הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
‹ 2004 ארצות הבריתארצות הברית 2012 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008
4 בנובמבר 2008
בסך הכול היו 538 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים
היו דרושים 270 קולות אלקטורלים כדי לנצח
שיעור ההצבעה 58.23% (מכלל הזכאים להצביע)[1]
 
מועמד ברק אובמה ג'ון מקיין
מפלגה המפלגה הדמוקרטית המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא אילינויאילינוי אילינוי אריזונהאריזונה אריזונה
סגן ג'ו ביידן שרה פיילין
אלקטורים 365 173
מדינות 28+ וושינגטון די. סי.+מחוז הקונגרס ה-2 של נברסקה 22
מספר הקולות 69,498,516 59,948,323
אחוזים 52.9% 45.7%

תיאור ההצבעה במדינות השונות:
המדינות באדום תמכו בג'ון מקיין ובמדינות בכחול הושג רוב לברק אובמה

הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2008 נערכו ב-4 בנובמבר 2008. בבחירות זכה בנשיאות ברק אובמה מהמפלגה הדמוקרטית, שרץ יחד עם ג'ו ביידן כמועמד לתפקיד סגן הנשיא, והוא גבר על יריבו ג'ון מקיין מהמפלגה הרפובליקנית שרץ יחד עם שרה פיילין.

תוצאת הבחירות נקבעה על פי מספר האלקטורים להם זכה כל מועמד, הקצאת מספר האלקטורים לכל מדינה נקבעה בהתאם למפקד האוכלוסין של ארצות הברית בשנת 2000. אובמה זכה ב-365 אלקטורים וב-52.9% מקולות הבוחרים, לעומת 173 אלקטורים ו-45.7% מקולות הבוחרים שקיבל מקיין.

אובמה וביידן הושבעו לתפקידם ב-20 בינואר 2009.

תהליך הבחירות המקדימות החל ב-3 בינואר, מוקדם מאי פעם, וגם מערכות הבחירות של המועמדים והעימותים החלו מוקדם מהרגיל, בתחילת 2007.

מערכת הבחירות הזו ייחודית במספר אופנים, ובמהלכה נשברו תאוריות ותפיסות עולם פוליטיות כגון אפקט בראדלי. היא הראשונה מאז הבחירות בשנת 1952, שבה לא התמודד על המשרה נשיא מכהן או סגן נשיא מכהן והראשונה מאז 1928 שבה הנשיא וסגן הנשיא המכהנים אף לא ניסו להתמודד בבחירות המקדימות. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, בה שני המתמודדים על הנשיאות היו סנאטורים מכהנים, וזו הפעם הראשונה מאז בחירתו של ג'ון פ. קנדי ב-1960, שבה נבחר סנטור מכהן לתפקיד הנשיא. זו גם הפעם הראשונה שבה נבחר נשיא שנולד מחוץ ליבשת צפון אמריקה, על אף ששני המועמדים נולדו במקום בעל ריבונות אמריקאית - ברק אובמה בהוואי וג'ון מקיין באזור תעלת פנמה. פער הגילאים בין מקיין לאובמה שעומד על 25 שנים, הוא הגבוה ביותר בין מתמודדים לנשיאות. לו היה נבחר מקיין בן ה-72 לתפקיד, הוא היה האדם המבוגר ביותר שנכנס לתפקיד הנשיא. ברק אובמה אשר נבחר לנשיאות הוא הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בארצות הברית.

רקע

הנשיא הרפובליקני המכהן, ג'ורג' ווקר בוש, לא יכל להתמודד לכהונה שלישית בשל מגבלות הקדנציה שנקבעו בתיקון ה-22 לחוקת ארצות הברית. בעקבות בחירתם של מקיין ואובמה מטעם שתי המפלגות הגדולות, אלו היו הבחירות הראשונות מאז 1952 שבהן אף אחד מחברי הממשל כולל הנשיא וסגנו היו מועמדים לבחירה.

הנושאים העיקריים בקמפיין הבחירות היו מלחמת עיראק וחוסר הפופולריות של הנשיא היוצא בוש. מקיין תמך במלחמה ובמבצע הנחשול שהחל בינואר 2007, בעוד אובמה התנגד נחרצות למחלמה. הנשיא היוצא בוש תמך במקיין, אך לא היה חלק מהקמפיין.

אובמה ערך קמפיין בנושא "וושינגטון חייבת להשתנות", לעומת מקיין שהדגיש את הניסיון שלו. הקמפיין הושפע מאוד מתחילתו של המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, שהגיעו לשיאו בארצות הברית בספטמבר אותה שנה.

הבחירות המקדימות

לוח הזמנים

מפת הקצאת האלקטורים למדינות ארצות הברית

מועד הבחירות המקדימות בכל מדינה בהן נבחרים הצירים לוועידות המפלגה הארציות נקבע על ידי גורמים מקומיים (הממשל המדינתי, או הממסד המפלגתי המדינתי), כאשר המוסדות המפלגתיים הלאומיים מנסים גם הם לקבוע חוקים, ומאיימים על מדינות שיפרו אותם בשלילה (חלקית או מלאה) של נציגיהם לוועידות הארציות. לקראת הבחירות של שנת 2008 התחרות בין המדינות על מועד טוב לבחירות החריפה בצורה חסרת תקדים. מעמדן של איווה בה נערכת ההתמודדות הראשונה (בצורה של אספות בחירה - caucus) ושל ניו המפשייר בה נערכות הבחירות מקדימות הכלליות הראשונות נשמר, אולם לשם כך הן הקדימו את מועד הבחירות לתחילת ינואר (3 בינואר באיווה, ו-8 בינואר בניו המפשייר). מספר קטן של מדינות נוספות קיבלו אישור לערוך את ההתמודדויות בהן עוד בינואר, אולם המוסדות המפלגתיים הארציים דרשו מהרוב המוחלט של המדינות לקיים את הבחירות שלהן רק החל מ-5 בפברואר. בתאריך זה התקיימו מספר חסר תקדים של התמודדויות, כולל במדינות הגדולות כמו ניו יורק וקליפורניה, שבשנים קודמות ערכו את הפמייריז שלהם לקראת סוף עונת ההתמודדות. כשהתמודדות למעשה הוכרעה.

הבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית

מועמד המפלגה לנשיאות:

מועמדים שפרשו:

התפתחות המירוץ

בשל לוח הזמנים המוקדם, מערכת הבחירות החלה כבר בדצמבר 2006 כאשר ג'ון אדוארדס הכריז על כוונתו להתמודד. ברק אובמה הכריז כוונותיו להצטרף למירוץ בינואר 2007. בעקבות כך הזדרזה להכריז על מועמדותה גם הילרי קלינטון, שנחשבה למועמדת הטבעית של הדמוקרטים ל-2008.

עד מהרה הסתמן מהסקרים כי המועמדת המובילה היא קלינטון, כאשר אובמה נמצא אחריה, אדוארדס אחריו, וכל שאר המועמדים אינם מצליחים להתקרב אל השלישייה המובילה.[2] בסקרים הארציים הפערים בין קלינטון לבין שני מתחריה העיקריים היו גדולים, אולם באיווה, בה נערכת ההתמודדות הראשונה הפער היה מצומצם יותר, ובחלק מהסקרים אף היה לאדוארדס יתרון קל.[3] במירוץ על גיוס הכספים, שבנוסף לעצם חשיבותו מהווה גם אינדיקציה למצב המועמדים, הצליח אובמה להתקרב לקלינטון, ואף לגבור עליה בכמה מהרבעונים, בין השאר בזכות כמות גדולה של תרומות קטנות.

החל מאפריל 2007 החלה סדרה של עימותים טלוויזיוניים אשר ברובם לא שינו את מצב המירוץ באופן משמעותי, והילרי קלינטון אף הגדילה את הפער שלה. נושא עיקרי שעלה לדיון היה המלחמה בעיראק, הדרכים שהציעו כל אחד מהמועמדים לסיים אותה, והדגשת ההבדלים ביניהם ביחסם למלחמה: אובמה (שלא היה בתפקיד לאומי) התנגד לה מלכתחילה, קלינטון ואדוארדס הצביעו בסנאט בעד ההחלטה לאשר לנשיא להשתמש בכוח בעיראק. אולם בעוד אדוארדס התנער מהצבעתו ואמר שהיא הייתה טעות, קלינטון ניסתה להצדיק את הצבעתה בטענה שהיא לא בהכרח הייתה אמורה להביא למלחמה, אלא רק לתת בידי הנשיא כוח לחץ אל מול סדאם חוסיין. נושא חשוב נוסף היה התוכניות השונות של המועמדים לרפורמה בביטוח הבריאות.

הקמפיין של הילרי התמקד בכך שכאשת נשיא וסנטורית, היא המועמדת עם הניסיון הרב ביותר. לעומתה אובמה התמקד בכך שהוא יכול להביא ל"שינוי בוושינגטון", ובכך שבנושא המלחמה בעיראק הוא גילה שיקול דעת נכון, בניגוד לקלינטון ואדוארדס. הנושא העיקרי של הקמפיין של אדוארדס היה (בדומה לקמפיין הבחירות שלו ב-2004) חיסול העוני בארצות הברית ודאגה למעמד הביניים הנמוך אל מול התאגידים הגדולים.

מפנה מסוים במירוץ חל לקראת סוף 2007. ב-30 באוקטובר התקיים בפילדלפיה עימות של רשת NBC בין המועמדים הדמוקרטיים. במהלך העימות נשאלה קלינטון על מדיניות חדשה אותה ניסה מושל ניו יורק לקדם בנושא הענקת רישיונות נהיגה למהגרים לא חוקיים, וקלינטון השיבה בתשובה מתפתלת ומתחמקת. בעקבות כך החלו אדוארדס ובעיקר אובמה לצמצם את הפער בסקרים, ובחלק מהסקרים באיווה ובניו המפשייר אובמה אף הוביל. בתחילת דצמבר קיבלה מועמדותו של אובמה חיזוק חשוב נוסף, כאשר שדרנית הטלוויזיה הפופולרית אופרה וינפרי, שכבר הודיעה על תמיכתה בו, הצטרפה אליו למרתון של עצרות בחירות בשלוש המדינות הראשונות במירוץ, איווה, ניו המפשייר ודרום קרוליינה, שמשכו את כמות הקהל הגדולה ביותר במערכת הבחירות הדמוקרטית.

תוצאות הפריימריז הדמוקרטים. אובמה בכחול וקלינטון בצהוב

בהתמודדות הראשונה, באיווה מספר המצביעים הדמוקרטיים הגיע לכמעט פי 2 מאשר אי פעם, וגם לכפי 2 ממספר המצביעים בקרב הרפובליקנים.[4] בהתמודדות זכה אובמה, כאשר קלינטון נדחקה למקום השלישי אחרי אדוארדס. אובמה זכה לתמיכה רבה בקרב המצביעים לראשונה בהתמודדות הדמוקרטית, כולל מצביעים שמעולם לא השתתפו בבחירות המקדימות, ומצביעים שלצורך ההצבעה הפכו מעצמאים או רפובליקנים לדמוקרטים. במיוחד בלטה התמיכה הגדולה של אובמה בקרב המצביעים הצעירים, בעוד שקלינטון זכתה לרוב בקרב המצביעים המבוגרים. מאז נתפסת איווה כמדינה שהזניקה את מסע הבחירות של אובמה, הן בפריימריז והן בבחירות הכלליות. לאחר ההתמודדות באיווה, ביידן ודוד פרשו מהמירוץ.

בעקבות הניצחון של אובמה והמכה לקלינטון באיווה, הפך אובמה למועמד לניצחון בפריימריז בניו המפשייר, הן בעיני המומחים והן על פי הסקרים. בניו המפשייר קמפיין קלינטון נאבק כשהוא לאחר מכה באיווה וללא אסטרטגיה מעבר לפריימריז. לפי ה"וונקובר סאן", אסטרטגי הקמפיין "מיפו תרחיש ניצחון שחזה שהגברת הראשונה לשעבר תסיים את ההתמודדות הדמוקרטית לנשיאות עד יום שלישי הגדול ב-5 בפברואר".[5] בסוף אחד מאינספור המפגשים של הילרי קלינטון עם הבוחרים שנערך בבית קפה, יום לפני ההצבעה, היא נשאלה על ידי אחת מהנשים בקהל כיצד היא מתמודדת עם קשיי מסע הבחירות. היא השיבה, בגרון חנוק מדמעות, שזה לא קל אבל היא עושה את זה כיוון ש"קיבלתי כל כך הרבה הזדמנויות מהמדינה הזו, ואני לא רוצה לראות אותה מתדרדרת".[6] בתחילה נראה שהאירוע ייפגע בקלינטון. הוא זכה לתגובות שליליות מרבים בציבור ובעיתונות, ויריבה, ג'ון אדוארדס, אף הגיב ש"המפקד העליון צריך להיות חזק ונחוש".[7] אולם הפגנת האנושיות של קלינטון עוררה כלפיה אהדה, והתגובות השליליות כלפיה גרמו למצביעים רבים, ובמיוחד לנשים ביניהם, דווקא לתגובת נגד. בסופו של דבר הפתיעה קלינטון בניצחון דחוק על חודם של שני אחוזים על אובמה, ניצחון שהושג בזכות תמיכה מסיבית של נשים[8] ובניגוד לתחזיות הסקרים. זכייתה של קלינטון הייתה הפעם הראשונה בה זכתה אישה בפריימריז של אחת משתי המפלגות הגדולות.

המירוץ בין קלינטון ואובמה התחמם לקראת שתי ההתמודדויות האחרונות לפני "יום שלישי הגדול" - הקוקוסים (אספות הבחירה) בנבדה ובעיקר הפריימריז בדרום קרוליינה, המדינה הראשונה בה יש אחוז גבוה של מצביעים אפרו-אמריקנים. המאבק בין המחנות הפך למאבק מר מלווה בהאשמות ואף השמצות הדדיות. ביל קלינטון ניהל בעצמו חלק רב מהמתקפה על אובמה, ובין היתר טען שההתנגדות של אובמה למלחמת עיראק היא לא יותר מ"אגדה". המתיחות בין המחנות עוררה גם נימה גזעית מסוימת. היא הגיעה לשיאה בעימות בחירות שנערך בדרום קרוליינה בשבוע שלפני הבחירות שם וששודר ב-CNN, ובו קלינטון ואובמה לא הפסיקו להטיח זה בזה האשמות, ללא קשר לשאלות שנשאלו.
בסופו של דבר ניצחה קלינטון בהפרש קטן בנבדה, אולם אובמה ניצח בדרום קרוליינה בהפרש עצום של כמעט 30%, עם כ-80% מקולות השחורים, וכ-25% מקולות הלבנים (לעומת כ-35% לקלינטון, וכ-40% לאדוארדס). בעקבות התבוסה בדרום קרוליינה פרש אדוארדס מהמירוץ והותיר בו שני מועמדים בלבד.

יום שלישי הגדול

המירוץ בין קלינטון ואובמה התחמם לקראת שתי ההתמודדויות האחרונות לפני "יום שלישי הגדול" - הקוקוסים (אספות הבחירה) בנבדה ובעיקר הפריימריז בדרום קרוליינה, המדינה הראשונה בה יש אחוז גבוה של מצביעים אפרו-אמריקנים. המאבק בין המחנות הפך למאבק מר מלווה בהאשמות ואף השמצות הדדיות. ביל קלינטון ניהל בעצמו חלק רב מהמתקפה על אובמה, ובין היתר טען שההתנגדות של אובמה למלחמת עיראק היא לא יותר מ"אגדה". המתיחות בין המחנות עוררה גם נימה גזעית מסוימת. היא הגיעה לשיאה בעימות בחירות שנערך בדרום קרוליינה בשבוע שלפני הבחירות שם וששודר ב-CNN, ובו קלינטון ואובמה לא הפסיקו להטיח זה בזה האשמות, ללא קשר לשאלות שנשאלו.

בסופו של דבר ניצחה קלינטון בהפרש קטן בנבדה, אולם אובמה ניצח בדרום קרוליינה בהפרש עצום של כמעט 30%, עם כ-80% מקולות השחורים, וכ-25% מקולות הלבנים (לעומת כ-35% לקלינטון, וכ-40% לאדוארדס). בעקבות התבוסה בדרום קרוליינה פרש אדוארדס מהמירוץ והותיר בו שני מועמדים בלבד. ב"יום שלישי הגדול" בשנת 2008 התקיים המספר הגדול ביותר אי פעם של פריימריז במדינה בו-זמנית.[9]

ב"יום שלישי הגדול" (Super Tuesday), ב-5 בפברואר זכתה קלינטון בניצחונות גדולים במספר מדינות מאוכלסות, כגון ניו יורק וקליפורניה, אך אובמה זכה בניצחון ברוב מדינות הדרום, וניצח ביותר מדינות מקלינטון; בסיכומו של דבר זכו שני המועמדים למספר דומה של צירים. אחרי הסופר-טיוזדיי, בו חולקו כמעט מחצית מהצירים בוועידה, התברר שבשל שיטת חלוקת הצירים בה גם המועמד המפסיד מקבל אחוז גדול של הצירים בכל מדינה וכיוון שלא נותרו מספיק צירים לחלוקה, ייקשה מאוד על כל אחד מהמועמדים להגיע לרוב מוחלט של הצירים בוועידה ללא צורך בקולות ה-"superdelegates" - צירים שלא נבחרים בפריימריז אלא הם מחזיקי תפקידים שונים מטעם המפלגה (חברי קונגרס, מושלים וכו') ויכולים להחליט על דעת עצמם עבור מי להצביע, ואף לשנות את דעתם - בניגוד לצירים שנבחרו בפיירמריז ומחויבים להצביע עבור המועמד מטעמו נבחרו. דבר זה עורר מחלוקת בין המחנות, משום שלקלינטון היה יתרון במספר ה-"superdelegats" שהכריזו על תמיכתם בה, בעוד מחנה אובמה פעל ללחוץ עליהם להצביע על פי התוצאות שיתקבלו בפריימריז עצמם. מחלוקת נוספת שעלתה הייתה בדבר הצירים שנבחרו במישיגן ובפלורידה, מדינות אשר הזיזו את הפריימריז שלהם למועד מוקדם (במהלך ינואר) בניגוד להחלטת מרכז המפלגה, ובשל כך נשללו מהם הצירים, והמועמדים לא ניהלו בהן מסע בחירות (במישיגן אובמה אף לא הופיע בקלפיות). מכיוון שקלינטון ניצחה בשתי מדינות אלה, אנשיה החלו לדרוש שהצירים שנבחרו בשתי מדינות אלה יורשו להשתתף בוועידת המפלגה.

חוסר ההכרעה בסופרטיוזדיי הביא להעברת ההכרעה לסדרת ההתמודדויות בחודש שלאחר כך, שהחלה ב-10 התמודדויות במדינות בהן היה נראה כי אובמה מוביל, ונחתמה ב-4 במרץ בהתמודדויות שכללו את טקסס ואוהיו, בהן הסקרים הראו על יתרון גדול לקלינטון. אובמה זכה בכל 11 ההתמודדויות הרצופות שבין הסופר טיוזדיי לבין 4 במרץ, ברוב גדול, ועבר לראשונה את קלינטון במספר הצירים הכללי. בתקופה זו הוא הצליח לצמצם את הפער בסקרים בטקסס ואוהיו, ואף להוביל בכמה מהם בטקסס, ולראשונה גם החל להוביל על פני קלינטון בסקרים הארציים. מצב זה גרם לכך שגורל מועמדותה של קלינטון הפך להיות תלוי בכך שתנצח בטקסס ובאוהיו.

טקסס, אוהיו ופסילבניה

שני עימותים טלוויזיוניים שנערכו בין המתמודדים לא שינו את התמונה, אולם ימים ספורים לפני ההתמודדויות בטקסס ובאוהיו העלה המטה של קלינטון לאוויר תשדיר בחירות בו נראים ילדים ישנים במיטתם, כאשר הקריין אומר: "השעה 3 לפנות בוקר, וילדיך נמים את שנתם. אך בבית הלבן הטלפון מצלצל - משהו קורה בעולם. הצבעתך תכריע מי יענה לשיחה. האם זה מי שכבר מכיר את מנהיגי העולם, מכיר את הצבא, מישהו שכבר נבחן ומוכן להנהיג בעולם מסוכן? השעה 3 לפנות בוקר, וילדך נמים את שנתם. מי תרצה שיענה לשיחת הטלפון הזו?".[10] מאז מועד העלאת התשדיר נעצר הסחף לטובת אובמה, ורוב המצביעים שגיבשו את החלטתם לאחר תחילת שידורו תמכו בקלינטון. לבסוף ניצחה קלינטון גם באוהיו ברוב גדול, וגם בפריימריז בטקסס ברוב קטן, דבר שאפשר לה להמשיך במירוץ, ואף נתן לה תנופה, על אף שמבחינת ההפרש במספר הצירים התמונה לא השתנתה באופן מהותי.

בפרק הזמן נטול ההתמודדויות עד לפריימריז בפנסילבניה ב-22 באפריל, נאלצו המתמודדים להתמודד עם שערוריות שצצו. תחילה צצו סרטונים בהם נראה הכומר של אובמה, ג'רמיה רייט, משמיע בדרשותיו התבטאויות קיצוניות כנגד מדיניות ארצות הברית ונגד הממסד הלבן השולט בה. אובמה גינה את ההתבטאויות, אולם לא התנער לחלוטין מרייט וטען שהתבטאויות אלה אינן מייצגות, וכי הוא לא שמע התבטאויות חריפות כאלה בדרשות בהן הוא נכח. בעקבות הפרשה נשא אובמה נאום על היחסים בין הגזעים בארצות הברית, נאום שזכה לשבחים ברוב אמצעי התקשורת ועזר להתגבר על הפרשה, לפחות באופן חלקי. במקביל קלינטון נקלעה למבוכה כאשר התברר שתיאור עליו חזרה במספר עצרות בחירות על ביקורה בבוסניה בעת היותה הגברת הראשונה, בו כביכול היא הייתה נתונה לסכנת אש צלפים, היה מופרך - דבר שהגביר את בעיית חוסר האמינות ממנה היא סבלה בקרב מצביעים רבים. כשבוע וחצי לפני ההתמודדות התפרסמו דברים שאמר אובמה במפגש התרמה סגור בסן פרנסיסקו בו הוא תיאר את המצביעים בעיירות הקטנות בפנסילבניה ככאלה "שאיבדו מקומות עבודה במשך 25 שנה בלי שיהיו משרות שיחליפו אותם, ושנותרו מאחור בימי ממשלי קלינטון ובוש" כמי שאין להתפלא שהם "הופכים למרירים ונאחזים בנשק, או דת, או חוסר אהדה למי שאינו כמותם, או להלך רוח כנגד הגירה וסחר חופשי כדרך להסביר את התסכול שלהם".[11][12] בעקבות פרסום הדברים מיהרו הן הילרי קלינטון והן ג'ון מקיין לטעון שדבריו של אובמה אליטיסטיים ומנותקים מהעם. בפנסילבניה ניצחה קלינטון.

אינדיאנה וקרוליינה הצפונית

ב-6 במאי התקיימו פריימריז באינדיאנה ובקרוליינה הצפונית. קלינטון ואובמה ניהלו קמפיין אגרסיבי לפני ההצבעה והסקרים הראו יתרון קטן לאובמה בקרוליינה הצפונית ויתרון דומה לקלינטון באינדיאנה. בפועל, אובמה גבר על הסקרים בשתי המדינות, כשהוא מנצח בקרוליינה הצפונית בפער משמעותי והפסיד רק ב-1.1% באינדיאנה (50.6% לקלינטון מול 49.4% לאובמה). לאחר הפריימריז האלה, מרבית המומחים הכריזו כי זה הפך להיות "בלתי סביר יותר ויותר", אך לא בלתי אפשרי שקלינטון תזכה במועמדות. הניצחון הקטן באינדיאנה בקושי החזיק את הקמפיין של קלינטון בחיים עד לחודש הבא. למרות שניצחה ברוב המדינות שנשארו (וירג'יניה המערבית, קנטקי, פוארטו ריקו, מונטנה ודקוטה הדרומית, מלבד אורגון ומונטנה בהן אובמה ניצח), זה לא הספיק כדי להתגבר על הובלת הנציגים המשמעותית של אובמה.

פלורידה ומישיגן

במהלך סוף 2007, שתי המפלגות אימצו כללים נגד העברת הפריימריז של מדינות למועד מוקדם יותר בשנה. עבור הרפובליקנים, העונש על הפרה זו היה אמור להיות אובדן של מחצית הנציגים של המדינה לוועידה. העונש הדמוקרטי היה הדרה מוחלטת מהוועידה הלאומית של צירים ממדינות שהפרו את הכללים הללו. המפלגה הדמוקרטית אפשרה רק לארבע מדינות לקיים בחירות לפני יום שלישי הגדול. קלינטון זכתה ברוב הצירים ובקולות הפופולריים משתי המדינות (אם כי 40% מהמצביעים במישיגן לא היו חברי מפלגה) ולאחר מכן הובילה את המאבק להושיב את כל הנציגים של פלורידה ומישיגן. היו כמה השערות שהמאבק על הנציגים יכול להימשך עד הכינוס באוגוסט, אבל ב-31 במאי, ועדת הכללים והתקנון של המפלגה הדמוקרטית הגיעה לפשרה על מצב הנציגים בפלורידה ובמישיגן. הוועדה החליטה להושיב צירים ממישיגן ופלורידה בוועידה באוגוסט, אך להעניק לכל אחד חצי קול בלבד.

ב-3 ביוני השיג אובמה את מספר הצירים הנדרש והפך למועמד המפלגה, וב-7 ביוני קלינטון פרשה מהמירוץ.

לוח הזמנים

תאריך מדינה/טריטוריה צירים תוצאות
3 בינואר אספות בחירה (caucus) באיווה
(המספרים מייצגים את אחוז הצירים בהם ייזכו כל אחד מהמועמדים בוועידה המדינתית) 		45
אובמה 38%
אדוארדס 30%
קלינטון 29%
ריצ'רדסון 2%

ביידן ודוד פרשו מהמירוץ.

8 בינואר פריימריז בניו המפשייר 22
קלינטון 39%
אובמה 37%
אדוארדס 17%
ריצ'רדסון 5%

ריצ'רדסון פרש מהמירוץ

15 בינואר פריימריז במישיגן - תאריך הפריימריז נקבע בניגוד להחלטת הוועדה הלאומית של המפלגה, והמועמדים לא ניהלו מסע בחירות במדינה. בעקבות כך, ניתן רק חצי קול לאותם צירים. 0
(128)
קלינטון 56%
צירים לא מחויבים 39%
19 בינואר אספות בחירה בנבדה 25
קלינטון 51%
אובמה 45%
אדוארדס 4%
26 בינואר פריימריז בדרום קרולינה 45
אובמה 55%
קלינטון 27%
אדוארדס 18%
29 בינואר פריימריז בפלורידה - תאריך הפריימריז נקבע בניגוד להחלטת הוועדה הלאומית של המפלגה, והמועמדים לא ניהלו מסע בחירות במדינה. בעקבות כך, ניתן רק חצי קול לאותם צירים. 0
(185)
קלינטון 50%
אובמה 33%
אדוארדס 14%

אדוארדס פרש מהמירוץ

5 בפברואר "סופר טיוזדיי": פריימריז באוקלהומה, אילינוי, אלבמה, אריזונה, ארקנסו, ג'ורג'יה, דלאוור, טנסי, יוטה, מיזורי, מסצ'וסטס, ניו ג'רזי, ניו יורק, קונטיקט ו קליפורניה,
אספות בחירה באיידהו, אלסקה, מינסוטה, ניו מקסיקו, דקוטה הצפונית, קולורדו וקנזס. 		1681 קלינטון ניצחה ב-9 מדינות, ובראשן ניו יורק, ניו ג'רזי וקליפורניה וזכתה בכ-830 צירים.
אובמה ניצח ב-13 מדינות ובראשן אילינוי, ג'ורג'יה ומיזורי וזכה בכ-840 צירים
9 בפברואר פריימריז בלואיזיאנה ובאיי הבתולה, אספות בחירה בוושינגטון ונברסקה 161 אובמה ניצח בכל ההתמודדויות
10 בפברואר אספות בחירה במיין 24 אובמה ניצח
12 בפברואר פריימריז בוושינגטון הבירה, וירג'יניה ומרילנד 168 אובמה ניצח בכל ההתמודדויות עם למעלה מ-60% מהקולות בכל אחת מההתמודדויות, ולראשונה עבר להוביל במספר הצירים הכולל (הצירים שנבחרו בהתמודדויות + בעלי התפקידים ("superdelegates")).
19 בפברואר פריימריז בוויסקונסין, אספות בחירה בהוואי 94 אובמה ניצח בשתי ההתמודדויות ברוב גדול (58% מול 41% בוויסקונסין, וברוב אף גדול יותר בהוואי).
4 במרץ פריימריז בטקסס, אוהיו, רוד איילנד וורמונט 370 קלינטון ניצחה בטקסס, אוהיו ורוד איילנד. אובמה ניצח בוורמונט ובאספות בחירה בטקסס.
8 במרץ אספות בחירה בויומינג 12 אובמה ניצח עם 61% מהקולות, לעומת 38% לקלינטון
11 במרץ פריימריז במיסיסיפי 33 אובמה ניצח
22 באפריל פריימריז בפנסילבניה 158 - קלינטון ניצחה עם 55% מהקולות. אובמה 45% מהקולות.
3 במאי אספות בחירה בגואם 4 - אובמה ניצח בהפרש של 7 קולות בלבד
6 במאי פריימריז באינדיאנה וצפון קרולינה 187 -קלינטון ניצחה באינדיאנה בהפרש של 51%-49, אובמה ניצח בצפון קרוליינה
13 במאי פריימריז בוירג'יניה המערבית 28 - קלינטון ניצחה עם 67%, לעומת 26% לאובמה
20 במאי פריימריז בקנטקי ובאורגון 103 -קלינטון ניצחה בקנטקי, אובמה באורגון
1 ביוני פריימריז בפוארטו ריקו 16 -קלינטון ניצחה בהפרש גדול, עם 68% לעומת 32% לאובמה
3 ביוני פריימריז במונטנה ודרום דקוטה 31 -אובמה ניצח במונטנה, קלינטון ניצחה בדרום דקוטה. אובמה הגיע למספר הצירים המבוקש והבטיח את התמודדותו
25 - 28 באוגוסט ועידת המפלגה בדנוור שבקולורדו 3,253 צירים נבחרים + כ-800 "superdelegates"

הבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית

מועמד המפלגה הרפובליקנית:

מועמדים שפרשו:

התפתחות המירוץ

עם תחילת המירוץ, בסוף שנת 2006, שני המועמדים המובילים[13] היו ראש עיריית ניו יורק לשעבר רודי ג'וליאני והסנטור ג'ון מקיין שהדגישו את נושאי החוץ והביטחון: ג'וליאני בזכות המוניטין שצבר כראש עיריית ניו-יורק בעת פיגועי 11 בספטמבר ומקיין בזכות עברו הצבאי ופעילותו בסנאט. אולם שניהם היו מועמדים בעיתיים מבחינת הגוש הגדול של מצביעים רפובליקנים מהימין השמרני-דתי: ג'וליאני, שעמד בראש אחת הערים הליברליות ביותר בארצות הברית, גילה עמדות ליברליות מדי לטעמם בנושאים הפלות מלאכותיות, הגבלות על נשק, ויחס למהגרים, וגם חייו האישיים הוכתמו בשערוריות והיו רחוקים ממודל איש המשפחה המסור. מקיין נחשב למי שגילה עצמאות יתר מהקו המפלגתי, ונזקפה נגדו פעילותו להובלת רפורמות, יחד עם עמיתים דמוקרטיים בסנאט, בנושאים של מימון בחירות והטיפול בהגירה הלא חוקית לארצות הברית. גם התנגדותו לשימוש בעינויים בחקירות של חשודים בטרור לא הייתה פופולרית בקרב הרפובליקנים. שניהם ניסו לשכנע את המועמדים השמרניים-ימניים לתמוך בהם על סמך הנושאים הביטחוניים ולמרות הבדלי הגישות בנושאים החברתים-ערכיים.

המצב בו שני המועמדים המובילים חלוקים על הימין השמרני בנושאים החשובים ביותר לגוש מצביעים זה יצר "ואקום פוליטי" מימין, אליו ניסו מספר מועמדים להשתחל. במהלך הבחירות הסתמנו שלושה מועמדים עם סיכוי רציני למלא את החל שנוצר: הראשון היה מושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני, שנקט בעת מערכת הבחירות בעמדות שמרניות עקביות, בניגוד מסוים לעמדותיו בעבר. בעזרת השקעה של כספים רבים מהונו האישי הצליח לתפוס החל מאביב 2007 את ההובלה בשתי המדינות הראשונות בהתמודדות, איווה[14] וניו המפשייר,[15] ולהחזיק בה ברציפות עד נובמבר. למרות זאת, בסקרים הארציים הוא עדיין פיגר אחרי ג'וליאני ואף אחרי מועמדים אחרים. המועמד השני שהסתמן כמי שעשוי ללכד סביבו את המחנה השמרני-דתי היה הסנטור לשעבר מטנסי ושחקן הטלוויזיה והקולנוע פרד תומפסון, שבמשך זמן רב שקל האם להיכנס למירוץ. בקיץ ובתחילת הסתיו הצליח תומפסון להגיע למקום השני בסקרים הארציים, אולם דווקא אחרי הכרזת מועמדותו החל מעמדו להתדרדר, כאשר בהופעות הפומביות ובעימותים הוא התקשה לעמוד בציפיות שנתלו בו. המועמד השלישי היה מושל ארקנסו לשעבר מייק האקבי, שהופעות מוצלחות בעימותים, ועברו ככומר בפטיסטי הצליחו להביא אותו בנובמבר 2007, כמעט בפתאומיות, ממועמד משני בעל אחוזי תמיכה חד ספרתיים, למועמד המוביל בקרב הימין-הדתי ולאחד המתמודדים הרציניים על המועמדות: הוא חלף על פני רומני בסקרים באיווה, והתקרב לג'וליאני בסקרים הארציים.

עם פתיחת ההתמודדויות עצמן בתחילת 2008 התברר שיש ארבעה מועמדים בעלי סיכויים ריאליים לזכות במינוי, כשלכל אחד מהם אסטרטגית בחירות שונה:

  • ג'וליאני ויתר למעשה על התמודדות במדינות הראשונות (איווה וניו המפשייר) והתמקד בעיקר בניסיון לזכות בהתמודדויות בפלורידה ובמדינות הגדולות שאמורות להצביע ב"סופר טיוזדיי" ב-5 בפברואר. לאורך רוב 2007 הוא הוביל בבטחה בסקרים הארציים, אך לקראת סוף השנה הוא נחלש והאקבי החל להתקרב אליו. מסע הבחירות שלו התמקד באזכור תפקודו בעת פיגועי 11 בספטמבר ובטענה שזה מקנה לו ניסיון בניהול "המלחמה בטרור".
  • רומני לעומתו ביסס את מסע הבחירות שלו על ניסיון לנצח באיווה ובניו המפשייר בשביל להזניק אותו גם בשאר המדינות ובמישור הארצי. רומני הרבה לתקוף את המועמדים האחרים על כך שהם לא היו תקיפים מספיק נגד ההגירה הבלתי חוקית, ועל הרקורד שלהם בנושאי כלכלה בטענה שהם העלו מיסים ולא קיצצו בהוצאות הממשלים עליהם היו מופקדים.
  • האקבי ביסס את מסע הבחירות שלו על פניה לציבור המצביעים השמרני-דתי, תוך הדגשה כי הוא "מנהיג נוצרי". גישה זו הובילה אותו להיות מתמודד רציני במדינות כמו איווה ודרום קרולינה בה יש לימין הדתי ייצוג גבוה בקרב המצביעים הרפובליקנים (בניגוד לניו המפשייר), ואכן החל מנובמבר הוא החל להוביל בסקרים המקומיים שם.
  • גורל מסע הבחירות של מקיין נקשר במידה רבה במצב בעיראק. עוד ב-2006 קרא מקיין לתיגבור משמעותי כוחות ארצות הברית בעיראק. עמדה זו לא הייתה פופולרית, ותרמה לירידה בכוחו בתחילת 2007, שכללה מלבד ירידה בסקרים גם ירידה בתרומות וקיצוץ חד בפעולות מטה הבחירות. אולם בסוף השנה, כאשר התיגבור אותו לבסוף ביצע ממשל בוש הצליח להוריד את רמת האלימות בעיראק, עלתה שוב קרנו של מקיין. מקיין התמקד בניסיון לנצח בניו המפשייר, בה ניצח ב-2000 את ג'ורג' בוש בתקווה שניצחון שם ישמש כמקפצה להמשך ההתמודדות.

לפני יום שלישי הגדול

הקוקוסים (אספות הבחירה) באיווה היוו התמודדות בין רומני לבין האקבי, בה ניצח האקבי בעזרת השתתפות מאסיבית של מצביעים מהימין-הדתי. בנוסף, זכייתו של מקיין במקום הרביעי, עם 13% מהקולות, במדינה בה הוא לא התמקד, היוותה חיזוק למועמדותו. הקמפיין של האקבי היה דל בכסף והאקבי קיווה לסיים במקום השלישי לפחות בניו המפשייר. בסופו של דבר, מקיין עקף גם את ג'וליאני וגם את האקבי וניצח בניו המפשייר. מקיין ניצח בזכות קולות העצמאים (אשר בניו המפשייר יכולים להצביע בפריימריז של כל אחת מהמפלגות). אחרי שהמפלגה הרפובליקנית שללה חצי מכמות הנציגים של מישיגן ופלורידה, לאחר שאלו העבירו את תאריך הפריימריז שלהן בניגוד לכללי המפלגה, המירוץ למועמדות התבסס שם. אחרי שרומני הגיע רק למקום השני בשתי ההתמודדויות החשובות הראשונות, שעליהן הוא ביסס את אסטרטגית הבחירות שלו, הוא היה חייב לנצח בפריימריז במישיגן, המדינה בה נולד ושאביו היה המושל שלה שנים רבות. המועמד העיקרי נגדו היה מקיין. מערכת הבחירות התמקדה במצב הכלכלי הקשה במישיגן. רומני ניצח בהתמודדות זו והצליח לשרוד במירוץ הכללי. מקיין השיג ניצחון קטן על האקבי בקרוליינה הדרומית והתבסס על בוחרים באזור החוף של המדינה, בו נמצאים בסיסי צבא רבים, ואיתם אנשי צבא רבים בדימוס שבקרבם היה פופולרי. האקבי התבסס על מצביעים דתיים בעיקר בצפון מערב המדינה, בעוד שהוא כמעט לא מצליח לקבל תמיכה מציבורים אחרים. הניצחון של מקיין בקרוליינה הדרומית סידר לעצמו ניצחון גדול יותר וחשוב יותר על רומני בפלורידה, שערכו פריימריז סגורים. לאחר שסיים במקום השלישי בפלורידה, ג'וליאני פרש מהמירוץ ופרסם הודעת תמיכה במקיין. הבחירות בדרום קרוליינה הביאו גם לפרישתו מהמירוץ של פרד תומפסון שכמועמד דרומי (מטנסי) היה חייב להשיג תוצאה טובה, אולם הגיע רק למקום שלישי בהפרש גדול משני המקומות הראשונים.

יום שלישי הגדול

ב"יום שלישי הגדול" (Super Tuesday), שבמהלכו נערכו בחירות מוקדמות בספר רב של מדינות, מקיין קיבל תמיכה ממושל קליפורניה, ארנולד שוורצנגר לפני הפריימריז שהתקיימו שם. התמיכה הזו נתנה למקיין דחיפה משמעותית בסקרים לקראת הפריימריז ביום שלישי הגדול. מקיין זכה במדינת הבית שלו, אריזונה, כמעט בכל הצירים של קליפורניה, הלוא היא הגדולה מבין המדינות ביום שלישי הגדול, באילינוי ובנוסף בעוד 6 מדינות וקטף בסך הכול ב-574 צירים. האקבי הפתיע וזכה ב-5 מדינות וב-218 צירים סך הכול. רומני זכה ב-7 מדינות וב-231 צירים. בשל פיצול הקולות בין רומני להאקבי זכה מקיין במספר רב של צירים, כמעט פי שלושה מרומני שזכה במקום השני. בעקבות התוצאות פרש רומני מהמירוץ, ואמר שאם יישאר במירוץ הוא "ימנע את השקת הקמפיין הלאומי ויקל עם קלינטון או אובמה לנצח".[16] עזיבתו של רומני הותירה את האקבי ופול כמתמודדים הגדולים היחידים מול מקיין. האקבי (שהיה במקום השלישי במניין הצירים) החליט להמשיך להתמודד על אף שסיכוייו לזכות במועמדות נראו אפסיים. כשנשאל מדוע הוא ממשיך להתמודד אף על פי שמתמטית אין לו כמעט סיכוי, ענה האקבי, "לא למדתי מתמטיקה, אבל למדתי משהו על נסים, ואני עדיין מאמין בהם."

לאחר יום שלישי הגדול

לואיזיאנה, וושינגטון די. סי., קנזס, ויסקונסין ווושינגטון ערכו פריימריז בחודש פברואר, לאחר יום שלישי הגדול. למרות שמקיין קטף נציחונות גדולים, הוא הפסיד להאקבי בקנזס ולואיזיאנה. מקיין ניצח בקושי במדינת וושינגטון את האקבי ופול, שזכו להופעה גדולה. סמואה האמריקנית, איי מריאנה הצפוניים ופוארטו ריקו, שם ניצח מקיין, חתמו את חודש פברואר. אחרי יום שלישי הגדול, מקיין הפך להיות המועמד המובהק, אבל עד סוף פברואר, הוא עדיין לא רכש מספיק צירים כדי להבטיח את המועמדות. בתחילת מרץ, ג'ון מקיין הבטיח את המועמדות הרפובליקנית לאחר שניצח בכל ארבעת הפריימריז בטקסס, אוהיו, ורמונט ורוד איילנד שהציבו אותו מעל לרף הנציגים הדרוש, שעמד על 1,191 נציגים. לאחר מכן הודה מייק האקבי בהפסד והשאיר את רון פול, שהיו לו רק 16 נציגים, כיריבו היחיד של מקיין.

לוח הזמנים

תאריך מדינה/טריטוריה צירים תוצאות
3 בינואר אספות בחירה (caucus) באיווה 40
האקבי 34%
רומני 25%
תומפסון 13%
מקיין 13%
פול 10%
5 בינואר בחירת הצירים של ויומינג בוועידה מקומית - חצי מהצירים נשללו בעקבות הזזת תאריך הוועידה בניגוד לכללי המפלגה. 14

(28)

רומני 67%
תומפסון 25%
האנטר 8%
8 בינואר פריימריז בניו המפשייר - חצי מהצירים נשללו בעקבות הזזת תאריך הפריימריז בניגוד לכללי המפלגה. 12

(24)

מקיין 37%
רומני 32%
האקבי 11%
ג'וליאני 9%
פול 8%
15 בינואר פריימריז במישיגן - חצי מהצירים נשללו בעקבות הזזת תאריך הפריימריז בניגוד לכללי המפלגה. 30

(60)

רומני 39%
מקיין 30%
האקבי 16%
19 בינואר פריימריז בקרוליינה הדרומית - חצי מהצירים נשללו בעקבות הזזת תאריך הפריימריז בניגוד לכללי המפלגה. 24

(47)

מקיין 33%
האקבי 30%
תומפסון 16%
רומני 15%

תומפסון פרש מהמירוץ

19 בינואר אספות בחירה בנבדה 34
רומני 51%
פול 14%
מקיין 13%
29 בינואר פריימריז בפלורידה - חצי מהצירים נשללו בעקבות הזזת תאריך הפריימריז בניגוד לכללי המפלגה. 57

(114)

מקיין 36%
רומני 31%
ג'וליאני 15%

ג'וליאני פרש מהמירוץ

2 בפברואר אספות בחירה במיין 21
רומני 52%
מקיין 21%
פול 19% האקבי 6%
5 בפברואר "סופר טיוזדיי": פריימריז באוקלהומה, אילינוי, אלבמה, אריזונה, ארקנסו, ג'ורג'יה, דלאוור, טנסי, יוטה, מיזורי, מסצ'וסטס, ניו ג'רזי, ניו יורק, קונטיקט וקליפורניה, אספות בחירה במונטנה, מינסוטה, דקוטה הצפונית וקולורדו.

באלסקה ובוירג'יניה המערבית נבחרו צירים לוועידה הארצית בוועידה מפלגתית מקומית.

1081 מקיין ניצח בתשע מהמדינות, בהן קליפורניה, אילינוי, ומדינת הבית שלו, אריזונה וזכה ב-574 צירים.

רומני ניצח בשבע מהמדינות, בהן מדינת הבית שלו, מסצ'וסטס וזכה ב-231 צירים.

האקבי ניצח בחמש מדינות, בהן ארקנסו, בה כיהן כמושל. וזכה ב-218 צירים.

רומני פרש מהמירוץ.

9 בפברואר פריימריז בלואיזיאנה, אספות בחירה בקנזס ולחלק מהצירים בוושינגטון 114 האקבי ניצח בלואיזיאנה וקנזס, מקיין ניצח בוושינגטון
12 בפברואר פריימריז בוושינגטון הבירה, וירג'יניה ומרילנד 119 מקיין ניצח בכל ההתמודדויות
19 בפברואר פריימריז בוויסקונסין, ולחלק מהצירים בוושינגטון 63 מקיין ניצח בשתי ההתמודדויות ברוב גדול
23 בפברואר אספות בחירה בסמואה האמריקנית ובאיי מריאנה הצפוניים 18 מקיין ניצח
24 בפברואר אספות בחירה בפוארטו ריקו 9 מקיין ניצח
4 במרץ פריימריז בטקסס, אוהיו, רוד איילנד וורמונט 265 מקיין ניצח בכולן וזכה בבחירות למועמד הרפובליקנים לנשיאות
8 במרץ - 3 ביוני פריימריז ואספות ב: גואם, מיסיסיפי, איי הבתולה, פנסילבניה, אינדיאנה, קרוליינה הצפונית, נברסקה, קנטקי, אורגון, איידהו, דקוטה הדרומית וניו מקסיקו. 456 מקיין ניצח בכולן
1 - 4 בספטמבר ועידת המפלגה בסיינט פול שבמינסוטה סה"כ2,380 מקיין מוכרז המועמד לנשיאות ופיילין, למועמדת לשמש כסגניתו

מועמדויות נוספות

יחד עם שתי המפלגות הגדולות, שלוש מפלגות נוספות הציעו מועמדים עם גישה לקלפי במדינות מספיקות כדי לזכות במינימום 270 קולות האלקטורים הדרושים כדי לזכות בבחירות.

מפלגת החוקה מינתה את הסופר, הכומר והמנחה השמרני צ'אק בולדווין ממדינת פלורידה כמועמד לנשיאות ואת עורך הדין דארל קאסל מטנסי לסגנו. בקמפיין בולדווין הביע את התנגדותו למלחמת עיראק, לתיקון ה-16 לחוקה (העוסק במס הכנסה), להפלות ןלפדרל ריזרב.

מפלגת הירוקים מינתה את חברת בית הנבחרים מטעם המפלגה הדמוקרטית לשעבר, סינת'יה מקיני מג'ורג'יה כמועמדת לנשיאות ואת הפעילה הפוליטית רוזה קלמנט מניו יורק לסגניתה. מקיני תמכה בקמפיין בשירותי בריאות אוניברסליים של משלם יחיד, נסיגת חיילים אמריקאים מעיראק ואפגניסטן, פיצויים לאפרו-אמריקאים והקמת מחלקת שלום.

המפלגה הליברטריאנית מינתה את חבר בית הנבחרים מטעם המפלגה הרפובליקנית לשעבר, בוב בר מג'ורג'יה כמועמד לנשיאות ואת יריבו לשעבר בפריימריז הליברטריאניים, ווין אלין רוט מנבדה לסגנו. במהלך הקמפיין בר תמך בביטול או עיבוד מחדש של מס ההכנסה, הביע התנגדות למלחמת עיראק ולחוק הפטריוט.

ראלף ניידר, שהתמודד כבר בבחירות קודמות, התמודד פעם נוספת באופן עצמאי ובחר במט גונזלס, יושב ראש מועצת העיר סן פרנסיסקו לשעבר. בקמפיין ניידר טען ששתי המפלגות הגדולות זהות למעשה. בזמן קמפיין באוניברסיטת פרינסטון, נאדר תיאר את תוכניותיו לרפורמה, לרבות ביטוח בריאות לאומי של משלם יחיד, קיצוצים בתקציב הצבאי, פעולות נגד תאגידים וביטול חוק טאפט-הארטלי מ-1947. אתר הקמפיין שלו הציג את תמיכתו של נאדר בסיום המלחמה בסמים ואת התנגדותו לעונש מוות.

בנוסף להם התמודדו אלן קייס, שפרש מהמפלגה הרפובליקנית והתמודד מטעם המפלגה האמריקאית העצמאית, רון פול שהתמודד מטעם מפלגה החוקה במונטנה ומטעם מפלגת משלמי המיסים של לואיזיאנה בלואיזיאנה והייתה אפשרות לרשום את שמו (write-in) בכמה מדינות, ביניהן קליפורניה, בה זכה למעל ל-17,000 קולות וגלוריה לה ריווה, פעילה פוליטית שרצה לנשיאות בבחירות 1992.

המפלגה הרפורמיסטית האמריקאית העמידה את טד וויל לבחירה. בשל הליכים משפטיים נמנעה הכללתו בפתקי הבחירה בכל אזורי ההצבעה, מלבד במיסיסיפי, בה זכה ל-481 קולות.

הבחירות הכלליות

ב-4 בנובמבר 2008, נערכו הבחירות. על-פי התוצאות נבחר אובמה לנשיאות ארצות הברית, לאחר שלזכותו נצברו 365 אלקטורים לעומת 173 למקיין.

מצביע מסמן את בחירתו על גבי טופס ההצבעה במדינת טקסס
4.11.2008 - יום הבחירות

תוצאות הבחירות

בבחירות ניצח המועמד הדמוקרטי אובמה שזכה ב-365 אלקטורים וב-52.9% מקולות הבוחרים (69,498,516 קולות), לעומת 173 אלקטורים ו-45.7% מקולות הבוחרים (59,948,323) שקיבל מקיין.

המועמד לנשיאות מפלגה מדינה מספר האלקטורים השותף מדינת השותף מספר האלקטורים של השותף
ברק אובמה דמוקרטית אילינוי 365 ג'ו ביידן דלאוור 365
ג'ון מקיין רפובליקנית אריזונה 173 שרה פיילין אלסקה 173
ראלף ניידר עצמאי קונטיקט 0 מט גונזלס קליפורניה 0
בוב בר ליברטריאנית ג'ורג'יה 0 ווין אלין רוט נבדה 0
צ'אק בולדווין מפלגת החוקה פלורידה 0 דארל קאסל טנסי 0
סינת'יה מקיני הירוקים ג'ורג'יה 0 רוזה קלמנט קרוליינה הצפונית 0
אלן קיס המפלגה האמריקאית העצמאית ניו יורק 0 ווילי דרייק קולורדו 0

תוצאות לפי מדינות

מדינה מקיין אובמה
אלבמה 9 -
אלסקה 3 -
אריזונה 10 -
ארקנסו 6 -
קליפורניה - 55
קולורדו - 9
קונטיקט - 7
דלאוור - 3
וושינגטון די. סי. - 3
פלורידה - 27
ג'ורג'יה 15 -
הוואי - 4
איידהו 4 -
אילינוי - 21
אינדיאנה - 11
איווה - 7
קנזס 6 -
קנטקי 8 -
לואיזיאנה 9 -
מיין - 4
מרילנד - 10
מסצ'וסטס - 12
מישיגן - 17
מינסוטה - 10
מיסיסיפי 6 -
מיזורי 11 -
מונטנה 3 -
נברסקה 4 1
נבדה - 5
ניו המפשייר - 4
ניו ג'רזי - 15
ניו מקסיקו - 5
ניו יורק - 31
קרוליינה הצפונית - 15
דקוטה הצפונית 3 -
אוהיו - 20
אוקלהומה 7 -
אורגון - 7
פנסילבניה - 21
רוד איילנד - 4
קרוליינה הדרומית 8 -
דקוטה הדרומית 3 -
טנסי 11 -
טקסס 34 -
יוטה 5 -
ורמונט - 3
וירג'יניה - 13
וושינגטון - 11
מערב וירג'יניה 5 -
ויסקונסין - 10
וויומינג 3 -
סה"כ אלקטורים 162 349
אחוזים[17] 46% 53%
  • מתמודדים נוספים בבחירות, שלא מטעם המפלגות הגדולות, זכו לשיעורי תמיכה זניחים, שהסתכמו בכ-1.4% לכל המתמודדים יחדיו.
  • אחוז ההצבעה היה 58.23% מתוך סך הזכאים להצביע, שהם כ-131.3 מיליון איש.[18] אחוז הצבעה זה דומה לשיעור ההצבעה שנרשם בבחירות 2004, אז עמד על כ-56.7% מסך הזכאים להצביע.[19] אחוזי הצבעה אלה נחשבים גבוהים יחסית, שכן ממוצע ההצבעה בבחירות בארצות-הברית עומד על כ-50%.
  • בנברסקה מחולקים שני אלקטורים למועמד שזכה ברוב מוחלט מבין המועמדים. שאר האלקטורים ניתנים בכל מחוז בחירה לפי הזוכה ברוב באותו מחוז (ב-2008 היו בנברסקה 3 מחוזות בחירה). זו הפעם הראשונה בהן האלקטורים מפוצלים בפועל במדינה זו. במיין נהוגה שיטה דומה, אך עד לשנת 2016 לא היה פיצול באלקטורים של מדינה זו.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה


הערות שוליים

  1. ^ לפי הנתונים הרשמיים באתר הוועדה הפדרלית לבחירות בארצות הברית
  2. ^ 2008 National Democratic Presidential Primary, באתר Pollster.com
  3. ^ 2008 Iowa Democratic Presidential Caucus, באתר Pollster.com
  4. ^ Adam Nagourney,‏ Obama Takes Iowa in a Big Turnout as Clinton Falters; Huckabee Victor, באתר עיתון הניו יורק טיימס, 4 בינואר 2008
  5. ^ Overconfidence, bad strategy doomed Clinton campaign, web.archive.org, ‏2008-06-11
  6. ^ Emily Friedman,‏ Can Clinton's Emotions Get the Best of Her?‎, באתר חדשות abc,‏ 7 בינואר 2008
  7. ^ Rivals Reacts to Teary Clinton, באתר חדשות abc,‏ 7 בינואר 2008
  8. ^ Jay Cost,‏ How Clinton Won, באתר Real Clear Politics,‏ 8 בינואר 2008
  9. ^ "States jostle for primary power" (באנגלית בריטית). 2007-05-30. נבדק ב-2023-05-02.
  10. ^ John Dickerson, Tough Call - Will Clinton or Obama protect your children?, Slate
  11. ^ יצחק בן-חורין, אובאמה שוב פולט: תושבי ערים קטנות "מרירים", באתר ynet, 13 באפריל 2008
  12. ^ Mayhill Fowler,‏ Obama: No Surprise That Hard-Pressed Pennsylvanians Turn Bitter, באתר ההפינגטון פוסט, 11 באפריל 2008
  13. ^ 2008 National Republican Presidential Primary, באתר Pollster.com
  14. ^ 2008 Iowa Republican Presidential Primary, באתר Pollster.com
  15. ^ 2008 New Hampshire Republican Presidential Primary, באתר Pollster.com
  16. ^ Romney suspends presidential campaign - CNN.com, edition.cnn.com
  17. ^ President - Election Center 2008, באתר CNN
  18. ^ African-Americans, Anger, Fear and Youth Propel Turnout to Highest Level Since 1964
  19. ^ לפי נתוני ההצבעה הרשמיים של Federal Election Commission


הבחירות לנשיאות ארצות הברית
1789 • 1792 • 1796 • 1800 • 1804 • 1808 • 1812 • 1816 • 1820 • 1824 • 1828 • 1832 • 1836 • 1840 • 1844 • 1848 • 1852 • 1856 • 1860 • 1864 • 1868 • 1872 • 1876 • 1880 • 1884 • 1888 • 1892 • 1896 • 1900 • 1904 • 1908 • 1912 • 1916 • 1920 • 1924 • 1928 • 1932 • 1936 • 1940 • 1944 • 1948 • 1952 • 1956 • 1960 • 1964 • 1968 • 1972 • 1976 • 1980 • 1984 • 1988 • 1992 • 1996 • 2000 • 2004 • 2008 • 2012 • 2016 • 2020 • 2024
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37490663הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הבחירות_לנשיאות_ארצות_הברית_2008&oldid=2721686"