המהפכה הקובנית
.jpg)
המהפכה הקובנית היא סדרת האירועים בשלהי שנות ה-50, שבמהלכה הודח שליט קובה פולחנסיו בטיסטה, ובמקומו תפס את השלטון פידל קסטרו, שהנהיג בה משטר מרקסיסטי.
ההכנות למהפכה
ראשיתה של המהפכה ב-26 ביולי 1953. באותו היום, תקפו כמאה לוחמי גרילה בהנהגת פידל וראול קסטרו את המחנה הצבאי מוֹנקָאדָה שבסנטיאגו דה קובה. כשלים תכנוניים הביאו לכישלון המתקפה. רוב המורדים נהרגו או נלכדו על ידי הצבא. האחים קסטרו נמלטו מהעיר, אך נלכדו תוך זמן קצר. פידל, שהגן על עצמו בבית המשפט, נדון ל-15 שנות מאסר וראול ל-13 שנים. הם ריצו את עונשם בבית סוהר באיסלה דה פינוס.
בשנת 1955 החליט בטיסטה לשחרר את כל האסירים הפוליטיים. האחים קסטרו יצאו לגלות במקסיקו, והחלו לתכנן הפיכה. הם הקימו תנועה בשם "תנועת ה-26 ביולי" (Movimiento 26 de Julio), על שם התאריך בו בוצעה המתקפה על מונקאדה שנתיים קודם לכן. לתנועה הצטרפו גולים קובנים נוספים, וכן רופא ארגנטינאי צעיר בעל דעות מרקסיסטיות בשם ארנסטו צ'ה גווארה. פעילי התנועה ערכו אימונים צבאיים, בהדרכתו של אלברטו באיו, ממנהיגיהם הצבאיים של הרפובליקנים בעת מלחמת האזרחים בספרד.
החזרה לקובה ומלחמת הגרילה בסיירה מאסטרה
ב-25 בנובמבר 1956 עלתה קבוצה של 82 אנשי התנועה על היאכטה "גראנמה", ועשו את דרכם לכיוון קובה. ב-2 בדצמבר הם נחתו בפלאיה לאס קולוראדאס שבחופה הדרום מזרחי של קובה, במחוז אוריינטה. המיקום לא היה מקרי - בשנת 1895 הגיע לאותו אזור חוסה מארטי, שהוביל את המאבק הקובני לעצמאות מספרד. לאחר הנחיתה החלו לנוע לכיוון הסיירה מאסטרה, רכס הרים מיוער בו הקימו את מפקדתם. בדרכם לסיירה מאסטרה נתקלו המורדים בכוחות צבא, שהרגו את רובם. היתר נמלטו, בקבוצות קטנות, עד שהצליחו להתאחד מחדש. אותה קבוצה, שכללה את האחים קסטרו, קמילו סיינפואגוס וצ'ה גווארה, הייתה לגרעין הקשה של הנהגת התנועה.
עד 1958 עסק קסטרו בבניית כוחו ובהתקפות גרילה על צבאו של בטיסטה באזור הסיירה מאסטרה. באותה תקופה, הצליח קסטרו להשיג שליטה צבאית באזור, על אף הנחיתות המספרית והתשתיתית. באמצעות הוצאה להורג של מי שנחשד כתומך בבטיסטה, הושגה גם שליטה פוליטית באזור. ב-14 במרץ 1958 הטילה ממשלת ארצות הברית אמברגו על כלי נשק. הדבר השפיע קשות על צבאו של בטיסטה, ובמיוחד על חיל האוויר שלו. קסטרו דווקא הצליח להשיג אספקה של נשק וציוד תקשורת, חלקו ממקורות בצבא ארצות הברית וממקורות הקשורים ב-CIA. ב-28 ביוני פתח בטיסטה במבצע וֶרָאנוֹ (שכונה על ידי המורדים "לה אופנסיבה"). כ-12 אלף חיילים, מחציתם טירונים, פשטו על הסיירה מאסטרה, במטרה להכניע את כוחותיו של קסטרו. ב-31 ביולי, צבאו הקטן של קסטרו (כ-300 איש) כמעט שהוכנע. בקשתו להפסקת אש נענתה, ושבוע של משא ומתן עקר אפשר לכוחותיו להימלט בחזרה להרים ולהתבצר מחדש. מתקפתו של בטיסטה נבלמה, ולמעשה נכשלה.
מתקפת הנגד
ב-21 באוגוסט יצאו כוחותיו של קסטרו למתקפת נגד. הם ניצחו בסדרה של קרבות, ושורה של עיירות שנכבשו על ידם, ובראשן גיסה שנכבשה ב-30 בנובמבר, הבטיחו את שליטתו במישורי נהר קאוטו, צפונית לסיירה מאסטרה.
במקביל, כוחות בפיקודם של גווארה, סיינפואגוס וחיימה וגה נעו בשלושה טורים מערבה. הכוח בפיקודו של וגה נתקל במארב והושמד כמעט לגמרי. כוחותיו של גווארה התמקמו סביב סנטה קלרה, ואילו כוחותיו של סיינפואגוס צרו על מחנה צבאי ביגואחאי (Yaguajay). כוח זה, שיצא לדרכו כשהוא כולל 60 לוחמים בלבד (כרבע מכלל כוחותיו של קסטרו), זכה לתמיכה רבה בדרכו, ועד הגיעו ליגואחאי כבר מנה קרוב ל-500 לוחמים. ב-19 בדצמבר החלה מתקפתו של סיינפואגוס על המחנה. כוחות הצבא בפיקודו של אבון ליי הצליחו להדוף אותה. חרף ניסיונות חוזרים ונשנים, תוך שימוש בטרקטור שחומש בקנה בקליבר של 50 מ"מ, וכונה "הטנק", לא עלה בידו של סיינפואגוס להשתלט על המחנה. בסופו של דבר, ב-30 בדצמבר, אזלה התחמושת שהייתה בידו של ליי, והוא נאלץ להיכנע. לניצחון בקרב זה הייתה חשיבות מוראלית גבוהה למורדים.
-Che_Guevara-Flikr-emeryjl-388610245_(CC-BY).jpg)
גם הכוח בפיקודו של גווארה צבר תמיכה בדרכו לסנטה קלרה, ועד הגיעו לעיר מנה כ-300 לוחמים. ב-29 בדצמבר חסמו כוחותיו מסילת ברזל ולכדו בה רכבת עמוסה בחיילים, בתחמושת ובאספקה. בקרב שנמשך שעה וחצי בלבד, הצליחו להשתלט על הרכבת. ב-31 בדצמבר תקפו כוחותיו של גווארה, אליהם חברו כוחותיו של סיינפואגוס, את סנטה קלרה עצמה. לאחר שרשרת הכשלונות של צבא בטיסטה, המוראל של חייליו היה ירוד והמוטיבציה שלהם הייתה נמוכה. עד אחר הצהריים באותו היום נפלה העיר בידי המורדים.
בעקבות ההפסדים הרצופים ביגואחאי ובסנטה קלרה, הבין בטיסטה כי הגעתם של המורדים להוואנה היא רק עניין של זמן. ב-1 בינואר 1959 נמלט בחשאי לרפובליקה הדומיניקנית, ובכך הגיע הקץ לשלטונו. באותו היום עוד המשיכו קרבות ברחבי המדינה, כאשר כוח בפיקודו של ויליאם אלכסנדר מורגן השתלט על סיינפואגוס. ב-2 בינואר נודע דבר הימלטו של בטיסטה מהמדינה, והצבא בסנטיאגו דה קובה נכנע לכוחותיו של קסטרו שצרו על העיר, ללא קרב. באותו היום הגיעו גווארה וסיינפואגוס להוואנה. ב-3 בינואר נכנס מנואל אורוטיה יאו למשרד הנשיא. קסטרו עצמו הגיע לבירה ב-8 בינואר בסיומו של מסע ניצחון ברחבי המדינה.
תוצאות המהפכה
אימוץ הקומוניזם
בתקופה הראשונה שלאחר המהפכה, כלל לא היה ברור כי קסטרו מוביל את המדינה לכיוון הסוציאליזם. ארצות הברית הכירה בשלטון קסטרו, והוא אף ביקר בבית הלבן ונפגש עם סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון באפריל 1959. בפברואר 1960 חתמה קובה על הסכם לרכישת נפט מברית המועצות. בתי זיקוק בבעלות אמריקאית סירבו לזקק את הנפט הסובייטי, ובתגובה הלאימה אותם ממשלת קובה. ארצות הברית ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה, שמצידה החלה להדק את יחסיה עם ברית המועצות. ב-16 באפריל 1961 כבר הגדיר קסטרו את המהפכה כסוציאליסטית. יום למחרת הגיעה המתיחות בין ארצות הברית לקובה לשיא, עם הפלישה למפרץ החזירים. האמריקאים קיוו שבאמצעות הפלישה, תתעורר התנגדות עממית למשטרו של קסטרו, אך כישלונה הביא דווקא לחיזוק מעמדו. בנאום לאומה שנשא קסטרו ב-2 בדצמבר אותה שנה, הודיע כי קובה מאמצת את הקומוניזם.
כחלק מהמדיניות הקומוניסטית, בוצעו במדינה רפורמות אגרריות והוקמו קואופרטיבים חקלאיים. תהליך ההלאמה התגבר במהלך שנות ה-60, והוא כלל חברות, מפעלים וקרקעות. גם הרכוש הזר במדינה הולאם.
במישור החברתי, הקים קסטרו ב-1961 את המפעל הלאומי לאוריינות, שנועד לבער את הבערות ולקדם את האוריינות. במהלך פעילות המפעל הצטמצם שיעור האנאלפביתים במדינה מ-20% ל-4% בלבד בתוך שנה אחת. במדינה הונהג ביטוח בריאות ממלכתי, ומערכת הבריאות במדינה נחשבת לטובה יותר מאשר במדינות מערביות רבות.
פעולותיו של קסטרו נתמכו על ידי המעמדות הנמוכים, אך פגעו בבני המעמד הבינוני והגבוה. כמיליון מהם עזבו את קובה בתקופת שלטונו של קסטרו, רבים מהם מצאו מקלט בפלורידה.
השלכות פוליטיות
בספטמבר 1960 הקים קסטרו את ה-CDR (בספרדית: Comités de Defensa de la Revolución, "הוועדות להגנת המהפכה"). ועדות אלה הונחו להגן על המשטר מפני "פעילות אנטי-מהפכנית". ועדות מקומיות עקבו אחרי פעילויותיהם של אזרחים, ודיווחו על כל "פעילות חשודה".
משטרו של קסטרו רדף את תומכיו של בטיסטה. רבים מנאמני בטיסטה נאסרו או הוגלו, וחלקם אף הוצאו להורג. גם גורלם של פעילים פוליטיים שהתנגדו למשטרו של בטיסטה, אך לא זוהו עם תנועתו של קסטרו, היה דומה.
מאז המהפכה הקובנית ב-1959, לא הייתה בקובה אופוזיציה של ממש, וכל פעילות בעלת פוטנציאל אופוזיציוני דוכאה בידי הוועדות להגנת המהפכה. קסטרו עמד בראש המדינה במשך קרוב ל-50 שנה. ב-31 ביולי 2006 העביר את השלטון לאחיו ראול בשל מצבו הבריאותי, וב-24 בפברואר 2008 בחרה האספה הלאומית בראול לנשיא קובה באופן רשמי.
ב-19 באפריל 2018 הסתיימה תקופת כהונתו של ראול קסטרו ובמקומו נבחר מיגל דיאס-קאנל.
קישורים חיצוניים
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על המהפכה הקובנית, 3 בדצמבר 2012- המהפכה הקובנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
32648289המהפכה הקובנית