הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1928

‹ 1924 1932 ›
הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1928
6 בנובמבר 1928
בסך הכול היו 531 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים היו דרושים 266 קולות אלקטורלים כדי לנצח
שיעור ההצבעה	56.9%
מועמד	אל סמית'	הרברט הובר
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית	המפלגה הרפובליקנית
מדינת מוצא	ניו יורק	קליפורניה
סגן	ג'וזף טיילור רובינסון	צ'ארלס קרטיס
אלקטורים	87	444
מדינות	8	40
מספר הקולות	15,015,464	21,427,123
אחוזים	40.8%	58.2%
חלוקת האלקטורים לפי מדינה

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1928 היו מערכת הבחירות ה-36 בתולדות ארצות הברית, והתרחשו ביום שלישי, ה-6 בנובמבר 1928. מזכיר המסחר הרברט הובר היה המועמד מהמפלגה הרפובליקנית, לאחר שהנשיא היוצא קלווין קולידג' בחר לא לרוץ לתקופת כהונה שנייה. מולו התמודד מושל ניו יורק, אל סמית', מהמפלגה הדמוקרטית. הובר וסמית' היו מועמדים פוטנציאליים לנשיאות עוד לפני 1928 ונחשבו למנהיגים טובים. שניהם התמודדו על התפקיד בפעם הראשונה, והציגו את דמותם כדי למשוך את המצביעים. כל מועמד נאלץ להתמודד עם התנגדות מצד מפלגתו, ואף אחד מהם לא זכה לתמיכה מוחלטת של מפלגתו.

הרפובליקנים זוהו עם הכלכלה המשגשגת של שנות העשרים בעוד שסמית', נוצרי קתולי, סבל מהתנגדות אנטי-קתולית, מעמדתו נגד חוק היובש ומהקישור שלו לטמאני הול המושחת. התוצאה הייתה ניצחון רפובליקני שלישי ברציפות, שהיה ניצחון סוחף. הובר כמעט הצליח לנצח ברוב מדינות הקונפדרציה לשעבר, שהיו מזוהות עם הדמוקרטים. במהלך מערכת הבחירות הכינוי כלב דמוקרטי צהוב קיבל חשיבות לאומית- מצביעים דרומיים רבים שהתנגדו לסמית' הצביעו לו בכל זאת בגלל שנאתם לרפובליקנים.

מועמדים

מועמדים רפובליקניים

• הרברט הובר, שר המסחר מקליפורניה
• פרנק לואדן, מושל לשעבר מאילינוי
• צ'ארלס קרטיס, מנהיג המפלגה בסנאט מקנזס

כשהנשיא קולידג' בוחר לא לרוץ לעוד תקופת כהונה, המירוץ היה פתוח. למרות לחצים מכמה חברי מפלגה על קולידג', הוא סירב לרוץ ובמקומו התמודדו שלושה מועמדים: הרברט הובר, פרנק לואדן וצ'ארלס קרטיס.

בפריימריז המעטים שהיו אז, הובר לא הצליח כמצופה והוצע שסגן הנשיא, צ'ארלס דוז, יהיה המועמד במקרה של קיפאון. אבל לואדן פרש ממש לפני שהוועידה הרפובליקנית החלה, ובכך סלל את הדרך לניצחונו של הובר.

הוועידה התכנסה בקנזס סיטי מה-12 ביוני עד ה-15 ביוני. הוועידה בחרה בהובר בסיבוב הראשון. הובר לא רצה להתערב בבחירת המועמד לתפקיד סגן הנשיא, והוועידה שקלה לבחור בדוז לכהונה נוספת. אך קולידג' שלח לוועידה מברק שם כתב שאם יבחרו בדוז, שאותו לא חיבב, קולידג' יראה זאת בתור עלבון אישי. כדי למשוך מצביעים מחקלאים שהיו מודאגים לגבי עמדותיו הפרו-עסקיות של הובר, הוחלט לבחור בצ'ארלס קרטיס כמועמד לתפקיד.

שבוע לאחר הוועידה, הובר נאם את נאום הניצחון שלו, וטען ש"אנו קרובים היום באמריקה יותר מאשר אי פעם לחיסול העוני... עוד לא הגענו למטרה, אבל אם תינתן לנו ההזדמנות להמשיך במדיניות של שמונה השנים האחרונות, נגיע בקרוב, בעזרת הקל, ליום הזה." אמירה זו פגעה בו עם תחילת השפל הגדול.

מועמדים דמוקרטים

• אל סמית', מושל ניו יורק
• קורדל הול, חבר קונגרס מטנסי
• ג'יימס ריד, סנאטור ממיזורי
• אטלי פומרניין, סנאטור לשעבר מאוהיו

כשהזיכרונות מהשחיתויות בממשל וורן הרדינג נעלמים, וכשהמדינה משגשגת, הדמוקרטים חשבו שאין להם סיכוי בבחירות הללו ורבים מהמנהיגים הדמוקרטים לא התמודדו. מנהיג אחד שכן התמודד היה המושל של ניו יורק, אל סמית', שכבר ניסה פעמיים לפני כן להיבחר להיות המועמד.

הוועידה הדמוקרטית התכנסה ביוסטון מה-26 ביוני עד ל-28 ביוני ובחרה בסמית' להיות המועמד לנשיאות ובג'וזף רובינסון מארקנסו, שהיה הפוך לסמית' בדרכים רבות, להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא.

סמית' היה הקתולי הראשון שמפלגה גדולה בחרה בו להיות מועמד לנשיאות. ודתו הייתה נושא מרכזי בקמפיין. כמה פרוטסטנטים חששו שסמית' ימלא פקודות מהכנסייה בנוגע להחלטות שישפיעו על המדינה.

מועמדים ממפלגת האיסור

מפלגת האיסור ערכה את הועידה שלה בשיקגו מה-10 ביולי עד ל-12 ביולי. סמית' התנגד לחוק היובש, ולכן כמה חברי מפלגה רצו לתמוך בהובר כדי למנוע פילוג שיטה את הבחירות לטובת סמית'. המפלגה בחרה בוויליאם וורני ולא בהובר.

בחירות כלליות

מסע הבחירות בסתיו

ההתנגדות לקתוליות הייתה בעיה חמורה עבור סמית'. הכמרים הפרוטסטנטים הזהירו שיקבל פקודות מהאפיפיור, ואף נפוצה שמועה שהאפיפיור עמד לעבור לארצות הברית ולשלוט בה ממבצר בוושינגטון, אם סמית' ינצח. למרות שהמסע האנטי-קתולי של הקו קלוקס קלאן פחת במהלך אותה התקופה, מועמדותו של סמית' החייתה אותו מחדש. רבים שהתנגדו לקלאן טענו שהכנסייה הקתולית הייתה "אנטי-אמריקאית" ו"תרבות זרה" שהתנגדה לחירות ולדמוקרטיה.

עיתונות שהייתה מזוהה עם זרמים לא-קתוליים התנגדה לסמית' במיוחד, וטענו שיהיה נאמן לריבון זר. בנוסף, הם טענו שהכנסייה הקתולית מתנגדת לערכים אמריקאיים כגון הפרדת דת ממדינה וסובלנות דתית. נטען שאם הכנסייה תפקוד על הקתולים לחסל פרוטסטנטים באלימות, הם יעשו זאת. התנגדותו של סמית' לחוק היובש, שהיה חשוב לפרוטסטנטים (המהגרים הקתוליים זוהו עם שתיית אלכוהול) גם עלתה לו בקולות, וכך גם קשריו עם הטמאני הול. סמית' התקשה לגנות את השנאה לקתוליות בגלל שרבים ממתנגדיו הסוו אותה בתור תמיכה בחוק היובש או בהתנגדות לשחיתות.

לכן כמה מדינות דרומיות תמכו ברפובליקנים בפעם הראשונה מאז תקופת השיקום. במדינות עם אוכלוסייה שחורה גדולה (שלא יכלה להצביע), רבים האמינו שהובר תמך בשילוב גזעי, ודבר זה עלה על התנגדותם לסמית'. במהלך מסע הבחירות נפוצה שמועה שהובר נפגש עם חברה שחורה בוועידה הרפובליקנית ורקד איתה.

דתו של סמית' עזרה לו בקרב המהגרים הקתוליים מניו אינגלנד, בעיקר בקרב האירים והאיטלקים. דבר זה מסביר את ניצחונותיו הדחוקים ברוד איילנד ומסצ'וסטס הרפובליקניות בדרך כלל, וגם את העובדה שהפסיד בניו יורק בהפרש של שני אחוזים בלבד (מועמדים דמוקרטיים בדרך כלל הפסידו שם בהפרשים דו-ספרתיים).

תוצאות

עוד שמונה מיליון בוחרים הגיעו אל הקלפיות בהשוואה ל-1924. האזורים המאוכלסים בצפון מזרח המדינה חוו עלייה גבוהה בשיעור ההצבעה.

הובר ניצח ניצחון סוחף כשהוא מבטיח להמשיך את השגשוג של שנות קולידג'. הוא השיג יותר מכל המועמדים הרפובליקניים עד אז, והשיג יותר קולות מקולידג'. הרפובליקנים זכו לניצחונות בדרום. זאת הייתה הפעם הראשונה בה טקסס בחרה במועמד רפובליקני. בנוסף, זכה הובר בקולות קרוליינה הצפונית ווירג'יניה (שתמכו בדמוקרטים מאז 1872) ופלורידה (שתמכה בדמוקרטים מאז 1876). ג'ורג'יה נותרה המדינה הדמוקרטית הטהורה היחידה, עד 1964. סמית' זכה בשש מדינות בלבד מתוך אחת-עשרה מדינות הקונפדרצייה לשעבר, המספר הנמוך ביותר עבור כל מועמד דמוקרטי מאז סוף תקופת השיקום.

סמית' עצמו הצליח להשיג יותר קולות ממועמדים דמוקרטים אחרים ב-30 מתוך 48 מדינות. מספר הקולות שלו השתווה לזה של קולידג' ב-1924. דבר זה הפגין את כוחו וחולשתו של סמית'. למרות שהצליח להשיג יותר קולות, תבוסתו התרחשה בגלל שזכה רק במדינות הדרום העמוק הדמוקרטי (ובאלבמה) ומשתי מדינות בניו אינגלנד (מסצ'וסטס ורוד איילנד). הובר אפילו ניצח את סמית' בניו יורק בהפרש זעום.

המפלגות השלישיות איבדו מכוחן, ועד הפילוג ב-1948 בין הדמוקרטים הצפוניים לדרומיים, לא הופיעו מפלגות שלישיות גדולות.

זאת הייתה מערכת הבחירות האחרונה עד 1968 שבה הרפובליקנים ניצחו בקרוליינה הצפונית, האחרונה עד 1956 בה ניצחו בקנטקי ובמערב ויג'יניה, האחרונה בה ניצחו באריזונה, קליפורניה, פלורידה, איידהו, אילינוי, מינסוטה, מיזורי, מונטנה, נבאדה, ניו מקסיקו, אוקלהומה, טנסי, טקסס, יוטה, וירג'יניה ובוושינגטון עד 1952, האחרונה בה ניצחו במרילנד, ניו ג'רזי, ניו יורק ואורגון עד 1948, האחרונה בה ניצחו באוהיו, ויסקונסין ובוויומינג עד 1944, והאחרונה בה ניצחו בקולורדו, אינדיאנה, איווה, קנזס, מישיגן, נברסקה, דקוטה הצפונית ודקוטה הדרומית עד 1940.

בנוסף, זאת הייתה מערכת הבחירות האחרונה עד 1952 בה זכו הרפובליקנים, וגם מערכת הבחירות האחרונה שהרפובליקנים זכו בה עד 2016 ללא מועמדות של דווייט אייזנהאואר, ריצ'רד ניקסון, רונלד רייגן או של בן למשפחת בוש.

המועמד לנשיאות	מפלגה	מדינה	כמות האלקטורים	השותף	מדינת השותף	כמות האלקטורים של השותף
הרברט הובר	רפובליקנית	קליפורניה	444	צ'ארלס קרטיס	קנזס	444
אל סמית'	דמוקרטית	ניו יורק	87	ג'וזף רובינסון	ארקנסו	87
נורמן תומאס	הסוציאליסטית	ניו יורק	0	ג'יימס מורר	פנסילבניה	0
ויליאם פוסטר	הקומוניסטית	אילינוי	0	בנג'מין גיטלו	ניו יורק	0

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1928 בוויקישיתוף

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24513683הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1928