ג'ון דיפנבייקר

ג'ון ג'ורג' דיפנבייקר
John George Diefenbaker

דיפנבייקר בפרלמנט, 1957
דיפנבייקר בפרלמנט, 1957
לידה	18 בספטמבר 1895 נוישטאד, אונטריו, קנדה
פטירה	16 באוגוסט 1979 (בגיל 83) אוטווה, אונטריו, קנדה
מדינה
מפלגה	שמרנית פרוגרסיבית
בן זוג	עדנה דיפנבייקר אוליב דיפנבייקר
ראש ממשלת קנדה ה־13 21 ביוני 1957 – 22 באפריל 1963 (5 שנים ו־43 שבועות) → לואי סן-לורן לסטר פירסון ←

ג'ון ג'ורג' דיפנבייקר (באנגלית: John George Diefenbaker; ‏ 18 בספטמבר 1895 - 16 באוגוסט 1979) היה ראש ממשלת קנדה ה-13 וכיהן בין ה-21 ביוני 1957 עד ה-22 באפריל 1963. במקצועו היה עורך דין פלילי והנהיג את המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית (Progressive Conservative Party) מ-1956 ועד 1967. בתקופת כהונתו יזם את "מגילת זכויות האזרח" הקנדית, הנהיג רפורמות בבריאות ובחקלאות ובפרט בפיתוח צפון המדינה, נודע ביכולתו הרטורית ובכושרו לפנות ל"אזרח הפשוט". בגין החלטתו לבטל את פרויקט המטוס העל-קולי אוורו קנדה CF-105 ארו, שהיה פרויקט הדגל של התעשייה האווירית הקנדית, ספג את הביקורת הקשה ביותר מבית.

דיפנבייקר נודע כתומך נלהב של מדינת ישראל, בתקופתו הגיעה השגרירה הקנדית הראשונה לישראל והוא אירח את דוד בן-גוריון בביקורו הראשון של ראש ממשלה ישראלי בקנדה. ב-1967, בעת שהיה מנהיג האופוזיציה קרא לתמיכה בלתי מסויגת בזכויות מדינת ישראל על ירושלים המאוחדת.

כינויו, גם לאחר שפרש ממשרה ציבורית, היה "המנהיג" ("The Leader" או "הצ'יף"), כינויים נוספים היו "Dief the Chief" (דיף הצ'יף) ו-"J.G.D".

שנותיו הראשונות

מוצא, ילדות ונעורים

בזיכרונותיו מתאר ג'ון דיפנבייקר את אבותיו כ"בני היילנדס סקוטים שנלקח מהם רכושם וגרמנים פפלאצים חסרי שביעות רצון". סבו מצד אביו, גאורג דיפנבאכר, נולד בדוכסות הגדולה של באדן. בשנות ה-50 של המאה ה-19 הוא היגר לקנדה עילית, שם התחתן ועבד כמייצר עגלות. בנו ויליאם, אחד משבעת ילדיו, נולד באפריל 1868, למד בבית הספר בהוקסוויל ובברלין (קיצ'נר), אונטריו, וקיבל תעודת הוראה מבית הספר לדגמים באוטווה ב-1891. במאי 1894 נישא למרי באנרמן, שסבא וסבתא איבדו את רכושם בסקוטלנד במהלך פינוי הקרקעות 1811–1812. הם היו מעורבים בטיפוח ההתיישבות על גדות הנהר האדום והגיעו לקנדה דרך מפרץ הדסון ביוני 1814. אחרי חורף קשה אחד הם נסעו בשיירת קאנואים לקנדה עילית ולבסוף התיישבו במה שהפך מאוחר יותר למחוז ברוס, שם נולדה אמו של ג'ון, מרי, בשנת 1872.

דיפנבייקר נולד בנוישטאד, אונטריו. שם המשפחה המקורי היה דיפנבאכר (Diefenbacher) והוא הותאם להגייה האנגלית על ידי סבו. ויליאם ומרי דיפנבייקר חיו חיים נודדים כאשר בנם הראשון, ג'ון, נולד בשנת 1895. אחיו, אלמר קלייב, נולד ב-1897. בשנותיו הראשונות של ג'ון עקבה המשפחה אחרי ויליאם ממשרת הוראה אחת בשכר נמוך לשנייה, תחילה בנוישטאד, אחר כך בגרינווד, ואז בטודמורדן. ג'ון הצעיר החל את לימודיו בגיל ארבע בכיתה של אביו. בשנת 1903, כשהוא סובל מחובות ובריאות לקויה, חיפש ויליאם משרת הוראה בשטחים המערביים (השטחים שנרכשו מארץ רופרט) והציעו לו לעבוד בבית הספר הציבורי טיפנגרונד ליד אתר פורט קרלטון בססקצ'ואן, במשך שני חורפים קשים התגוררו בני משפחת דיפנבייקר ברבעים פרימיטיביים המחוברים לחדר הלימודים הכפרי, והשתמשו בכל הכנסותיהם עבור קניית ירקות, נקניקים ועצי הסקה משכניהם החקלאיים. בדצמבר 1904, בתשלום דמי רישום של 10 דולר, ויליאם קנה בעלות על בית משק ליד העיירה בורדן, אך מחסור בהון מנע ממנו להתחיל לטפח חקלאית את הקרקעות עד קיץ 1906. בינתיים עברה המשפחה פעם נוספת מבית לבית. המשפחה התגוררה בעיירה האג בחורף 1905–1906, שם לימד ויליאם בבית הספר המקומי ושימש כמזכיר הכפר.

בקיץ 1906 בני המשפחה התיישבו בקרקע שקנו, בנו בית בן שלושה חדרים, אסם וצריף, שתלו גן, שטלו עשרה דונם של עשב ודשא לגידולים, וקיבלו את פניו של אדוארד לנקר, אחיו הרווק של ויליאם, לביתם. שני האחים מצאו עבודות הוראה בבתי ספר מקומיים - ויליאם בעיירה הופנונגספלד ואדוארד בעיירה האלסיוניה - ובאותו סתיו ג'ון נרשם לכיתה ז' בבית הספר של דודו. במשך שלושה חורפים קשים המשפחה שמרה על הבית, אך בשנת 1910, לאחר שסיפקה את דרישת המגורים המינימלית לגידולים חקלאיים בקור המקפיא של החורפים הקנדיים, עזבה משפחת דיפנבייקר לססקטון, שם מצא ויליאם עבודה כפקיד בשירות הציבורי הפרובינציאלי. בשנת 1911 הפך לפקח במשרד המכס, שם שהה עד פרישתו בשנת 1937. בשנת 1910 נפגש דיפנבייקר הצעיר, שמכר עיתונים על רציף תחנת הרכבת המקומית עם ראש ממשלת קנדה, וילפריד לורייה, במסגרת ביקורו של האחרון בעיר ססקטון. ראש הממשלה שוחח עמו, התרשם מהצעיר וניבא לו גדולות.

לימודים ושירות במלחמת העולם הראשונה

ג'ון למד במכון מכללות ססקטון במשך שנתיים. בעידוד אמו הוא נכנס לאוניברסיטת ססקצ'ואן בססקטון בסתיו 1912 כדי ללמוד אומנויות, כלכלה, מדעי המדינה ומשפטים. יכולותו לא התבלתה בתקופה המוקדמת של לימודיו באוניברסיטה. בראשו כבר תכנן עתיד בקריירה פוליטית; בשנים מאוחרות יותר משפחתו נזכרה כי שאיפתו להיות ראש ממשלה התבטאה עוד לפני שהיה בן עשר. באביב 1914 הוא חתם חוזה העסקה והחל בהוראת בית ספר יסודי בבית הספר הציבורי של רובע 'לב חיטה'. באוקטובר, לאחר שלימד במשך חמישה חודשים מהחוזה שנועד לתקפות של שבעה חודשים, הוא נקט בצעד חריג להאציל את סיום תקופת ההוראה לדודו אדוארד בכדי לחזור לאוניברסיטה. בהמשך ביקש דיפנבייקר לקבל תשלום מלא על כלל שבעת חודשי ההוראה כפי שנקבעו בחוזה, מכיוון שצעדו החריג הוביל בסופו של יום להורדה בשכרו, תביעה שנדחתה על ידי מועצת בית הספר ומשרד החינוך.

דיפנבייקר (מימין) במלחמת העולם הראשונה

ב-1915 קיבל תואר בוגר אוניברסיטה, ב-1916 מוסמך. במרץ 1916, עקב מלחמת העולם הראשונה, התגייס לחיל המשלוח הקנדי במסגרת "רובאי ססקטון" והגיע לדרגת לוטננט (סגן). הוא נשלח אל הממלכה המאוחדת במסגרת רגימנט הפרשים הקלים ה-29 כדי להתאמן לקראת משלוח לחזית המערבית בצרפת. אז התגלה כי הוא סובל ממום בליבו, הוא נשלח חזרה וקיבל פטור משירות צבאי. בפברואר 1917 שב לקנדה. הוא שוחרר ממחויבות השירות שלו בדצמבר ונעצר מלקבל פנסיה המבוקשת מטעמי נכות. התיעוד הצבאי והדיווח שלו על הפרק הזה סותרים ומעולם לא התיישבו במהלך חייו; הרישומים הרשמיים מצביעים על כך שהוא נשפט כלא כשיר בגלל "חולשה כללית" ללא הוכחת נכות גופנית כלשהי, בעוד שהוא טוען שנפצע ממכוש שנפל. במהלך שנות העשרים הוא הראה תסמיני קיבה העולים בקנה אחד עם אבחנה אפשרית של מחלה פסיכוסומטית בשנים 1916–1917. מקרים דומים של נוירסטניה, לעיתים אינטנסיביים פחות או יותר, עברו על דיפנבייקר בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

עם חזרתו השתלם בלימודי משפטים וב-1919 הוסמך כעורך דין והתקבל ללשכת עורכי הדין של ססקצ'ואן. הוא קיבל אשראי של שנה אחת בבית הספר למשפטים על קורסי התואר הראשון במשפטים וזיכוי לשנה נוספת כוותיק האוניברסיטה מתקופת לימודיו לפני המלחמה. על פי בקשתו, לשכת עורכי הדין בססקצ'ואן העניקה לו פטור של שנתיים מלהתבטא אל מול דיון משפטי וביוני 1919 הוא נקרא ללשכה. הוא פתח את משרדו הראשון בווקו (Wakaw), 40 קילומטר צפונית לססקטון. ווקו הייתה עיירת שוק משגשגת בת 400 איש ברובע חקלאי שיושבה על ידי מהגרים ממרכז ומזרח אירופה. פעילותו המשפטית בעיירה ווקו הייתה במעגל האחריות השיפוטית של בית המשפט המחוזי והייתה לו גישה קלה במסילת ברזל ובכביש לישיבות של בית המשפט הגבוהה בססקטון, שכונה בשם בית המשפט 'הנסיך אלברט והומבולדט'. דיפנבייקר פיתח תדמית של עורך דין צעיר גבוה ורזה, עם עיניים כחולות עמוקות ושיער שחור גלי, לבוש באופן פיקחי בחליפה כהה. הוא עשה רושם מיידי ובלט בעיירה הקטנה.

תחילת פעילותו המשפטית

הוא התמחה בתחום הפלילי ומשרדו הגן בעיקר על מעוטי יכולת. בפני בית המשפט טען פעמים רבות באופן תיאטרלי. הוא קנה לו מוניטין של עורך דין המצליח לחלץ את לקוחותיו מכל מצב, ב-1950, למשל, הצליח להוכיח את חפותו של מפעיל טלגרף שהואשם בגרימת תאונת רכבת קטלנית ועמד בפני הרשעה כמעט ודאית במסגרת משפט מתוקשר. ב-2007 נקרא ההר שעליו ניצבה תחנת הטלגרף בשם "הר דיפנבייקר". התיק המשפטי הראשון של דיפנבייקר נגע להגנת לקוח שהואשם בפציעה רשלנית עם רובה. הלקוח של דיפנבייקר שהיה התוקף הציע מיד עזרה ראשונה והסגיר את עצמו למשטרה. דיפנבייקר שכנע את השופט בהצלחה באוקטובר 1919 כי הירי היה טעות שנעשתה באור הערב הדועך. עד מהרה הוא היה עסוק בתיקים נוספים ותוך שנה הוא הצליח לעבור למשרדים גדולים יותר ולקנות מכונית טיולים של מקסוול (אנ'). במקרה הראשון שפרסם אותו, דיפנבייקר פעל בהגשת ערעור עבור לקוחות מהקהילה דוברת הצרפתית במחוז שהואשמו בכך שלימדו צרפתית בבית ספר מקומי. דיפנבייקר טען בהצלחה כי לא היה איסור חוקי על לימוד השפה הצרפתית, נושא שהוביל למחלוקות פוליטיות וחברתיות בקנדה מזה עשרות שנים באותה העת. דיפנבייקר נודע כמגן מיעוטים ושכר הטרחה המשפטי שלו בתיק שולם על ידי האגודה 'קתוליק פרנקו-קנדיין דה לה ססקצ'ואן'.

אף שרשימת התיקים האזרחיים של דיפנבייקר הלכה וגדלה, המוניטין שלו התבסס עם הזמן על רישומו כעורך דין במשפט פלילי. באולם בית המשפט גילה לראשונה והשחיז את יכולתו הרטורית להיעזר בדרמטיזציה. הוא שלט בשיפוטים בקולו העוצמתי והעצבני, במבטו החודר, בזרועו המנופפת ובאצבע המאשימה, בלעג ובסרקזם ובשימוש בלתי פוסק בראיות ובחוק. הוא הזדהה באופן טבעי עם "האנשים הפשוטים", עם כל אלה שחסרו את העושר, הכוח והביטחון של המעמד הקנדי הגבוהה; והוא נהג לנאום בכלל תיקיו בתשוקה רטורית. ססקצ'ואן הייתה קרקע פורייה לכישרונות אלה. בשנת 1924 לקח על עצמו את השותף, אלכסנדר אהמן, במשרדו בווקו והעביר את מרכז הפעילות שלו לעיר פרינס אלברט. שני שותפים נוספים ירשו את אהמן לפני שדיפנבייקר סגר את סניף ווקו בשנת 1929.

קריירה פוליטית

ראשית הקריירה הפוליטית

פוליטיקאי בססקצ'ואן

דיפנבייקר נבחר לראשונה למשרה פוליטית ב-1920 כחבר מועצת העיר ווקו, הוא נשא בתפקיד שלוש שנים ולא נבחר שנית. אביו של דיפנבייקר הצעיר היה תומך של המפלגה הליברלית בהנהגתו של וילפריד לורייה. כחייל שחזר משירות, תמך דיפנבייקר בממשלת האחדות של רוברט בורדן השמרני בהבחירות הפרלמנטריות ב-1917, אם כי הוא התנגד לחוק הבחירות בזמן המלחמה, ששלל את הקולות הקנדים של המהגרים שהתאזרחו לאחרונה. בשנת 1921 השתייכותו הפוליטית לא הייתה ודאית. הוא העריץ את אנדרו נוקס, חבר הפרלמנט מטעם פרינס אלברט שהעביר את צבעיו הפוליטיים מממשלת האחדות למפלגה הפרוגרסיבית, אך דיפנבייקר שמר על דעותיו הפוליטיות פרטיות. מאוחר יותר הוא אמר כי המפלגה הליברלית, ששלטה בפוליטיקה בססקצ'ואן בשנות העשרים, קיוותה לגייס אותו לשירותה, אך טען כי "מעולם לא הייתי להוט" עבור המעורבות במפלגה. בשנת 1925 שמו הוצע ונדחה למינוי הליברלי בבחירות המוניציפליות ביוני, אך ב-6 באוגוסט הוא זכה לשבחים כמועמד המפלגה השמרנית לחברות בפרלמנט הקנדי מטעם מחוז הבוחר של פרינס אלברט בבחירות הפדרליות הקרובות.

דיפנבייקר אף על פי כן הביע חוסר אמון במדיניותה המורכבת של המפלגה באונטריו ולא הסכים בפומבי עם מנהיגה, ארתור מיין, שהתנגד להשלמת מסילת הרכבת אל מפרץ הדסון ואיים לשנות את שיעורי ההובלה של הרכבת לטובת תנועת יבול התבואה בערבה הקנדית. דיפנבייקר הפסיד בבחירות לחברות הפרלמנט מטעם פרינס אלברט (המפלגה השמרנית לא השיגה אף מושב בססקצ'ואן בבחירות 1925). בהמשך, נכשל בארבע מערכות בחירות מוניציפליות נוספות ולא הציג כל הישג פוליטי. המנצח הליברלי בפרינס אלברט, צ'ארלס מקדונלד, התפטר כמעט מיד ממושבו כדי לפנות מקום לראש הממשלה הליברלי ויליאם ליון מקנזי קינג, שאיבד את מושבו שלו ביורק הצפונית. המפלגה השמרנית לא התמודדה נגדו בבחירות הבאות על המושב הפרלמנטרי, אף שדיפנבייקר ניסה באופן פרטי להתמודד באופן עצמאי. בסוף יוני 1926 התפטרה ממשלתו במה שנודע כ"פרשת קינג-בינג" והוחלפה על ידי השמרנים של מיין, שהובסו בבת אחת בבית הנבחרים. הבית פוזר לבחירות בספטמבר. דיפנבייקר עמד שוב כמועמד בפרינס אלברט, ופעם נוספת נכנס ליריבות עם מנהיג מפלגתו, מיין, והפסיד בבחירות. המפלגה הליברלית של קינג חזרה לשלטון ברוב מוחלט, ואילו השמרנים איבדו את כל המושב למעט אחד בשלושת מחוזות הערבה (מניטובה, ססקצ'ואן ואלברטה).

למרות הפסדיו האלקטורליים החל דיפנבייקר למשוך תשומת לב מצדדים שונים ברחבי המדינה. כשעשה את המסע הפוליטי הראשון שלו מססקצ'ואן בשנת 1926 כדי להתייחס לכינוס המפלגה השמרנית בקולומביה הבריטית, הוא תואר על ידי העיתונאי ויליאם ברוס האצ'יסון כ"גבוה, רזה, כמעט שלד, תנועותיו הגופניות מטלטלות ועוויתות, פניו צובטות ולבנות, חיוורתו מודגשת על ידי תלתלים שחורים מתכתיים ועיניים שקועות והיפנוטיות." אולם מהאדם "השברירי, הסביבתי" הזה, המשיך האצ'יסון, "קול של כוח עז ובריאות גסה נשמע כטרומבון." דיפנבייקר השתתף בכנס ההנהגה המפלגתית הפדרלי בשנת 1927 בויניפג שבחר בריצ'רד בדפורד בנט, להחליף את מיין בהנהגת המפלגה. דיפנבייקר היה למעריץ של בנט כשהוא בנה מחדש את המפלגה השמרנית. בססקצ'ואן השמרנים התכוננו להתעמת עם הממשלה הליברלית המחוזית המושרשת, שכוחה היה ביחסים הטובים עם עמותות מגדלי התבואה וקהילות המהגרים הגדולות, בעיקר המהגרים הקתולים. השמרנים פנו למגזרי ציבור אחרים לקבלת תמיכה. לצד זאת, משנת 1926 עד 1928, שלוחה קנדית של הקו קלוקס קלאן יצרה יותר ממאה סניפים מקומיים במחוז, ופנתה לרגשות אנטי-קתוליים, אנטי-צרפתים ושנאת זרים. ההתערבות של התנועה הובילה לרדיקליזציה בתוך שורותיה של המפלגה השמרנית. ב-1929 הפסיד דיפנבייקר פעם נוספת בבחירות למושב של פרינס אלברט.

נישואים, חיי משפחה ומשפטי "המלך"

דיפנבייקר בשנת 1940.

בקיץ 1928 דיפנבייקר התארס עם עדנה ברואר (Edna Brower ;1899-1951), מורה מוכרת בססקטון. הם נישאו שלושה שבועות לאחר הפסדו של דיפנבייקר בבחירות למחוז. עדנה הייתה נכס מיידי לפוליטיקאית השאפתנית, וקיזזה את נוכחותו העמומה של דיפנבייקר בחמימותה ובספונטניות שלה. אמו של דיפנבייקר התמרמרה על נישואים אלו של בנה, עם זאת, היא קודם לכן התעקשה שבנה ישמור עם עדנה על קשר. ג'ון שמר על קשר הדוק עם הוריו, וביקר בקביעות בססקטון לפגוש בהם ולשוחח עמם. הוא מילא גם תפקיד מגונן ומחנך כלפי אחיו, אלמר, שבאותה העת לקח חלק במשרד עורכי הדין דיפנבייקר בפרינס אלברט כמתווך ביטוח ויזם צעיר. עדנה הייתה מעורבת מקרוב בחיי המשפטים של דיפנבייקר, התבוננה והתייחסה להתנהגותו באולם בית המשפט, התבוננה בתגובות השופטים ומושבעים, והציעה תמיכה והרגעה ללקוחותיו. באותה שנה התקבל כ"יועץ למלך" (King's Counsel, מעשית: פרקליט בכיר).

בסוף שנות העשרים של המאה העשרים דיפנבייקר הגן על ארבעה עצורים באשמת רצח. העצורים הואשמו בידי הממשל הקנדי ולכן התיקים המשפטיים נעשו בשם "המלך"; ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת. במקרה הראשון, "המלך נגד בורדון" בשנת 1927, הוא הופיע כיועץ זוטר, אך לאחר מכן תמיד פעל כמוביל. הנאשם במשפט הראשון הורשע. בשנה שלאחר מכן, ב"המלך נגד אולסון", ביקש דיפנבייקר ערעור כי הרשעה ברצח תבוטל בטענה כי השופט קמא הורה על המושבעים שלא כהלכה. פסק הדין התקיים, אך בהמלצת בית המשפט דיפנבייקר עתר בטענה כי הנאשם לא היה מסוגל נפשית לעמוד לדין. הקבינט הפדרלי העמיד את עונשו למאסר עולם. הוא הצליח באותה מידה ב"המלך נגד פאסווסטי" כי גזר דין מוות הומר למאסר עולם. ב"המלך נגד וייסוצ'אן" הוא הגן על מרשו בטענה כי הרצח בוצע על ידי בעלה של הקורבן. הנאשם הורשע, הערעור נדחה, הקבינט הפדרלי הכחיש דחייה, והנאשם נתלה בכלא פרינס אלברט ביוני 1930.

במהלך משפט זה, סבל דיפנבייקר מהתפרצות של מחלת הקיבה שלו ולאחר מכן לקח חופש מעיסוקו בתחום המשפט. הוא לא היה מועמד בבחירות הפדרליות ב-28 ביולי 1930 שהביאו לממשלת הרוב השמרני בפיקודו של בנט ושמונה מושבים חדשים למפלגה בססקצ'ואן. עם זאת, כתוצאה מהניצחון השמרני המחוזי בשנת 1929 הוא השיג עלייה בתמיכה הפוליטית הפנימית של המפלגה. מאוחר יותר בשנת 1930 שימש כיועץ זוטר לוועדה המלכותית המחוזית המכונה ועדת האישומים של בריינט, בחקירת טענות השמרנים כי הממשלה הקודמת התערבה בפעילות משטרת המחוז לטובתה של המפלגה הליברלית. הוועדה הסתיימה באופן בלתי-החלטי בתחילת 1931. ככל שהשפל הגדול העמיק בצידה של בצורת, כישלון יבול, עלייה כללית בחובות ואבטלה מכלל האוכלוסייה, איבדה ממשלת המחוז החדשה את רוב תקציבה ואת יכולת הפעילות שלה. הפעילות המשפטית של דיפנבייקר בפרינס אלברט התכווצה, אך הוא הצליח לשמור על הכנסה נוחה לאורך כל שנות השלושים. בשנת 1932 עזב שותפו למשפטים, ויליאם ג. אלדר, ביריבות בין השניים אשר נגעה לכספים ואתיקה יחדיו. בשנה שלאחר מכן גייס דיפנבייקר את ג'ון מרסל קואלנאר כשוליה משפטית.

פריצת הדרך להנהגת השמרנים

הנהגת המפלגה בססקצ'ואן

באוקטובר 1933 נבחר דיפנבייקר לסגן מנהיג המפלגה השמרנית בססקצ'ואן ובנובמבר הוא הציב את עצמו כמועמד ברגע האחרון לראשות עיריית פרינס אלברט במצע של הפחתת ריבית על החוב האזרחי. הוא הפסיד ב-48 קולות בלבד. דיפנבייקר לא היה מועמד בבחירות המחוזיות ביוני 1934, אך הוא תמך בשמרנים בבחירות חסרות סיכוי. המפלגה איבדה כמעט את כל מושביה לליברלים, שהתמודדו עם אופוזיציה קטנה של חקלאים. בינתיים, דיפנבייקר המשיך להתפעל מההנהגה של בנט. לאחר שראש הממשלה הודיע ​​על "ניו דיל" בסגנון אמריקאי לשיקום כלכלי בינואר 1935, כתב דיפנבייקר כי הצעותיו הרדיקליות של בנט הפיחו בו תקווה חדשה. אבל השלטון הפדרלי היה מפולג ומושפל על ידי השפל המתמשך. ביולי 1935 דיפנבייקר דחה את הצעת המועמדות הפדרלית בפרינס אלברט. הוא ערך קמפיין פוליטי למען תמיכה פוליטית במפלגה במהלך הבחירות באוקטובר, רק כדי לראות את סיכוייה מתנפצים פעם נוספת במפולת לשיבת הליברלית להנהגה בראשות מקנזי קינג, עם רוב של 173 מושבים לעומת 39 מושבים לשמרנים. בססקצ'ואן השמרנים נבחרו רק במושב אחד מתוך 21. בנט הוביל את האופוזיציה במשך שלוש שנים נוספות בזמן שקינג שב לראשות הממשלה.

לאחר תבוסתה האלקטורלית בשנת 1934, הובילה המפלגה השמרנית ססקצ'ואן קיום רפאים עם לא יותר מקומץ פעילים. באוגוסט 1935 ירש דיפנבקר את תפקיד המנהיג בפועל של המפלגה פרובינציאלית. הוא היסס לקרוא לכנס מנהיגים פרובינציאלים עד אוקטובר 1936. שבוע לפני הכינוס הציג את מועמדותו וב-28 באוקטובר הוא הועמד כמנהיג המפלגה. במשך 18 חודשים ניהל דיפנבייקר את המפלגה ממשרד עורכי הדין שלו בעוד שקואלנאר נשא את עבודתו המשפטית של המשרד. דיפנבייקר פנה ללא תועלת למפלגה הלאומית בבקשה לסיוע כספי ונסע בפרובינציה בניסיון מציאת מועמדים פוטנציאליים. כאשר נקראו בחירות כלליות ביוני 1938 הוא היה מועמד בארם ריבר ולקח הלוואה אישית לתשלום פיקדונות המינוי עבור 21 מועמדים אחרים. התוכנית המתקדמת של המפלגה קראה למימון מחדש של החוב הפרובינציאלי, התאמת חובות המשק, מחקר של ביטוח יבול או תשלומי קרקעות, והתחייבות עקרונית לביטוח בריאות הציבור. בסיומן של הבחירות בססקצ'ואן הממשל הליברלי נבחר מחדש עם 38 מושבים מול 14 מתנגדים, אף אחד מהם לא שמרני. ההצבעה של המפלגה השמרנית צנחה ל-12 אחוזים, אך איש לא האשים את המנהיג בתוצאה. כאשר המפלגה נפגשה בכינוס ארבעה חודשים לאחר מכן, התפטרותו של דיפנבייקר נדחתה פה אחד והוא נותר מנהיג כברירת מחדל במשך שנתיים נוספות.

הנהגת המפלגה הלאומית

השאיפות הפוליטיות של דיפנבייקר נותרו ממוקדות דווקא בפוליטיקה לאומית ולא פרובינציאלית רק לססקצ'ואן. באביב 1939 הוא תכנן מועמדות באגם סנטר, המקבילה הפדרלית של מחוז פרינס אלברט. ב-15 ביוני הוא הועמד כמתמודד השמרני והחל בהכנות אינטנסיביות לבחירות בשנה שלאחר מכן. עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, המפלגה השמרנית הכריזה על הזדהותה עם הכרזת המלחמה הבריטית על גרמניה. ההסדרים לקמפיין הבחירות הושעו, והחלו שוב רק עם פיזור הבית בינואר 1940. קינג פתח בקמפיין בביטחון כמתפקד המלחמה, ואילו השמרנים בהנהגת רוברט ג'יימס מאניון היו מפולגים ולא מאורגנים. באגם סנטר קרא דיפנבייקר להורדת המחירים עבור חיטה, פעל לחזק את תדמיתו הודות לשירותו במלחמת העולם הראשונה ותקף את ממשלת קינג על נטיותיה לסמכותנות. המפלגה הליברלית זכתה ברוב מוחץ ב-26 במרץ. מאניון הובס, אך דיפנבייקר זכה לניצחון דחוק כאחד משני השמרנים המצליחים בססקצ'ואן. לאחר חמש תבוסות רצופות בבחירות, הוא נבחר לראשונה כחבר הפרלמנט הקנדי.

כאחד מ-40 השמרנים בבית הנבחרים החדש, מונה דיפנבייקר לוועד הבית להגנת תקנות קנדה, ובחן את צעדי החירום בזמן המלחמה. הוא נשא את נאום הבכורה שלו בנושא זה בהצהרה חזקה על פטריוטיות, תמיכה בהגבלת החירויות בזמן המלחמה וקרא לגיוס לאומי של גברים בוגרים. על פי חוק אמצעי המלחמה, אשר הממשלה קבעה לחמש השנים הבאות על פי צו, התרחבו סמכויותיה של הממשלה (הרשות המבצעת) בעוד שתפקידו של הבית הצטמצם לאישור התקציב השנתי והערכת הוצאות ותשאול צנוע של מאמץ המלחמה בגבולות המוטלים במסגרת שימור נאמנות כללית (הרשות המחוקקת). דיפנבייקר התייצב במהירות כאחד המבקרים היעילים ביותר בשורותיה של האופוזיציה, והדגיש את הצורך בגיוס לשירות צבאי בחו"ל וביקר את זלזול הקבינט בתפקיד הפרלמנט. מפלגתו הייתה ב"מדבר הפוליטי" והוא תיפקד כאיש אופוזיציה.

בסתיו 1941 פגישה של התאחדות המפלגה הלאומית בחרה במנהיג לשעבר, הסנטור ארתור מיין, לראשות השמרנים מחדש. מיין הצהיר כי הוא ימשיך בתוכנית ניסיון הרכבת קואליציה לאחר בחירות 1945 והתפטר מתפקידו כסנאטור כדי להתמודד במחוז הבוחר דרום יורק לבית הנבחרים. המפלגה הליברלית לא התמודדה עם הבחירות המקדימות וקינג פעם נוספת הנהיג אותה. 'מפלגת שיתוף הפעולה של חבר העמים' (CCF), ייצגה אתגר חדש עבור השמרנים. הוועידה השמרנית אישרה מחדש את אמונתה של המפלגה במיזם פרטי וביוזמה פרטנית, אך גם קראה למגוון רחב של הטבות חברתיות והתערבות מדינה מוגבלת. בינתיים, מיין יצא לטפח את מועמדותו של ג'ון ברקן הליברלי-פרוגרסיבי לראשות הממשלה מטעם המפלגה. עם פתיחת הכינוס בויניפג, ארבעה מועמדים מערביים, כולל דיפנבייקר, הכריזו על עצמם כמועמדים לראשות הממשלה. ברקן הצטרף למירוץ ברגע האחרון וניצח בקלות בהצבעה השנייה. דיפנבייקר ניצח ברוב מכבד בהצבעה השלישית והיה ליושב ראש המפלגה במקום מיין. המפלגה אימצה פלטפורמה מתקדמת חברתית שסיפקה את דיפנבייקר, ועל פי התעקשותו של ברקן, מעתה היא כונתה בשם 'המפלגה הפרוגרסיבית-שמרנית'.

יו"ר הפרוגרסיבים-שמרנים

מלחמת העולם השנייה ולאחריה

מכיוון שברקן החליט לא להיכנס להתמודד לבית הנבחרים לאחר הפסדו בהנהגת המפלגה, נפגשה הוועידה השמרנית בבחירת מנהיג פרלמנטרי חדש כאשר הבית תוכנן להתכנס מחדש. דיפנבייקר נותר בתחרות נגד מזכיר המפלגה באונטריו, גורדון גריידון, באמצעות סדרת הצבעות; אך בסופו של דבר הודיע ​​דיפנבייקר כי יתמוך בגריידון, שניצח בקול יחיד. ממשלת קינג החלה את הכנותיה לתקופה שלאחר המלחמה כשהצהירה בינואר 1944 כי היא מחויבת לתוכנית לאומית שמטרתה תעסוקה מלאה, יציבות מחירים ומגוון אמצעי רווחה. הראשונה שבהן, תוכנית קצבת משפחה, הוצגה עבור חקיקה באותו קיץ. דיפנבייקר הוביל את המפלגה לתמוך בחקיקה שעברה ב-1 ביולי. לבסוף החליפו דיפנבייקר וברקן תפקידים בהנהגת המפלגה השמרנית כך שברקן התמודד מטעמה של המפלגה בבחירות הכלליות ב-1945. בסתיו 1944 התמודדה הממשלה הליברלית עם משבר עקב הצורך בתגבור הכוחות הקנדיים באירופה (החזית המערבית), והפכה את מדיניותה והתחייבה ל-16,000 חיילים נוספים שישלחו מעבר לים לתמיכת בעלות הברית. דיפנבייקר והשמרנים סיכנו את אובדן הקולות בקוויבק בכך שהם טענו ללא הצלחה בצורך בגיוס חובה.

בעוד קינג התמודד בבחירות הכלליות ביוני 1945 במצע צופה פני עתיד של רווחה, אחדות לאומית ושיתוף פעולה בינלאומי, השמרנים בהנהגת ברקן תקפו את מדיניותה של הממשלה הליברלית ומעורבותה במלחמה בצעד שפגע בחלק נרחב מבסיס התמיכה העממית בברקן. כמו בשנת 1940, דיפנבייקר ערך קמפיין באגם סנטר באופן עצמאי לטפח את המועמדות השמרנית. קינג איבד מושבים לשמרנים באונטריו ול-CCF במערב, ונותר בשלטון ברוב צנוע של 125 מושבים. בססקצ'ואן היחידים שלא היו מה-CCF היו חבר הפרלמנט גרדינר הליברלי, ליברל עצמאי אחד, ודיפנבייקר השמרני. ברקן הוביל את המפלגה ללא הפסקה במשך שלוש שנים נוספות. בינתיים, דיפנבייקר ביסס את המוניטין שלו כחבר פרלמנט, תמך במטרות פרוגרסיביות וביקר את הממשלה על קיומה של תקנות מלחמה בזמן שלום והתעלמות מזכויות הפרט. בשנת 1946 הוא הציע צו זכויות "במסגרתו יקבע חופש דת, ביטוי, התאגדות; יובטח חופש ממעצר גחמני וחופש תחת שלטון החוק. הקריאה לכתב זכויות קנדי ​​הפכה למוטיב הפוליטי של דיפנבייקר.

משבר פוליטי וטרגדיה אישית

למרות (ובאופן חלקי גם עקב) המוניטין הציבורי ההולך וגדל שלו, דיפנבייקר נותר גורם חיצוני במעגל השמרני, שנחשב על ידי חברים אחרים כמרוחק, בעל מזג וראוותן. באונטריו ראו בו מנהיגי המפלגה המקומיים בלתי יציב ולא אמין. כאשר התמודד על ההנהגה בפעם השנייה בכנס בסתיו 1948, דיפנבייקר הפסיד בהצבעה הראשונה למזכיר המפלגה באונטריו, ג'ורג' אלכסנדר דרו. ב-27 ביוני 1949 נעה הממשלה הליברלית לקלפי תחת ראש הממשלה החדש שלה, לואי סן-לורן, אשר ערך קמפיין לתוכנית עמומה של שגשוג וצמיחה. הרוב בממשלה גדל והמושבים השמרניים צנחו מ-67 ל-41, אך בססקצ'ואן הוסיף דיפנבייקר כמעט 2,000 קולות לרובו ונותר החבר השמרני היחיד.

דיפנבייקר נואם בחבר הנבחרים.

במהלך 1945–1946 עדנה דיפנבייקר סבלה ממספר חודשי מחלה, שזוהתה כדיכאון כרוני קשה, אך היא שבה לבריאות טובה וסדירה בשנת 1947. אולם בסתיו 1950 אובחנה כחולה בלוקמיה חריפה והיא נפטרה בפברואר 1951. החברים השמרנים בבית הנבחרים, ארתור לינג, הווארד צ'ארלס גרין וגריידון - הציעו הספדים חסרי תקדים לאשתו של עמיתם. במשך חודשים דיפנבייקר היה המום ממות אשתו. שנתיים לאחר מכן התחתן בשנית עם חברת ילדות, האלמנה אוליב פרימן פאלמר (Olive Palmer; 1902-1976), עובדת מדינה בכירה במחלקת החינוך באונטריו. בהמשך הקריירה הפוליטית שלו העניקה אוליב לג'ון את תמיכתה הנאמנה, תוך שהיא עודדה אותו בדיסקרטיות לטפח את שאיפותיו ולחזק את אמונותיו. לא היו להם ילדים משותפים אך לאוליב הייתה בת מנישואים קודמים. ב-1952 כיהן תקופה קצרה כנציג ארצו לאו"ם וב-1953 נבחר מחדש לכהן כחבר פרלמנט. בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים דיפנבייקר לא היה בטוח לגבי המשך דרכו הפוליטית באופוזיציה. דיפנבייקר התעורר למעורבות פוליטית מחודשת כאשר הייתה חלוקה מפלגתית מחדש של מנדטים בפרלמנט בשנת 1952, מה שהוסיף את המצביעים הפוטנציאליים הליברליים וה-CCF למחוז הבחירה שלו במרכז האגם. בשיתוף הפעולה הפרטי שלו קבעה ועדת כל המפלגות את מועמדותו בפרינס אלברט לבחירות הפדרליות ב-10 באוגוסט 1953. באותה מערכה דיפנבייקר הופיע כמועמד השמרנים בארבעה מחוזות אחרים, אך בפרינס אלברט הוא עמד ללא זיהוי מפלגה. הוא ניצח פעם נוספת כשמרן היחיד מססקצ'ואן.

בחירות 1957

אי-שביעות רצון ציבורית מהממשלים הליברלים ארוכי השנים הוכחה בהדרגה במהלך השנים הבאות כאשר השמרנים ניצחו בבחירות הפרובינציאליות בניו ברנזוויק בהנהגתו של יו ג'ון פלמינג בשנת 1952 ובנובה סקוטיה בהנהגתו של רוברט לורן סטנפילד בשנת 1956. בקיץ 1955 ממשלתו של סן-לורן מעדה ונסוגה מול פיליבסטר שמרני על ניסיון הרחבת סמכויות החירום הממשלתיים, ובשנת 1956 התעמתה עם האופוזיציה המשולבת של ה-CCF והשמרנים בחמישה שבועות של סערה פרלמנטרית על סיוע כספי ציבורי לבניית תחנות זיקוק של גז טבעי וצינורות להעביר את הגז המזוקק. כנס נקרא בתחילת דצמבר 1956 להחליף את אלכסנדר דרו הפורש בהנהגת המפלגה. נכון לאותה העת מספר פעמים ניסה דיפנבייקר להתמודד על ראשות המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית ונכשל. לבסוף נבחר בוועידת 1956 לכהן בראש המפלגה כמועמד-של-פשרה, שאינו אהוד במיוחד על אף אחד מהמחנות הפנימיים במפלגתו. מועמדותו של דיפנבייקר קיבלה תמיכה מצד מפלגות מחוזיות נמרצות באונטריו, ניו ברונזוויק, נובה סקוטיה ומניטובה. למרות המאמצים הקצרים ליצור קמפיין "לעצור את דיפנבייקר" באונטריו, הוא היה המועמד האהוד המיידי על פני יריביו, דונלד מתואן פלמינג ואדמונד דייווי פולטון. בנאום המינוי שלו קרא דיפנבייקר למפלגה לגרש תחושת תבוסתנות לקראת הבחירות הקרבות.

רק מעטים בקרב חברי מפלגתו האמינו שיהיה ביכולתו לגבור בבחירות הכלליות על יריבו, לואי סן-לורן, והמפלגה הליברלית שהנהיג (ששלטה בקנדה למעלה מעשרים שנה רצופות). הממשלה הליברלית נותרה שאננה כשהתכוננה לבחירות המוקדמות של הקיץ בשנת 1957. לעומת זאת, דיפנבייקר, בגיל 61, ניהל קמפיין נמרץ. דיפנבייקר העלה תוכנית של פיתוח כלכלי לאומי שמטרתו בעיקר להוביל צמיחה בפרובינציות האטלנטיות, בצפון ובמערב. במשך שלושה חודשים הוא ניהל קמפיין לאומי קדחתני בסיוע מנהל הקמפיין אליסטר גרוסארט, מנהל הפרסום של תעמולת הבחירות דלטון קינגסלי קאמפ, והארגון היעיל של המפלגה השמרנית באונטריו של לסלי מיסקמפבל פרוסט. באמצעות מימון משופר המפלגה הצליחה לתרום בנדיבות לקמפיינים מקומיים בכל הפרובינציות. המסר של דיפנבייקר לבוחרים היה חיובי ומתמרץ, כשהוא נזכר בתפקיד המפלגה בהקמת קנדה דרך איחוד קנדה בהנהגת ג'ון אלכסנדר מקדונלד. ”מקדונלד עסק בפיתוח המערב. אנו מודאגים מהתפתחויות בפרובינציות... ובגדותינו הצפוניות בפרט... הצפון, על כל המשאבים העצומים והעושר הנסתר שלו - הפלא והאתגר של הצפון חייבים להפוך לתודעה הלאומית שלנו.” המדינה התעוררה ב-10 ביוני לניצחון שמרני מפתיע של 112 מושבים לעומת 105 המושבים הליברלים; CCF השיגה 25 מושבים ומפלגת השיתוף החברתי השיגה 19. ביחד, שתי המפלגות המשניות החזיקו במאזן הכוחות. דיפנבייקר נכנס לתפקידו כראש ממשלה ב-17 ביוני 1957 כמנהיג ממשלת מיעוט.

ראש ממשלה, קדנציה ראשונה

ממשל דיפנבייקר

ביוני 1957 ניצחונו של דיפנבייקר במפתיע בבחירות הכלליות, נישא על גל רצון לשינוי ותוך הצטיינותו בנשיאת נאומים. הרוב לו זכה היה דחוק ביותר ולמעשה, בשל שיטת הבחירות, נבחר על ידי מיעוטם של האזרחים. עם למעלה מ-60 חברים שמרנים חדשים בבית הנבחרים, דיפנבייקר בחר בקבינט שלו לגמרי מתוך חברי הפרלמנט. בחודש שלאחר הקמת הקבינט דיפנבייקר מינה את השר הראשון שלו שמקורו מחוץ לבית הנבחרים כשסידני ארל סמית', אז נשיא אוניברסיטת טורונטו, הפך לשר לענייני חוץ. ג'ורג' אלכסנדר דרו מונה לנציב העליון הקנדי בלונדון. בימיו הראשונים של ממשלו התחייב דיפנבייקר להפנות 15 אחוזים מכלל מסחר החוץ של קנדה מארצות הברית לבריטניה. ההבטחה תישאר בלתי ממומשת למרות מאמצי הממשלה המתמשכים להפחית את התלות בשוק האמריקאי ולקדם את הסחר עם חבר העמים הבריטי. הממשלה החדשה המשיכה באומץ עם תוכנית חקיקה שאפתנית של תמיכה ממשלתית במחירי ייצור חקלאי, הלוואות לדיור, סיוע לפרויקטים לפיתוח ברחבי הארץ, הפחתות מיסים והעלאת פנסיות הזקנה ומשכורות עובדי המדינה. סקרי דעת הקהל הראו תמיכה חזקה בממשלה החדשה בתחילת דרכה.

דיפנבייקר הואשם במהרה בניהול ממשלה של איש אחד. האשמה הזו הייתה נכונה במובן זה שניצחונותיו בבחירות והמערכת הפוליטית מיקדו את תשומת הלב הציבורית להנהגתו, מצב שאיפשר האשמות של האופוזיציה בפופוליזם, אך לא נכונה כתיאור של תהליך השלטון. בתקופת פעילותו באופוזיציה הוא היה מתבודד בוועידות השמרניות ובהיותו בהנהגה התגאה בנוכחותו השולטת. הוא נטה לחוסר אמון ביועצים קרובים ולא היה בנוח עם הממונים האינטלקטואליים שלו - אם כי הסתמך רבות על פקיד המועצה הסמויה, רוברט ברוטון ברייס. לא הייתה לו כל נטייה לקדם במערכת הפוליטית יורשים פוטנציאליים. לאורך כהונתו הוא קיים ישיבות קבינט אינסופיות בחיפוש אחר קונצנזוס עם שאר חברי הממשלה, עיכב החלטות מחוסר וודאות (בהיעדר משבר או מצב חירום שדחק אותו למהר) והותיר את שריו לנהל את מחלקותיהם בחופש פעולה יוצא דופן. דיפנבייקר לא היה מעצב מדיניות נרחבת ולא מתפשר מיומן, והעדיף את הוויכוחים הממושכים שפיתחו הצעות חוק בפרלמנט בבית על כל קידום ותיווך ארוך טווח של רעיונותיו.

בחירות הבזק 1958

כאשר המנהיג הליברלי, לסטר בולס פירסון, העביר להצבעה הצעת אי אמון שהציעה לשמרנים להחזיר את השלטון לליברלים, דיפנבייקר ניצל את ההזדמנות לבקש את פירוק הפרלמנט לבחירות במרץ 1958. דיפנבייקר הצליח להקים ממשלת-מיעוט אך ביקש לגיטימציה של ממש ורוב מוצק. לפיכך הכריז על בחירות בזק והשתמש בהצעת אי-האמון כתירוץ לכך. ב-1958 התקיים מסע בחירות בו הציג את תוכניתו להשקעה ופיתוח בצפון המדינה. הקמפיין של דיפנבייקר משנת 1958 היה לגרסה פשוטה ושופעת יותר של קמפיין המפלגה מ-1957, הכוללת חזון חדש של האומה הכלכלית והרוחנית. הרטוריקה של דיפנבייקר תפסה את הלך הרוח הציבורי. הקמפיין שלו סחף את המדינה בגל התלהבות אופורית. הכרזות קראו לבוחרים "לעקוב אחר ג'ון". הוא זכה להצלחה הן בפרובינציות דוברות האנגלית והן בקוויבק, דוברת הצרפתית, שבה זכתה המפלגה השמרנית לראשונה לרוב מזה כמאה שנה. בבחירות אלה זכה דיפנבייקר לרוב הגדול ביותר בבחירות כלליות במדינה מאז ומעולם.

בסיומן של הבחירות השיגו השמרנים 97 מושבים נוספים, ובסך הכל ניצחו ברוב מוחץ של 208 מושבים מתוך 265 מושבים סך הכל. בין לבין השיגו השמרנים 50 מושבים בקוויבק. בנאום הניצחון שלו דיפנבייקר הכריז כי "המפלגה השמרנית הפכה למפלגה לאומית באמת המורכבת מכל תושבי קנדה מכל הגזעים המאוחדים בתפיסה של קנדה אחת." חזונו של דיפנבייקר העלה את ציפיות הציבור מעבר לאפשרות של סיפוק. היה זה באותה העת, שהיה דיפנבייקר בשיא התמיכה העממית שלו והציפיות לגביו היו בשיאן. אחת מפעולותיו הראשונות של דיפנבייקר הייתה מינויו של ג'יימס גלדסטון (בשמו המקורי אקאי-מה-מוקה), יליד-קנדי, לחבר הסנאט הקנדי. היה זה היליד הקנדי הראשון שמונה לסנאטור. אולם עיתונאי בן הזמן, פיטר ניומן כתב: "הוא הגיע לתפקיד הקשה ביותר במדינה בלי לעבוד כשכיר או כמעסיק, בלי שנאלץ לפטר או לשכור לעבודה ולו אדם אחד ובלי שניהל שום ארגון הגדול ממשרד עורכי דין למעוטי יכולת."

מדיניות חוץ

במאי 1961 אירח את ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון. לפי דיווח העיתון "דבר" גילה דיפנבייקר התעניינות רבה בנעשה בישראל וגילה גם התמצאות בפרטים. הפגישה הייתה חלק ממהלך בו ביקש דיפנבייקר להפוך את קנדה לבעלת מעמד של מדינה פעילה בתחום המשא ומתן הבינלאומי. עוד באותו החודש נפגש דיפנבייקר גם עם יעקב הרצוג, שגריר ישראל בקנדה.

כראש ממשלה, דיפנבייקר היה להוט להשפיע על הזירה הבינלאומית באופן השווה למעורבותו של יריבו הפוליטי פירסון. בקיץ 1958 הוא אירח את ראש ממשלת בריטניה, הרולד מקמילן, ואת הנשיא האמריקני אייזנהאואר בביקורם של השניים באוטווה ובסתיו אותה שנה הוא סייר באירופה ובארצות חבר העמים באסיה. באירופה הוא זכה לפגוש בנשיא צרפת שארל דה גול, הקנצלר קונראד אדנאואר מגרמניה המערבית, וראש הממשלה עמינטור פאנפאני מאיטליה. באסיה הוא העריץ את המדיניות האנטי-קומוניסטית של מנהיג פקיסטן, איוב ח'אן ואת הריאליזם הפוליטי של ראש הממשלה ג'ווהרלל נהרו מהודו, תוך שהוא מתריע מפני הנייטרליות של ראש הממשלה סולומון בנדרנאיקה מסרי לנקה. דיפנבייקר נשא נאום מרכזי בפני האספה הכללית של האומות המאוחדות ב-26 בספטמבר 1960, והוקיע את ברית המועצות על עריצותה הפנימית, על הקולוניאליזם הגס שלה במזרח ומרכז אירופה ואיומיה על הגוש המערבי. הנאום עורר שבחים מצד מנהיגים מערביים אחרים.

ארצות הברית: אייזנהאואר וקנדי

ההחלטות הראשוניות של ראש הממשלה במדיניות החוץ והביטחון, לעומת זאת, התקבלו בביטחון ובהחלטיות. הם היו מעורבות ביחסי ההגנה והביטחון המשותף של קנדה עם ארצות הברית, ונוצרו באווירה של לבביות עם הממשל האמריקני של הנשיא דווייט אייזנהאואר. דיפנבייקר היה שותף לאייזנהאואר והדגיש את האיום מצד ברית המועצות במהלך המלחמה הקרה. ההחלטות צמחו באופן טבעי משיתוף הפעולה בין הממשלה הליברלית הקודמת לבין ארצות הברית והגבירו את המעורבות הקנדית במערכת הצבאית האמריקאית. ביולי 1957 דיפנבייקר ושר הביטחון פירקס - שפעלו ללא התייעצות הקבינט - חייבו את קנדה להשתתפות בהסכם ההגנה האווירי של אמריקה הצפונית, המכונה NORAD. ממשלו של דיפנבייקר החל כאשר כבר היו איתותים על משבר כלכלי, שנבע לטענתו מן הממשל הקודם, המשבר החריף והעמיק בשנתו הראשונה כראש ממשלה. אחת מההחלטותיו השנויות ביותר במחלוקת הייתה ההחלטה לקצץ בתקציב הביטחון והמחקר ולבטל את פרויקט הדגל של התעשייה האווירית הקנדת, מטוס ה-אוורו קנדה CF-105 ארו שהיה לא רק הישג טכנולוגי מרשים אלא גם בעל סמליות לאומית. הביטול שנכנס לתוקפו ב-20 בפברואר 1959 נקרא על ידי רבים עד היום "יום השישי השחור" של התעשייה בקנדה. עשרות מדענים, מהנדסים ומומחים עברו לארצות הברית שם התקבלו בזרועות פתוחות לתוכנית החלל האמריקאית ולתעשיות הביטחוניות שם.

כנשיא ארצות הברית, אייזנהאואר גילה כבוד והתחשבות מתמדת כלפי עמיתו הצפוני. נקודות חיכוך אפשריות במדיניות ההגנה המשותפת ובעניינים אחרים טופלו בוושינגטון בכבוד רצונותיה של קנדה ולעיתים באיחור קצר. בתור הפעולה הרשמית האחרונה שלו לפני שעזב את תפקידו, אייזנהאואר הזמין את דיפנבייקר לבית הלבן לחתימה חגיגית על חוזה נהר קולומביה השנוי במחלוקת ב-17 בינואר 1961. יחסיו של דיפנבייקר עם ממשלו של ג'ון פ. קנדי היו מעורערים. למורת רוחו העזה של דיפנבייקר, קנדי ​​כינה אותו "דיפנבאווקר" כשהפך לראשונה לנשיא. אף על פי שהפגישה הראשונית שלהם בוושינגטון ב-20 בפברואר הייתה לבבית באופן שטחי, קנדי ​​הביע בפני אחיו רוברט קנדי את הסתייגויותיו מפני דיפנבייקר, והממשל האמריקני התחיל כמעט בבת אחת לגלות קוצר רוח כלפי קנדה.

דרום אפריקה

עוד באותה שנה היה מבין ראשי התוקפים את דרום אפריקה על מדיניות האפרטהייד שלה והוביל התנגדות לכניסתה לחבר העמים הבריטי. למרות דחייתו הנחרצת את מדיניות האפרטהייד בדרום אפריקה, דיפנבייקר היסס לשקול את הדרת דרום אפריקה מחברות בחבר העמים הבריטי בטענה כי אסור לחבר העמים להתערב בענייני הפנים של חבריה. הלחץ הפוליטי לפעולה התגבר לאחר הפרעות וטבח משטרתי במפגינים שלווים בשארפוויל במרץ 1960. בפגישה של ראשי ממשלת חבר העמים במאי עבד דיפנבייקר עם ראש הממשלה מקמילן כדי למנוע פיצול בין המנהיגים על רקע קווים גזעיים. הוועידה הציעה לדרום אפריקה זמן לשנות את מדיניותה על ידי הסכמה כי במקרה שהיא תבחר להיות רפובליקה במקום איחוד דרום אפריקה הנתון למלוכה הבריטית, היא תצטרך לבקש הסכמה מחברי חבר העמים האחרים לקבלה מחדש לחבר. כאשר האוכלוסייה הלבנה בדרום אפריקה הצביעה באותו אוקטובר לטובת רפובליקה, הודיע ​​ראש הממשלה הנדריק פרוורד כי יבקש להמשיך בחברות בקהילת חבר העמים בפגישה במרץ 1961. דיפנבייקר הגיע לאותה פגישה כשהוא נושא דעות חלוקות על דרום אפריקה, חלק מיועציו קראו להדיר אותה, חלקם קראו לחידוש חברותה יחד עם הצהרת חבר העמים על שוויון גזעי, ואחרים תמכו בעיכוב נוסף. כאשר פרוורד קרא לניסוח הצהרה שתוציא את כל ההאשמות על ארצו, דיפנבייקר התייצב לצד המנהיגים הלא לבנים בדחיית ההצעה. פרוורד משך את הבקשה לעירוב דרום אפריקה בחבר העמים ועזב את הפגישה.

דיפנבייקר הורה על הקמת רשת של עשרות בונקרים לשעת חירום, מחשש להתקפה גרעינית שהיו אמורים להגן על אנשי ממשל וצבא ולשמש כמפקדות אזוריות וארציות (השם הרשמי של הפרויקט היה Emergency Government Headquarters - מפקדות חירום ממשלתיות). הבונקרים, חסיני נשורת גרעינית, נבנו בסודיות באזורים כפריים מחוץ לערים הגדולות והיו מסוגלים לאכסן עשרות אנשים למשך שבועות. הבונקרים מכונים בסלנג הקנדי "דיפנבונקרס", על שמו.

מדיניות פנים

חירויות האזרח, אינדיאנים והקוד הפלילי

באופוזיציה דיפנבייקר היה תומך ידוע ונועז של חירויות האזרח. בשנת 1958, כראש ממשלה, הבטיח להגן על הזכויות "המוגדרות ומובטחות במונחים מדויקים ופרקטיים לכלל האנשים על פי חוק הארץ". לאחר שנתיים של דיון אינטנסיבי על היתרונות של תיקון חוקתי המחייב את כל רמות השלטון לעומת העברת החקיקה הפדרלית ההצהרתית, דיפנבייקר בחר בחקיקה פרלמנטרית רגילה במקום תיקון חוקתי. הצעת החוק, הכריז, תשמש לחינוך אזרחים על זכויותיהם הקיימות ותשמש כריסון וכמדריך למחוקקים הפדרליים. דיפנבייקר הודה - בהיעדר תיקון חוקתי - כי הצעת החוק שלו הייתה רק צעד ראשון עבור קנדה, אך בכל זאת הייתה התחייבות לכלל האזרחים כי מעתה יכובדו זכויותיהם. הוא נאם לבית הנבחרים על המשמעות של השינוי הזה עבורו: ”אני יודע דבר על משמעות החקיקה עבור חלק מאנשינו שאינם בעלי שמות בריטים או צרפתים אלא לא קנדיים מכיוון שאני לא בן למוצא בריטי או צרפתי.”

הצעת החוק אומצה פה אחד באוגוסט 1960, ובדיעבד הייתה הישגו הבולט ביותר של דיפנבייקר. הוא הכיל שני סעיפי פעילות לעקוף את החקיקה, האחד מאפשר לפרלמנט לעקוף את הערבויות הכלולות בחקיקה, והשני הוא מצב חירום מלחמתי. החקיקה פורשה בזהירות על ידי בתי המשפט, אך הייתה לו חשיבות פוליטית למופת. תחת ראש הממשלה פייר אליוט טרודו, הוא יועבר לאמנת הזכויות והחירויות הקנדית, הכוללת את אותם פטורים גם כן. בהמשך שנת 1960 הרחיב הפרלמנט את הזיכיון הפדרלי לאוכלוסיית הילידים האמריקאים בקנדה. כרזת "מגילת זכויות האזרח" הקנדית הייתה הפעם הראשונה בה הוגדרו זכויות האזרח בקנדה. למגילה היה תוקף הצהרתי ומוסרי חשוב, אך היא לא נכללה בחוקה ולא עוגנה בחוקים עם סמכויות אכיפה שיאפשרו לבתי משפט לפסוק בהתאם לרוחה. כמו כן לא נמנעה אפשרות של בתי נבחרים של פרובינציות לחוקק חוקים מקומיים שיעמדו בסתירה למגילת הזכויות. אולם למגילה היה תוקף ציבורי והיא צוטטה בפסקי דין רבים כקו מנחה. רק ב-1982 נחקקו חוקים שעיגנו חלק מהפרקים.

בשנה שלאחר מכן עסק הקבינט של דיפנבייקר בנושא מצפוני אחר שהטריד את ראש הממשלה. במשך שלוש השנים לאחר שתפס את השלטון, הקבינט בדק את כל ההרשעה הפלילית הכרוכה בעונש מוות ארוך ומייסר, אישר כמה עונשים והטיל וטו על אחרים. משימתם הוקלה לאחר מעבר תיקוניו של שר המשפטים פולטון לחוק הפלילי, שיצרו שתי קטגוריות של עבירות רצח והגבילו את עונש המוות למגוון צר של עבירות מכוונות. ב-1960 החל דיפנבייקר להפעיל רפורמות בחקלאות וסיוע לחקלאים ומתיישבים בצפון, שסייעו להם לצאת מן המשבר הכלכלי. הוא אף מינה שרה ראשונה לקבינט שלו, הפעם הראשונה בה כיהנה בקנדה אשה במשרת שר. התקציב הראשון של ממשלת דיפנבייקר, בשנת 1958, היווה את קו השיא להוצאות נוספות לנוכח מיתון כלכלי, אך העדפתו של ראש הממשלה לסיוע לחקלאים בערבה ותוכנית בלתי מתואמת של פרויקטים לפיתוח בפרובינציות האטלנטיות ובמערב ערערה בהדרגה את התקציב.

המשבר הכלכלי

התקציבים השנתיים נקלעו לגירעון. מעבר לשכנועו שההגינות מחייבת דאגה חדשה לעניים, מובטלים, חולים וקשישים, דיפנבייקר נעדר מלהסדיר אסטרטגיה כלכלית קוהרנטית. כשהאבטלה המשיכה לגדול בשנים 1959, 1960 ו-1961 למרות הורדתן של הוצאות ציבוריות חדשות, דיפנבייקר הוטרד מהטענות של הליברלים כי "הזמנים הטוריים [השמרנים] הם זמנים קשים ורדופים בזיכרונות על אובדן השלטון של בנט בשנת 1935". בלחץ בלתי פוסק מצד קבינט למדיניות הרחבה, פלמינג התחיל לחלוק על אמונתו של דיפנבייקר כי השבת השגשוג נעשתה על ידי מדיניות הריבית המגבילה של בנק קנדה, דבר אשר הוביל להתנגדות חריפה של מושל הבנק הפדרלי, ג'יימס אליוט קווין. במשך חמישה חודשים בשנת 1961 דיפנבייקר ופלמינג ניהלו מאבק ציבורי ממושך עם קווין, כשדרשו את פיטוריו והוא סירב לקבלם. ניסיון הממשלה להדיח את קווין באופן פרלמנטרי כשל בהצבעה בסנאט. ב-14 ביולי, מרגע שקוין הורשה להשמיע את טענתו בפני ועדת סנאט, הוא הציע את ההתפטרות שסירב לה בעבר. הסכסוך הביא להסכמים בין הבנק לממשלה למניעת סכסוכים דומים בעתיד, אך ההשפעה הפוליטית המיידית הייתה לערער את האמונה העממית בכשירותו של משטר דיפנבייקר.

בקוויבק הפכה המהפכה השקטה את הפרובינציה ומקומות אחרים ברחבי קנדה לדורשי עירוב נרחב יותר של הקהילה הצרפתית בהליכים המדיניים. דיפנבייקר, שהיה עצמו דובר צרפתית, היה אדיש לסימני השינוי. הוא סירב לשקול הצעות לוועדה מלכותית בנושא פיוס קנדי ביחסי הממלכה המאוחדת–צרפת. באוטווה גלריית העיתונאים שהעריצה את ראש הממשלה בעבר התפכחה ויצאה נגדו כאשר התגלו נתונים על כשלי שיתוף פעולה בין ראש הממשלה והקבינט. חוסר הארגון של דיפנבייקר וחוסר ההחלטיות הגובר, ייאשו וחילקו את הממשלה שלו. כשפוזר בית הנבחרים לבחירות כלליות שיתקיימו ב-18 ביוני 1962 (יום הבחירות), הגדיר הכתב ג'יימס סטיוארט מהעיתון 'כוכב מונטריאול' את כל הקדנציה הפרלמנטרית של ראש הממשלה כ"לעיתים חסרת מטרה, לעיתים קרובות חסרת מזג ותמיד עשויה להתפרץ". כאשר מערכת הבחירות החלה, הממשלה עמדה בפני משבר מוניטרי גדול. מיתון מתמשך, סדרת גירעונות בתקציב, שלילת האיזון בסך הסחר השוטף ואי ודאות כללית בנוגע למדיניות הממשלה עוררו אובדן אמון בשוק החליפין שקידמה הממשלה. במשך שבועות מכר בנק קנדה עתודות זרות כדי לשמור על ערך הדולר הקנדי הצף באינפלציה גוברת ובמאי נאלץ הקבינט להפחית את שער הדולר ולהחליפו על 92.5 סנט (אמריקאים) על מנת למנוע קריסה מדורגת של המטבע. הפיחות הופנה באופן קיצוני נגד הממשלה על ידי העיתונות והאופוזיציה במהלך מערכת הבחירות.

דיפנבייקר ערך קמפיין בהתנגדות נוכח האופוזיציה הנמרצת של המפלגה הליברלית, המפלגה החדשה והמפלגה הדמוקרטית החדשה, ובקוויבק הכפרית עלתה מפלגת 'מראלי דס קרדיטס', שתחת מנהיגה הכריזמטי, ראל קואט, נתמכה בידי מפלגת התמיכה החברתית. מאז 1961, הקמפיין השמרני לא הציעה שום רפורמה לבוחרים. העיתון "גלוב אנד מייל" של טורונטו דיווח כי ”הקמפיין השמרני היה בעצם מופע של איש אחד עם מר דיפנבייקר בראשו. אם הם לא מצליחים לנצח, עליו לקחת את האשמה; אם הם כן ינצחו הוא יכול לתבוע את הניצחון, לא משנה כמה מושבים הם מאבדים, עושים זאת עבורו.” מבחינתו של דיפנבייקר, תוצאות הבחירות היו הרסניות. הוא שמר על אחיזתו בממשלה, אך בפרובינציות האטלנטיות, בקוויבק הכפרית, באונטריו העירונית ובקולומביה הבריטית, השמרנים איבדו את שליטתם. חמישה שרים איבדו את מחוזות הבחירה שלהם. דיפנבייקר החזיק 116 מושבים נגד 100 ליברלים, 30 לתמיכה החברתית ו-19 לדמוקרטים חדשים. בעקבות הקמפיין, ממשלת דיפנבייקר הסדירה כי קניות בדולרים אמריקאים חייבו הטלת מכס, צמצמה הוצאות ממשלתיות והוציאה לפועל הלוואות חירום מקרן המטבע הבינלאומית, ארצות הברית ובריטניה. דיפנבייקר נסוג לשבועות של התבודדות לפני שבנה מחדש את הממשלה שלו והתכנס מחדש אל מול הפרלמנט בסתיו.

הקדנציה השנייה ומשבר הגרעין

טיל BOMARC

בחירות 1962 ותוצאותיהן

בסופן של הבחירות של 1962 זכה דיפנבייקר ברוב דחוק והקים קואליציה שברירית. הוא האשים את ארצות הברית בהתערבות בתוצאות הבחירות. הסיבה לכך הייתה מחלוקת עמוקה בין ממשל דיפנבייקר לבין הממשל האמריקאי בנושא הגרעין. עם ביטול תוכנית האוורו חתמה קנדה על הסכם הגנה עם ארצות הברית במסגרתו רכשה קנדה מארצות הברית טילים מסוג בומראק (Bomarc) ומטוסי וודו (Voodoo). ארצות הברית דחקה בקנדה לחמש את הטילים בראש קרב גרעיני ולרכוש פצצות אטום כחלק ממעטפת ההגנה שאמורה קנדה לספק לארצות הברית מפני תקיפה סובייטית מצפון. דיפנבייקר סירב ל"גִרעוּן" ממספר טעמים. ראשית, הדבר מפר את הניקיון הגרעיני של קנדה, החיוני לה כגוף בעל מעמד מתווך בזירה הבינלאומית, מעמד אליו חתר דיפנבייקר תמיד ובפרט בזירת הפיקוח על הנשק הגרעיני. שנית, ארצות הברית שמרה לעצמה את הזכות להכריע בנוגע להפעלת הנשק הגרעיני שעל אדמת קנדה, תוך מה שנדמה כהפרת הריבונות הקנדית. שלישית, דיפנבייקר סירב לשמש שדה ניסויים לשכנה מדרום ולסכן את תושבי מדינתו בכך שיעמידם בזירת קרב גרעיני עתידי, אותו מעוניינת ארצות הברית להרחיק משטחה-שלה.

עוד כשקנדי ביקר באוטווה במאי 1961 המתח התגבר. דיפנבייקר הסביר את הקושי הפוליטי שלו לקבל החזקת ראשי נפץ גרעיניים לנוכח הרגש הגובר נגד הגרעין ברחבי הארץ; קנדי הגיב כי כישלון חימוש הנשק החדש יהפוך את קנדה למדינה נייטרלית במלחמה הקרה. כשדיפנבייקר גילה בטעות תזכיר חסוי של הבית הלבן המייעץ לקנדי "לדחוף" את קנדה במספר נושאים, ראש הממשלה בחר להתעלם מעצת עובדיו מלהציג אותה לקנדי, במקום להגיש אותה לשימוש פוטנציאלי עתידי נגד הנשיא. (התזכיר הודלף לציבור במהלך מערכת הבחירות בשנת 1963) משא ומתן רשמי להסכם על ראשי הנפץ לא התקדם באווירה זו של חוסר אמון - אם כי באותה תקופה קנדי ​​לא הגיש תלונה פומבית על היסוסה של קנדה. בעת משבר הטילים בקובה ב-1962 סירב לאשר העמדת כוחות צבא קנדיים בכוננות עליונה, שר ההגנה שלו העמיד את כוחותיו בכוננות על אף שלא קיבל לכך הנחיית קבינט.

משבר הגרעין ונפילתו של דיפנבייקר

ביולי 1962 נפל דיפנבייקר, שבר את קרסולו ורותק לבית חולים. בינתיים היחסים הטובים של ממשלת דיפנבייקר עם ממשלת בריטניה הלכו ונמוגו. הכבוד הראשוני של ראש הממשלה מקמילן התקרר כאשר דיפנבייקר נקט עמדה חזקה ונחרצת באופן בלתי צפוי בנושא החברות של דרום אפריקה בחבר העמים הבריטי, ונעלם למעשה מפעילות בציבור כשקנדה מתחה ביקורת על הבקשה הבריטית לכניסה לקהילה הכלכלית האירופית, או לשוק המשותף. דיפנבייקר והנציב העליון שלו, אלכסנדר דרו, ראו בבקשה הבריטית בגידה ברגשות ובאינטרסים הכלכליים של קנדה ופעלו כדי לערער את הצלחתה בהיעדר ערבויות מסחריות מוצקות לחברי חבר העמים. דיפנבייקר הגיש תלונות תכופות על חוסר ההתייעצות של בריטניה עם שותפותיה למדינות חבר העמים בנושא ולקח סיפוק פרטי מרמזים לחוסר אמינות של צרפת בעניין (על הבקשה הבריטית הוטל וטו על ידי הנשיא הצרפתי דה גול בינואר 1963). דעת הקהל הקנדית בעניין הייתה חלוקה, אך המוניטין של ממשלת קנדה התערער על ידי הערות בעיתונות לפיהן היה דיפנבייקר מתנשא וחסם את הגעת תגובתה של בריטניה בעניין לידיעת הציבור הקנדי הרחב.

המשא ומתן עם ארצות הברית התמוסס במהירות, וושינגטון העלתה את הלחץ ביחסי המדינות בכך שהאשימה את ממשלת דיפנבייקר בשקר ובהזנחת התחייבויותיה הצבאיות לנוכח משבר הטילים בקובה. האופוזיציה התאחדה כדי לגנות את החלטיותו של דיפנבייקר וב-5 בפברואר 1963 הובסה ממשלתו בבית הנבחרים והתפזרה לקראת בחירות נוספות. המשבר המחריף היווה שעת כושר ליריבו מן המפלגה הליברלית, אשר תמך בחיזוק הקשרים עם ארצות הברית ובהידוק חוזה ההגנה, תוך אימוץ מדיניות הגרעין האמריקאית, לערער את יסודות הקואליציה השבירה של דיפנבייקר. זאת ועוד, גם בתוך מפלגתו של דיפנבייקר עצמה נבעו סדקים וב-4 בפברואר 1963 התפטר שר ההגנה שלו, דאגלס הארקנס, שתמך בגירעון. יומיים לאחר מכן התמוטטה הקואליציה.

דיפנבייקר נכנס למערכת הבחירות בשנת 1963 עם קבינט מתפורר. חמישה שרים ראשיים ועוד שרים אחרים נוספים התפטרו או פרשו. העיתונים התומכים של דיפנבייקר, 'הטלגרם של טורונטו', 'הגלוב ודואר', וכל העיתונים מלבד ארבעה אחרים ברחבי הארץ, נטשו את תמיכתם בקמפיין השמרני. ארגון המפלגה התמוטט - אף על פי שמנהלי הקמפיין העיקריים שמרו על נאמנותם למנהיג המפלגה. יומיים בלבד לאחר תחילת קמפיין הבחירות הכריז דיפנבייקר כי יפעל לריכוך מדיניותו כלפי ארצות הברית כהבטחת בחירות שנועדה להשיג תמיכה עממית נרחבת יותר. דיפנבייקר יצא למסלול הקמפיין שנלחם ב"ממשלה האמריקאית ומאתגריו הליברלים". כשחצה את המדינה במסע נאומים, כשברך את המצביעים בתחנות רכבת קטנות בקור העז, הוא קיבל השראה ממסע הבחירות של הנשיא האמריקאי הארי טרומן בבחירות לנשיאות ארצות הברית 1948. הציבור הכפרי, הערבה והעיירה הקטנה שלו הגיב בהתלהבות כשהוא לעג למפלגה הליברלית ולמשרד החוץ האמריקני. לאורך כל הקמפיין התמיכה השמרנית נותרה יציבה ואילו זו של הליברלים פחתה עד שב-8 באפריל (יום הבחירות), דיפנבייקר הותיר את המנהיג הליברלי פירסון בחמישה מושבים פחות מרוב מוחלט. דיפנבייקר עם זאת הפסיד בבחירות עם 95 מושבים בלבד והתפטר מתפקידו בעוד פירסון נכנס למשרדו של ראש הממשלה דרך הקמת ממשלת קואליציה ב-22 באפריל. עם הפסדו בבחירות ומינויו של פירסון לראש הממשלה החדש מטעם המפלגה הליברלית, דיפנבייקר הפך לראש האופוזיציה.

ראש האופוזיציה

נס קנדה האדום

דגל "עלה האֶדֶר"

ישראל, דגל קנדה ופוליטיקה

בסוף 1963 ערך דיפנבייקר ביקור של למעלה משבוע בישראל ובו התקבל אצל ראשי המדינה, אף על פי שלא היה עוד ראש ממשלה. הוא ערך ביקורים רבים ברחבי המדינה והתקבל בכבוד ובחיבה. בין לבין היה אורח כבוד של נשיא מדינת ישראל, זלמן שזר. בסופו של מסעו יצא בהצהרה כי לפי הבנתו השתפרו יחסי ישראל - ארצות ערב.

במשך שלוש שנים וחצי המשיך דיפנבייקר כמנהיג האופוזיציה במאבק ממושך מצד גורמים במפלגתו שלו, אך נותר אגרסיבי ומאיים כלפי יריביו הליברלים בבית הנבחרים. הוא השליך שערוריות מביכות עבור הממשלה בזו אחר זו - כולן היו מעורבות בפעילות חברי המפלגה מקוויבק. רוב המקורבים בתקופת הממשל שלו, בהם יועציו, התלויים בו בשל הצלחתם בפוליטיקה, נותרו נאמנים. דיפנבייקר הוביל מדיניות לפיה קנדה היא חלק בלתי נפרד מהכתר הבריטי. הוא התנגד לחבירתה של בריטניה לשוק האירופאי המשותף וטען שבכך היא מחזקת את ההקשר היבשתי, מנתקת את הקשר עם קנדה ומותירה לה כבעלת ברית יחידה את ארצות הברית, שממדיניותה התוקפנית סלד. הוא גם התנגד למהלך הראשון שהובילה הממשלה הליברלית החדשה, אימוץ דגל "עלה האֶדֶר", וטען בתוקף שעל קנדה להמשיך ולדבוק בנס קנדה האדום. דיפנבייקר הוביל דיון ציבורי טעון ויצרי שנקרא דיון הדגל הגדול, אך הוא הפסיד במאבקו זה ובראשית 1965 נקבע דגל עלה האדר כדגלה הרשמי של קנדה.

פירסון, שהוטרד והוסחה דעתו מהתקפותיו הבלתי פוסקות של דיפנבייקר בבית הנבחרים, קרא לבחירות ב-8 בנובמבר 1965, בתקווה להעניק מכה אנושה לאופוזיציה השמרנית שלו. יריבים שמרנים ישנים בהנהגת המפלגה חזרו לשיח הציבורי ולפעילות הפוליטית בתקווה לחיים פוליטיים אחרי דיפנבייקר, בעוד מנהיג המפלגה עצמו חלם לחזור לשלטון. בגיל 70 ניהל קמפיין לאומי נמרץ נוסף. פירסון לא הצליח למצוא שום נושא ברור להדגיש עליו את היציאה לבחירות נוספות מוקדם מהתאריך הנקבע במקור, מעבר לקריאתו לממשלת רוב ליברלית יציבה ולהשמדת יריבו הפוליטי ארוך השנים, אך נראה לאורכן של הבחירות כי המאבק בין פירסון ודיפנבייקר לא תסס. שוב השמרנים של דיפנבייקר שללו מהנהגת המפלגה הליברלית את הרוב שלו היא ייחלה. השמרנים, עם 97 מושבים, החזיקו בשני מושבים יותר מבעבר, וכך גם הליברלים עם 131 מושבים (שלושה מושבים פחות מהשגת רוב). המפלגה הדמוקרטית החדשה, שמנתה 21 מושבים לאחר הבחירות, זכתה בארבעה מושבים חדשים, ואילו מפלגות הנוצרים והנושים החברתיים (אשר התפצלו) ספגו הפסדים.

ירידה מהנהגת המפלגה

בשלב זה הסכסוך הפוליטי בין דיפנבייקר לפירסון הפך לאגרסיבי יותר משהיה קודם לכן. 1966 החלה עם ההתקפות המחודשות של דיפנבייקר על אחדותה הרופפת של הממשלה הליברלית, מה שגרם לתביעות נגד ממשלו שלו על כך שלא פעל בעניין ביטחוני. חקירה שיפוטית שנערכה על ידי השופט ווישארט פלט ספנס, שמונתה לבחון את מה שנודע כפרשת מונזינגר, הייתה למעשה חקירה לאחר מעשה של שיקול הדעת המדיני שהפעילה ממשלת דיפנבייקר. דיפנבייקר, פולטון ועורכי דינם נסוגו במחאה מהחקירה באמצע הדיונים. בדו"ח הסופי לא נמצאה שום פגיעה בביטחון הלאומי, אך דיפנבייקר נתקף על כך שלא הצליח לפטר את המשנה לשר ההגנה המשנה שלו, פייר סביני, כשנודע לו על הקשר של סביני עם גרדה מונסינגר, שככל הנראה התגלתה מאוחר יותר כפעילה סובייטית בדרג נמוך. הקרב השני של דיפנקבייקר ב-1966 סבב בתוך מפלגתו, שם נאבק להסדיר את סמכותו במשרדי המפלגה ובאחדות הלאומית ולשמר את ההנהגה שלו. התפרצויות חוסר שביעות הרצון התרבו, אך בהיעדר מערכת רשמית של פריימריז פנים-מפלגתיים, דיפנבייקר ראה כמובן מאליו כי כהונתו אינה מוגבלת. לאחר שהשתכנע שהמנהיג לא ייקח פרישה מרצון, הציע נשיא המפלגה, קמפ דלתון, רפורמה בחוקת המפלגה כדי לדרוש הצבעה אוטומטית בשאלה האם לערוך כינוס מנהיגות בעקבות ההפסד בבחירות הכלליות. דיפנבייקר עמד באתגר של קמפ בכך שהאשים אותו בדקירת גב, אך הוא הסכים על כינוס מנהיגות שיתקיים ב-1967.

במהלך תכנון הוועידה סירב דיפנבייקר לאשר את מועמדותו להנהגת המפלגה. לבסוף, הוא עמד לבחירה מחודשת באופוזיציה לקראת החלטת ועידה העולה מוועידת המדיניות של המפלגה, שדיברה על טיפוח מדיניות לאומית המבוססת על גבי "שני העמים המייסדים" של קנדה או על "מדינות הדוקס". (טיוטת ההחלטה תיארה למעשה מדינה "המורכבת מתושביה המקוריים של הארץ הזו ושני העמים המייסדים [מדינות דוקס; שהיוו למעשה את בריטניה וצרפת] בעלי זכויות היסטוריות, שבנוסף להם הצטרפו אנשים ממדינות רבות וממשיכים להצטרף אליהם") "הצעה זו", דיפנבייקר אמר לעיתונאים, ”תשים את כל הקנדים שמקורם הגזעי אחר מאשר בריטי וצרפתי בתפקיד של אזרחים משניים. כל חיי, אחד הדברים שניסיתי לעשות הוא להביא לאזרחות זו אזרחות שאינה תלויה בגזע או בצבע, בספירת דם או במוצא.” חזונו של דיפנבייקר "קנדה אחת" פירושו שוויון לאנשים פרטיים ומקומיים באשר הם, אך הוא לא יכול היה לקבל את הרעיון של "עמים מייסדים" או "אומות" אשר כללו קהילות מסוימות תוך אי הכללה של אחרות. הפנייה המוכרת שלו לשוויון - תמיד בהסתמך על ניסיונו האישי - הייתה מיועדת לאופוזיציה חריפה בתקופה שהמדינה הפכה למורכבת מיותר מהגרים שונים. בהצבעה הראשונה להנהגת המפלגה הוא הפסיד ונקבע במקום החמישי.

תום הקריירה הפוליטית וסוף חייו

במשך 12 שנים נוספות וארבע בחירות כלליות נוספות, 1968, 1972, 1974 ו-1979, נשאר דיפנבייקר חבר בבית הנבחרים. במשך כמה שנים ההשפעה והסמכות הבולטים שלו על הספסלים האחוריים השמרניים הקשה על הסדר הסמכות ההנהגתית עבור כל מנהיג חדש של המפלגה ובמשך שארית חייו המשיך דיפנבייקר להצליח בריתוק תשומת הלב של הבית ולהביך את השרים בשאלותיו החריפות והסרקסטיות וביכולתו הרטורית. בשנת 1968 הציע להעביר את שגרירות קנדה בישראל מתל אביב לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. ביום השנה ה-30 שלו כחבר הפרלמנט, בשנת 1970, הוא התבדח שהוא יחיה כשנות חייו של משה רבנו. שש שנים אחר כך הוא מונה לחבר מסדר עמיתי הכבוד במעמד הצטיינות ועם השנה החדשה הוא נסע בגאווה לבריטניה איפה שהמלכה העניקה לו את העיטור בטירת וינדזור. באמצע שנות השבעים פרסם שלושה כרכים של זיכרונות שנכתבו ברוחות רפאים. הוא ניהל את מערכת הבחירות האחרונה שלו בבריאות לקויה באביב 1979.

דיפנבייקר פרש למשרת נשיא אוניברסיטת ססקצ'ואן, משרה בה נשא עד מותו. ב-1975 נחלץ לעזרת ישראל כאשר תבע, יזם ודחף חקיקה בפרלמנט הקנדי שתתנגד באופן מפורש להחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם שהשוותה את הציונות לגזענות, ההחלטה עברה פה אחד וקנדה התנגדה להחלטה במליאת האו"ם. בשנת 1976 היה חבר כבוד בעת פתיחת ועידת המפלגה השמרנית באוטווה וזכה לתשואות ממושכות. הוא זכה לכיבודים הבאים: חבר מועצת המלוכה של קנדה, חבר החברה המלכותית של קנדה ואביר מסדר הכבוד של חבר העמים הבריטי (Order of the Companions of Honour). ב-16 באוגוסט 1979 נפטר דיפנבייקר באוטווה מאוטם שריר הלב. ארונו נשלח לססקטון ברכבת לקבורה באוניברסיטת ססקצ'ואן. על ארונו הונח דגל קנדה הרשמי, אך הוא כוסה בנס קנדה האדום, כאות כבוד למאבקו של דיפנבייקר.

הלווייתו הממלכתית של דיפנבייקר הייתה המורכבת ביותר בתולדות קנדה. הוא תכנן בחייו את מהלכה בקפידה בהתייעצות עם מחלקת הפנים. במשך שלושה ימים היה ארון הקבורה הפתוח שלו מונח באולם הכבוד הפרלמנטרי לפני שהועבר במצעד טקסי לקתדרלת כריסט צ'רץ' לשירות דו-דתי (גם של הכנסייה הקתולית וגם של הכנסייה הפרוטסטנטית). מאוטווה, רכבת הלוויות בת שמונה מכוניות הובילה את הארון ולמעלה מ-100 נוסעים מערבה לפרינס אלברט וססקטון, עם עצירות שתוכננו אך לא נקבעו לפרטים לקהל האבל לאורך הדרך. על גדותיו של נהר ססקצ'ואן הדרומי, נקבר "הצ'יף הזקן" ליד מרכז ג'ון ג'. (ג'ורג') דיפנבייקר הנכבד על שמו, שהוקם בשטח אוניברסיטת ססקצ'ואן כדי לאכלס את רישומיו וחפציו האישיים. ראש הממשלה השמרני החדש, צ'ארלס ג'וזף "ג'ו" קלארק, נשא את ההספד מטעם הממשלה, ותיאר את דיפנבייקר כ"פופוליסט הגדול של הפוליטיקה הקנדית... אדם שאין להשוות לו, שנולד לקבוצת מיעוטים, שגדל באזור מיעוט, מנהיג מפלגת מיעוט, שהמשיך לשנות את טבעה של ארצו ולשנות אותה לצמיתות." גופת אשתו הראשונה המנוחה אוליב הועברה מאוטווה לשכב לצידו.

מורשת

פסלו בגבעת הפרלמנט באוטווה

בקנדה נחשב עדיין דיפנבייקר כדמות מעוררת מחלוקת. אין ערעור על תדמיתו העולמית כאיש זכויות האדם והאזרח וכמי שיצר קשר בלתי אמצעי עם "האדם הפשוט". בשנותיו הארוכות בפוליטיקה מעולם לא דבק בו רבב חשד לחוסר יושר אישי. התנגדותו לגירעון ארצו זכתה לעדנה ציבורית לאחר ירידתו מן הבמה הפוליטית וראש הממשלה פייר אליוט טרודו סילק את הנשק הגרעיני מקנדה ב-1971. בקרב רבים מצעירי המפלגה השמרנית-פרוגרסיבית מהווה דיפנבייקר את הנציג המובהק של האידאולוגיה והתדמית המפלגתית.

רוב הפרשנים וההיסטוריונים לא היו אדיבים בהערכותיהם כלפי דיפנבייקר. כל חייו הבוגרים של דיפנבייקר כוונו לקראתה של קריירה פוליטית. הוא נודע בשאפתנות ותחושת אי צדק שהיא אישית ומקומית כאחד, נחישות להצליח במרכז הפוליטיקה הקנדית באוטווה ובכך לאשר את שוויון זכויותיהם של אלה שלפיו הוצאו מהכוח וההשפעה בקנדה. גישותיו עוצבו בשנות העשרים והשלושים, כאשר חיי הציבור הקנדיים נשלטו על ידי מעגל מיוחס של פוליטיקאים באונטריו וקוויבק במפלגות הליברליות והשמרניות. עם זאת בעיסוקו האישי והמערבי, הוא לא הצליח להשיג את תמיכתם רבת ההשפעה של הקנדים הצרפתים ברחבי המדינה, שרובם טענו על הדרה מתפקיד מלא בחיים הלאומיים. עבור קנדים רבים מאוד שמו הוא עדיין בראש ובראשונה האיש שהרג את פרויקט האוורו ארו. על שמו נקרא אגם בססקצ'ואן, בית ספר ללימודי קנדה באוניברסיטת ססקצ'ואן, שדה התעופה של ססקטון ומספר רב של מוסדות אחרים. בישראל נקראת על שמו דרך דיפנבייקר בפארק יצחק רבין, ליד שער הגיא.

בעל נחישות נדירה שחיזקה ולא התעמתה על ידי הקלות ותבוסות מוקדמות, טיפח דיפנבקר כישרון רטורי שנחשב להיות מהגדולים בהיסטוריה הקנדית במקור כעורך דין פלילי אשר שימש אותו היטב כחבר באופוזיציה, אם כי פחות כחבר בממשלה. הוא היה קנדי ​​בעל אופי תרבותי בריטי עם קשר רגשי לקשר עם מוסדות המלוכה והמוסדות הפרלמנטרים של קנדה כאחד. אמונותיו בנושא מדיניות הרווחה והתעסוקה עוצבו בשנות הארבעים על ידי ניסיונו מהשפל הגדול בערבות והקבילו באופן חלקי לדעותיהם של מנהיגים ליברלים. לעומת זאת, בגישתו למדיניות הפיסקלית והומניטרית, הוא נשאר שמרן. לפי הטמפרמנט דיפנבייקר מעולם לא היה שחקן קבוצתי. לאחר שהחלה הנהגתו בראשות הממשלה, ניכר במהירות כי הוא אינו היה מסוגל לייצר הרמוניה בקבינט שלו, וגם לא יכול להשתלט על המורכבות הטכנית של מדיניות פיננסית, ביטחון וחוץ. הוא היה המום מבעיות הממשל ופעל בחופשיות רבה יותר בבית הנבחרים ובתיקים הפליליים בבית המשפט, איפה שהודגש מלוא כישרונו. שם, הוא היה מלודרמטי ומתנשא, קומי להפליא, גחמני וסרקסטי. הוא הציג מופע רטורי מוצלח ביותר אשר סחף את דעת הקהל הקנדית פעמים רבות. הוא היה אחד המנהיגים הדמוקרטיים שלפני העידן הטלוויזיוני, שחיפשו כיוון וביטחון עצמי על ידי חיבור פנים אל פנים עם מצביעיו ולא על ידי סקרים, קבוצות מיקוד וניהול דעות. לאורך שנותיו בפוליטיקה הוא שמר על גרעין של פוליטיקאים נאמנים מחויבים מאוד עד סוף חייו. המפלגה השמרנית הפדרלית שהוא החיה נשארה דומיננטית במחוזות הערבה במשך 25 שנה לאחר שעזב את ההנהגה.

לקריאה נוספת

• Diefenbaker, John. One Canada, Memoirs of the Right Honourable John G. Diefenbaker: The Tumultuous Years 1962 to 1967. Toronto: Macmillan of Canada, 1977. מסת"ב 0-7705-1331-X.
• Newman, Peter C. Renegade in Power: The Diefenbaker Years. Toronto: McClelland and Stewart, 1963. מסת"ב 0-7710-6747-X.
• Stursberg, Peter. Diefenbaker: Leadership Gained 1956-62. Toronto: University of Toronto Press, 1975. מסת"ב 0-8020-2130-1.
• Stursberg, Peter. Diefenbaker: Leadership Lost 1962-67. Toronto: University of Toronto Press, 1976.
• Van Dusen, Thomas. The Chief. Toronto: McGraw-Hill, 1968.
• The diplomacy of prudence: Canada and Israel, 1948-1958 מאת Zachariah Kay

קישורים חיצוניים

• יחסי ישראל-קנדה (באנגלית)
• עובדות קצרות (באנגלית)
• דף באתר ביוגרפיות קנדיות (באנגלית)
• ארכיון כתבות רשות השידור הקנדית אודות דיפנבייקר (באנגלית)
• ג'ון דיפנבייקר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ג'ון דיפנבייקר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33203708ג'ון דיפנבייקר