציו, ש"אם אחד מהמטוסים הללו יפול, הולכת להיות כאן סערה". בנאום ששודר בטלוויזיה וברדיו לאחר הוועידה הכושלת, הצהיר אייזנהאואר שהוא "לוקח אחריות מלאה על אישור כל התוכניות השונות על ידי הממשל במטרה להשיג מידע מודיעיני.. בנוגע ל'טיימינג' (קרוב כ"כ לכינוס הועידה), השאלה הייתה האם לעצור את התוכנית ולוותר על איסוף מודיעין חיוני, שלא היה זמין לאחר מכן. החלטתי שלא לעצור את התוכנית. האמת הישרה היא זו: כאשר לאומה דרושה פעילות מודיעינית, אין זמן בו ניתן להפסיק את העירנות". דרך אגב, מפרל הארבור למדנו שאפילו משא ומתן בעצמו יכול לשמש כמסווה להכנות למתקפת פתע".[77]
בפועל, המוניטין של אייזנהאואר לא ניזוק בגלל המשבר, אם כי זה של האדמיניסטרציה דווקא כן; ועדת יחסי החוץ של הסנאט, בראשות הסנאטור ג. ויליאם פולברייט, חקרה באריכות את תקרית ה-U2, ואף ערכה שימוע למזכיר המדינה הרטר ולמזכיר ההגנה גייטס. מבקרי הקבינט טענו ביתר שאת כי תוכניות ההגנה הלאומיות אינן יעילות; האווירה בארצות הברית הייתה כי המלחמה הקרה עומדת להימשך לזמן בלתי מוגבל, הבנה זו פגעה ברפובליקנים לקראת הבחירות לנשיאות הממשמשות ובאות. כפי שניקסון אמר לאחר מכן שבגלל תקרית ה-U2, השימוש של הרפובליקנים בקמפיין הבחירות לנשיאות ב-1960 בסוגיית השלום - הוכתם.[78]
המהפכה הקובנית
- ערך מורחב – המהפכה הקובנית
בינואר 1959, הודח הנשיא פולחנסיו בטיסטה, בן בריתה של ארצות הברית, במהלך המהפכה הקובנית. המשטר החדש, בהנהגת פידל קסטרו, היה קומוניסטי ונוצר חשש שיכרות ברית עם הסובייטים. כשקסטרו ביקר בארצות הברית באפריל, 1959, סירב אייזנהאואר להיפגש איתו וניקסון נפגש איתו. ה-CIA הקים מחנות אימונים בניקרגואה לאימון מתנגדי המשטר. מעט לאחר עזיבתו של אייזנהאואר את התפקיד, השתמש הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי במתנגדים במהלך הפלישה למפרץ החזירים, שנכשלה.[79]
ביקורים בינלאומיים
בהיותו הנשיא הנבחר, ביקר אייזנהאואר ביקור בינלאומי אחד, בקוריאה הדרומית ב-5 בדצמבר 1952, כשביקר בסיאול ובאזורי הקרבות. במהלך נשיאותו נסע שש עשרה פעמים ל-26 מדינות.[80] בין אוגוסט 1959 ליוני 1960, נסע לאירופה, דרום-מזרח אסיה, דרום אמריקה, המזרח התיכון ודרום אסיה. בדצמבר 1959 ביקר באחת עשרה מדינות, כולל חמש באסיה, כשהוא עובר 22,000 מיילים בתשעה עשר ימים.
| מספר | תאריכים | מדינה | מיקום | פרטים |
|---|---|---|---|---|
| 1 | 2–5 בדצמבר 1952 | 
|
סיאול | ביקר כנשיא הנבחר באזורי הקרבות. |
| 2 | 19 באוקטובר 1953 | 
|
נואבה סיאודד גאררו | חניכת סכר פלקון במעמד הנשיא אדולפו רואיס קורטינס. |
| 3 | 15-13 בנובמבר 1953 |  קנדה
|
אוטווה | ביקור ממלכתי. נפגש עם ראש הממשלה לואי סן-לורן ונאם בפני הפרלמנט. |
| 4 | 8-4 בדצמבר 1953 |  איי ברמודה
|
המילטון | נכח בוועידה עם ראש הממשלה וינסטון צ'רצ'יל וראש הממשלה הצרפתי ז'וזף לניאל. |
| 5 | 16-23 ביולי 1955 |  שווייץ
|
ז'נבה | נכח בוועידת ז'נבה עם ראש הממשלה הבריטי אנתוני אידן, ראש הממשלה הצרפתי אדגר פור וראש הממשלה הסובייטי, ניקולאי בולגנין. |
| 6 | 21-23 ביולי 1956 |  פנמה
|
פנמה סיטי | נכח בפגישת נשיאי הרפובליקות האמריקניות. |
| 7 | 20-24 במרץ 1957 | איי ברמודה
|
המילטון | פגישה עם ראש הממשלה הרולד מקמילן. |
| 8 | 14-19 בדצמבר 1957 |  צרפת
|
פריז | נכח בוועידת נאט"ו הראשונה. |
| 9 | 8-11 ביולי 1958 | קנדה
|
אוטווה | ביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה ג'ון דיפנבייקר. נאם בפני הפרלמנט. |
| 10 | 19-20 בפברואר 1959 | מקסיקו
|
אקפולקו | פגישה בלתי רשמית עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס. |
| 11 | 26 ביוני 1959 | קנדה
|
מונטריאול | הצטרף אל המלכה אליזבת השנייה בפתיחת נתיב המים סנט לורנס. |
| 12 | 26-27 באוגוסט 1959 |  גרמניה
|
בון | פגישה בלתי רשמית עם הקאנצלר קונראד אדנאואר והנשיא תיאודור הויס. |
| 27 באוגוסט-2 בספטמבר 1959 |  הממלכה המאוחדת
|
לונדון, טירת בלמורל, צ'קרס |
ביקור בלתי רשמי. נפגש עם ראש הממשלה הרולד מקמילן ועם המלכה אליזבת השנייה. | |
| 2-4 בספטמבר 1959 | צרפת
|
פריז | פגישה בלתי רשמית עם הנשיא שארל דה גול וראש הממשלה האיטלקי אנטוניו סניי. נאם בפני המועצה הצפון אטלנטית. | |
| 4-7 בספטמבר 1959 | הממלכה המאוחדת
|
טירת קולזין | מנוחה לפני שחזר אל ארצות הברית. | |
| 13 | 4-6 בדצמבר 1959 |  איטליה
|
רומא | ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא ג'ובאני גרונצ'י. |
| 6 בדצמבר 1959 |  קריית הוותיקן
|
ארמון האפיפיור | סיור עם יוחנן העשרים ושלושה. | |
| 6-7 בדצמבר 1959 |  טורקיה
|
אנקרה | ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא ג'לל באייר. | |
| 7-9 בדצמבר 1959 |  פקיסטן
|
קראצ'י | ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא איוב חאן. | |
| 9 בדצמבר 1959 |  אפגניסטן
|
קאבול | ביקור בלתי רשמי. נפגש עם המלך מוחמד זאהיר שאה. | |
| 9-14 בדצמבר 1959 |  הודו
|
ניו דלהי, אגרה |
נפגש עם הנשיא ראג'נדרה פראסאד וראש הממשלה ג'ווהרלל נהרו. נאם בפני הפרלמנט. | |
| 14 בדצמבר 1959 |  איראן
|
טהראן | נפגש עם השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. נאם בפני הפרלמנט. | |
| 14-15 בדצמבר 1959 |  יוון
|
אתונה | ביקור רשמי. נפגש עם פבלוס, מלך יוון וראש הממשלה קונסטנדינוס קרמנליס. נאם בפני הפרלמנט. | |
| 17 בדצמבר 1959 |  תוניסיה
|
תוניס | נפגש עם הנשיא חביב בורגיבה. | |
| 18-21 בדצמבר 1959 | צרפת
|
טולון, פריז |
ועידה עם הנשיא שארל דה גול, ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן והקאנצלר הגרמני קונראד אדנאואר. | |
| 21-22 בדצמבר 1959 |  ספרד
|
מדריד | נפגש עם גנרליסימו פרנסיסקו פרנקו. | |
| 22 בדצמבר 1959 |  מרוקו
|
קזבלנקה | נפגש עם המלך מוחמד החמישי. | |
| 14 | 23-26 בפברואר 1960 |  ברזיל
|
ברזיליה, ריו דה ז'ניירו, סאו פאולו |
נפגש עם הנשיא ז'וסלינו קוביצ'ק. נאם בפני הקונגרס הברזילאי. |
| 26-29 בפברואר 1960 |  ארגנטינה
|
בואנוס איירס, מאר דל פלאטה, בארילוצ'ה |
נפגש עם הנשיא ארתורו פרונדיזי. | |
| 29 בפברואר-2 במרץ 1960 |  צ'ילה
|
סנטיאגו דה צ'ילה | נפגש עם הנשיא חורחה אלסנדרי. | |
| 2-3 במרץ 1960 |  אורוגוואי
|
מונטווידאו | נפגש עם הנשיא בניטו נרדון. חזר לארצות הברית דרך בואנוס איירס וסורינאם. | |
| 15 | 15-19 במאי 1960 | צרפת
|
פריז | ועידה עם הנשיא שארל דה גול, ראש הממשלה הבריטי הרולד מקמילן ומנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב. |
| 19-20 במאי 1960 |  פורטוגל
|
ליסבון | ביקור רשמי. נפגש עם הנשיא אמריקו תומאס. | |
| 16 | 14-16 ביוני 1960 |  הפיליפינים
|
מנילה | ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא קרלוס גרסייה. |
| 18-19 ביוני 1960 |  טאיוואן
|
טאיפיי | ביקור ממלכתי. נפגש עם הנשיא צ'יאנג קאי שק. | |
| 19-20 ביוני 1960 | קוריאה הדרומית
|
סיאול | נפגש עם ראש הממשלה האו ג'ונג. נאם בפני האספה הלאומית. | |
| 17 | 24 באוקטובר 1960 | מקסיקו
|
אקוניה | ביקור בלתי רשמי. נפגש עם הנשיא אדולפו לופס מטאוס. |
מדיניות פנים
בלתי מפלגתיות
בענייני פנים, התאמץ אייזנהאואר לדבוק בעמדה בלתי-מפלגתית ככל שיכל. כאשר השיגו הדמוקרטים רוב בסנאט ובבית הנבחרים, בשנת 1954, דבר שמטבע הדברים הגביל את כוחו של הנשיא בענייני פנים, דווקא עמדתו הבלתי-מפלגתית אפשרה לו לעבוד בצורה חלקה עם מנהיג הרוב בסנאט, לינדון ג'ונסון, ועם דובר בית הנבחרים סם רייבורן הדמוקרטים. ג'ין אדוארד סמית', מהביוגרפים של אייזנהאואר, תיאר את הקשר ביניהם כך:
אייק, לב"ג [ג'ונסון] ו"מר סם" [רייבורן], לא בטחו אחד בשני בצורה מלאה, ולא ראו עין בעין בכל נושא, אך הם הבינו אחד את השני ולא התקשו לעבוד יחד. אייזנהאואר המשיך להיפגש באופן שגרתי עם ההנהגה הרפובליקנית. אך פגישותיו עם רייבורן וג'ונסון... היו פוריות הרבה יותר. אייזנהאואר היה פופולרי מאוד במדינה... בכך שתמכו באייזנהאואר כנגד אנשי הגווארדיה הישנה מתוך מפלגתו שלו, קיוו הדמוקרטים לחלוק בפופולריות שלו.[81]
מדיניות פיסקלית
אייזנהאואר היה שמרן פיסקלי, שמדיניותו הייתה קרובה לזו של טאפט - שניהם תמכו במדיניות שוק חופשי. במהלך תקופת נשיאותו של אייזנהאואר שיעור המס השולי עמד על 91% - בין הגבוהים בהיסטוריה האמריקנית.[82] כאשר הרפובליקנים שלטו בבית הנבחרים ובסנאט לאחר הבחירות לנשיאות ב-1952, לחצו השמרנים על הנשיא לתמוך בהפחתת מיסים; אייזנהאואר, מצידו, העניק חשיבות רבה יותר לאיזון התקציב, והאמין שלא ניתן יהיה להפחית את שיעור המס עד שדבר זה יתרחש. "איננו יכולים לאפשר הפחתת מיסים", כך אמר, "עד אשר נכין תוכנית הוצאות אשר תציג מאזן של גורמי ההכנסות וההוצאות". אייזנהאואר שמר על החוב הלאומי ועל האינפלציה בשיעור הקרוב לאפס.
היו שלוש תקופות מיתון במהלך נשיאותו של אייזנהאואר: יולי 1953-מאי 1954, אוגוסט 1957-אפריל 1958 ואפריל 1960-פברואר 1961. הסיבות לכך היו הגבלת היצע הכסף בידי מועצת הנגידים של הבנק הפדרלי בניסיון לחסל את האינפלציה מתקופת המלחמה. בשמונה שנותיו בבית הלבן הייתה הצמיחה בתמ"ג בשיעור ממוצע של 2.5%.[83][84] ההוצאה הממשלתית כאחוז מהתוצר ירדה מ-20.4% ל-18.4%. מאז תקופת אייזנהאואר, לא התרחשה הורדת הוצאות כאחוז מהתוצר. שוק המניות עלה במהלך כהונתו, כשמדד דאו ג'ונס הכפיל את עצמו (מ-288 נקודות ל-634),[85] וההכנסה האישית עלתה ב-45%.[86]
הגירה
בעקבות לחצו של אייזנהאואר, העביר הקונגרס ב-1953 חוק סיוע לפליטים, שאישר כניסת 214,000 פליטים ממדינות אירופאיות לתחומי ארצות הברית בין 1953 ל-1956, מעבר למכסות ההגירה. הנוסחה לחישוב המכסות הפכה למגבילה יותר כתוצאה מחוק ההגירה והלאום של 1952 שהעביר הקונגרס למרות הווטו של הנשיא טרומן.[87]
בתגובה למחאה הציבורית, בעיקר מקליפורניה, בנוגע לעלות השירותים למהגרים הבלתי חוקיים ממקסיקו, מינה אייזנהאואר את ג'וזף סווינג, יו"ר סוכנות ההגירה והאזרוח של ארצות הברית, להשתלט על המצב בגבול עם מקסיקו. ב-17 ביוני 1954, החל סווינג במבצע לסילוק פליטים מקליפורניה, אריזונה וטקסס. משמר הגבול של ארצות הברית דיווח על 1.3 מיליון אנשים (מספר שרבים החשיבו למנופח) שסולקו או עזבו את ארצות הברית ב-1954.[88] מספר המהגרים החוקיים ממקסיקו גדל במהירות, מ-18,454 ב-1953 ל-65,047 ב-1956.
מקארתיזם
הדמוקרטים תקפו את אייזנהאואר על כך שלא התנגד לרדיפת הקומוניסטים של הסנאטור ג'וזף מקארתי. באופן פרטי שנא אייזנהאואר את האסטרטגיה של מקארתי. אייזנהאואר ניסה לפעול כנגד מקארתי מאחורי הקלעים, והרכיב כוח משימה שהורכב משרמן אדמס והנרי קבוט לודג' הבן, כדי להגן על הצבא מפני מקארתי, מה שהוביל לנפילתו במהלך ניסיונו לחקור את הצבא.
זכויות האזרח
ב-17 במאי 1954, פסק בית המשפט העליון את פסק דין בראון נגד מועצת החינוך, והכריז שהקמת בתי ספר ציבוריים נפרדים עבור תלמידים שחורים ולבנים אינה חוקתית. תגובתו של הנשיא הייתה צוננת יחסית, בטענה שהוא הושבע למלא אחר הוראות החוקה ולכן מחויב למלא את פסק הדין. בשש השנים הבאות, לא התבטא אייזנהאואר בחיוב לגבי פסק הדין. שתיקתו הובילה את מנהיגי זכויות האזרח להתרשם שלא היה אכפת לו ממאבקם של השחורים. בנוסף, שתיקתו עודדה את תומכי ההפרדה הגזעית להתנגד לעירוב גזעי.
בספטמבר, 1957, שלח אייזנהאואר חיילים אל ליטל רוק, ארקנסו, לאחר שהמושל אורוול פובוס הפר את הפקודה שקראה לעירוב גזעי בבתי הספר הציבוריים. החיילים ליוו תשעה תלמידים שחורים אל התיכון. אייזנהאואר כתב חקיקה שנועדה ליצור ועדה לנושא זכויות האזרח במחלקת המשפטים, ולהגן על זכויות ההצבעה שלהם. ניקסון מנע פיליבסטר בסנאט והוביל להעברת חוק זכויות האזרח של 1957. החוק, יחד עם חוק דומה מ-1960, היו חוקי זכויות האזרח הראשונים מאז 1875.[89]
טרומן החל את שילובם של השחורים בצבא האמריקני ב-1948, אולם היישום היה איטי. אייזנהאואר הבהיר בנאום מצב האומה שלו בפברואר 1953, שישתמש בסמכותו כדי לבטל כל הפרדה גזעית במחוז קולומביה, בממשלה ובצבא. הוא השתמש בשליטתו בתקציב הביטחון כדי להשיג את תמיכת הקצינים. מזכיר הצי ביקש להכיר באזורים מסוימים בהם לא יוכל לפעול לעירוב גזעי, אולם אייזנהאואר סירב לכך.
במהלך המלחמה הקרה, השתמשו הסובייטים בגזענות באמריקה לצורך תעמולה. בכהונתו השנייה, כתב העיתון הסובייטי איזבסטיה כתבות נגד המשטרה בליטל רוק, מה שגרם לאייזנהאואר להפוך את נושא השילוב הגזעי לנושא של ביטחון לאומי.
מערכת הכבישים הבין-מדינתיים
- ערך מורחב – מערכת הכבישים הבין-מדינתיים
אחד מהישגיו של אייזנהאואר היה הקמת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, אותה אישר הקונגרס ב-1956. אחת מהסיבות לפיתוח המערכת היה החשש ממתקפה גרעינית על הערים. הלוביסטים טענו שהכבישים יסייעו לפינוי האוכלוסייה וגם יעודדו פיזור אוכלוסין. אחרים הדגישו את התרומה לכלכלה ואת התמריץ למשק.
תמיכתו של הנשיא בפרויקט הושפעה מחוויותיו בתור חייל צעיר בדרכים. אייזנהאואר העריך את מערכת הכבישים הגרמנית שאותה הכיר מתקופתו כמפקד כוחות בעלות הברית באירופה. הוא הכיר בכך שהמערכת תאפשר נתיבי מילוט לאזרחים ותאפשר גם העברה מהירה של אספקה צבאית.
אייזנהאואר מינה את חברו, הגנרל בדימוס לוציוס קליי, לעמוד בראש הוועדה לנושא. בינואר 1955 הומלץ על תוכנית של עשר שנים בעלות של 101 מיליארד דולרים לבניית 41,000 מייל של כבישים שיקשרו בין הערים. קליי ביקש להשתמש גם בכבישי אגרה. הפשרות עם הדמוקרטים אילצו את מימון המערכת במס על צמיגים ומס דלק זעום. הממשלה מימנה תשעים אחוז מהפרויקט, כשהמדינות בנו ושלטו בכבישים.
בטווח הארוך הייתה התוכנית הצלחה כבירה. למרות ההתנגדות לפינוי שכונות מהערים, המערכת עצמה התקבלה בצורה טובה. מערכת הרכבות הידרדרה, אולם עלות הנסיעות צנחה. תהליך הפרוור גדל, ונוצר שפע של דיור זול. גם התיירות צמחה, ודרשה עוד שירותים לתיירים. רבים עברו לגור באזור חגורת השמש משתרע מדרום מזרח ארצות הברית עד דרום מערבה.
תוכנית החלל
- ערך מורחב – המרוץ לחלל
ארצות הברית הייתה המעצמה השולטת בתחילת שנות החמישים. טיסות ריגול של מטוס הלוקהיד U-2 מעל ברית המועצות חשף את יתרונה של ברית המועצות בנושאי הגרעין.[90] ב-1955, החלו ארצות הברית וברית המועצות לבנות טילים בליסטיים שיוכלו לשגר חפצים אל החלל. שתי המדינות הכריזו במרחק קצר שתכננו לשגר לוויינים מלאכותיים בתוך כמה שנים. ארצות הברית הכריזה שבין 1 ביולי 1957 ו-31 בדצמבר 1958, תשגר לוויין לחלל כתרומה אל השנה הגאופיזית הבינלאומית.[91]
המדינה נדהמה לגלות ב-4 באוקטובר 1957, שברית המועצות שיגרה את לוויין ספוטניק 1 אל מסלול לווייני נמוך.[92] רבים חשבו שהסובייטים התקדמו מבחינה טכנולוגית ועמדו לפגוע בביטחון הלאומי. אייזנהאואר התעלם בהתחלה מההישג, אולם החשש הציבורי הוביל לביקורת כלפיו. הסובייטים התרברבו על ניצחונם במירוץ, והאמריקנים החלו לבנות מקלטים גרעיניים. ראש הממשלה הרולד מקמילן, שביקר ביוני 1958 במדינה, גילה שהנשיא ספג ביקורת ממשית לראשונה.
השיגור הוביל להשקעה רחבה של הממשלה בתחומים מביטחון עד חינוך. הוחלט להדגיש שוב את תוכנית אקספלורר (שהושלמה בידי תוכנית ואנגארד), ששיגרה לבסוף את אקספלורר 1 ב-31 בינואר 1958 אל החלל. אייזנהאואר הקים את הסוכנות הצבאית לפרויקטים מחקריים מתקדמים בתוך מחלקת ההגנה, וב-29 ביולי 1958 חתם על חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי שהקים את נאס"א כסוכנות חלל אזרחית.[93] הוא ציווה על טייסי מבחן צבאיים להפוך לאסטרונאוטים הראשונים.
נאס"א שהוקמה הייתה חזקה יותר מחזונו של אייזנהאואר. היא השתלטה על המחקר החללי של הסוכנות לפרויקטים מחקריים מתקדמים, והחלה בתוכנית מרקורי, שהכשירה את שבעת האסטרונאוטים הראשונים ב-9 באפריל 1959.[94]
בתוך פחות משנה לאחר שיגור ספוטניק, בספטמבר 1958, חתם אייזנהאואר על חוק הגנת החינוך הלאומי, תוכנית ארבע שנים שהשקיעה מיליארדי דולרים במערכת החינוך. ב-1953 השקיעה הממשלה 153 מיליון דולרים, עשרה מיליון מתוכם למכללות. ב-1960 הסכום גדל פי שישה. בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, פיתחה נאס"א תוכניות שונות, וכך גם תאגידים פרטיים.
איגודים מקצועיים
האיגודים המקצועיים היו מטרה מועדפת לרפובליקנים בשנות הארבעים והחמישים, בעיקר לאחר חקיקת חוק ניהול יחסי העבודה מ-1947, חוק טאפט-הארטלי. העסקים והרפובליקנים רצו להחליש את האיגודים שתמכו בדמוקרטים. כשליש מהפועלים היו חברי איגודים בשנות החמישים. ממשל אייזנהאואר חיזק את האכיפה של החוק. מחלקת המשפטים ומחלקת העבודה החלו לחקור פשע באיגודים מקצועיים חזקים, כדי לפגוע במעמדם. ועדה מיוחדת הוקמה בינואר 1957 כדי לבחון שיטות לא הוגנות ביחסי העבודה. רוברט קנדי עבד בוועדה, שסימנה את ג'ימי הופה, נשיא איגוד נהגי המשאיות, כאויב. הציבור החל להתנער מהאיגודים המקצועיים. הקואליציה השמרנית, בעזרת האחים קנדי, הצליחו להגביל את העבודה המאורגנת בעזרת חוק ב-1959. החוק הכריח את האיגודים לפעול ביתר דמוקרטיה. בבחירות של 1958, שהתרחשו במהלך מיתון, לחמו האיגודים והובילו לתבוסת פוליטיקאים רפובליקניים.
תיקון חוקתי
תחת החוקה המקורית, חבר האלקטורים הגיע אך ורק ממדינות ארצות הברית. לכן תושבי מחוז קולומביה (העיר וושינגטון די. סי.) לא יכלו להצביע בבחירות הנשיאותיות. בשנות החמישים נעשה ניסיון לתקן את החוקה ולהקצות גם לאזרחי המחוז אלקטורים. אייזנהאואר תמך בנושא. ב-16 ביוני 1960, אישר הקונגרס תיקון חוקתי שיאפשר לאזרחי מחוז קולומביה להצביע במערכת הבחירות. לאחר שהמועצות המחוקקות אשררו את התיקון, נכנס התיקון ה-23 לחוקת ארצות הברית לתוקף ב-29 במרץ 1961.
מדינות שצורפו לאיחוד
שתי מדינות חדשות צורפו אל האיחוד במהלך כהונתו של אייזנהאואר:
- אלסקה- 3 בינואר 1959
- הוואי- 21 באוגוסט 1959
בעיות בריאות
אייזנהאואר החל לעשן סיגריות בווסט פוינט, ונגמל ב-1949.[95] הוא היה הנשיא הראשון שפרסם תצהיר רפואי בהיותו מכהן. למרות זאת, הסתירו האנשים סביבו מידע רפואי שיכול היה לעורר ספקות בנוגע לבריאותו. ב-24 בספטמבר 1955, במהלך חופשה בקולורדו, חווה התקף לב. הרופא הפרטי שלו סבר שהיה מדובר בקלקול קיבה ולא קרא לסיוע. לאחר מכן פוברקו הפרוטוקולים כדי להגן על אייזנהאואר. התקף הלב דרש אשפוז של שישה שבועות. ניקסון, דאלס, ושרמן אדמס תפסו פיקוד. לאחר שקיבל אישור רפואי להמשיך לכהונה שנייה, בריאותו הייתה טובה באופן כללי.[96]
סוף נשיאותו
- ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1960
התיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית אושרר ב-1951 והגביל את אייזנהאואר לשתי כהונות באופן תקדימי. אייזנהאואר תמך בניקסון בבחירות המקדימות של 1960, תמיכתו, יחד עם אחרים ממנהיגי המפלגה העניקה לניקסון מערכת בחירות קלה יחסית כשיריבו העיקרי, רוקפלר, מהווה אתגר קטן. בבחירות הכלליות, בהן התמודד ניקסון מול הדמוקרט ג'ון קנדי, רצה ניקסון לנצח בעצמו ולא הקשיב לעצותיו של אייזנהאואר. כששאלו כתבים את אייזנהאואר האם הוא זוכר רעיון אחד של ניקסון שאימץ במהלך כהונתו, התבדח אייזנהאואר "אם תתנו לי שבוע, אולי אחשוב על אחד". קנדי תקף את ניקסון על בסיס הציטוט. אייזנהאואר וניקסון הפכו לסוג של חברים, למדו אחד מהשני וכיבדו אחד את השני. אייזנהאואר, הנשיא המבוגר ביותר, בגיל שבעים, הוחלף בנשיא הנבחר הצעיר ביותר: קנדי היה בן ארבעים ושלוש בלבד.
ב-17 בינואר 1961, נאם אייזנהאואר בפעם האחרונה נאום משודר לאומה מהחדר הסגלגל. בנאומו, התייחס אל המלחמה הקרה ואל תפקיד הצבא האמריקני. הוא תיאר את המלחמה: מלחמה מול אידאולוגיה עוינת וגלובלית, אתאיסטית, אכזרית וערמומית. הוא הזהיר מפני הצעות תקציב ממשלתיות לא מוצדקות והמשיך באזהרתו ש"עלינו להישמר מפני רכישת השפעה בלתי מוצדקת, רצויה או לא רצויה, על ידי הקומפלקס הצבאי-תעשייתי."
פרישתו, מותו ולווייתו
.jpg)
אייזנהאואר פרש אל המקום בו הוא ומיימי בילו את רוב זמנם לאחר המלחמה, חווה ליד שדה הקרב בגטיסבורג, פנסילבניה, במרחק קטן מבית אבות אבותיו. גם היה להם בית קיץ בקליפורניה. ב-1967 תרמו את החווה לשירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית.
גם לאחר פרישתו, לא יצא אייזנהאואר לחלוטין מהחיים הפוליטיים. הוא טס אל סן אנטוניו כדי לתמוך במועמד רפובליקני בבחירות לקונגרס. בנוסף נאם בפני הוועידה הרפובליקנית הלאומית של 1964, והופיע עם המועמד בארי גולדווטר בתשדיר בחירות. גולדווטר היה ממבקרי ממשל אייזנהאואר בטענה שאייזנהאואר אימץ את מדיניות הניו דיל.
בבוקר 28 במרץ 1969, בגיל שבעים ושמונה, מת אייזנהאואר בוושינגטון, כתוצאה מאי-ספיקת לב. למחרת היום הועברה גופתו אל הקתדרלה הלאומית של וושינגטון למשך עשרים ושמונה שעות. ב-30 במרץ הובאה גופתו אל הקפיטול, וב-31 במרץ הוחזרה אל הקתדרלה לצורך טקס לוויה אפיסקופלי.
באותו הערב, הועברה גופתו של אייזנהאואר ברכבת אל טקסס. הייתה זאת הפעם האחרונה בה גופתו של נשיא הועברה בעזרת רכבת. גופתו הגיעה לשם ב-2 באפריל, ונטמנה ליד ספרייתו הנשיאותית. המשפחה הלבישה את גופתו בז'קט המפורסם שלו עם מדליות הכבוד. הוא נקבר ליד בנו הפעוט שמת ב-1921. אשתו נקברה שם גם היא לאחר מותה ב-1979.
הנשיא ניקסון ספד לאייזנהאואר וטען שגם בשמונה השנים בהן לא הוביל צבא או מדינה, נחשב אייזנהאואר לאדם המכובד ביותר בעולם.
מורשתו וזכרו
מיד לאחר עזיבתו את התפקיד, התעמעמה מורשתו של אייזנהאואר. מבקריו טענו שהיה נשיא לא פעיל ולא מעורר השראה, בהשוואה ליורשו הצעיר ג'ון קנדי. למרות שימושו בצבא כדי לאכוף את העירוב הגזעי במשבר ליטל רוק, היו שביקרו אותו על כך שלא תמך בתנועה לזכויות האזרח. גם מעשיו בעת משבר מטוס הריגול U-2 זכו לביקורת, וכך גם הזנחתו, לכאורה, את מרוץ החימוש הגרעיני, תבוסתו במרוץ לחלל וחוסר יכולתו לבקר את המקארתיזם. בין השאר על כך שלא הגן על ג'ורג' מרשל מפני ג'וזף מקארתי, על אף שבאופן פרטי התנגד למקארתי [דרושה הבהרה].
למרות זאת, ההיסטוריונים נטשו את הטענה שהיה נשיא כושל. הוא הוביל לסיום המלחמה בקוריאה ולא נכנס אל אחרות. הוא ייצב, ולא הסלים, את היריבות עם הסובייטים. הוא חיזק את הבריתות באירופה והתנגד לקולוניאליזם. הוא חילץ את מפלגתו מפני בדלנות ומקארתיזם. הוא שמר על שגשוג, איזן את התקציב, קידם את החדשנות הטכנולוגית, תמך (גם אם בחוסר רצון) בזכויות האזרח והזהיר, בנאום הפרידה הזכור ביותר מאז זה של וושינגטון, מפני הקומפלקס הצבאי-תעשייתי. רק עם סיום כהונתו של רונלד רייגן, עזב נשיא את התפקיד בתחושה שהשיג את מה שרצה לבצע.
אף על פי שהשמרנות הייתה חזקה בפוליטיקה, ואייזנהאואר היה שמרן באופן יחסי, הוא התעסק בעיקר בנושאי חוץ (נושא בו ניסיונו הצבאי הוביל לידע) ופחות במדיניות פנים. הוא תמך במתינות ובשיתוף פעולה.
אף על פי שרצה להאט או לבלום את הניו דיל ותוכניות ממשלתיות אחרות, הוא לא ביטל אותן מיד וזכה לאהדת הליברלים במפלגה. המבקרים השמרנים במפלגתו טענו שלא עשה מספיק כדי לקדם את מטרות הימין. הנס מורגנטאו טען שניצחונותיו של אייזנהאואר לא השפיעו על מורשת המפלגה.
מאז המאה התשע עשרה, נעזרו כל הנשיאים בידי מזכיר אישי, לפעמים ללא שם רשמי. אייזנהאואר היה זה שהפך את התפקיד לראש סגל הבית הלבן, רעיון ששאל מהצבא.
כנשיא, תמך אייזנהאואר במדיניות לפיה קצינים בצבא שלא זכו לקידום פעמיים יודחו כדי לפנות מקום לצעירים. (הוא עצמו נשאר בדרגת מייג'ור במשך שש עשרה שנים בין המלחמות.)
ב-20 בדצמבר 1944, מונה לגנרל הצבא, והיה בדרגה שווה לג'ורג' מרשל, הנרי ארנולד ודאגלס מקארתור. הם היו ארבעת האנשים היחידים שהחזיקו בתפקיד במלחמת העולם השנייה, ויחד עם עומר בראדלי, היחידים שהשיגו את הדרגה מאז מותו ב-5 באוגוסט 1888 של הגנרל פיליפ שריידן, וחמשת האנשים היחידים שהפכו לגנרלים של חמישה כוכבים.
אייזנהאואר הקים ב-1956 ארגון לתקשורת בינלאומית כדי לקדם תקשורת בין אזרחים, כולל תוכנית לשליחת נערים אמריקניים לטיולים לימודיים במדינות אחרות.
בכהונתו השנייה העניק לאזרחים מדליה מיוחדת כביטוי להערכה.
הנצחה
בשנת 2020 נחנכה בוושינגטון די. סי. אנדרטה נשיאותית לכבודו של אייזנהאואר.
על שמו של אייזנהאואר נקראת מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. ברחבי המערכת ישנם שלטים עם שמו של אייזנהאואר. גם רכס הרים ביבשת אנטארקטיקה נקרא על שמו.
בית ספר לביטחון לאומי בוושינגטון נקרא על שמו.
אייזנהאואר הופיע על מטבע בן דולר אחד בין 1971 ל-1978.
סרט הטלוויזיה "אייק: הספירה לאחור" מתמקד בדמותו.
ספרו
- מסע שחרור אירופה, דווייט ד. אייזנהאור, תורגם מאנגלית Crusade in Europe על ידי י. נדבה וי. נאור, הוצאת כתבים, תל אביב, תשי"א 1951.
פרסים והוקרה
- עיטור הניצחון (5 ביוני 1945)
- מדליית השירות המצוין
- מדליית הניצחון במלחמת העולם הראשונה (9 באפריל 1919)
- מדליית הניצחון במלחמת העולם השנייה (2 באפריל 1947)
- מסדר הפיל (19 בדצמבר 1945)
שגיאת לואה ביחידה יחידה:Awards בשורה 19: attempt to index field 'wikibase' (a nil value).
ביבליוגרפיה
- Bogle, Lori Lyn (2001). "The Cold War: Cold War espionage and spying", volume 4, Routledge publishing, ISBN 978-0815332411.
- Ambrose, Stephen (1983). Eisenhower: Soldier, General of the Army, President-Elect (1893–1952). I. New York: Simon & Schuster.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Robert A. Divine, Eisenhower and the Cold War, Oxford University Press, 1981 (הספר בקטלוג ULI)
- Stephen Ambrose, כרך 1, Eisenhower: Soldier, General of the Army, President-Elect 1893–1952, Simon & Schuster, 1983
- Stephen Ambrose, כרך 2, Eisenhower: The President 1952–1969, Simon & Schuster, 1984
- Robert R. Bowie, Waging Peace: How Eisenhower Shaped an Enduring Cold War Strategy, Oxford University Press, 1998 (הספר בקטלוג ULI)
- Louis Galambos (ed.), Daun Van Ee (ed.), The Papers of Dwight David Eisenhower: The Presidency: Keeping the Peace, Johns Hopkins Press, 2001 (הספר בקטלוג ULI)
- Peter G. Boyle (ed.), The Eden-Eisenhower Correspondence, 1955-1957, University of North Carolina Press, 2005 (הספר בקטלוג ULI)
- Carlo D'Este (2002). Eisenhower: A Soldier's Life. ISBN 0-8050-5686-6.
- Burton Ira Kaufman, The A to Z of the Eisenhower Era, Scarecrow Press, 2009 (הספר בקטלוג ULI)
- Jim Newton, Eisenhower: The White House Years, Doubleday, 2011, מסת"ב 978-0-385-52353-0
- Herbert S. Parmet (1972). Eisenhower and the American Crusades. OCLC 482017.
- Peter G. Boyle, Eisenhower, Routledge, Taylor & Francis Group, 2014 (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה, באתר הבית הלבן (באנגלית)
- הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים על שם דווייט ד. אייזנהאואר (באנגלית)
- דווייט אייזנהאואר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- דווייט אייזנהאואר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי דווייט אייזנהאואר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
דויט דוד איזנהאור (1890-1969), דף שער בספרייה הלאומית
- אחר
- דוויט דיוויד אייזנהאואר, באתר nrg
- "דילמת הנשיאות המודרנית - מדוע שינו היסטוריונים את דעתם על הנשיא דייוויד ד. אייזנהאואר?" הרצאה קצרה של ד"ר פנינה לוי, אוניברסיטת בר-אילן
- נאום הפרידה של אייזנהאואר – מרתף ספרים 2022
הערות שוליים
- ^ "Former SACEURs". Aco.nato.int. Retrieved January 26, 2012.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Barnett, Lincoln (November 9, 1942). "General "Ike" Eisenhower". Life. p. 112. Retrieved May 31, 2011.
- ^ Korda,Michael (2007). "Ike: An American Hero". p. 63. Retrieved July 22, 2012.
- ^ Ambrose, Stephen (1983). Eisenhower: (vol. 1) Soldier, General of the Army, President-Elect (1893–1952). New York: Simon & Schuster ,p. 14.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 16–18.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 19.
- ^ D'Este, Carlo (2003). Eisenhower: A Soldier's Life. New York, New York: Macmillan. p. 30. מסת"ב 0-8050-5687-4.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 18.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 13.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 32.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 25.
- ^ Bergman, Jerry. "Steeped in Religion: President Eisenhower and the Influence of the Jehovah's Witnesses", Kansas History (autumn 1998).
- ^ D'Este, Carlo (2002). Eisenhower: A Soldier's Life, p. 58.
- ^ "online "Faith Staked Down online "Faith Staked Down", Time, February 9, 1953.
- ^ "Public School Products". Time. September 14, 1959.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 36.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 37.
- ^ "Eisenhower: Soldier of Peace". Time. April 4, 1969. Retrieved May 23, 2008.
- ^ 19.0 19.1 "Biography: Dwight David Eisenhower". Eisenhower Foundation. Retrieved May 23, 2008.
- ^ Richard F. Weingroff (March/April 2003). "The Man Who Changed America, Part I". fhwa.dot.gov.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 59-60.
- ^ Berger-Knorr, Lawrence. The Pennsylvania Relations of Dwight D. Eisenhower. p. 8.
- ^ 23.0 23.1 Owen, David (1999). The Making of the Masters: Clifford Roberts, Augusta National, and Golf's Most Prestigious Tournament, Simon and Schuster, מסת"ב 0-684-85729-4.
- ^ Beckett, Wendy. "President Eisenhower: Painter". White House History (21): 30–40.
- ^ Dodson, Marcida (November 17, 1990). Dodson, Marcida (November 17, 1990). "New Exhibit Offers a Look at Eisenhower the Artist". Los Angeles Times. Retrieved January 13, 2012.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 56.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 61-62.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 62.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 63.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 65.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 68.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 14.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 69.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 70-73.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 73-76.
- ^ Bender, Mark C. (1990). "Watershed at Leavenworth". U.S. Army Command and General Staff College. Retrieved September 6, 2008.
- ^ American President: An Online Reference Resource, Dwight David Eisenhower (1890–1969), "Life Before the Presidency," Miller Center of Public Affairs, University of Virginia.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1),p.83.
- ^ Wukovits, John F. (2006). Eisenhower. New York: Palgrave Macmillan. p. 43. מסת"ב 0-230-61394-2. Retrieved June 15, 2011.
- ^ D'Este, Carlo (2002). Eisenhower: A Soldier's Life, p. 223.
- ^ Irish, Kerry. "Dwight Eisenhower and Douglas MacArthur in the Philippines: There Must Be a Day of Reckoning", Journal of Military History, April 2010, Vol. 74, Issue 2, pp. 439–473.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol.1), p. 94.
- ^ "The Eisenhowers: The General". Dwightdeisenhower.com. Retrieved May 3, 2010.
- ^ Gallagher, Wes (December 1942). "Eisenhower Commanded Gibraltar". The Lewiston Daily Sun. Retrieved 29 April 2013.
- ^ Atkinson, An Army at Dawn, pp. 251-52.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 230-233.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 254-255.
- ^ Ambrose, Eisenhower (vol. 1), p. 275-276.
- ^ מקס הסטינגס, ארמגדון, כנרת, זמורה-ביתן, דביר הוצאה לאור 2007, בתרגום כרמית גיא, עמ' 57–58.
- ^ הסטינגס, שם, 65; 104-105.
- ^ Zink, Harold (1947). American military government in Germany, pp. 39–86
- ^ Goedde, Petra. "From Villains to Victims: Fraternization and the Feminization of Germany, 1945–1947", Diplomatic History, Winter 1999, Vol. 23, Issue 1, pp. 1–19
- ^ Tent, James F. (1982), Mission on the Rhine: Reeducation and Denazification in American-Occupied Germany
- ^ Ambrose (1983). Eisenhower, pp. 421–25
- ^ Ambrose (1983), pp. 432–452.
- ^ "From dogcatcher to Grand High Supreme King of the Universe".
- ^ Pusey, Merlo J. (1956). Eisenhower, the President. Macmillan. pp. 1–6.
- ^ "Truman Wrote of '48 Offer to Eisenhower". The New York Times, 11 July 2003.
- ^ Ambrose (1983), pp. 455–460.
- ^ Ambrose (1983). Eisenhower, ch. 24
- ^ דווייט ד. אייזנהאוור, מסע שחרור אירופה, תרגום מאנגלית בהוצאת כתבים, תל אביב, 1951 מהמקור Crusade in Europe
- ^ Pietrusza, David, 1948: Harry Truman's Victory and the Year That Transformed America, Union Square Punlishing, 2011, pg. 201
- ^ 63.0 63.1 63.2 63.3 63.4 63.5 63.6 Pusey, Merlo J. (1956). Eisenhower, the President. Macmillan. pp. 1–4, 6-14, 17-18, 22, 45-46.
- ^ 64.0 64.1 64.2 "50 Years Ago, Winter of Discontent, Winter 1951-52". The Eisenhower Institute. 2006.
- ^ "Ike Offers Not to Run for President". Dwight D. Eisenhower Memorial Commission. 2004.
- ^ Bernars Gwertzman, "U.S. PAPERS TELL OF '53 POLICY TO USE A-BOMB IN KOREA, The New York Times website, Published: June 8, 1984.
- ^ Ambrose (1984), p. 106–7
- ^ דורי גולד, "למה פתאום מתעניינים במורשת הנשיא אייזנהאואר?", 8 בפברואר 2013, "ישראל היום"
- ^ אליקים העצני, נסיגה תחת לחץ, באתר בשבע - ערוץ 7, 13 בנובמבר 1987
- ^ דוד וינברג, "שישים שנה – ומה נשתנה", השילוח גיליון 2, דצמבר 2016
- ^ Securing the Middle East: The Eisenhower Doctrine of 1957
- ^ William Burr, "The 'Labors of Atlas, Sisyphus, or Hercules'? US Gas-Centrifuge Policy and Diplomacy, 1954–60." International History Review 37.3 (2015): 431–457
- ^ (Peter J. Roman, Eisenhower and the Missile Gap (1996
- ^ Robert H. Zieger, "The evolving cold war: the changing character of the enemy within, 1949–63," American Communist History (2004) 3#1 pp 3–23
- ^ [(https://archive.org/details/1965-05-06_Dominican_Truce Down From Summit Mr. K. Kills Conference, Big 4 Depart For Homes, 1960/05/19 (1960]
- ^ Pocock, Chris (2000). The U-2 Spyplane; Toward the Unknown. Schiffer Military History. מסת"ב 978-0-7643-1113-0
- ^ Bogle, p.263
- ^ Bogle, p.262
- ^ Wicker, pp. 108–109
- ^ Dwight D. Eisenhower, באתר Office the Historian
- ^ Smith, p. 648.
- ^ Income tax rates were 90 percent under Eisenhower, Sanders says
- ^ Frum, David (2000). How We Got Here: The '70s. New York, New York: Basic Books. p. 296. מסת"ב 0-465-04195-7
- ^ Barone, Michael (2004). Hard America, Soft America: Competition Vs. Coddling and the Battle for the Nation's Future. New York: Three Rivers Press. p. 72. מסת"ב 1-4000-5324-2
- ^ Harris, Sunny J. (1998). Trading 102: getting down to business. John Wiley & Sons. p. 203. מסת"ב 0471181331
- ^ DWIGHT D. EISENHOWER: DOMESTIC AFFAIRS, באתר Miller Center of Public Affairs University of Virginia
- ^ Zolberg, Aristide R. (2006). A Nation by Design: Immigration Policy in the Fashioning of America. Harvard University Press. pp. 315–316, 320–321. מסת"ב 0-674-02218-1
- ^ How Trump's deportation plan failed 62 years ago, באתר CNN, 19 בינואר 2016
- ^ Mayer, Michael S. (1989). "The Eisenhower Administration and the Civil Rights Act of 1957". Congress & the Presidency. 16 (2): 137–154. doi:10.1080/07343468909507929
- ^ Kay, Sean (April–May 2013). "America's Sputnik Moments". Survival. International Institute for Strategic Studies. 55 (2): 123–146. doi:10.1080/00396338.2013.784470
- ^ Schefter, pp. 3-5
- ^ Hardesty, Von; Eisman, Gene (2007). Epic Rivalry: The Inside Story of the Soviet and American Space Race. Washington, D.C.: National Geographic Society. p. 74. מסת"ב 978-1-4262-0119-6
- ^ NASA created, באתר history.com
- ^ Looking Back: The Mercury 7, באתר NASA
- ^ Ike's Bluff: President Eisenhower's Secret Battle to Save the World, באתר גוגל ספרים
- ^ Newton, Eisenhower pp. 296, 309
- ^ "Dwight D. Eisenhower". aoc.gov. Architect of the Capitol. נבדק ב-29 בנובמבר 2008.
{{cite web}}: (עזרה)
| מועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ולסגנות | |
|---|---|
|
| הקצינים הבכירים, הגנרלים המפקדים וראשי המטה של צבא ארצות הברית | ||
|---|---|---|
| המפקד העליון | ג'ורג' וושינגטון |  |
| הקצינים הבכירים | הנרי נוקס • ג'ון דופטי • ג'וסיה הרמר • ארתור קלייר • אנתוני ווין • ג'יימס וילקינסון • ג'ורג' וושינגטון • אלכסנדר המילטון • ג'יימס וילקינסון • הנרי דירבורן • ג'ייקוב בראון | |
| הגנרלים המפקדים | ג'ייקוב בראון • אלכסנדר מקומב • וינפילד סקוט • ג'ורג' מקללן • הנרי האלק • יוליסס ס. גרנט • ויליאם שרמן • פיליפ שרידן • ג'ון סקופילד • נלסון מיילס | |
| ראשי המטה | סמואל יאנג • אדנה צ'אפי • ג'ון בייטס • פרנקלין בל • לאונרד ווד • ויליאם וות'רספון • הודג' סקוט • טסקר בליז • פייטון מרץ' • ג'ון פרשינג • ג'ון היינס • צ'ארלס סומראל • דאגלס מקארתור • מאלין קריג • ג'ורג' מרשל • דווייט אייזנהאואר • עומר בראדלי • ג'וזף לוטון קולינס • מת'יו רידג'וויי • מקסוול טיילור • ליימן למניצר • ג'ורג' דקר • ארל ווילר • הארולד ג'ונסון • ויליאם וסטמורלנד • ברוס פאלמר • קרייטון אברמס • פרידריק וינד • ברנארד רוג'רס • אדוארד מאייר • ג'ון וקהאם • קארל ואונו • גורדון סאליבן • דניס ריימר • אריק שינסקי • פיטר סקומייקר • ג'ורג' קייסי • מרטין דמפסי • ריימונד אודיירנו • מארק מילי • ג'יימס מקונוויל • רנדי ג'ורג' | |
דווייט אייזנהאואר35979334Q9916
- המכלול: ערכים הדורשים הבהרה
- דפים עם קישורים שבורים לקבצים
- דווייט אייזנהאואר
- קצינים אמריקאים במלחמת העולם הראשונה
- גנרלים אמריקאים במלחמת העולם השנייה
- אמריקאים ממוצא גרמני
- גנרלי הצבא
- אנשי השנה של המגזין טיים
- ראשי המטה של צבא ארצות הברית
- נשיאי ארצות הברית
- אמריקאים מעוטרי אות לגיון ההצטיינות
- מקבלי אות לגיון הכבוד
- מושלים צבאיים של ארצות הברית
- מעוטרי צלב המלחמה
- מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
- מעוטרי אות מסדר השחרור
- מקבלי עיטור סובורוב
- חברי המפלגה הרפובליקנית (ארצות הברית)
- מקבלי עיטור הניצחון
- נאט"ו: אישים
- אבירי מסדר הפיל
- מעוטרי מדליית השירות המצוין (צבא ארצות הברית)
- מעוטרי מדליית השירות המצוין של הצי
- מועמדים לנשיאות ארצות הברית ב-1956
- נשיאי אוניברסיטת קולומביה
- מקבלי עיטור מסדר הצלב הדרומי
- בוגרי האקדמיה הצבאית של ארצות הברית
- אמריקאים במלחמת קוריאה
- אישים שפסליהם הוכנסו לאוסף היכל הפסלים הלאומי
- נשיאי ארצות הברית מהמפלגה הרפובליקנית
- פרסביטריאנים
- אמריקאים שנולדו ב-1890
- אמריקאים שנפטרו ב-1969