אקספלורר 1
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מפעיל | ABMA |
| יצרן | JPL |
| תאריך שיגור | 1 בפברואר 1958, 03:48 UTC |
| משגר | יופיטר C |
| אתר שיגור | נמל החלל קייפ קנוורל, פלורידה |
| משימה | |
| סוג משימה | לוויין מחקר |
| לוויין של | כדור הארץ |
| תאריך יציאה ממסלול | 31 במרץ 1970 |
| נטייה | 33.24° |
| אפואפסיד | 2,550 ק"מ |
| פריאפסיד | 358 ק"מ |
| זמן הקפה | 114.8 דקות |
| משך המשימה | 111 ימים |
| מידע טכני | |
| משקל | 13.97 ק"ג |
| משקל מטע"ד | 8.3 ק"ג |
| אורך |
2.05 מטרים (מקצה לקצה) 0.95 מטרים בלי המנוע ומכל הדלק |
אקספלורר 1 (באנגלית: Explorer 1) הוא הלוויין הראשון ששיגרה ארצות הברית בהצלחה לחלל. הטיל ששימש לשיגור, "ג'ונו 1" (או "יופיטר C") פותח על ידי הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים והיה גרסה משופרת של הטיל הבליסטי יופיטר, שהותאם לצורך שיגור הלוויין.
הלוויין פותח על ידי המעבדה להנעה סילונית, בפסדינה שבקליפורניה, בראשותו ותחת פיקוחו של ד"ר ויליאם פיקרינג, בתוך שלושה חודשים, במסגרת היריבות שהתפתחה בין ארצות הברית וברית המועצות וכונתה "המירוץ לחלל".
השיגור לחלל התרחש בליל 31 בינואר 1958 מנמל החלל קייפ קנוורל שבפלורידה. הלוויין נכנס למסלול סביב כדור הארץ בין גובה של 360 ק"מ בנקודה הנמוכה ביותר ו־2,534 ק"מ בנקודה הגבוהה ביותר והשלים הקפה סביב כדור הארץ כל 100 דקות בערך.
ד"ר ג'יימס ואן אלן היה מבוני הציוד שהותקן בלוויין, שבאמצעותו אושרה התאוריה לגבי קיומן של חגורות הקרינה הקוסמיות המקיפות את כדור הארץ. חגורות אלו נקראו מאוחר יותר על שמו של ואן אלן.
הלוויין חדל מלפעול ב־23 במאי 1958 כאשר התרוקנו מצבריו, והמשיך להקיף את כדור הארץ עד שנשרף באטמוספירה ב־31 במרץ 1970, אחרי שעשה יותר מ־58,000 הקפות.
באופן שלא תוכנן, אקספלורר 1 שינה את ציר הסיבוב שלו לאחר כניסתו למסלול סביב כדור הארץ. גופו המוארך של הלוויין תוכנן להסתובב סביב צירו הארוך, אך בשל תכנון לקוי הדבר לא קרה. במקום זאת, הלוויין חג באופן שחרטומו וזנבו נעים קדימה ואחורה חליפין.
רקע
ב־1952 הכריזה המועצה הבינלאומית של איגודים מדעיים על התקופה שבין 1 ביולי 1957 לבין 31 בדצמבר 1958 כ"שנה הגאופיזית הבינלאומית" (שג"ב) ובאוקטובר 1954 קראה לשיגור לחלל של לוויינים מלאכותיים במהלך השג"ב לצורך מיפוי של כדור הארץ.
ביולי 1955 הודיע הממשל האמריקאי[1] על כוונתו לשגר לוויין לחלל כחלק מתרומתה של ארצות הברית לשג"ב. ברית־המועצות הודיעה גם היא באותה שנה על כוונתה לשגר לוויין.
בין התוכניות ששקל הממשל האמריקאי היו ההצעה של הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים להשתמש בגרסה ארבע־שלבית של טיל הרדסטון לשיגור הלוויין, הצעת חיל האוויר להשתמש בטיל הבליסטי הבין־יבשתי "אטלס" שהיה עדיין בפיתוח, והצעת מעבדת המחקר הימי לשימוש בגרסה תלת־שלבית משופרת של טיל־המחקר "ויקינג", שתיקרא ונגארד. לבסוף, בעיקר עקב החלטתה של ארצות הברית להשתמש בפיתוח לא־צבאי למטרה זו, ההצעה שנתקבלה הייתה ההצעה של מעבדת המחקר הימית ואנשי הצוות של פרויקט ונגארד החלו לעבוד במרץ על פיתוחו של הלוויין שהיה אמור להיות הלוויין הראשון שישוגר לחלל.
שיגורו של הלוויין הרוסי "ספוטניק 1" לחלל על ידי ברית־המועצות לפני שיגורו של לוויין אמריקאי גרם לשינוי התוכניות האמריקאיות, ולאחר שניסוי, שהוקדם, לשיגור הוונגארד נכשל, "הוצאה מהארון" התוכנית של סוכנות הטילים הצבאית ואקספלורר 1 שוגר בהצלחה לחלל.
ציוד
הציוד שהותקן על הלוויין נבנה תחת פיתוחו של ד"ר ג'יימס ואן אלן וכלל את הפריטים הבאים:
- ערכה לגילוי קרינה קוסמית.
- חיישן טמפרטורה פנימי ושלושה חיישני טמפרטורה חיצוניים.
- מיקרופון לניטור פגיעת מיקרומטאוריטים.
- מד סחיפת מיקרומטאוריטים.
- שני משדרים: משדר של 60 מיליוואט ומשדר של 10 מיליוואט, לשידור המידע מהציוד לקרקע. סוללות ניקל־קדמיום סיפקו חשמל למשדרים.
לאחר הגעתו של הלוויין לחלל, מתקני גילוי הקרינה הקוסמית אישרו את קיומן של חגורות ואן אלן.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
33830933אקספלורר 1