הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1920
| |||||||||||
| הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1920 | |||||||||||
| 2 בנובמבר 1920 | |||||||||||
| בסך הכול היו 531 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים היו דרושים 266 קולות אלקטורלים כדי לנצח | |||||||||||
| שיעור ההצבעה | 49.2% | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
| ||||||||||
| מועמד | ג'יימס מידלטון קוקס | וורן הרדינג | |||||||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | המפלגה הרפובליקנית | |||||||||
| מדינת מוצא | אוהיו | אוהיו | |||||||||
| סגן | פרנקלין דלאנו רוזוולט | קלווין קולידג' | |||||||||
| אלקטורים | 127 | 404 | |||||||||
| מדינות | 11 | 37 | |||||||||
| מספר הקולות | 9,139,661 | 16,144,093 | |||||||||
| אחוזים | 34.2% | 60.3% | |||||||||
 חלוקת האלקטורים לפי מדינה | |||||||||||
| הזוכה: וורן הרדינג | |||||||||||
הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1920 היו מערכת הבחירות הנשיאותיות ה-34 בתולדות ארצות הברית, והתרחשו ב-2 בנובמבר 1920. המפלגה הרפובליקנית בחרה כמועמדה את המו"ל והסנאטור וורן הרדינג מאוהיו, בעוד שהמפלגה הדמוקרטית בחרה במו"ל ובמושל אוהיו, ג'יימס מידלטון קוקס. הנשיא היוצא וודרו וילסון, הדמוקרט, בחר לא לרוץ לתקופת כהונה שלישית עקב בריאות רעועה. הנשיא לשעבר תיאודור רוזוולט היה המועמד הרפובליקני המוביל, אך בריאותו קרסה ב-1918 והוא מת ב-1919, בלי יורש למורשת הפרוגרסיבית שלו. כשוילסון ורוזוולט לא היו במירוץ, שתי המפלגות הגדולות הריצו מועמדים לא ידועים יחסית מהמדינה העשירה בקולות, אוהיו. כסגנו, בחר קוקס בפרנקלין דלאנו רוזוולט, בן דוד מדרגה חמישית של תיאודור רוזוולט, שיבחר לנשיאות בעצמו ב1932.
הרדינג כמעט התעלם מקוקס וניהל מסע בחירות נגד וילסון, וקרא ל"חזרה לנורמליות". עם תקציב גדול פי ארבעה מהדמוקרטים, הרדינג ניצח ניצחון סוחף וזכה ב-37 מדינות, כולל ניצחון רפובליקני ראשון באריזונה, ניו מקסיקו ואוקלהומה (אז שלוש המדינות החדשות באיחוד).
הבחירות הושפעו מהאווירה החברתית והסביבה הפוליטית האמריקנית עקב תוצאות מלחמת העולם הראשונה, שגרמו לתגובה העוינת כלפי מדיניות החוץ של וילסון, והתנגדות לרפורמות של העידן הפרוגרסיבי. השגשוג של זמן המלחמה קרס. תמיכתו של וילסון בכניסת ארצות הברית לחבר הלאומים הובילה לתגובה בדלנית, שפגעה ביכולתו להשפיע כנשיא. מעבר לים היו מלחמות ומהפכות. בחזית הפנימית, 1919 הייתה רוויה בשביתות בתעשיות הבשר והפלדה, ומהומות גזעיות גדולות בשיקגו ובערים אחרות. פיגועים בוול סטריט גרמו לפחד מרדיקלים וטרוריסטים. הקהילות האיריות-קתוליות והגרמניות זעמו על וילסון שחבר לבריטניה, אויבת מדינותיהן, ומעמדו הפוליטי ירד לאחר השבץ שלקה בו ב-1919, שמנע ממנו לדבר בעצמו.
הפרש הניצחון של הרדינג, 26.2% מהקולות (60.3% לעומת 34.1%) הוא ההפרש הגדול ביותר בין אחוזי הקולות בבחירות נשיאותיות מאז "עידן הרגשות הטובים" שכלל את ניצחונו של ג'יימס מונרו בבחירות בשנת 1820. למרות זאת, אחוזי התמיכה שהרדינג זכה להם נשברו בידי פרנקלין רוזוולט ב-1936, לינדון ג'ונסון ב-1964 וריצ'רד ניקסון ב-1972.
בחירות אלו היו הראשונות מאז כניסתו לתוקף של התיקון התשעה עשר לחוקת ארצות הברית ב-18 באוגוסט 1920, שהתיר לנשים להצביע, ולכן היו הראשונות בהן נשים מכל 48 המדינות יכלו להצביע (בבחירות הקודמות רק שלושים מדינות נתנו זכות הצבעה לנשים). כתוצאה מכך, כמות המצביעים עלתה מאוד, מ-18.5 מיליון ב-1916 ל-26.8 מיליון. מערכת הבחירות הזאת הייתה הראשונה מבין שלוש בהן נבחר סנאטור להיות נשיא (האחרות היו ב-1960 וב-2008.
מועמדים
מועמדים רפובליקניים
- וורן הרדינג, סנאטור מאוהיו
- ליאונרד ווד, גנרל מניו המפשייר
- פרנק לואדן, מושל אילינוי
- היירם ג'ונסון, סנאטור מקליפורניה
- ויליאם ספרול, מושל פנסילבניה
- ניקולס באטלר, מועמד לסגנות הנשיאות ב-1912 מניו יורק
- קלווין קולידג', מושל מסצ'וסטס
- רוברט לה פולט, סנאטור מוויסקונסין
ב-8 ביוני, הוועידה הרפובליקנית הלאומית נפגשה בשיקגו. המירוץ היה פתוח, והוועידה התחלקה בין הגנרל ליאונרד ווד מניו המפשייר ובין פרנק לואדן, המושל מאילינוי.
אחרים שרצו לקבל את המועמדות היו הסנאטור וורן הרדינג מאוהיו, היירם ג'ונסון מקליפורניה, מיילס פוינטדקסטר מוושינגטון, המושל קלווין קולידג' ממסצ'וסטס, הנדבן הרברט הובר, וניקולס באטלר. הסנאטור רוברט לה פולט לא ניסה להתמודד, אך המשלחת מוויסקונסין תמכה בו בכל מקרה. הרדינג קיבל את המועמדות בסיבוב העשירי, לאחר שכמה צירים עברו לתמוך בו.
מועמדותו של הרדינג, שנקבעה במשא ומתן בין מנהיגי המפלגה ב"חדר מלא עשן", נהגתה בידי מנהלו הפוליטי, הארי דוהרטי, שהפך לאחר מכן לתובע הכללי בממשלו. לפני הוועידה, אמר דוהרטי שהוא לא חושב שהרדינג ייבחר בשלושת הסיבובים הראשונים, אולם ככל שהצירים יהיו עייפים יותר, חבריו של הרדינג יבחרו בו ומנהיגי המפלגה יסכימו לכך.
לאחר שנבחר המועמד לנשיאות, מנהיגי המפלגה והסנאטור הרדינג המליצו לבחור בארווין לנרוט כסגנו, אולם הצירים מרדו ובחרו בקולידג' להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא, בגלל הפופולריות שלו בעקבות שביתת השוטרים בבוסטון.
| מועמד לסגנות נשיאות | סיבוב ראשון |
|---|---|
| קלווין קולידג' | 674.5 |
| אירווין לינרוט | 146.5 |
| הנרי אלן | 68.5 |
| הנרי אנדרסון | 28 |
| אסל גרונה | 24 |
| היירם ג'ונסון | 22.5 |
| ג'טר פריצ'רד | 11 |
| נעדרו | 9 |
מועמדים דמוקרטים
- ג'יימס מידלטון קוקס, מושל אוהיו
- ויליאם גיבס מקאדו, מזכיר האוצר לשעבר מקליפורניה
- אלכסנדר פאלמר, התובע הכללי מפנסילבניה
- אל סמית', מושל ניו יורק
- ג'ון דייוויס, שגריר בבריטניה ממערב וירג'יניה
- אדוארד אדווארדס, מושל ניו ג'רזי
- וודרו וילסון, נשיא ארצות הברית מניו ג'רזי
היה ברור שהנשיא וילסון לא ינסה לרוץ לכהונה שלישית, ושגם אם ינסה, לא ייבחר בידי הוועידה. אף על פי שסגן הנשיא תומאס מרשל רצה להחליף את וילסון, העובדה שלא לקח את הסמכויות בזמן מחלתו של וילסון חיסלה את אמינותו, והוא לא ניסה להיבחר.
אף על פי שויליאם גיבס מקאדו (חתנו של וילסון ומזכיר האוצר לשעבר) היה המועמד החזק ביותר, וילסון חסם את מועמדותו בתקווה שוועידה מחולקת תדרוש שירוץ לכהונה שלישית (אף על פי שהיה מוגבל פיזית). הדמוקרטים, שנפגשו בסן פרנסיסקו בין ה-28 ביוני ל-6 ביולי (הפעם הראשונה שבה מפלגה מרכזית הגיעה לחוף הפסיפי כדי לערוך ועידה), בחרו במו"ל אחר מאוהיו, המושל ג'יימס מידלטון קוקס, בתור המועמד הנשיאותי, ובסגן מזכיר הצי בן ה-38, פרנקלין דלאנו רוזוולט, בן דוד מדרגה חמישית של הנשיא המנוח תיאודור רוזוולט, בתור המועמד לתפקיד סגן הנשיא.
אנשים בעלי סיכוי גדול לזכות במועמדות בתחילת הוועידה כללו את מקאדו ואת התובע הכללי אלכסנדר מיצ'ל פאלמר. אחרים היו מושל ניו יורק אל סמית', השגריר בבריטניה ג'ון דייוויס, מושל ניו ג'רזי, אדוארד אדוארדס, והסנאטור מאוקלהומה, רוברט אוון.
בחירות כלליות
חזרה לנורמליות
הסלוגן הראשי בקמפיין של הרדינג היה "חזרה לנורמליות", סלוגן שדיבר אל האמריקנים העייפים לאחר המהפך החברתי של העידן הפרוגרסיבי. בנוסף, האחריות הבינלאומית שהוטלה על המדינה בעקבות הניצחון האמריקני במלחמת העולם הראשונה והסכמי ורסאי לא היו אהודים, וגרמו לעוינות כלפי וילסון שתמך בהסכמים.
בעיות אתניות
האירים האמריקניים היו חזקים במיוחד במפלגה הדמוקרטית והתנגדו ליציאה למלחמה לצד בריטניה, במיוחד לאחר הדיכוי האלים של מרידת חג הפסחא ב-1916. וילסון הצליח לשכנע אותם לצאת למלחמה לאחר שהבטיח שילחץ על בריטניה לתת לאירלנד עצמאות. וילסון זכה בבחירות של 1916 באמצעות תמיכה מצד הגרמנים האמריקניים והאירים בגלל הבדלנות שלו, ובגלל הסיסמה "הוא שמר עלינו מחוץ למלחמה". בועידת השלום בפריז הוא חזר בו מהבטחתו לאירים והם גינו אותו. לצערו, בריטניה הייתה בעלת ברית שלו. אירועים אנטי-בריטיים שהתרחשו ב-1916 בשטח אמריקני, כתוצאה מחיבור בין גרמנים ואירים, והתנגדות האירים לגיוס לבריטניה ב-1918, פגעו במעמדו מולם.
בריטניה כבר העבירה חוק שנתן אוטונומיה לאירים ב-1914, אולם החוק הושעה במהלך המלחמה. מרידת חג הפסחא בדבלין הובילה לתמיכה הולכת וגדלה בשין פיין הרדיקלים, שהקימו פרלמנט ב-1919 והכריזו על עצמאות אירית, שהובילה למלחמת העצמאות האירית. בריטניה העבירה חוק שיסדיר את מעמד ממשלת אירלנד ב-1920, שקבע שלאירלנד יהיו שתי מדינות אוטונומיות במסגרת האימפריה הבריטית. וילסון היה מסופק, אולם תומכי הרפובליקה האירית דרשו עצמאות מלאה. האירים-אמריקנים תמכו בכך גם כן. ועדה אמריקנית יצאה לעזור לקרבנות האירים בין 1919 ו-1921. הסנאטורים האירים התנגדו לאשרור הסכם ורסאי ולהצטרפות לחבר הלאומים.
וילסון האשים את האירים והגרמנים בהתנגדות להצטרפות ארצות הברית לחבר הלאומים. האירים גייסו 5,500,000$ למען הרפובליקה האירית, והפרלמנט האירי קבע ש-500,000 דולר ייתרמו למערכת הבחירות. לא ידוע כיצד הכסף הושקע. באופן אירוני, היועץ המשפטי למגייסי התרומות היה רוזוולט. רוב האירים פשוט לא הצביעו במערכת הבחירות, מה שאפשר לרפובליקנים לזכות בניצחונות גדולים בערים הגדולות. הגרמנים לא הצביעו או בחרו ברפובליקנים ובכך נתנו לרפובליקנים ניצחונות במערב-התיכון הכפרי.
מסע בחירות
וילסון קיווה לערוך משאל עם על ההצטרפות לחבר הלאומים, אך לא עשה זאת. הרדינג התנגד לחבר הלאומים וזכה לתמיכת הרפובליקנים. קוקס היסס. הוא הלך לבית הלבן כדי לקבל את ברכתו של וילסון ולכאורה תמך בחבר, אולם לאחר שגילה שרוב הציבור וגם הדמוקרטים אינו תומך בהצטרפות, החליט להתנגד לסעיף שדרש מארצות הברית להצטרף לכל מלחמה שיכריז חבר הלאומים (עמדתו של מנהיג הרפובליקנים בסנאט, הנרי קבוט לודג'). חבר הלאומים אמנם היה חשוב בתוך הממשלה, אולם לא לציבור. מסע הבחירות גם לא עסק בנושאים מסוימים: הציבור לא הבין את הרעיונות אותם ייצגו הרדינג וקוקס. נפוצו שמועות שהרדינג הוא צאצא למשפחה שחורה אבל הן לא תפסו תאוצה.
קוקס נאם בפני תומכיו ברחבי המדינה, בירידים, בתחנות רכבת ובנאומים רשמיים. הוא נאם בפני שני מיליון אנשים. הרדינג ערך מסע בחירות ממרפסת ביתו כמו ויליאם מקינלי ב-1896. אלפי תומכים הגיעו אל חצר ביתו. מנהל מסע הבחירות הרפובליקני השקיע 8.1 מיליון דולר במסע הבחירות, פי ארבעה מקוקס. הסלוגן שהרדינג השתמש בו במודעות היה "אמריקה לפני הכל". כרזות בחירות דרשו לסיים מעורבות בינלאומית, השתמשו בתדמית לאומית והשתמשו בסיסמאות כ"שליטה מוחלטת על ארצות הברית בידי ארצות הברית", "עצמאות היא עצמאות, כעת כמו ב-1776", "המדינה תישאר אמריקנית. נשיאה הבאה יישאר במדינתנו", ו"החלטנו לפני זמן רב שנתנגד לשלטון זר על עמנו".
בליל הבחירות, ה-2 בנובמבר, תחנת רדיו מסחרית דיווחה על הבחירות בפעם הראשונה, כשהקריינים קוראים תוצאות בטלגרף בזמן אמת. מעט האנשים שהיו להם מקלטי רדיו במזרח ארצות הברית שמעו זאת.
הרדינג ניצח ניצחון גדול בכל מקום מלבד בדרום. האירים והגרמנים שתמכו בוילסון ובמדיניות השלום שלו ב-1916, עכשיו הצביעו נגד וילסון והסכמי ורסאי. הגרמנים הצביעו להרדינג, בטענה שתמיכה בו היא התנגדות לדעות הקדומות שהגרמנים סבלו מהן במהלך המלחמה. אף עיתון גרמני לא תמך בקוקס. האירים, זועמים על סירובו של וילסון לעמוד לצד אירלנד, לא הצביעו בכלל. הרפובליקנים שלטו בהצבעה האתנית, והרדינג ניצח בכל הערים הגדולות.
זאת הייתה מערכת הבחירות הראשונה בה כל אישה מכל מדינה יכלה להצביע, לאחר העברת התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית באוגוסט 1920, לפני הבחירות.
טנסי הצביעה להרדינג, ובכך הרדינג היה למועמד הרפובליקני הראשון מאז סיום תקופת השיקום שקיבל קולות ממדינה שהייתה בקונפדרצייה בעבר. הרפובליקני האחרון שזכה בטנסי היה יוליסס סימפסון גרנט, שזכה בה ב-1868.
אף על פי שקוקס נוצח בקלות, שותפו, פרנקלין רוזוולט, הפך ידוע מאד בעקבות מסע הבחירות האנרגטי שלו. ב-1928 הוא נבחר להיות מושל ניו יורק, וב-1932 נבחר להיות הנשיא, ונשאר בתפקיד עד מותו ב-1945, והיה הנשיא שכיהן התקופה הארוכה ביותר.
מועמדים אחרים
יוג'ין דבס היה שוב המועמד של המפלגה הסוציאליסטית, וקיבל 3.4% מהקולות (913,664 קולות), אף על פי שהיה בכלא בגלל שהביע ביקורת על המלחמה ועל הגיוס הכללי. בבחירות הללו, המפלגה קיבלה את מספר הקולות הגבוה ביותר בהיסטוריה שלה, גם אם לא האחוז הגבוה ביותר- דבס קיבל כ-6% מהקולות ב-1912). בבחירות 1912. זאת הייתה הפעם החמישית והאחרונה שדבס רץ לנשיאות.
פרלי כריסטנסן, ממפלגת העבודה החקלאית, קיבל כאחוז אחד מכלל הקולות ואילו מועמד מפלגת האיסור, אהרון ווטקינס, קיבל 0.7% מהקולות, התוצאה הכי גרועה למפלגת האיסור מאז 1884. כשהתיקון ה-18 לחוקת ארצות הברית עבר, והתחיל את תקופת היובש, המפלגה נראתה פחות רלוונטית.
תוצאות
מספר הקולות ב-1920 היה 26,750,000, עלייה של שמונה מיליון מהבחירות הקודמות. הדמוקרטים לא הצליחו להעלות את כמות הקולות שלהם, אולם הרפובליקנים הכפילו את קולותיהם, וכך גם שאר המועמדים. העלייה במספר הקולות התרחשה בגלל התיקון התשעה-עשר.
הרדינג והרפובליקנים ניצחו בשני-שלישים מהמחוזות (1,949), והדמוקרטים רק ב-1,101, מספר נמוך יותר מאלטון פארקר ב-1904, והמספר הנמוך ביותר שזכו לו בין 1896 ל-1932. הדמוקרטים לא ניצחו באף מחוז בחוף הפסיפי, ורק בשלוש עשרה במדינות ההרריות, בהן זכה וילסון ל-223 בבחירות הקודמות. הפסידו במחוז אחד לפחות בכל אזור ובכל מדינה פרט לקרוליינה הדרומית ולמיסיסיפי. אחד-עשר מחוזות בטקסס תמכו במועמדים "אחרים", ושבעה מחוזות - שניים פחות מ-1916 - לא הגישו קולות בגלל נישול שחורים מזכות הצבעה, או העובדה שהיו מאוכלסים בידי ילידים אמריקנים שלא קיבלו אזרחות מלאה.
הרדינג זכה לאחוז הקולות הגבוה ביותר בין 1896 ל-1932, ואף עקף את רוזוולט ב-1932.
אף על פי שהדמוקרטים זכו ל-34.13% מהקולות, הם לא ירדו מתחת ל-24% באף מחוז, ובשלושה אזורים היו המפלגה המנצחת. המפלגה עדיין הייתה כוח אופוזיציוני גדול, אפילו שקוקס זכה רק ב-11 מדינות, ובפחות אלקטורים מפארקר ב-1904. יותר משני-שלישים מהקולות שהשיג קוקס היו ממדינות שהרדינג זכה בהן.
ניתוח ההצבעה לפי המחוזות, מראה שוילסון היה זה שסבל מהבוחרים, אולם לא המפלגה הדמוקרטים ומדיניות הפנים שלה.
| המועמד לנשיאות | מפלגה | מדינה | כמות האלקטורים | השותף | מדינת השותף | כמות האלקטורים של השותף |
|---|---|---|---|---|---|---|
| וורן הרדינג | רפובליקנית | אוהיו | 404 | קלווין קולידג' | מסצ'וסטס | 404 |
| ג'יימס מידלטון קוקס | דמוקרטית | אוהיו | 127 | פרנקלין דלאנו רוזוולט | ניו יורק | 127 |
| יוג'ין דבס | הסוציאליסטית | אינדיאנה | 0 | סימור סטדמן | אילינוי | 0 |
| פרלי כריסטנסן | העבודה החקלאית | אילינוי | 0 | מקס הייז | אוהיו | 0 |
| אהרון ווטקינס | האיסור | אינדיאנה | 0 | דייוויד קולווין | ניו יורק | 0 |
| ג'יימס פרגוסון | אמריקנית | טקסס | 0 | ויליאם האף | ניו יורק | 0 |
| ויליאם קוקס | העבודה הסוציאליסטית | מיזורי | 0 | אוגוסטוס גילהאוס | ניו יורק | 0 |
| רוברט מקולי | המס היחיד | פנסילבניה | 0 | ריצ'רד בארנום | 0 |
קישורים חיצוניים
| הבחירות לנשיאות ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
