ג'וזף מקארתי
 | |||||
| ג'וזף מקארתי | |||||
| לידה |
14 בנובמבר 1908 גרנד צ'וט, ויסקונסין, ארצות הברית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
2 במאי 1957 (בגיל 48) בת'סדה, מרילנד | ||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||
| מפלגה | המפלגה הרפובליקנית | ||||
| |||||
ג'וזף ריימונד "ג'ו" מקארתי (באנגלית: Joseph Raymond "Joe" McCarthy; ) היה פוליטיקאי אמריקאי חבר המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כסנאטור מטעם מדינת ויסקונסין משנת 1947 ועד מותו בשנת 1957. מקארתי הפך לסמל של הפחד האמריקני בתקופת המלחמה הקרה מהתפשטות הקומוניזם בארצות הברית, וזאת בשל טענותיו בדבר הימצאות קומוניסטים בכל ארצות הברית, בפרט בממשל הפדרלי – ובפעילותו כנגד התופעה – פעילות שהתבטאה בעיקר בתת-הוועדה בסנאט שבראשותו, "תת-הועדה הקבועה לחקירות".
פעולותיו של מקארתי הובילו לחיסול הקריירה של אישים רבים ממניעים פוליטיים, תחת האשמות כוזבות לפיהן הם מהווים סיכון ביטחוני או בשל האשמות על השתייכות לקבוצה הסוטה מההתנהגות הרגילה.[1] מקארתי השתמש בסמכותו גם כדי להאשים אנשי צבא, לאחר שהסתכסך עם ראשי הצבא מסיבות אישיות.[2]
האשמותיו של מקארתי הביאו לו פופולריות רבה בתחילה, אך כאשר נמשכו האשמותיו גם לאחר חילופי השלטון בארצות הברית, ועליית הנשיא דווייט אייזנהאואר, השתנו פני הדברים ומקארתי איבד את מקומו בוועדת הסנאט לחקירות, ואף זכה לגינוי רשמי בסנאט האמריקאי. בשנות התשעים, עם חשיפת "מסמכי וינונה" שתיעדו פעילות סובייטית בארצות הברית, הסתבר כי רק חלק זעום מהאנשים שבשמם נקב מקארתי אכן היוו סיכון ביטחוני.[3][4] הדעה המקובלת בקרב היסטוריונים היא כי פעילותו של מקארתי הייתה חסרת תועלת מבחינה זו, ומצד שני היוותה איום על הדמוקרטיה.[5]
בשנת 1950 נטבע המושג מקארתיזם על שמו של מקארתי. המושג בא לתאר את פעילותו של מקארתי באותה התקופה, אך עם הזמן, ובמיוחד לאחר סיום המלחמה הקרה, הוא משמש לתיאור רדיפה פוליטית בעוון חוסר נאמנות למדיניות המשטר.
ראשית חייו
מקארתי נולד בעיירה הכפרית גרנד שוט בוויסקונסין. למרות מצבו הכלכלי, התאמץ והשיג תואר במשפטים מאוניברסיטת מרקט במילווקי והתקבל ללשכת עורכי הדין בשנת 1935. בשנת 1939 התמנה לשופט.
בשנת 1942, זמן קצר לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, התגייס מקארתי לחיל הנחתים, למרות שבשל משרתו השיפוטית היה פטור משירות צבאי. מקארתי שירת בשירות קרבי בדרגת סגן, כתצפיתן ארטילרי מוטס, וכתותחן זנב במטוס שיצא למשימות הפצצה בדרום האוקיינוס השקט. תפקיד זה הביא לו את הכינוי "ג'ו תותחן אחורי" ("Tailgunner Joe").
עוד בשירותו הצבאי, בשנת 1944, ניסה להשיג את משרת המועמד הרפובליקני לסנאט האמריקאי מטעם מדינת ויסקונסין, אך כשל. אחרי שחרורו מן הצבא בשנת 1945, נבחר שוב למשרת שופט, והחל במסע בחירות רציני יותר לקראת הבחירות ב-1946 בהן זכה במועמדות המפלגה מול הסנאטור המכהן, והביס בקלות את יריבו הדמוקרטי.
כהונתו כסנאטור
בתקופת כהונתו הראשונה לא בלט מקארתי. הוא הצביע באופן שמרני, אך לא לחלוטין על פי עמדת המפלגה. מקארתי נהג לנאום נאומים רבים, על מגוון רחב של נושאים. בתחילה התרכז בבעיות דיור וקיצוב הסוכר. תפנית חשובה אירעה לאחר נאומו ב-9 בפברואר 1950 בפני מועדון נשים בווילינג במערב וירג'יניה.
הנוסח המדויק של הנאום לא נשמר, אך ידוע כי מקארתי נופף בפיסת נייר שהכילה רשימה של קומוניסטים ידועים העובדים במחלקת המדינה האמריקנית. לגבי מספר האנשים שהיו רשומים על פיסת הנייר, ישנן גרסאות שונות, אך הוא נע בין 38 ל-205 אנשים. מקארתי הסביר לאחר מכן כי 38 אנשים היו קומוניסטים "רשומים", אך 205 אנשים הם אנשים ש"אין להעסיקם במחלקת המדינה" מסיבות שונות. לאחר מכן שימש שוני זה בגרסאות ככלי להאשמת הסנטור עצמו בעדות שקר. אמנם היה מסמך של מחלקת המדינה שנקב בשמות של אנשים שהיו לגביהם ספיקות, אך אלו לא נגעו רק לקומוניזם אלא גם לעניינים שונים כהתמכרות לאלכוהול, וביצועים לא מספקים.
יש לזכור ברקע הדברים את החששות של האומה האמריקנית מפעילות ברית המועצות ובמיוחד מהשתלטותה על מזרח אירופה, ומשפטו של אלג'ר היס, עובד מחלקת המדינה שנחשד בהיותו מרגל קומוניסטי. היס לא הואשם בריגול אלא במתן עדות שקר בכך שהכחיש את קשריו עם קומוניסטים בעבר. המשפט נוהל בצורה ציבורית, בין היתר על ידי ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית, בראשותה עמד ריצ'רד ניקסון, ותרם מאד לבהלת "הקומוניסטים במחלקת המדינה". על רקע זה בא נאומו של מקארתי בפני נשות וירג'יניה כהצלחה מחשמלת. מקארתי עצמו נדהם מכמות הכיסוי התקשורתי שקיבל, ובמהלך הימים הבאים שינה את גירסת הנאום ואת מספר הקומוניסטים שבהם חשד עד שבנאום שנשא בסנאט כשלושה שבועות לאחר מכן, נקב במספר 81 קומוניסטים במחלקת המדינה. הנאום היה נאום מרתוני שדן בכל מקרה בפירוט, אך העדויות במקרים רבים היו קלושות או לא קיימות. גם התוצאה של נאום זה הייתה משמעותית, והסנאט מינה ועדה לבדוק את ההאשמות. בסופו של דבר נמצאו ההאשמות כחסרות ביסוס, אך הדבר לא הפריע למקארתי, ששינה את ההאשמות במקצת והמשיך להפיצן בנאומיו בסנאט ובתקשורת.
מ-1950 עד 1953 המשיך מקארתי להאשים את הממשלה כי היא אינה מטפלת בבעיית הקומוניזם בשורותיה. האשמות אלו נתנו לו כיסוי תקשורתי נרחב, תומכים רבים, ומקור להכנסה ניכרת. ענייניו הכספיים נחקרו על ידי הסנאט, ובדו"ח הוועדה נמצאו אי סדירויות בניהול כספיו, אך לא נמצא מקום לנקיטת פעולה משפטית. הוא נישא לג'ין קר, תחקירנית במשרדו, ב-29 בספטמבר 1953.
אחרי ניצחון הרפובליקנים בבחירות לנשיאות ולסנאט בשנת 1952, שהושג במידה רבה הודות לפופולריות של מקארתי, כשלעומת זאת, ניתן להניח כי מועמדים דמוקרטיים רבים נכשלו עקב האשמתם על ידי מקארתי באהדה לקומוניזם, קיבל מקארתי את המינוי הנחשק לנשיאות תת-הוועדה של הסנאט לחקירות. חמקמקותו וחוסר אמינותו גרמו לכך שדיוני הוועדה מעולם לא נלקחו ברצינות על ידי הנשיא דווייט אייזנהאואר. הוועדה שלו, שלא כמו ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית או תת-הוועדה לחקירות פנימיות של הסנאט, התמקדה בחקירת אנשי ממשל. בתחילה חקרה את אנשי "קול אמריקה", ולאחר מכן הוציאה מספריית אגף האינפורמציה של מחלקת המדינה ספרות "פרו קומוניסטית". המשך ההאשמות לגבי קומוניסטים בממשל, מבלי להתייחס לעובדה שהממשל התחלף מדמוקרטי לרפובליקני, הכעיס את הנשיא אייזנהאואר. הנשיא לא רצה להתנגח עם מקארתי באופן פומבי, בשל הפופולריות שלו, אך החל לחשוב על דרכים להפחית את השפעתו.
נפילתו של מקארתי
בשנת 1953 החל מקארתי בחקירת אנשי צבא. הוא ניסה לחשוף חוליה קומוניסטית בחיל הקשר האמריקני, אך נכשל. לאחר מכן כיוון את תשומת לבו אל רופא שיניים צבאי בשם אירווין פירס, אותו האשים בגיוס אנשי צבא לטובת הקומוניזם. פירס הודח על ידי קצין הרפואה הראשי של צבא ארצות הברית, אך מקארתי טען כי הוא לא הודח, אלא הועלה לדרגת רב סרן. האשמה אחרונה זו הביאה לגל של תקשורת עוינת כנגד מקארתי, אשר האשים את קצין הרפואה כי הוא "אינו ראוי לשאת מדי צבא". בשנת 1954 האשים הצבא את מקארתי ואת עוזרו רוי כהן כי הם לחצו על הצבא לתת טיפול מועדף לידיד שלהם בשם ג'י דייוויד שיין. מקארתי האשים כי האשמות אלו באות לאחר שניסה לחשוף מרגלים סובייטים בשירות הצבא.
מקארתי החליף את אנשי הוועדה בזה אחר זה, למעט עוזרו רוי כהן (עורך דין יהודי בעל ניסיון עבר כתובע פלילי שהיה בן 26 בעת כניסתו לוועדה), אותו השאיר במשך כל תקופת קיומה. כהן היה ידוע בשל רדיפתו הקנאית אחר ויליאם רמינגטון, איש משרד המסחר שהואשם בקומוניזם, ויוליוס ואתל רוזנברג (זוג מדענים יהודים אמריקנים שהואשמו בריגול, הורשעו והוצאו להורג), וכן כמה ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית האמריקנית. יש לציין כי מסמכי וינונה, מסמכים משותפים לשירותי המודיעין האמריקניים והבריטיים שפורסמו בשנת 1995 ובהם רשימה של כ-349 אנשים שהיו בקשר עם המודיעין הסובייטי, יכולים להתפרש כמזכים את רמינגטון ורוזנברג, אך גם כראיה מרשיעה דווקא. כהן השתלט על דיוני הוועדה, עד שמקארתי עצמו נאלץ להודות ש"לפעמים לשים אדם צעיר כממונה על מבוגרים ממנו אינו דבר טוב".
התנהגותם של מקארתי וכהן גרמה לפרישתם של דמויות מכובדות מהוועדה כבובי קנדי (משפטן מכובד חבר המפלגה הדמוקרטית, אחיו של מי שיהיה לימים נשיא ארצות הברית, ג'ון פ. קנדי). לבסוף מונה רוברט מתיוס כמנהל הוועדה. בעברו היה מתיוס קומוניסט, אך חזר בו ונהיה אנטי קומוניסט נלהב. בעת מינויו שימש אף ככומר מתודיסטי. מתיוס פרש לאחר תקופה קצרה, כאשר מקארתי הפנה את תשומת לבו לאנשי הדת, וכתב מסמך שנקרא "אדומים בכנסיותינו".
התנהגות זו הובילה את הסנאט להצביע ב-2 בדצמבר 1954 על גינויו של מקארתי, ברוב של 65 מול 22, כמי שהתנהג "באופן שיש בו כדי להביא לסנאט אי כבוד ומוניטין גרוע".
למרות שברור כיום כי סיבת נפילתו של מקארתי הייתה חקירותיו בשורות הצבא, יש להצביע על מספר אישים שהתנגדו לו עוד לפני שנת 1953. דוגמה אחת היא הסנאטורית הרפובליקנית מרגרט צ'ייס סמית' ממדינת מיין (והאישה היחידה בסנאט בתקופתה), שגינתה את מקארתי בנאום שנשאה בשנת 1951, מבלי לנקוב בשמו (כמתבקש מכללי האתיקה בסנאט).
מקארתי תמיד היה שתיין. האופן שבו התנהגו אליו בסנאט גרם לו לדיכאון ולכעס שהפך את נטייתו לשתייה, להתמכרות מלאה לאלכוהול. הדבר פגם בבריאותו שהייתה רופפת ממילא, והוא נפטר משחמת הכבד ב 2 במאי 1957.
פעילותו לאור מסמכי וינונה
ב-1995 נחשפו לציבור "מסמכי וינונה", פיענוח של שדרים סובייטיים מוצפנים. המסמכים חשפו כמה מאות סוכנים ומשתפי פעולה עם הסובייטים בארצות הברית. למקארתי לא הייתה גישה למסמכי וינונה[6] והוא ניזון, ככל הנראה, ממידע שהועבר אליו ממקורות באף-בי-איי.
בשנת 2009 הציע משרד החינוך של טקסס לשנות ספר לימוד לתיכונים, כך שייכתב בו כי ממסמכי וינונה עולה שפעילותו של מקארתי הייתה מוצדקת. היסטוריונים מתחו ביקורת על ההצעה. בעקבות המסמכים, קיימת מחלוקת בקרב היסטוריונים בנוגע לשאלה אם הייתה חדירה משמעותית של סוכנים סובייטיים לשירות המדינה האמריקני ולצבא האמריקני, אך אין מחלוקת כי כמעט כל האנשים שהואשמו ונרדפו על ידי מקארתי לא היוו סיכון ביטחוני.[7]
ראו גם
- בהלת הלבנדר
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Collins, Susan and Levin, Carl (2003). Executive Sessions of the Senate Permanent Subcommittee On Investigations. U.S. Government Printing Office, Preface.http://www.senate.gov/artandhistory/history/resources/pdf/Volume1.pdf
- ^ http://query.nytimes.com/gst/abstract.html?res=9E01E3DE1339E637A25756C0A9609C946690D6CF
- ^ קלר (Harvey Klehr, The communist experience in America: a political and social history, 2010, 245 ואילך) מבחין בין פעילות במפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית, שמשורותיה נשאבו רוב המרגלים עבור ברית-המועצות, ובין הקישור המהופך: רבים מהפעילים לא היו מרגלים. קלר והיינס (John Earl Haynes, Harvey Klehr, In Denial: Historians, Communism & Espionage, 2005, 81 ואילך. ) מצביעים על-כך שהאשמותיו של מקארתי נגד ממשל רוזוולט וטרומן היו משוללות יסוד.
- ^ https://www.nsa.gov/public_info/declass/venona/
- ^ התפיסה המקובלת בנושא מוצגת, למשל, אצל: Schrecker, E. (1998). Many are the crimes: McCarthyism in America (Vol. 166). Princeton: Princeton University Press.
- ^ קיומם של המסמכים נחשף רק ב-1986. סבורים כי גם הנשיא טרומן לא ידע על קיומם בתחילת שנות החמישים. לסובייטים היה ידוע, ככל הנראה, כבר משנת 1950 כי הצפנים שלהם פוענחו. Daniel Patrick Moynihan and Larry Combest, Secrecy: Report of the Commission on Protecting and Reducing Government Secrecy Appendix A, 1997
- ^ http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2010/03/17/AR2010031700560.html. התפיסה המקובלת בנושא מוצגת, למשל, אצל: Schrecker, E. (1998). Many are the crimes: McCarthyism in America (Vol. 166). Princeton: Princeton University Press. ר' עוד אצל: Daniel Patrick Moynihan and Larry Combest, Secrecy: Report of the Commission on Protecting and Reducing Government Secrecy Appendix A, 1997. וכן: John Earl Haynes, Harvey Klehr, In Denial: Historians, Communism & Espionage, 2005, 81-85.
