נלסון מיילס
 | |||||||
| דיוקן צבאי | |||||||
| לידה |
8 באוגוסט 1839 וסטמינסטר, מסצ'וסטס, ארצות הברית  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
15 במאי 1925 (בגיל 85) וושינגטון די. סי., ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות הלאומי ארלינגטון | ||||||
| כינוי | "הטווס האמיץ" | ||||||
| השתייכות | |||||||
| תקופת הפעילות | 1861–1903 (כ־42 שנים) | ||||||
| דרגה | לוטננט גנרל | ||||||
| תפקידים בשירות | |||||||
| |||||||
| פעולות ומבצעים | |||||||
| תפקידים אזרחיים | |||||||
|
חתימה  | |||||||
נֶלְסוֹן אַפְּלָטוֹן מָיילְס (באנגלית: Nelson Appleton Miles; 8 באוגוסט 1839 – 15 במאי 1925) היה קצין בכיר בדרגת לוטננט גנרל בצבא ארצות הברית ששימש כאחרון נושאי התואר "הגנרל המפקד" בין השנים 1895–1903 לפני שהוחלף בראש המטה הכללי של צבא ארצות הברית. בתקופתו שירת במלחמת האזרחים האמריקנית, מלחמות האינדיאנים ומלחמת ארצות הברית–ספרד.
ביוגרפיה
תחילת הקריירה
מיילס, שנולד בחוות משפחתו במסצ'וסטס, היה פקיד מוכר בחנות כלי אוכל עם הכרזת העצמאות של קונפדרציית המדינות של אמריקה ופרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. הוא הצטרף לצבא כמתנדב ונלחם למען האיחוד בכמה מהקרבות החשובים ביותר במלחמה, כולל פרדריקסבורג, והמערכה באפומטוקס. נפצע ארבע פעמים, עלה בדרגה והפך לגנרל חיל המתנדבים וזכה במדליית הכבוד של הקונגרס על גבורתו האישית בשאנלרסוויל.
מלחמות האינדיאנים
ערך מורחב – מלחמות האינדיאנים
לאחר מלחמת האזרחים מילא מיילס תפקיד מוביל כמעט בכל שלב במסע הצבא נגד שבטי המישורים הגדולים במסגרת מלחמות האינדיאנים. בשנים 1874–1875 הוא היה מפקד שדה בכוח שהביס את קיובה, קומאנצ'י ודרום סו לאורך הנהר האדום.
בשנים 1876–1877 הוא הוביל את מסע חורף שסרק את המישורים הצפוניים לאחר תבוסה מרכזית בשנה הקודמת, ואילץ את לקוטה ובעלי בריתם להסתייג. ואז, בחורף 1877, הוא הסיע את חייליו בצעדה כפויה ברחבי מונטנה כדי לעצור את שבטי האינדיאנים של נז פרסה בראשות הצ'יף ג'וזף שחמק או הביס כל יחידה שנשלחה נגדו במהלך נסיגה של 1,500 קילומטרים מאורגון עד הגבול עם קנדה (דאז האימפריה הבריטית).
במהלך שארית הקריירה שלו מיילס היה מסתכסך עם הגנרל אוליבר הווארד, שחייליו רדפו בעקשנות אחר שבט נז פרסה לאורך 1,500 הקילומטרים האלה, באשר מי ראוי בצדק לזכות בלכידתו של ג'וזף.
מיילס זכה לבוז של קצין עמית אחר בשנת 1886, כשהחליף את הגנרל ג'ורג' קרוק כמפקד המערכה נגד שבטי האפאצ'י תחת פיקודו של ג'רונימו באריזונה. קרוק הסתמך רבות על צפייה וסריקה של האפאצ'י במאמציו לתפוס את מנהיג שבט צ'יריצ'ואה, אך מיילס החליף את הסיירים והסורקים בכוחות שנסעו בסופו של דבר למעלה משלושת אלפים קילומטרים בעקבות ג'רונימו וחבורתו דרך הרי סיירה.
לבסוף, לאחר לחץ ממושך מהממונים, מיילס שלח מספר צופי אפאצ'י (בני שבט האפאצ'י שהתגייסו לצבא ארצות הברית) שיסייעו במשא ומתן על כניעה, בתנאים שלפיהם ג'רונימו וחסידיו הוגלו לריכוז בשמורת אינדיאנים בפלורידה. מיילס הגלה את צופי אפאצ'י גם לפלורידה, אף על פי שהם גויסו באופן רשמי לחברי הצבא. על פעולה זאת אשר נחשבה לבגידה של מיילס קרוק מעולם לא סלח לו.
הגנרל המפקד
מרד בשנת 1890 שהורם בידי שמורות לקוטה החזיר את מיילס שוב לשטח. במאמץ להחזיר את השלום בכל האזור, מיילס כיוון תנועות כוחות שהבהילו בלי הבחנה שבטי לקוטה רבים אשר על כן עזבו את ניסיון המרידה. מיילס הגיב להתפתחויות של מרידות אלה בכך שעבד באגרסיביות ליישם את אמונתו ארוכת השנים שיש לפרק מנשק בכוח ולהניח את תחת שליטה צבאית את השבטים הבדלנים.
בשנותיו המאוחרות יותר, מיילס פיקד על הכוחות שפעלו לעצור את מהומות שביתת פולמן בשנת 1894, והיה הגנרל המפקד של הצבא במהלך מלחמת ארצות הברית–ספרד. מיילס התעניין במיוחד בכיבוש פוארטו ריקו, ואף המליץ על פלישתו של האי לפני זו של קובה. הוא הוביל באופן אישי את הפלישה לפוארטו ריקו, שהתחילה בעיר גואניקה. הוא היה ראש הממשל הצבאי הראשון שהוקם באי, ופעל גם כראש צבא הכיבוש וגם כמנהל העניינים האזרחיים.
הוא פרש משירות בשנת 1903, לקראת סוף התפקיד הוא אישר באמונתו כי לבוגרי וסט-פוינט היה יתרון לא הוגן בקידומים צבאיים ובסך הכל היו הם פחות מסוגלים לפקד מאשר אלו שעלו בדרגות כמוהו, דרך פעולות בשטח.
נשיא ארצות הברית, תאודור רוזוולט נתן למיילס את הכינוי "הטווס האמיץ" על גבורתו.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- נלסון מיילס, העולם של 1898
30143367נלסון מיילס