אנדרו ג'קסון

אנדרו ג'קסון
Andrew Jackson
לידה	15 במרץ 1767; וקסהאו שבדרום קרוליינה
פטירה	8 ביוני 1845 (בגיל 78); נשוויל, טנסי
מדינה	ארצות הברית
מפלגה	דמוקרטית
בת זוג	אחייניתו אמילי דונלסון הייתה הגברת הראשונה של ארצות הברית

אנדרו ג'קסון (באנגלית: Andrew Jackson;‏ 15 במרץ 1767 – 8 ביוני 1845) היה חייל ופוליטיקאי אמריקני שכיהן כנשיאהּ ה-7 של ארצות הברית (1829–1837), ומקים המפלגה הדמוקרטית. הוא נולד קרוב לגבול הלא מסומן דאז בין קרוליינה הצפונית לקרוליינה הדרומית, במשפחת חקלאים ממוצא סקוטי-אירי שהיגרה אל המדינה. במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית עבד ג'קסון, שמשפחתו תמכה במהפכה, כשליח. בגיל שלוש עשרה נלכד בידי הצבא הבריטי שהתעלל בו. לאחר מכן עבר לטנסי, והפך לעורך דין, בעל מטעים ומפקד מיליציה. הוא שירת בבית הנבחרים של ארצות הברית ובסנאט של ארצות הברית, אולם לא התבלט.

ב-1801, מונה לתפקיד קולונל במיליצה של טנסי, התפקיד הבכיר הראשון שלו. היו לו מאות עבדים שעבדו בהרמיטאז', המטע שלו. ב-1806, הרג בדו-קרב אדם שלא כיבד את אשתו, רייצ'ל. הוא זכה לתהילה לאחר מלחמת 1812, בה ניצח את הצבא הבריטי בקרב ניו אורלינס לקראת סוף המלחמה. בתגובה לעימותים עם שבט סמינול בפלורידה הספרדית, הוא פלש לשטח ב-1818. צעד זה הוביל למלחמה ולחתימה על הסכם אדמס-אוניס ב-1819, שהעביר את פלורידה מספרד אל ארצות הברית.

ג'קסון ניסה להיבחר לנשיאות ב-1824. למרות שהשיג יותר אלקטורים וקולות משלושת יריביו, הוא לא השיג רוב והפסיד בבית הנבחרים לג'ון קווינסי אדמס. ג'קסון טען שהפסיד בגלל "עסקה מושחתת" בין אדמס ויושב ראש בית הנבחרים, המועמד הנרי קליי, שמונה לתפקיד מזכיר המדינה של ארצות הברית. תומכי ג'קסון יצרו את המפלגה הדמוקרטית, והוא נבחר לנשיאות ב-1828, בתמיכת המערב, וירג'יניה וניו יורק. הוא האשים את מנהלי מסע הבחירות של אדמס במות אשתו, רייצ'ל, שמתה לאחר מערכת הבחירות. במהלך מסע הבחירות טענו שהיא הייתה מעורבת בביגמיה.

כנשיא, נאלץ ג'קסון להתמודד עם איום פרישה של קרולינה הדרומית מהאיחוד עקב מכס מגן שנחקק בתקופת אדמס. בניגוד ליורשיו, התנגד ג'קסון לזכותן של המדינות לפרוש מהאיחוד או לבטל חוק פדרלי. "משבר זכות הביטול" שכך לאחר תיקון שיעור המכס ואיום מצד ג'קסון להשתמש בכוח צבאי כדי למנוע פרישה.

לקראת הבחירות ב-1832, הקונגרס, בהנהגת קליי, ניסה להאריך את תקופת הזיכיון של הבנק המרכזי השני של ארצות הברית, ארבע שנים לפני שפג תוקפו. ג'קסון, שהתנגד לריכוזיות כלכלית, ביטל את חידוש הזיכיון וסיכן את סיכוייו להיבחר. אולם באמצעות הצגתו כמגן פשוטי העם מול הבנקאים העשירים, הוא הצליח לנצח את קליי במערכת הבחירות. הוא נישל את הבנק מרוב סמכויותיו עד לפוג תוקפו של הזיכיון ב-1836. מאבקיו מול הקונגרס השתקפו ביריבותו עם קליי, אותו לא חיבב, בגלל שהוביל את המפלגה הוויגית כנגד ג'קסון. נשיאותו של ג'קסון הייתה הראשונה בה מונו מינויים פוליטיים. בנוסף, חתם על חוק שהעביר בכוח שבטים אינדיאניים מהדרום לאוקלהומה.

ג'קסון תמך בסגנו, מרטין ואן ביורן, במהלך הבחירות ב-1836. הוא תמך במפלגה הדמוקרטית ועזר לחברו, ג'יימס פולק, להיבחר ב-1844.

ראשית חייו ולימודיו

אנדרו ג'קסון נולד ב-15 במרץ 1767, באזור קרוליינה. הוריו היו מתיישבים ממוצא סקוטי ואירי, אנדרו ואליזבת האטצ'ינסון ג'קסון, פרסביטריאנים שהיגרו מצפון אירלנד שנתיים קודם לכן. אביו של ג'קסון נולד ב-1738, במה שהפך להיות צפון אירלנד. משפחתה של אמו באה מיורקשייר.

כשהיגרו לצפון אמריקה ב-1765, עגנו ההורים בפילדלפיה, פנסילבניה. הם עברו את הרי האפלצ'ים כדי להצטרף לקהילה סקוטית-אירית, בגבול בין קרוליינה הצפונית וקרוליינה הדרומית. הם הביאו איתם שני ילדים: יו (נולד ב-1763) ורוברט (נולד ב-1764).

אביו של ג'קסון מת בתאונה בפברואר 1767, בגיל עשרים ותשע, שלושה שבועות לפני שאנדרו נולד. לא ברור היכן אנדרו נולד, שכן אמו ילדה אותו כשחזרה מקבורת אביו. האזור היה מרוחק ולא ידוע היכן עבר בו הגבול בין צפון ודרום קרוליינה. ב-1824 כתב ג'קסון מכתב בו אמר שנולד במטע של דודו בקרוליינה הדרומית. באמצע שנות החמישים, נטען שנולד אצל דודו בקרוליינה הצפונית.

שירות במלחמת העצמאות

במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית סייע ג'קסון למיליציה המקומית כשליח, בגיל שלוש עשרה. אחיו הגדול יו מת מחום במהלך קרב ב-20 ביוני 1779. אנדרו ואחיו רוברט נלכדו בידי הבריטים. הם כמעט גוועו למוות בכלא. כשאנדרו סירב לנקות את מגפיו של קצין בריטי, חתך אותו הקצין עם חרב, והשאיר צלקות על ידו השמאלית ועל ראשו, ושנאה עזה לבריטים.

רוברט ג'קסון מת ב-27 באפריל 1781, כמה ימים לאחר שאמם אליזבת' הבטיחה את שחרורם. לאחר שהובטח לה שאנדרו יחלים, היא התנדבה לטפל בשבויי מלחמה על סיפונן של שתי ספינות בצ'ארלסטון, בהן התפרצה מחלת הכולרה. בנובמבר 1781 היא מתה מהמחלה ונקברה בקבר בלתי מסומן. אנדרו הפך ליתום בגיל ארבע עשרה, והאשים את הבריטים באובדן אחיו ואמו.

קריירה משפטית ופוליטית

ג'קסון קיבל חינוך בבית ספר מקומי (בדרום לפני מלחמת האזרחים, בתי הספר נבנו בשדות טבק וכותנה שנהרסו). ב-1781, עבר לראשונה בסדנה של סייס. לאחר מכן, לימד ולמד עריכת דין. ב-1787 הוכשר לעריכת דין ועבר למחוז המערבי של קרוליינה הצפונית, למה שהפך בעתיד למדינת טנסי.

למרות שלא למד יותר מדי משפטים, הוא ידע מספיק כדי להפוך לעורך דין מחוזי במערב הישן. כיוון שלא היה ממשפחה בולטת, נאלץ להצליח בכוחות עצמו, ועשה זאת. רוב התיקים שלו עסקו בבעלות על קרקעות, תקיפות וחבלות. ב-1788, מונה לתובע המחוזי.

ג'קסון נבחר להיות ציר בוועידת החוקה של טנסי ב-1796. כשהפכה טנסי למדינה באותה השנה, הוא נבחר כנציגה לבית הנבחרים של ארצות הברית. לאחר שנה, המועצה המחוקקת בחרה בו לסנאט, מטעם המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, אולם הוא התפטר בתוך שנה (הוא חזר לסנאט ב-1823, לאחר עשרים וארבע שנים, אחד עשר חודשים ושלושה ימים, ההפרש השני הגדול ביותר בין תקופות כהונה). ב-1798 מונה לשופט בבית המשפט העליון של טנסי ושירת בו עד 1804.

ספקולציה באדמות והקמת ממפיס

ב-1794, הקים עסק עם עורך דין ובעל מטעים בשם ג'ון אוברטון, לצורך רכישת אדמות שהיו שמורה לשבטים אינדיאניים. כשחזר מפלורידה, הוא הוביל למכירת אדמות האינדיאנים. הוא היה אחד משלושה משקיעים שייסדו את ממפיס.

מטע הרמיטאז'

התרעה שג'קסון פרסם על עבד שברח, בו הוא מציע חמישים דולרים והחזר הוצאות בתמורה להחזרת עבד מולאטי שברח מהמטע שלו. בנוסף, בצורה חריגה, הוא מציע תוספת של עשרה דולרים על כל מאה מלקות שאדם יתן לו, עד שלוש מאות.

בנוסף לקריירה המשפטית והפוליטית שלו, שגשג ג'קסון כבעל מטעים, בעל עבדים ושכיר חרב. הוא בנה בית ומרכול באזור טנסי ב-1803. כעבור שנה רכש את ההרמיטאז', מטע בגודל 259 אקרים (1048 דונם), במחוז קרוב לנאשוויל. לאחר מכן הוסיף 146 אקרים למטע (591 ד'), שהגיע לגודל 425 אקרים (1729 ד'). הגידול המרכזי היה כותנה אותה גידלו העבדים. הוא התחיל עם תשעה עבדים, החזיק ארבעים וארבעה ב-1820 ולאחר מכן החזיק ב-150 עבדים, כך שהצטרף אל האליטה של בעלי המטעים. במהלך חייו היו לו 300 עבדים.

גברים, נשים וילדים שחורים עבדו בשלושה אזורים במטע הרמיטאז' של ג'קסון. הם חיו ביחידה משפחתית מורחבת של בין חמישה לעשרה אנשים, וגרו בבקתות שהיו עשויות מלבנים ומבולי עץ. הגודל והאיכות של מגורי העבדים היו גבוהים יחסית לזמנם. כדי לעזור לעבדים להשיג אוכל, בנוסף למנות שהוקצבו להם, העניק להם ג'קסון רובים, סכינים וציודי דיג. לעיתים שילם לעבדיו במטבעות כדי שיוכלו לקנות בשוק המקומי. המטע היה רווחי מאוד. ג'קסון דרש נאמנות מעבדיו, ואם האמין שעבדיו ביצעו עבירה משמעותית הוא הסכים להלקות אותם. לעיתים פרסם כרזות להחזרת עבדים נמלטים שברחו. יחסית לזמנו, הוא נחשב לבעל עבדים נאור, שסיפק לעבדיו מזון ודיור, ולא אסר על נשים להוליד ילדים.

קריירה צבאית

ג'קסון מונה למפקד המיליציה של טנסי ב-1801, בדרגת קולונל. לאחר מכן נבחר להיות מייג'ור גנרל של המיליציה ב-1802.

מלחמת 1812

מלחמות האינדיאנים והסכם

במהלך מלחמת 1812 עודד טקומסה, הצ'יף של שבט השוני,את האינדיאניים מצפון אלבמה וג'ורג'יה לתקוף מתיישבים לבנים. הוא איחד שבטים בטריטוריה הצפון מערבית מול האמריקנים, בניסיון לדחוק את המתיישבים אל צפון נהר אוהיו. ארבע מאות מתיישבים נהרגו בטבח ב-1813. ארצות הברית החלה מלחמה מול האינדיאנים. המלחמה התרחשה יחד עם מלחמת 1812, ובמהלכה פיקד ג'קסון על הכוחות האמריקנים, כולל המיליציה של טנסי, צבא הקבע ולוחמים אינדיאניים. עם פקודיו נמנו דייווי קרוקט וסם יוסטון.

ג'קסון ניצח את האינדיאנים ב-1814. האמריקנים וכוחותיהם הרגו 800 אינדיאנים בקרב, אולם חס על הצ'יף ממוצא מעורב. לאחר הניצחון, ציווה מזכיר המלחמה על תומאס פינקני להסדיר את תנאי הכניעה. התנאים כללו הענקת אדמות לארצות הברית, שיקום המוצבים האמריקנים הסגרת לוחמים, והסכם שימנע סחר עם מדינות זרות. ג'קסום התנגד להסכם, מתוך רצון לסיים את העימות באופן סופי. ג'קסון קודם להיות מייג'ור גנרל וניתן לו פיקוד על מחוז צבאי.

כמפקד, ביטל ג'קסון את ההסכם של פינקני ודרש יותר פיצויים מהאינדיאנים. בסופו של דבר השיגו האמריקנים הסכם שהעניק להם את ג'ורג'יה ואלבמה.

קרב ניו אורלינס

שירותו של ג'קסון במלחמת 1812 מול הבריטים הפך לסמל לאומץ לב ולהצלחה. כשהבריטים איימו על ניו אורלינס, תפס ג'קסון פיקוד, יחד עם מיליציה ממדינות מערביות. הוא היה קצין נוקשה ואהוד על חייליו. חייליו השוו אותו לעץ אגוז זקן, ומכאן בא כינויו, "עץ האגוז הזקן". בקרב ב-8 בינואר 1815, 5,000 החיילים של ג'קסון ניצחו 7,500 חיילים בריטים. בסוף הקרב, היו לבריטים 2,037 נפגעים: 291 מתים (כולל שלושה גנרלים בכירים), 1,262 פצועים, ו-484 שבויים ונעדרים. לאמריקנים היו 71 נפגעים: 13 מתים,39 פצועים, ו-19 נעדרים.

הממשל הצבאי בניו אורלינס

ג'קסון ציווה על מעצרו של שופט מחוזי, לאחר שזה חתם על צו הביאס קורפוס בשם חבר המועצה המחוקקת של לואיזיאנה שג'קסון עצר. סנאטור מטעם המדינה כתב מכתב לעיתונות בו ביקר את סירובו של ג'קסון לשחרר את המיליציה לאחר סיום הקרבות. ג'קסון טען שהייתה לו הסמכות להכריז על ממשל צבאי בכל ניו אורלינס. ג'קסון לא הפסיק את הדיכוי הצבאי עד שעצר מחוקק, שופט ועורך דין, כששופט המדינה התערב.

הרשויות האזרחיות בניו אורלינס חששו מג'קסון, שהוציא להורג שישה חברי מיליציה. מותם נחשף במהלך מסע הבחירות של ג'קסון לנשיאות. ג'קסון הפך לגיבור לאומי לאחר המלחמה. הקונגרס הודה לג'קסון באופן רשמי ב-27 בפברואר 1815, והעניק לו מדלית זהב נשיאותית. אלכסיס דה טוקוויל כתב בחיבורו, הדמוקרטיה באמריקה, שג'קסון הפך להיות נשיא רק בגלל הניצחון הזה.

מלחמת הסמינול הראשונה

משפט של נתין בריטי במהלך המלחמה, אחד משניים שג'קסון הוציא להורג.

ג'קסון שירת בצבא במהלך מלחמת הסמינול הראשונה. הנשיא ג'יימס מונרו ציווה עליו בדצמבר 1817 לטהר את ג'ורג'יה מאינדיאנים משבט הסמינול. על ג'קסון הוטל גם למנוע מפלורידה הספרדית להפוך למקלט לעבדים הנמלטים. המבקרים טענו שג'קסון חרג מסמכויותיו. הפקודות שקיבל היו לסיים את העימות, והוא האמין שיש לכבוש את פלורידה אחת ולתמיד. הוא כתב זאת במכתב למונרו.

האינדיאנים תקפו את המתנדבים של ג'קסון מטנסי. הלוחמים היו עסוקים בקרבות והכפרים שלהם היו חשופים, ולכן ג'קסון הוביל לשריפת הבתים והיבולים שלהם. הוא מצא מכתבים שחשפו שהספרדים והבריטים סייעו לאינדיאנים. ג'קסון האמין שכל עוד ספרד ובריטניה מעודדות אינדיאנים להילחם, ארצות הברית לא בטוחה. הוא טען שכל פעולותיו היו הגנה עצמית. הוא כבש את פנסקולה ללא קרב, והוריד את המושל הספרדי. הוא לכד, שפט והוציא להורג שני נתינים בריטים שסייעו לאינדיאנים. הפעולות עוררו חשש גדול מג'קסון בשבטים האינדיאניים.

ההוצאות להורג והפלישה לטריטוריה ספרדית, מדינה מולה ארצות הברית לא נלחמה, גרמו לתקרית בינלאומית. רבים בממשל מונרו קראו לגינוי. מזכיר המדינה, ג'ון קווינסי אדמס, שהאמין ברעיון היעוד הגלוי, הגן על ג'קסון. אדמס סירב לבקשת השגריר הספרדי להעניש את ג'קסון, בטענה שספרד לא מצליחה לשלוט בפלורידה. אדמס השתמש בחולשתה של ספרד ובכיבושיו של ג'קסון כדי להשיג את פלורידה לאחר הסכם אדמס-אוניס. ג'קסון הפך למושל הצבאי של פלורידה ושירת בתפקיד כתשעה חודשים, מה-10 במרץ 1821, עד ה-31 בדצמבר.

בחירות 1824

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1824

המועצה המחוקקת של טנסי בחרה בג'קסון כמועמדה לנשיאות ב-1822, ובחרה בו שוב לסנאט. ב-1824, המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית הייתה מפלגה יחידה. מועמדיה נבחרו בידי אספה של חברי הקונגרס, אולם ב-1824 רוב החברים החרימו אותן. אלו שנכחו שם תמכו במזכיר האוצר, ויליאם קרופורד, כמועמד הנשיאותי ובסגנו, אלברט גלאטין. אספה בפנסילבניה כעבור חודש תמכה בג'קסון, וטענה שהאספה התעלמה מקולות העם בכך שלא נתנה לג'קסון את המועמדות. רבים במפלגה חששו מג'קסון הפופולרי בקרב המוני העם. גלאטין טען שג'קסון הוא אליל כלפי אלו הרוצים תהילה צבאית, אולם שהוא מתעלם מחוקים ולא מתאים לתפקיד.

חוץ מג'קסון ומקרופורד, היו המועמדים מזכיר המדינה ג'ון קווינסי אדמס ויושב ראש בית הנבחרים הנרי קליי . ג'קסון זכה ברוב קולות המצביעים והאלקטורים (אבל לא ברוב, וארבע מדינות לא ערכו בחירות). אך מכיוון שלא זכה לרוב מוחלט הועברה הבחירה לקונגרס, שבראשו עמד קליי. קליי פעל למען בחירתו של ג'ון קווינסי אדמס ולאחר מכן מונה לתפקיד מזכיר המדינה, תפקיד שבשעתו נחשב לכרטיס הכניסה לנשיאות. מהלך זה הרתיח את ג'קסון והעיב על כהונתו של קווינסי אדמס. נטען שמדובר ב"ברית שחיתות" בין השניים, בעיקר בשל העובדה שאדמס זכה בנציגי קנטקי (מדינתו של קליי), שהאלקטורים שלה תמכו בג'קסון. מצביעים רבים האמינו ש"נציג העם" נשדד בידי ה"אריסטוקרטים המושחתים מהמזרח". היה זה בין הגורמים לניצחונו של ג'קסון ארבע שנים לאחר מכן.

בחירות 1828

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1828

ג'קסון התנגד ל"עסקה המושחתת" שהובילה לניצחונו של אדמס ותכנן לנצח את אדמס. לאחר התפטרותו מהסנאט באוקטובר 1825, המשיך במסעו אל הנשיאות. המועצה המחוקקת מטנסי בחרה בג'קסון לנשיאות שוב פעם. הוא משך אליו את סגן הנשיא ג'ון קלהון, וגם מרטין ואן ביורן. ואן ביורן הצליח להשיג עזרה מחבריו בפילדלפיה ובריצ'מונד, והקים את המפלגה הדמוקרטית כארגון לאומי.

במהלך מסע הבחירות, התייחסו יריביו של ג'קסון אליו כאל "חמור". הוא אהב את הכינוי והשתמש בחמור כסמלו, מוטיב שנעלם לבסוף. החמור הפך לסמלה של המפלגה הדמוקרטית בסוף המאה.

מסע הבחירות היה אישי ומלא בהכפשות, אולם אף מועמד לא ניהל מסע בחירות, כנהוג, כשתומכיהם מארגנים את האירועים. שני המועמדים הותקפו בעיתונות המפלגתית, והעיתונות האשימה את רייצ'ל, אשתו של ג'קסון, בביגמיה. ההאשמה הייתה כמעט נכונה, כמו רוב ההאשמות, אולם היא התבססה על אירועים שהתרחשו בין השנים 1791 ו-1794. כשג'קסון התחתן עם רייצ'ל, הם חשבו שהיא התגרשה מבעלה הקודם, אולם הגירושין עוד לא הושלמו, ולאחר השלמתם נאלצה רייצ'ל להינשא שוב. אדמס הפך זאת לשערוריה. ג'קסון אמר שיסלח לאלו שהעליבו אותו, אבל שלא יסלח לאלו שתקפו את אשתו. רייצ'ל מתה ב-22 בדצמבר 1828, לפני כניסתו לתפקיד, ונקברה בערב חג המולד. הוא האשים את תומכי אדמס במותה, וביקש שאלקים ימחל לרוצחי אשתו, כי הוא לא יוכל.

ג'קסון הותקף כסוחר עבדים, שקנה ומכר אותם ללא מוסריות. בנוסף, כרזות תקפו אותו כטובח אינדיאנים ועוסק בדו-קרב.

תומכי ג'קסון טענו שאדמס, בתקופתו כשגריר ברוסיה, העניק לצאר משרתת אמריקנית. בנוסף נטען שהשתמש אדמס בכספי ציבור כדי לקנות ציוד הימורים לבית הלבן (שהתברר כשולחן ביליארד ומערכת שחמט).

אדמס שיבח את השיפורים הפנימיים באירופה, כולל את מצפי הכוכבים שנבנו, וטען שעל הקונגרס לא להיות מוגבל בידי החוקה. רבים התנגדו להצהרה הזאת, בעיקר ג'קסון, שטען שהחוקה מגנה על העם.

ג'קסון ניצח בקלות, עם 56% מהקולות ו-178 אלקטורים לעומת 83 לאדמס. הוא ניצח בניו יורק ובפנסילבניה, נוסף למערב ולדרום. הוא היה הנשיא הראשון שנבחר ומוצאו היה מהרי האפלצ'ים, והיה הנשיא המבוגר ביותר באותה התקופה.

נשיאות (1829-1837)

ג'קסון נכנס לתפקידו ב-4 במרץ 1829, עם השבעתו לתפקיד, וסיים את תפקידו ב-4 במרץ 1837.

ג'קסון הפך לדמות הפוליטית המשפיעה והשנויה במחלוקת ביותר בתקופתו. כהונתו החלה עידן שנקרא "דמוקרטיה ג'קסונאית". הוא נלחם במפלגה הוויגית ובקליי שניסו להשתמש בכוח הממשלה כדי להפוך את הכלכלה למודרנית, עם תמיכה בבנקאות, מכסים על יבוא ושיפורים פנימיים. בתור נשיא, פעולותיו השנויות במחלוקת היו העברה כפויה של אינדיאנים מאדמותיהם, השמדת הבנק השני של ארצות הברית, שימוש במינויים פוליטיים, ותמיכתו בכסף יציב, שהובילה לבהלת 1837.

ג'קסון נותר שנוי במחלוקת, כשתומכיו מציגים אותו כדמוקרט גאון ואף קדוש, ומתנגדיו מציגים אותו כרודן, בור ואף כשטן. הוא נחשב לאחד מעשרת הנשיאים הטובים בתולדות המדינה.

כהונתו הראשונה

ממשלו

ג'קסון הושבע לנשיאות ב-4 במרץ 1829, בהשבעה הראשונה שהתרחשה באכסדרה המזרחית של הקפיטול. עשרת אלפים איש באו לטקס, וג'קסון היה הנשיא הראשון שהזמין את הציבור לבוא אל נשף ההשבעה בתוך הבית הלבן. עניים רבים באו לנשף, והשומרים לא יכלו להוציא אותם מהבית הלבן. כלים וחפצי נוי נשברו, ואנשים נעמדו על הכיסאות במגפיים מלאות בוץ כדי להסתכל על הנשיא. הקהל התפרע כל כך עד שהשומרים נאלצו לשפוף פונץ' לכוסות מחוץ לבית הלבן כדי שאנשים יצאו משם. הפופוליזם של ג'קסון הביא לו את הכינוי "מלך האספסוף".

ג'קסון היה מטיף מוסר שראה את העולם בשחור ולבן. הוא ראה את עצמו כנציג העליון של הדת האזרחית, ודרש מעובדיו להצדיק את מעמדם בעבודה טובה. הוא האמין שסמכותו כנשיא נבעה מהעם ולכן שהיה מעל פוליטיקה מפלגתית. במקום לבחור במנהיגים מפלגתיים, בחר ג'קסון באנשי עסקים לקבינט שלו, בהם התכוון לשלוט. הוא מינה את מרטין ואן ביורן לתפקיד מזכיר המדינה, בג'ון איטון כמזכיר המלחמה, סמואל אינגהם כמזכיר האוצר, ג'ון בראנץ' כמזכיר הצי, ג'ון בריאן כתובע הכללי, ובויליאם ברי כשר הדואר. הקבינט הראשון שלו לא היה מוצלח, והיה מלא בתככים מפלגתיים בין איטון, סגן הנשיא ג'ון קלהון ומרטין ואן ביורן. באביב 1831, כולם (פרט לברי) אולצו להתפטר. הקבינט הבא של ג'קסון עבד טוב יותר.

העברת האינדיאנים

בשמונה שנותיו בתפקיד, חתם ג'קסון על שבעים הסכמים עם שבטים אינדיאנים בדרום ובצפון מערב המדינה. תקופתו כנשיא סימנה עידן חדש ביחסים עם האינדיאנים, כולל מדיניות של העברת אינדיאנים. ג'קסון עצמו השתתף לעיתים במשא ומתן עם כמה שבטים אינדיאניים, למרות שלפעמים הותיר את המשא ומתן לשליחיו. השבטים בדרום היו צ'וקטאו, קריק, צ'יקאסו, סמינול וצ'רוקי. השבטים בצפון מערב המדינה היו צ'יפאווה, אוטווה ופוטאוואטומי. העימותים בין האינדיאנים והמתיישבים האמריקנים התרחשו בצפון ובדרום, אולם בדרום רווי האינדיאנים הבעיה הייתה חמורה יותר. מלחמות מול האינדיאנים פרצו לעיתים קרובות, בעיקר כששבטים ילידם כמו הסמינול והמוסקוג'י סירבו לציית להסכמים. מלחמת הסמינול השנייה החלה בדצמבר 1835, והסתיימה לאחר שש שנים באוגוסט 1842, תחת הנשיא ג'ון טיילר.

למרות שהיחסים בין האמריקנים והאינדיאנים תמיד היו מסובכים, הם הסתכו עוד יותר כשהאמריקנים התפשטו מערבה לאחר המהפכה האמריקנית. לעיתים קרובות היחסים היו שלווים, אולם לעיתים הפכו למתוחים ואף לאלימים משני הצדדים. מתקופתו של ג'ורג' וושינגטון ועד לג'ון קווינסי אדמס, בדרך כלל התעלמו מהבעיה או שהתעסקו בה בזהירות. בתקופתו של ג'קסון המצב לא היה יציב. הבעיה הייתה חמורה בדרום, בעיקר ליד ג'ורג'יה, שם שבטי האינדיאנים היו גדולים, צפופים ויותר מתורבתים. תנועה עממית ופוליטית התפתחה, וכך הגיעה ההצעה להעביר כמה אינדיאנים. ג'קסון, שמעולם לא היה הססן, תמך במדיניות זאת, שנחשבת לחלק השנוי במחלוקת ביותר בתקופתו כנשיא. זאת בניגוד לקודמו, ג'ון קווינסי אדמס, שניסה לא להתערב בבעיה כקודמיו. נשיאותו של ג'קסון התרחשה בעידן חדש של יחסי אינדיאנים-אמריקנים, שכללה פעולה ממשלתית ומדיניות של יישוב מחדש. במהלך תקופתו, היחסים בין האינדיאנים משבטי הדרום והממשלות המקומיות הגיעו לצומת דרכים.

ב-8 בדצמבר 1829, בנאומו הראשון בפני הקונגרס, תמך ג'קסון בהקצאת אדמות ממערב לנהר המיסיסיפי לשבטים האינדיאנים. הקונגרס הגיש חוק העברת אינדיאנים משלו, ולג'קסון היו תומכים רבים בסנאט ובבית הנבחרים שהסכימו עם החוק. ב-26 במאי 1830, עבר החוק וג'קסון חתם עליו. החוק הסמיך את הנשיא לנהל משא ומתן כדי לקנות אדמות של שבטים במזרח בתמורה לאדמות במערב, מחוץ לגבולות הקיימים. העברת החוק הייתה היוזמה החקיקתית המוצלחת הראשונה של ג'קסון, וסימנה את הגעתה של המפלגה הדמוקרטית אל תוך התרבות הפוליטית. הדרום תמך בחוק, בעיקר לאחר שהתגלה זהב בשטח של שבט הצ'רוקי.

מדינת ג'ורג'יה הייתה מעורבת בסכסוך משפטי עם השבט, שהסתיים בהחלטה של בית המשפט העליון ב-1832, בה פסק נשיא בית המשפט, ג'ון מרשל, שג'ורג'יה לא יכולה לכפות את חוקיה על השבטים. לג'קסון יוחסה בטעות התגובה "ג'ון מרשל החליט, כעת שיאכוף זאת". הציטוט הופיע ב-1863 מפיו של הוראס גרילי. ג'קסון השתמש במשבר בג'ורג'יה כדי להגיע להסכם בו מנהיגי הצ'רוקי הסכימו להעברת השבט. הנציגים איתם ניהל ג'קסון את המשא ומתן לא נחשבו לנציגים לגיטימיים של השבט, והשבט מחה על החוק.

ההסכם נאכף בידי ואן ביורן, ששלח 7,000 חיילים להעביר את האינדיאנים. 4,000 בני צ'רוקי מתו ב"נתיב הדמעות". בשנות השלושים, תחת לחץ מהמתיישבים, כל אחד מחמשת השבטים ויתר על רוב אדמותיו, אולם נותרו קבוצות בעלות אוטונומיה בג'ורג'יה, אלבמה, מיסיסיפי ופלורידה. כולן (פרט לסמינול) נחשבו ל"חמשת השבטים המתורבתים", שהיו ידידותיים ללבנים. יותר מ-45,000 אינדיאנים הועברו למערב במהלך נשיאותו של ג'קסון.

המוניטין של ג'קסון ספג פגיעה קשה בשל יחסו לאינדיאנים. יריביו הפוליטיים והמנהיגים הדתיים התנגדו אליו קשות. ההיסטוריונים המודרניים שמעריכים את כשרון המנהיגות של ג'קסון מדלגים בדרך כלל על נושא האינדיאנים. כמה מהם טענו שהעברת השבטים מהסביבה הלבנה העוינת הצילה אותם. בשנות השבעים, כותבים מהשמאל כהווארד זין תקפו את ג'קסון על הנושא. במאה ה-21, המוניטין של ג'קסון הפך ליותר שנוי במחלוקת. ב-2015, במהלך ויכוח על הסרת תמונתו של ג'קסון משטר של עשרים דולר, העברת האינדיאנים הוזכרה כסיבה לכך. כותבים טענו שביצע רצח עם.

טיהור השחיתות

בניסיון לחסל את השחיתות בממשל, ביצע ג'קסון חקירות בכל המחלקות. במהלך כהונתו, סכומים גדולים של כסף ציבורי הופקדו בידי נציגי ציבור. ג'קסון האמין בהעסקת אנשים לפי כישוריהם, ופיטר מועמדים רבים שטען שלא השתמשו כראוי בכסף הציבורי. הוא ביקש מהקונגרס לשנות את חוקי המעילה, להקטין את הזיוף בבקשות לפנסיה ממשלתית, ולהעביר חוקים שימנעו התחמקות ממכס. חקירה של הקונגרס הובילה להתפטרות שר הדואר, שהואשם בניהול כושל של שירותי הדואר ובהענקת חוזים יקרים ללא פיקוח. מחליפו ביצע רפורמות רבות בשירות הדואר.

ג'קסון קרא לביטול חבר האלקטורים בעזרת תיקון חוקתי בנאומיו לקונגרס. בנאומו השלישי, המליץ על העברת הבחירה לעם, והגבלת כהונת הנשיא לכהונה אחת.

כהונתו של ג'קסון בנשיאות עמדה בסימן שיפור בהקצבות ליוצאי צבא. חוק הפנסיה של 1832 סיפק פנסיה ליוצאי צבא אפילו כשלא היה צורך כספי או פיזי בכך, וחוק מיולי 1836 אפשר לאלמנות של חיילי מלחמת העצמאות לקבל את הפנסיה של בעליהן.

החלפת בעלי התפקידים ומינויים פוליטיים

לאחר שנכנס לתפקידו ב-1829, אכף את החוק שהגביל כהונה של בעלי תפקידים והסמיך את הנשיא למנות עמיתים פוליטיים לתפקידים. הוא האמין שהחלפת בעלי התפקידים הייתה רפורמה דמוקרטית שמנעה הורשת תפקידים וגרמה לכך שהשירות הציבורי היה אחראי בפני העם. ג'קסון הכריז שהחלפת בעלי התפקידים היה עיקרון חשוב ברוח הרפובליקנית. בנאומו בפני הקונגרס בדצמבר 1829 אמר שלאף אדם אין זכות לכהן יותר מאחר. ג'קסון האמין שהחלפת בעלי תפקידים תמנע ביורוקרטיה מושחתת. תומכיו רצו לחזק את הנאמנות המפלגתית ולהעניק את התפקידים לחברי מפלגה אחרים. ג'קסון לא היה זה שהמציא את השיטה בה ממנים ידידים וחברי מפלגה לתפקידים. מושלי ניו יורק עשו זאת בסוף המאה השמונה עשרה ובתחילת המאה התשע עשרה (בעיקר דוויט קלינטון וג'ורג' קלינטון). מספר בעלי התפקידים הממשלתיים שפיטר ג'קסון נופח בידי אויביו. הוא פיטר בערך עשרים אחוזים מבעלי התפקידים בכהונתו הראשונה, וחלקם בגלל זלזול בתפקידם.

ג'קסון כן השתמש בכוחו כדי למנות את תומכיו במפלגה לתפקידים בכירים. גישתו דרשה פטריוטיות כדרישה להענקת תפקידים. ג'קסון טען שחייל שאיבד את רגלו בשדה הקרב טוב מספיק כדי שימנה אותו לתפקיד אחראי על דואר.

הצורך לחזק את המפלגה ואת תומכיו, בגלל המציאות הפוליטית, הובילה לכך שג'קסון נאלץ לבצע מינויים פוליטיים. ההיסטוריונים מאמינים שתקופתו גרמה להתחלה של פגיעה באתיקה הציבורית. הפיקוח על מחלקות מחוץ לוושינגטון (מחלקת המכס בניו יורק, שירות הדואר, מחלקות הצי והמלחמה, והמשרד לענייני אינדיאנים, שתקציבו הוגדל) היה קשה. דברים כמו קניית תפקידים בכסף, אילוץ עובדים להשתתף במסעות בחירות ומעילה בכספי ציבור לא התרחשו עד לאחר תקופת ג'קסון. הוויגים כינו את ג'קסון "המלך אנדרו הראשון" ונתנו למפלגתם את שמם של הוויגים הבריטים שהתנגדו למונרכיה.

ג'קסון תמך בתומכיו, אולם גם הבטיח עבודות לאנשים שיצטרפו אליו.

משבר "זכות הביטול"

האומה הייתה בסיכון במהלך המשבר הכי רציני בתקופת ג'קסון. משבר "זכות הביטול" של 1828 כלל בעיות אזוריות, אי הסכמה על מכסים ואיומי פרישה בידי מדינה אחת ומעורבות צבאית של ג'קסון. הפוליטיקאים הדרומיים התלוננו שהמכסים הגבוהים שהוטלו על יבוא ועל סחורות מאירופה גרמו להם להיות יקרים יותר מאלו מצפון ארצות הברית, והעלו את המחירים שהחקלאים בדרום שילמו. הפוליטיקאים הדרומיים טענו שהמכסים הגבוהים עזרו לתעשיינים הצפוניים על חשבון החקלאים הדרומיים. המצב הפך למשבר חמור כשסגן הנשיא קלהון תמך במדינתו, קרוליינה הדרומית, וטען שהייתה לה הזכות לבטל את חוק המכס, ובאופן כללי זכות לבטל חוקים ממשלתיים שנגדו את האינטרסים שלה. ג'קסון אמנם תמך בדרום בנושא המכסים, אולם תמך באחדות חזקה, ובממשל מרכזי חזק. הוא ניסה להתעמת מול קלהון, ונאלץ להתעמת מול כל קרוליינה הדרומית.

במהלך ה-13 באפריל, בסעודה לזכרו של תומאס ג'פרסון, טען ג'קסון שיש לשמור על האיחוד הפדרלי. קלהון הגיב וטען שהאיחוד הוא הדבר היקר לו ביותר לאחר החירות.

בוועידה הדמוקרטית הלאומית הראשונה, שאורגנה בידי חבריו של ג'קסון, נפרדו דרכיהם של קלהון וג'קסון וג'קסון מינה את ואן ביורן לסגנו בבחירות הקרובות. בדצמבר 1832, התפטר קלהון מתפקידו והפך לסנאטור מטעם קרוליינה הדרומית.

בתגובה לרצונה של קרוליינה הדרומית לבטל את החוק, נשבע ג'קסון לשלוח חיילים שיאכפו את חוק המכס. בדצמבר 1832 הודיע על התנגדותו לתומכי "זכות הביטול", וטען שחוקת ארצות הברית מתנגדת לזכות המדינות לבטל חוקים, ובנוסף טען שביטול חוק ממשלתי הוא סכנה למדינה. הוא הזהיר את קרוליינה הדרומית שלא תחצה את הקו אל הבגידה, ודרש מתושביה לתמוך באיחוד שעבורו נלחמו אבותיהם. הוא הכחיש את זכותן של מדינות לפרוש מהאיחוד, כיוון שדבר זה מונע מארצות הברית להיחשב לאומה.

ג'קסון ביקש מהקונגרס להעביר חוק שיאשר לו שימוש בכוח צבאי לשם אכיפת המכס, אולם ההעברה שלו נדחתה עד שהפרוטקציוניסטים בהנהגת קליי הסכימו למכס פשרה קטן יותר. החוקים עברו ב-1 במרץ 1833, וג'קסון חתם על שניהם. קרוליינה הדרומית כינסה ועדה שביטלה את רצונה לבטל את החוק. ב-1 במאי 1833, כתב ג'קסון שהמכס הוא רק תירוץ, ושהמטרה האמיתית היא פילוג והקמת קונפדרציה דרומית. התירוץ הבא, ניבא ג'קסון, יהיה השחורים, או שאלת העבדות.

נושאי חוץ

השגריר של ג'קסון בצרפת, ויליאם ריבס, הצליח להשיג תשלומי פיצויים מצרפת לארצות הברית.

בשתי כהונותיו של ג'קסון מדיניות החוץ לא הייתה סוערת במיוחד. המשבר הרציני ביותר היה חוב שצרפת הייתה חייבת לארצות הברית על נזק שנפוליאון עשה לפני עשרים שנה. צרפת הסכימה לשלם, אולם דחתה את התשלום. ג'קסון אותת למלחמה, והוויגים צחקו על לוחמנותו. השגריר בצרפת, ויליאם ריבס, הצליח להשיג 25,000,000 פרנקים (כ-5,000,000 דולרים) ב-1836. מחלקת המדינה טיפלה בחובות קטנים יותר של דנמרק, פורטוגל וספרד.

הישג מרכזי היה עצירת המשברים של ממשל אדמס, והגעה להסכם סחר מוצלח עם בריטניה. ההסכם היה אפשרי בגלל שינוי המדיניות בלונדון, שהוביל לקראת מדיניות סחר חופשי. ההסכם פתח את מושבות הודו המערבית לספינות צי הסוחר האמריקניות. מחלקת המדינה גם הגיעה להסכמים עם רוסיה, ספרד, טורקיה וסיאם. תחת ההסכם, הסחר האמריקני נפתח מחדש באיי הודו המערבית. ייצוא הכותנה עלה ב-75% והיבוא עלה ב-250%.

ניסיונו של ג'קסון לשלם 5,000,000 דולרים למקסיקו כדי לרכוש את טקסס לא צלח. המתיישבים האמריקנים עברו אל הטריטוריה. ג'קסון סירב לפעול באופן צבאי בטקסס. אזרחי טקסס הכריזו על עצמאות וניצחו צבא פולש. הם דרשו סיפוח אמריקני, אולם ג'קסון הבין שהדבר יגרום לבעיות עם בריטניה ויפלג את העם. רק ביומו האחרון בתפקיד הכיר בעצמאותה של טקסס.

מלחמות הבנקים

קריקטורה דמוקרטית מראה את ג'קסון משמיד את הבנק השני של ארצות הברית, שמוצג כשטן

ג'קסון נחשב לתומך ברפורמות, אולם הוא היה מחויב לרפובליקניזם והתנגד לכל מוסד שהיה מונע מאינטרסים. הוא עצמו לא היה מעורב בדו-קרב כנשיא, אולם כבר ירה באויביו הפוליטיים לפני כן והיה נחוש לחסל את אויביו. הוא היה נחוש לחסל את הבנק השני של ארצות הברית. הבנק היה בפילדלפיה, ועם משרדים בערים רבות ברחבי המדינה, ותפקד כבנק מרכזי. הבנקאים והפוליטיקאים המקומיים התלוננו על הרגולציה שהבנק כפה עליהם. ג'קסון התנגד לבנקים ותיעב כסף מנייר. לאחר קרבות מול הנרי קליי, יריבו הגדול, הצליח ג'קסון לפרק את הבנק.

ג'קסון המשיך לתקוף את מערכת הבנקאות. הוא העביר חוק ביולי 1836 שדחה כסף מנייר שהבנקים הדפיסו (שלא יכול היה לקנות אדמות ממשלתיות), והתעקש על מטבעות זהב וכסף. רוב אנשי העסקים והבנקאים (אולם לא כולם) תמכו בוויגים, והערים המסחריות והמתועשות הפכו למעוזים הוויגים. ג'קסון הפך לאהוד אף יותר בקרב הפועלים והחקלאים שלא סמכו על הבנקאים ועל המערכת הפיננסית.

ב-1816, הסמיך הנשיא ג'יימס מדיסון את הבנק השני של ארצות הברית, כדי לשקם את הכלכלה שנהרסה במהלך מלחמת 1812. ב-1823, מינה הנשיא ג'יימס מונרו את ניקולס בידל להיות מנהל הבנק השלישי והאחרון. בינואר 1832, ביקש בידל את חידוש הזיכיון של הבנק, ארבע שנים לפני שהזיכיון בן עשרים השנים עמד להיגמר. הסנאט אישר זאת ב-11 ביוני ובית הנבחרים אישר גם הוא ב-3 ביולי 1832. ג'קסון, שהאמין שהבנק היה מונופול מושחת שמניותיו הוחזקו בידי זרים, הטיל וטו על החוק. הוא השתמש בנושא כדי לקדם את ערכיו הדמוקרטיים, בטענה שהבנק סייע בעיקר לעשירים. הוא טען שהבנק רק העשיר את העשירים וחיזק את החזקים. המפלגה הרפובליקנית הלאומית מיד הפכה את הנושא לנושא פוליטי כדי לפגוע בג'קסון. אויביו הפוליטיים טענו שהוטו של ג'קסון היה דמגוגיה, ושג'קסון השתמש במלחמת המעמדות כדי לקבל תמיכה מפשוטי העם.

כהונה שנייה

בחירות 1832

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1832

במהלך הבחירות הנשיאותיות ב-1832, נושא הזיכיון לבנק ארצות הברית הפך לנושא מרכזי. הקהילה העסקית התאחדה כולה כנגד ג'קסון. הבחירות גם הראו עד כמה מהר התפתחו והתארגנו המפלגות במהלך אותה התקופה. הועידה הלאומית הראשונה של המפלגה הדמוקרטית, שהתרחשה בבולטימור במאי 1832, בחרה בג'קסון ובואן ביורן. המפלגה הרפובליקנית הלאומית, שערכה את הועידה הלאומית הראשונה שלה בבולטימור בדצמבר 1831, בחרה בקליי ובג'ון סרג'ט מפנסילבניה. המפלגה נגד הבונים החופשיים ערכה את הועידה שלה בבולטימור בספטמבר, 1831, ובחרה בתובע הכללי לשעבר, ויליאם וירט ממרילנד, ובעמוס אלמייקר מפנסילבניה. ג'קסון וקליי תמכו בארגון הבונים החופשיים. אולם ג'קסון היה אהוד מאד בקרב המעוזים הדמוקרטיים. עיתונות, מצעדים ומסיבות לטובתו סייעו לו. הוא הופיע כמה פעמים בציבור, כשטייל מטנסי עד לוושינגטון. הוא ניצח בקלות, השיג 55% מהקולות ו-219 אלקטורים. קליי השיג 37% מהקולות ו-40 אלקטורים. ווירט השיג 8% ושבעה אלקטורים בלבד ומפלגתו כשלה. ג'קסון האמין שניצחונו הברור היווה מנדט להטלת וטו על הזיכיון של הבנק ולהמשך הקרב מול הבנקים על הכלכלה הלאומית.

ביטול הפיקדונות וגינוי

ב-1833, ביטל ג'קסון את הפיקדונות הפדרליים בבנק, והבנקים המקומיים החלו להלוות כספים ולהגדיל את כמות האשראי. כעבור שלוש שנים, חתם ג'קסון על צו שדרש מקוני אדמות ממשלתיות לשלם רק בזהב או בכסף. התוצאה הייתה דרישה גדולה למתכות, והבנקים לא עמדו בעומס, מה שהוביל לבהלה של 1837, שהובילה לשפל כלכלי חריף. לקח שנים לכלכלה להחלים מהנזק, אולם רוב האשמה נפלה על כתפיו של מרטין ואן ביורן שהפך לנשיא ב-1837.

הסנאט גינה את ג'קסון ב-28 במרץ 1834, על כך שביטל את הפיקדונות הפדרליים בבנק. הגינוי היה מהלך אותו הוביל הנרי קליי, מה שהגביר את הטינה בינו ובין ג'קסון. במהלך הליך הגינוי, קרא ג'קסון לקליי פזיז ומלא בזעם כאיש שיכור בבית בושת. עשרים ושישה סנאטורים תמכו בהצעת הגינוי לעומת עשרים שתמכו בג'קסון. כשתומכי ג'קסון השיגו רוב בסנאט, הם ביטלו את הגינוי.

ניסיון התנקשות

ב-30 בינואר 1835, הפך ג'קסון לנשיא הראשון שעבר ניסיון התנקשות. כשעזב את הקפיטול מהאכסדרה המזרחית לאחר לוויה של חבר קונגרס, כיוון אליו צבעי מובטל בשם ריצ'רד לורנס אקדח. הכדור לא נפלט מהרובה.

ג'קסון בן ה-67 תקף את לורנס והרביץ לו כמה פעמים עם מקל ההליכה שלו. במהלך המאבק, הצליח לורנס לשלוף אקדח שני שלא פגע במטרה. עוזריו של ג'קסון סילקו את לורנס, והשאירו את ג'קסון כועס ולחוץ. לורנס האמין שהממשלה הייתה חייבת לו סכום גדול של כסף שג'קסון לא נתן לו. הוא טען שהוא היה ריצ'רד השלישי, שהיה מת מאז 1485. לאחר מכן נפסק שהוא חולה בנפשו והוא אושפז. ג'קסון היה משוכנע שאויביו שלחו את המתנקש, למרות שחקירה פסקה שלא. באותה התקופה, הדמוקרטים והוויגים נלחמו על ביטול הבנק האמריקני.

המחלוקת על העבדות

נושא העבדות לא היה מרכזי בתקופת ג'קסון. הוא עצמו היה בעלים של עבדים, ואישר את הרחבת העבדות אל הטריטוריות והתנגד לקריאות לביטול העבדות. למרות זאת, התרחשו בתקופתו שתי שערוריות בנושא העבדות: ב-1835, החלה האגודה נגד העבדות בניסיון לשלוח עלונים בדואר כנגד העבדות. עשרות אלפי עלונים נשלחו לעיירות דרומיות בשירות הדואר. הדרום נדהם מהעלונים, והדרומיים בקונגרס דרשו למנוע את שליחת המכתבים. ג'קסון, שרצה לטפל במשברים לאחר משבר זכות הביטול, תמך בדרומיים. עמוס קנדל, שר הדואר, נתן לאחראיים על הדואר בדרום למנוע את שליחת העלונים. מתנגדי העבדות גינו את הפגיעה בחופש הביטוי.

באותה שנה התרחש מקרה נוסף, בו שלחו מתנגדי העבדות עצומות לבית הנבחרים כדי לסיים את סחר העבדים ואת העבדות בוושינגטון הבירה. הדרומיים שתמכו בעבדות ניסו למנוע את חלוקת העצומות. הוויגים הצפוניים טענו שהעצומות היו חוקתיות ושאסור למנוע את הפצתן. ג'קסון רצה לפתור את המצב במהירות. לבסוף הוגש חוק "סתימת פיות" שטען שלקונגרס אין זכות להתערב בנושא העבדות, ושאסר על הצגת העצומות בקונגרס. הדרומיים בקונגרס, ותומכיו של ג'קסון, תמכו בחוק שעבר במהירות ומנע פעילות נגד העבדות בקונגרס.

ההכרה ברפובליקת טקסס

ב-1835, המתיישבים האמריקנים וילידי טקסס נלחמו במלחמת עצמאות. במאי 1836, הם סילקו את הצבא המקסיקני, והקימו את רפובליקת טקסס העצמאית. הממשלה החדשה ביקשה הכרה מהנשיא ג'קסון וסיפוח אמריקני. המתנגדים לעבדות בארצות הברית התנגדו לסיפוחה של טקסס, בה שגשגה העבדות במטעי הכותנה. ג'קסון היסס בנושא, ולא היה בטוח שהרפובליקה החדשה תוכל לשמור על עצמאותה מול מקסיקו. הוא גם לא רצה לגרום לטקסס להפוך לנושא נגד העבדות בבחירות של 1836. האסטרטגיה עבדה, המפלגה הדמוקרטית נותרה מאוחדת ומרטין ואן ביורן הפך לנשיא. לאחר מכן הסכים ג'קסון להכיר ברפובליקה ושלח אליה מיופה כוח ביומו האחרון בתפקיד, ה-3 במרץ 1837.

משלחת הסיור האמריקנית

ג'קסון התנגד למימון ממשלתי למשלחות במהלך כהונתו הראשונה. הוא הסכים למימונן בכהונתו השנייה. ב-18 במאי 1836, חתם על חוק להקמת משלחת הסיור האמריקנית. המשלחת החלה רק ב-1838, בכהונתו של ואן ביורן.

בהלת 1837

הכלכלה הלאומית שגשגה בשנות השלושים והממשלה הצליחה, בעזרת הכנסותיה ממכסים ומכירת אדמות ציבוריות, לשלם את חובותיה. בינואר 1835, הפך ג'קסון לנשיא היחיד שהצליח לשלם את כל החוב הלאומי. אולם ספקולציה במכירת אדמות ומסילות רכבת גרמה לבהלת 1837. הבהלה הוצתה בגלל ביטול הזיכיון של הבנק הלאומי ב-1832 והעברת הכסף הממשלתי לבנקים המקומיים ב-1833, כך שהבנקים המערביים הקלו על תנאי האשראי. ב-1836, המשיך ג'קסון לתרום לבהלה, כשציווה על מכירת אדמות במערב אך ורק בעזרת כסף וזהב, ובנוסף העביר חוק שהעביר כסף ממשלתי מבנקים מזרחיים למערביים, מה שהוביל לספקולציות רבות. החוק, שהיה אמור להקטין את הספקולציות ולייצב את הכלכלה, הוביל לכך שמשקיעים רבים לא יכלו לשלם הלוואות בזהב ובכסף. באותה שנה, משבר כלכלי בבריטניה הוביל למשיכת השקעות בארצות הברית. הכלכלה האמריקנית הידרדרה לשפל, הבנקים פשטו רגל, החוב הלאומי עלה, עסקים קרסו, מחירי הכותנה צנחו, והאבטלה עלתה. השפל שהחל נמשך עד 1841.

ההיסטוריונים הכלכליים סקרו את חוסר היציבות הכלכלי בתקופת ג'קסון. רובם טוענים שג'קסון לא היה אשם באמת, אלא שאירועים חיצוניים מחוץ לשליטתה של ארצות הברית, שהתרחשו במקסיקו, בסין ובבריטניה, הובילו למשבר של אותן השנים.

מדינות שצורפו אל האיחוד

שתי מדינות חדשות צורפו אל האיחוד במהלך כהונתו של ג'קסון: ארקנסו (ב-15 ביוני 1836) ומישיגן (ב-26 בינואר 1837).

סוף חייו ומותו

לאחר שתי כהונותיו כנשיא, פרש ג'קסון אל מטעו, ההרמיטאז', ב-1837. הוא מיד החל לסדר את מעונו, שבנו המאומץ לא הצליח לנהל כראוי. למרות שהיה חולה, נותר ג'קסון משפיע בפוליטיקה. הוא תמך באיחוד חזק של המדינות והתנגד לכל פרישה, כשהוא טוען שימות עם האיחוד. עם תחילת פרישתו, הוא הואשם בבהלה של 1837 ולא היה אהוד. הוא המשיך להתנגד לבנקים ותבע מואן ביורן לבטל את החוק שחייב תשלום בזהב ובכסף.

תמיכתו בסיפוח רפובליקת טקסס הובילה לתמיכתו בג'יימס פולק כמועמד הדמוקרטי במהלך הבחירות ב-1844, מול ואן ביורן וקלהון. פולק הצליח להיבחר לנשיאות וסיפח את טקסס.

מותו

ג'קסון מת במטע שלו ב-8 ביוני 1845, בגיל שבעים ושמונה, כתוצאה משחפת, בצקת ואי ספיקת לב. מילותיו האחרונות לפני מותו היו: "ילדי היקרים, חברי ומשרתי, אני מקווה ובטוח כי אפגוש את כולכם בגן העדן, שחורים ולבנים כאחד, שחורים ולבנים כאחד".

בצוואתו, הותיר ג'קסון את כל נכסיו אל בנו המאומץ, אנדרו ג'קסון הבן, פרט לכמה פריטים אותם הוריש לחבריו ומשפחתו.

משפחתו וחייו האישיים

מעט לאחר שהגיע לנאשוויל ב-1788, חי ג'קסון יחד עם רייצ'ל דונלסון, אלמנתו של ג'ון דונלסון. הוא התאהב בבתם, רייצ'ל דונלסון רוברדס. רייצ'ל הייתה נשואה בנישואים לא מאושרים לקפטן לואיס רוברדס, שהיה נתון להתקפי זעם קנאי. השניים נפרדו ב-1790, ולאחר מכן ג'קסון התחתן איתה. אולם התברר שהגירושין לא הושלמו, והנישואים בוטלו בגלל ביגמיה. לאחר סיום הגירושין, רייצ'ל וג'קסון נישאו מחדש ב-1794. ראיות מראות שרייצ'ל גרה עם ג'קסון והתייחסה לעצמה כאל גברת ג'קסון לפני שפנתה לגירושין.

המחלוקת בנושא הנישואין פגעה בג'קסון, והוא כעס כשתקפו את כבודה של אשתו. הוא אתגר רבים לדו-קרב בעקבות פגיעה בכבודה של אשתו, במהלך אחד מהם כמעט נפגע בלבו (בכדור שלא הוצא ממנו לעולם) לפני שהרג את יריבו. רבים קראו לג'קסון רוצח אלים ונקמן, ולכן הוא היה מנודה מהחברה.

רייצ'ל מתה ב-22 בדצמבר 1828, מהתקף לב, שלושה שבועות לאחר ניצחונו של בעלה בבחירות לנשיאות. ג'קסון האשים את ג'ון קווינסי אדמס ומנהלי מסע הבחירות שלו במותה.

לג'קסון היו שלושה בנים מאומצים: תיאודור, אינדיאני עליו לא יודעים הרבה, אנדרו הבן, בן אחיה של רייצ'ל, ולינקויה, יתומה אינדיאנית שאימץ לאחר המלחמה ומתה משחפת ב-1828, בגיל שש עשרה.

הג'קסונים גם שמרו על שמונה ילדים אחרים, שהתייתמו מהוריהם והיו חלק מהמשפחה.

ג'קסון האלמן הזמין את אחייניתה של רייצ'ל, אמילי דונלסון, להיות אחראית על הבית הלבן. אמילי נישאה לאנדרו ג'ק דונלסון, אחיינו של ג'קסון, שהיה מזכירו הפרטי ורץ לתפקיד סגן הנשיא ב-1856 מטעם מפלגת שאינם יודעים דבר. מערכת היחסים בין הנשיא ואמילי הפכה למתוחה במהלך פרשת איטון, אולם הם התפייסו לבסוף. שרה יורק ג'קסון, אשת בתו של אנדרו, הפכה למארחת בבית הלבן ב-1834, הפעם הראשונה בה שתי נשים מילאו את התפקיד. שרה מילאה את התפקיד באופן רשמי לאחר מותה של אמילי משחפת ב-1836.

מזג

ג'קסון היה ידוע כאדם חם מזג. היו לו אויבים רבים, ופעמים רבות אתגר את אלו שהכפישו את אשתו לדו-קרב, מה שהוביל לפציעות בכל חלקי גופו. ג'קסון השתמש במוניטין מעורר היראה שלו כדי להשיג את מה שרצה בפוליטיקה. יריביו חששו מאד ממזגו החם, ודימו אותו להר געש. ג'קסון נשבע פעמים רבות שיתלה אנשים. ביומו האחרון כנשיא, הודה ג'קסון שהיו לו שתי חרטות: שלא הצליח לירות בהנרי קליי או לתלות את ג'ון קלהון.

מראהו

ג'קסון היה רזה, בגובה מטר שמונים וחמש ושקל שישים וארבעה קילוגרמים. בנוסף היה לו שיער ג'ינג'י שהאפיר כשהפך לנשיא בגיל שישים ואחת. עיניו היו כחולות וחודרות. הוא היה אחד מהנשיאים החולניים ביותר, שסבל מכאבי ראש רבים, כאבי בטן ושיעול טורדני. רוב בעיות הבריאות שלו התרחשו בגלל כדור שנתקע בריאתו, ושהוביל לכך שהשתעל דם.

אמונתו הדתית

שנה לאחר שפרש מהנשיאות, הפך ג'קסון לחבר בכנסייה הפרסביטריאנית בנאשוויל.

ג'קסון היה חבר בארגון הבונים החופשיים בטנסי. הוא היה הנשיא היחיד ששירת כאחראי על לשכה גדולה במדינה עד להארי טרומן ב-1945.

מורשתו וזכרו

אנדרו ג'קסון הטביע את חותמו על ההיסטוריה האמריקנית. הוא הקים תנועה פוליטית, הדמוקרטיה הג'קסונאית, ששלטה במדינה במשך רבע מאה. ג'קסון לא היה אחראי לחוקים שהובילו להרחבת זכות ההצבעה, אולם ברגע שהמחסומים נפלו, הוא היה מוכן לקבל את האזרחים החדשים אל הדמוקרטיה החדשה.

מדיניותו של ג'קסון שלטה בארצות הברית עד לשנות החמישים של המאה התשע עשרה, כשנושאים אזוריים ונושא העבדות החלו לשלוט. יריביו הוויגים הגדירו את עצמם לפי איך שהתנגדו לג'קסון. היסטוריונים טענו שג'קסון ייסד את הליברליזם המודרני במדינה, ונתן השראה לנשיאותו של פרנקלין רוזוולט. היסטוריונים שמרנים מבקרים את מדיניותו הכלכלית, בעיקר את הכסף היציב והתנגדותו לבנקאות, בגלל המיתון שגרם לו.

הדמוקרטיה הג'קסונאית השפיעה על הרחבת הדמוקרטיה וסיפקה השראה לפופוליזם, לתנועה הפרוגרסיבית, למדיניות "העסקה ההוגנת" של תיאודור רוזוולט ולניו דיל, וגם לתוכניות "הספר החדש" של לינקולן והחברה הגדולה של ג'ונסון.

ג'קסון המשיך להיות הסמל של הלאומיות האמריקנית והדמוקרטיה במאה העשרים. במשך עשורים, המפלגה הדמוקרטית פיארה את שמו.

המוניטין של ג'קסון נפגע במאה העשרים ואחת בגלל מדיניותו כלפי האינדיאנים. ג'קסון נחשב לאחד מהנשיאים הטובים בתולדות ארצות הברית.

למרות זאת, ניצחונו הגדול בקרב ניו אורלינס הפך אותו לגיבור לאומי.

אלכסיס דה טוקוויל, בחיבורו הדמוקרטיה באמריקה, ביקר את ג'קסון על כך שאכף את דעתו בעזרת הכוח והפגין חוסר כבוד לחוק.

דמותו הונצחה על שטר ה-20 דולר אמריקני.

לקריאה נוספת

ארנון גוטפלד, ממושבות למלחמת אזרחים - היסטוריה אמריקנית עד 1861, האוניברסיטה המשודרת, עמ' 87-80

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אנדרו ג'קסון

אלי שאלתיאל, הביוגרפיה של אנדרו ג'קסון, באתר הארץ, 20 בינואר 2009
ביוגרפיה, באתר הבית הלבן (באנגלית)


לידה	15 במרץ 1767 וקסהאו שבדרום קרוליינה
פטירה	8 ביוני 1845 (בגיל 78) נשוויל, טנסי
מדינה	ארצות הברית
מפלגה	דמוקרטית
בת זוג	אחייניתו אמילי דונלסון הייתה הגברת הראשונה של ארצות הברית