תיאודור הויס
 | |||||
| הויס בשנת 1953 | |||||
| לידה |
31 בינואר 1884 ברקנהיים, וירטמברג | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
12 בדצמבר 1963 (בגיל 79) שטוטגרט | ||||
| מדינה |
 גרמניה המערבית | ||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית החופשית | ||||
| בת זוג | אלי הויס-קנאפ | ||||
| |||||
תיאודור הויס (בגרמנית: Theodor Heuss; 31 בינואר 1884 - 12 בדצמבר 1963) היה מדינאי גרמני ליברלי. הנשיא הראשון של מערב גרמניה בין השנים 1949–1959. יחד עם הקנצלר קונרד אדנאואר ניצב מאחורי הצלחת ייצוב הדמוקרטיה בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה ו"הנס הכלכלי".
תולדות חייו
נולד בעיירה ברקנהיים שליד היילברון בוירטמברג. למד כלכלה, מדע המדינה ותולדות האמנות באוניברסיטת מינכן ואוניברסיטת הומבולדט בברלין. ב-1905 קיבל תואר דוקטור לכלכלה מאוניברסיטת מינכן. ב-1908 נשא לאשה את אלי הויס-קנאפ, כלכלנית ומדינאית אף היא. הכומר שהשיא אותם היה ידיד משפחתה, אלברט שווייצר (זוכה פרס נובל לשלום לשנת 1952).
לאחר סיום לימודיו עבד כעיתונאי כלכלי בעיתונות הליברלית. בעיתונים Die Hilfe (1905-1912) ו-Neckarzeitung (1912-1918). ב-1910 הצטרף למפלגה הפרוגרסיבית, שהתמזגה לאחר מלחמת העולם הראשונה עם הפלג השמאלי של המפלגה הליברלית הלאומית ויצרה את המפלגה הדמוקרטית הגרמנית. בשנים 1923-1926 ערך את המגזין Die Deutsche Nation ("האומה הגרמנית"), בשנים 1924-1928 ו-1930-1933 היה חבר הרייכסטאג. לאחר כניסתו לתוקף של חוק ההסמכה, שהעניק לממשלה סמכות לחוקק חוקים ללא אישור הרייכסטאג (שהויס הצביע בעדו מחוסר-ברירה), פוטר הויס מחברותו ברייכסטאג ביולי 1933 בצו שהוציא שר הפנים הנאצי וילהלם פריק, בעת שבוטלו כל המפלגות פרט למפלגה הנאצית.
בתקופת הרייך השלישי היה הויס אדם פרטי. החל מ-1941 עבד כעיתונאי בפרנקפורטר צייטונג, אחד העיתונים היחידים ששמרו על חלק קטן מעצמאותם במשטר הנאצי, ואת רשימותיו חתם בשם עט. הוא שמר על קשר עם רשת של ליברלים גרמנים, שהובילה לקשר עם המחתרת הגרמנית לקראת סוף המלחמה.
ב-1945, לאחר מלחמת העולם השנייה, מינו אותו כוחות הכיבוש של ארצות הברית לשר החינוך של מדינת באדן-וירטמברג. בין השנים 1946-1949 היה חבר הלנדטאג (Landtag; הפרלמנט המדינתי) של באדן-וירטמברג. כן לימד היסטוריה במכון הטכנולוגי של שטוטגרט. הויס ניסה (יחד עם וילהלם קילץ, שר הפנים לשעבר של רפובליקת ויימאר) להקים מפלגה ליברלית כלל-גרמנית, שתאחד פלגים ליברליים-ימניים וליברלים-שמאליים בכל אזורי הכיבוש של גרמניה. לאחר שנכשל בכך נבחר בדצמבר 1948 ליו"ר המפלגה הדמוקרטית החופשית באזורי הכיבוש של ארצות הברית וחבר המועצה הפרלמנטרית (Parlamentarischer Rat) בבון. בתפקידו זה היה בין ראשי המגבשים של חוקת גרמניה. הויס כיהן כחבר הבונדסטאג הראשון החל ממאי 1949; הוא ויתר על המנדט שלו סמוך לאחר מכן, כאשר נבחר לנשיא בספטמבר 1949, במושב משותף מיוחד של שני בתי הנבחרים (Bundesversammlung) בסיבוב בחירות שני, מול נציג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה קורט שומכר[1].
תקופת נשיאותו
הנושא העיקרי שעמד לנגד עיניהם של אדנאואר והויס היה שיקום מערב גרמניה כמדינה מאוחדת ודמוקרטית. הויס ביסס את תפקיד הנשיא כתפקיד ממלכתי, כללי ובלתי-מפלגתי, החותר לאחדות וקונצנזוס. הויס ביקש להביע אמון וביטחון בדרכה החדשה של ארצו והקרין זאת הן פנימה כלפי אזרחי גרמניה והן כחוצה, כלפי הקהילה הבינלאומית. הוא גם הצהיר שגרמניה המערבית לא תשכח את ברלין ואת תושבי מזרח גרמניה ותאבק לשחררם מעולה של ברית המועצות[2].
ב-29 באפריל 1952 אישר הויס את בקשתו של אדנאואר להכריז על הבית השלישי של השיר Das Lied der Deutschen כהמנונה הרשמי של גרמניה המערבית, בעצה אחת עם האופוזיציה בראשותו של קורט שומכר (רשמית, כיוון שבשני הבתים הראשונים מוזכרים תווים גאוגרפיים של גבולות גרמניה שאינם תואמים את גבולותיה של מערב גרמניה, למעשה, כיוון ששני בתים אלה מעוררים רגשות לאומניים מסוכנים).
בשנת 1952 נפטרה אשתו ובשנת 1954 נבחר מחדש לנשיא לכהונה שנייה בתמימות דעים. את ביקורו הדיפלומטי הרשמי הראשון כנשיא ערך רק ב-1956, עת הוזמן על ידי פאולוס, מלך יוון. בהמשך ערך ביקורים גם בטורקיה, איטליה, ארצות הברית ובריטניה. ביקורים אלה הוכיחו לעולם את קבלתה המחודשת של גרמניה למשפחת העמים. בשנת 1955 הביע התנגדות להקמתו מחדש של הצבא (הבונדסוור), אך לא יכל למנוע זאת. חייליו וקציניו הראשונים של הצבא הושבעו על ידו.
לאחר שסירב להצעה לכהונה שלישית, פינה את תפקידו בסוף תקופת הכהונה השנייה, ב-12 בספטמבר 1959 לטובת היינריך ליבקה, איש המפלגה הנוצרית-דמוקרטית הגרמנית.
פרסים והוקרה
- ב-1949 הוענק לו דוקטור לשם כבוד של האוניברסיטה החופשית של ברלין.
- ב-1952 הוענק לו אות הצלב הגדול - מחלקה מיוחדת של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (מסדר שהוא-עצמו ייסד).
- ב-1953 הוענק לו אות צלב אביר גדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה של איטליה.
- ב-1956 הוענק לו אות כבוד של ממשלת אוסטריה.
- ב-1959 הוענק לו ביריד הספרים של פרנקפורט פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית.
כן על שמו קתדרה בניו סקול ומאז שנת 1964 מוענק פרס על שמו עבור נטייה דמוקרטית למופת. דיוקנו הופיע על מטבעות 2 מארק עד החלת האירו. מטוס השרד של ראשי השלטון בגרמניה נושא את שמו. כן קרויים על שמו רחובות וכיכרות בערי גרמניה.
מעונו בעת שכיהן כנשיא פתוח כיום לציבור (Theodor-Heuss-Haus)
קישורים חיצוניים
- על ביקורו של תיאודור הויס בירושלים באתר הספרייה הלאומית
- ביוגרפיה באתר הנשיא הפדרלי הגרמני (באנגלית)
- ערך ביוגרפי על הויס (בגרמנית)
- אתר בית הויס (בגרמנית)
הערות שוליים
- ^ גרמניה בחרה נשיא, הצופה, 13 בספטמבר 1949
- ^ הויס מבטיח "שיחרור" ברלין, על המשמר, 2 בנובמבר 1949
| נשיאי גרמניה | ||
|---|---|---|
| רפובליקת ויימאר | פרידריך אברט • פאול פון הינדנבורג | 
|
| גרמניה הנאצית | אדולף היטלר (כפיהרר) • קרל דניץ | |
| גרמניה המערבית (במקביל לגרמניה המזרחית) | תיאודור הויס • היינריך ליבקה • גוסטב היינמן • ולטר של • קרל קרסטנס • ריכרד פון וייצזקר | |
| גרמניה המזרחית (במקביל לגרמניה המערבית) | וילהלם פיק | |
| גרמניה אחרי האיחוד | רומן הרצוג • יוהאנס ראו • הורסט קלר • כריסטיאן וולף • יואכים גאוק • פרנק-ואלטר שטיינמאייר | |
| פורטל גרמניה | ||
