אנדרו ג'ונסון
 | |||||||
| אנדרו ג'ונסון, סביבות 1870 | |||||||
| לידה |
29 בדצמבר 1808 ראלי, קרוליינה הצפונית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
31 ביולי 1875 (בגיל 66) אליזבתטאון שבטנסי | ||||||
| מדינה |
 ארצות הברית | ||||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | ||||||
| בת זוג | אלייזה מקרדל ג'ונסון | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
אנדרו ג'ונסון (באנגלית: Andrew Johnson; 29 בדצמבר 1808 – 31 ביולי 1875) היה נשיאה ה-17 של ארצות הברית, בין 1865 ל-1869. הוא החל את כהונתו כנשיא לאחר ההתנקשות בנשיא אברהם לינקולן, בעת שכיהן כסגן הנשיא לצדו. ג'ונסון היה חבר המפלגה הדמוקרטית שהצטרף אל לינקולן ואל המפלגה הרפובליקנית, תחת השם "מפלגת האיחוד הלאומי", ונבחר כשמלחמת האזרחים האמריקנית הסתיימה. הנשיא החדש תמך בשיקום מהיר של המדינות הפורשות, ובצירופן המהיר אל האיחוד. תוכניותיו לא כללו הגנה על העבדים המשוחררים, והקונגרס הרפובליקני התעמת מולו רבות. לבסוף, הצביע בית הנבחרים על הדחתו. הוא היה הנשיא הראשון שהודח בידי בית הנבחרים, אולם זוכה בהפרש של קול אחד בסנאט.
ג'ונסון נולד בראלי, קרוליינה הצפונית. הוא התמחה כחייט ועבד בכמה ערי ספר לפני שהשתקע בגרינוויל, טנסי. הוא שירת כחבר המועצה העירונית וראש העיר לפני שנבחר לבית הנבחרים של המדינה ב-1835. לאחר תקופה קצרה בסנאט של טנסי, נבחר לבית הנבחרים הלאומי ב-1843, וכיהן חמש כהונות במשך עשר שנים. לאחר מכן הפך למושל טנסי, תפקיד בו כיהן ארבע שנים, ונבחר בידי המועצה המחוקקת לסנאט ב-1857. בקונגרס, הוא תמך בחוק למכירת קרקעות ציבור, שעבר מעט לאחר שעזב את הסנאט ב-1862.
בעוד מדינות הדרום שתמכו בעבדות, כולל טנסי, פרשו והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, תמך ג'ונסון באיחוד. הוא היה הסנאטור המכהן היחיד מטעם מדינת קונפדרצייה שסירב להתפטר לאחר פרישת מדינתו. ב-1862, מינה אותו לינקולן לתפקיד המושל הצבאי של טנסי לאחר שזאת נכבשה מחדש. ב-1864, הפך ג'ונסון, הדמוקרט שתמך במלחמה ובאיחוד מטעם הדרום, למועמד הטבעי לתפקיד סגנו של לינקולן, שביקש לשלוח מסר של אחדות לאומית כדי להיבחר מחדש. הם ניצחו בקלות. ג'ונסון הושבע כסגן נשיא במרץ 1865, ונאומו היה כל כך גרוע עד שהחליט להתבודד כדי להימנע מערעור מעמדו. כעבור שישה שבועות, הירצחו של לינקולן הפך אותו לנשיא.
ג'ונסון הנהיג מדיניות של שיקום נשיאותי - הוא קבע שעל המדינות שפרשו לכנס אספות ולערוך בחירות כדי להקים מחדש את הממשלות האזרחיות שלהן. המדינות הדרומיות בחרו ברבים ממנהיגיהן הישנים והעבירו חוקים שנישלו את השחורים מזכויות האזרח שלהם. הרפובליקנים סירבו לתת לחברי הקונגרס הדרומיים לחזור והעבירו חקיקה כנגד הדרום. ג'ונסון הטיל וטו על החוקים, והרפובליקנים עקפו את הוטו, דפוס שנשמר במשך שארית כהונתו (חמש עשרה פעמים, יותר מכל נשיא אחר, אושרו מחדש חוקים שביטל בידי הקונגרס.). הוא התנגד להעברת התיקון הארבעה עשר לחוקת ארצות הברית, שהעניק אזרחות לעבדים המשוחררים. ב-1866, החל לנסוע ברחבי המדינה כדי לקדם את עצמו, בניסיון לחסל את יריביו הרפובליקנים. כשהעימות בין הנשיא לקונגרס גבר, הגביל הקונגרס את זכותו של ג'ונסון לפטר את חברי הקבינט שלו, אולם ג'ונסון המשיך לנסות לפטר את המתנגדים אליו. כשניסה לפטר את מזכיר המלחמה שלו, ניסה בית הנבחרים להדיח אותו והוא חמק רק בקושי מהדחה בסנאט. לאחר נשיאותו, חזר לטנסי ונבחר לסנאט שוב ב-1875, חודשים ספורים לפני מותו. הוא הנשיא לשעבר היחיד ששירת בסנאט. ג'ונסון נחשב לאחד מהנשיאים הגרועים ביותר בתולדות ארצות הברית. בעוד שיש כאלו המעריכים את היצמדותו לחוקה, התנגדותו למתן זכויות לשחורים גרמה לו להיחשב לנשיא גרוע.
ראשית חייו ותחילת הקריירה
ילדות
אנדרו ג'ונסון נולד בראלי, קרוליינה הצפונית ב-29 בדצמבר 1808, לג'ייקוב (1778–1812) ולמרי ("פולי") מקדונהו (1783–1856), כובסת. הוא היה ממוצא אנגלי, סקוטי ואירי. היה לו אח אחד, ויליאם, שהיה בוגר ממנו בארבע שנים, ואחות בשם אליזבת' שמתה בילדותה. ג'ונסון נולד בבקתת עץ, והדגיש רבות במהלך הקריירה הפוליטית שלו שהתחיל במקום צנוע. ג'ייקוב ג'ונסון היה איש עני, כמו אביו ויליאם, אולם הפך לשוטר בעיר לפני נישואיו. הוא מת מהתקף לב כשצלצל בפעמון העיר, לאחר שחילץ שלושה אנשים מטביעה, כשאנדרו היה בן שלוש. פולי ג'ונסון הפכה למפרנסת היחידה. המקצוע שלה נחשב לבזוי, והעובדה שהלכה לבדה לבתים של אחרים הובילה לשמועות שאנדרו היה בנו של איש אחר, כיוון שלא היה דומה לאחיו או לאחותו. פולי ג'ונסון נישאה מחדש לטרנר דוהארטי, שהיה עני כמוה.
פולי הצמידה את בנה ויליאם לחייט בשם ג'יימס סלבי. אנדרו הפך לשוליה של סלבי בגיל עשר. ג'ונסון גר עם אמו, ואחד מהעובדים של סלבי לימד אותו קרוא וכתוב ברמה בסיסית. האזרחים שבאו לחנות וקראו את התוויות לימדו אותו לקרוא.
ג'ונסון לא היה שמח בעבודתו, ולאחר חמש שנים ברח עם אחיו (הם היו צריכים להיות שם עד לגיל עשרים ואחת). סלבי שם פרס על ראשם. האחים ברחו לקארטייג', בה עבד אנדרו כחייט. מרוב חשש שייעצר, עבר אנדרו ללורנס, שבקרוליינה הדרומית. הוא מצא עבודה במהירות, ופגש באהובתו הראשונה, מרי ווד. היא סירבה להצעת הנישואין שלו. הוא חזר לראלי בתקווה שיוכל לצאת מהחוזה עם סלבי, אולם לא הצליח לפתור את העניין. בגלל הסיכון במעצר בראלי, החליט לעבור מערבה.
המעבר לטנסי
ג'ונסון עזב לטנסי, והלך לשם ברגל. לאחר תקופה קצרה בנוקסוויל, עבר למורסוויל, אלבמה. לאחר מכן עבד כחייט בקולומביה, טנסי, אולם אמו ואביו החורג, שלא ראו בכך הזדמנות רבה, קראו לו לחזור הביתה ולהגר איתם למערב. ג'ונסון ומשפחתו עברו אל גרינוויל.
בגרינוויל, הקים מתפרה מוצלחת בביתו. ב-1827, בגיל שמונה עשרה, נישא לאלייזה מקרדל בת השש-עשרה, שהייתה בתו של סנדלר מקומי. את הזוג חיתן שופט השלום מרדכי לינקולן, בן דודו הראשון של תומאס לינקולן, שבנו הפך לנשיא. הג'ונסונים היו נשואים במשך חמישים שנים והולידו חמישה ילדים: מרת'ה (1828), צ'ארלס (1830), מרי (1832), רוברט (1834) ואנדרו הבן (1852). אף על פי שסבלה משחפת, אלייזה תמכה בבעלה. היא לימדה אותו חשבון בסיסי וכיצד לשפר את הכתיבה שלו. היא הייתה ביישנית ומסוגרת, ובדרך כלל הייתה בגרינוויל במהלך הקריירה הפוליטית של בעלה. היא לא נראתה בציבור במהלך כהונתו של בעלה, ובתם מרת'ה הייתה המארחת הרשמית.
עסקי החייטות של ג'ונסון שגשגו עם תחילת נישואיו, והוא השקיע את הרווחים בנדל"ן. הוא התפאר בעבודתו כחייט, בטענה שבגדיו לעולם לא נקרעו. הוא קרא רבות על נואמים מפורסמים והחל להתעניין בפוליטיקה. הוא החל לדון בנושאים עם לקוחות.
עלייתו הפוליטית
פוליטיקאי מטנסי
ג'ונסון ארגן את מפלגת הפועלים בבחירות של גרינוויל ב-1829. הוא נבחר לחבר המועצה העירונית. לאחר מרד נט טרנר ב-1831, העבירה ועידת המדינה חוקה חדשה, כולל אישור לשלול זכויות הצבעה מצבעוניים חופשיים. הועידה גם דרשה רפורמה בשיעורי המס בנדל"ן ולממן את השיפורים בתשתיות של טנסי. החוקה הוגשה לאישור הציבור, וג'ונסון נאם לטובתה. הוא זכה לחשיפה לאומית. ב-4 בינואר 1834, בחרו בו חברי המועצה לתפקיד ראש עיריית גרינוויל.
ב-1835, החליט ג'ונסון לנסות להיבחר לבית הנבחרים של טנסי. הוא ניצח בבחירות עם שני שלישים מהקולות. לאחר מכן רכש את השפחה הראשונה שלו, דולי, בגיל ארבע עשרה. היו לה שלושה ילדים במהלך השנים. ג'ונסון התייחס לעבדיו באדיבות, אולם העובדה שבנה של דולי היה בהיר יותר ממנה הוביל לשמועות שהיה אביו. במהלך ימיו בגרינוויל, הצטרף למיליציה המקומית. הוא הגיע לדרגת קולונל.
בכהונתו הראשונה בבית המחוקקים, שהתכנס בנאשוויל, ג'ונסון לא תמך בהכרח בהצעותיה של המפלגה הדמוקרטית או בהצעותיה של המפלגה הוויגית החדשה, אף על פי שהעריץ את אנדרו ג'קסון, הנשיא ממדינת טנסי. המפלגות עדיין לא גיבשו את ערכיהן. המפלגה הוויגית התנגדה לג'קסון מתוך חשש מריכוז הכוח בידי הנשיא. ג'ונסון התנגד למעורבות ממשלתית שאינה מינימלית והתנגד לסיוע לארגוני מסילות הרכבת. לאחר שהובס בניסיונו להיבחר מחדש ב-1837, הוא לא הפסיד בעוד מרוץ במשך שלושים שנה. ב-1839, ניסה להיבחר כוויגי לתפקיד, אולם כשמועמד אחר השיג את המועמדות הוויגית, הוא נבחר כדמוקרט. מאותו רגע החל לתמוך במפלגה הדמוקרטית ובנה מנגנון פוליטי חזק. ג'ונסון תמך במפלגה, ונחשב לנואם מעולה בתקופתו.
ב-1840, נבחר להיות אלקטור מטעם טנסי והתפרסם אף יותר. אף על פי שהנשיא הדמוקרטי מרטין ואן ביורן הובס בידי הסנאטור לשעבר מאוהיו, ויליאם הנרי הריסון, הצליח ג'ונסון לשמור על מעמד הדמוקרטים בטנסי. הוא נבחר לסנאט של טנסי ב-1841 ושירת שם שנתיים. הוא הצליח מבחינה כספית, ומכר את העסק שלו כדי להתמקד בפוליטיקה. בנוסף רכש נדל"ן, כולל בית גדול וחווה שבה גרו אמו ואביו החורג. בנוסף היו לו שמונה או תשעה עבדים.
חבר קונגרס (1843-1853)
לאחר ששירת בשני בתי המועצה המחוקקת המקומית, ראה ג'ונסון את הבחירות לקונגרס כצעד הבא בקריירה שלו. הוא היה מעורב במספר מהלכים פוליטיים כדי להשיג את תמיכת הדמוקרטים, כולל העברת מנהל הדואר הוויגי של גרינוויל מתפקידו, וניצח לבסוף מועמד מתחרה בהפרש של 603 קולות בלבד. בוושינגטון, הצטרף לרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים. ג'ונסון תמך בעניים, התנגד לביטול העבדות, תמך בהוצאה מוגבלת של הממשלה והתנגד למכסי מגן. אלייזה נשארה בגרינוויל, וג'ונסון העדיף להימנע ממפגשים חברתיים כדי ללמוד בספריית הקונגרס. אף על פי שדמוקרט אחר מטנסי, ג'יימס פולק, נבחר לנשיאות ב-1844, וג'ונסון תמך בו, לשני האנשים הייתה מערכת יחסים קשה, והנשיא פולק סירב לכמה מהמינויים הפוליטיים שג'ונסון הציע.
ג'ונסון האמין, כדמוקרטים דרומיים רבים, שהחוקה הגנה על הקניין הפרטי, כולל על העבדים, ואסרה על הממשלה ועל הרשויות המקומיות לבטל את העבדות. הוא נבחר מחדש ב-1845. בכהונתו השנייה, תמך בהחלטת ממשל פולק להילחם במלחמת ארצות הברית-מקסיקו, שכמה צפוניים ראו בה דרך להשיג שטח ולהרחיב את העבדות מערבה. הוא התנגד להצעת וילמוט, הצעה שנועדה לאסור על העבדות בשטחים החדשים. הוא הגיש חוק שהיה אמור להעניק 160 אייקרים לכל אדם שהיה מוכן להתיישב בשטחים החדשים. הנושא היה חשוב לג'ונסון בגלל ההתחלה הצנועה שלו.
בבחירות של 1848, הדמוקרטים היו מפולגים לגבי העבדות, ומתנגדי העבדות הקימו את מפלגת הארץ החופשית, כשהנשיא לשעבר ואן ביורן הוא מועמדם. ג'ונסון תמך במועמד הדמוקרטי, הסנאטור לשעבר ממישיגן, לואיס קאס. כשהמפלגה התפלגה, המועמד הוויגי, הגנרל זאכרי טיילור ניצח בקלות, וגם בטנסי. יחסיו של ג'ונסון עם פולק נותרו רעועים. הנשיא טען שג'ונסון היה עוין כלפיו כל כהונתו, שג'ונסון היה אדם נקמני ומושחת. הוא גם טען שג'ונסון לא הכריז על התנגדותו אליו כדי שיוכל להיבחר לבית הנבחרים.
ג'ונסון, בגלל העניין הציבורי הרב בבניית מסילות רכבת ובגלל הצורך בתעבורה טובה במחוזו, תמך בסיוע ממשלתי להקמת מסילת רכבת במזרח טנסי ובווירג'יניה.
במסע הבחירות הרביעי שלו, התמקד ג'ונסון בשלושה נושאים: עבדות, מכירת קרקעות ובחירות לרשות השופטת. הוא ניצח את יריבו באוגוסט 1849 בהפרש גדול. כשבית הנבחרים התכנס בדצמבר, המפלגה נותרה מפולגת בגלל העבדות, ולא הצליחה לבחור יושב ראש. ג'ונסון הציע חוק שמנע דרישת רוב מוחלט לבחירת יושב הראש, שפתר את התסבוכת.
לאחר שיושב הראש נבחר, הקונגרס עסק בחוקים, ונושא העבדות הפך לנושא המרכזי. הצפוניים רצו לצרף את קליפורניה, מדינה חופשית, אל האיחוד. הנרי קליי מקנטקי הגיש מספר החלטות בסנאט, פשרת 1850, כדי לצרף את קליפורניה ולהעביר חקיקה שתפייס את שני הצדדים. ג'ונסון תמך בכל ההצעות פרט לביטול העבדות בבירת המדינה. הוא לחץ להעביר תיקונים חוקתיים לצורך בחירת סנאטורים (שנבחרו אז בידי המועצות המחוקקות), בחירות ישירות לתפקיד הנשיא (ולא בידי אלקטורים) והגבלת כהונת השופטים לשתים עשרה שנים. כל החוקים לא עברו.
כמה דמוקרטים החליטו לבחור מועמד חלופי מול ג'ונסון שניסה להיבחר לכהונה חמישית. הוויגים החליטו לא לבחור מועמד משלהם. נטען שחוק מכירת הקרקעות של ג'ונסון רק יקל על ביטול העבדות, אולם הוא ניצח בבחירות בהפרש של 1,600 קולות. אף על פי שלא תמך במועמד הנשיאותי ב-1852, הסנאטור לשעבר מניו המפשייר פרנקלין פירס, ניהל מסע בחירות עבורו. פירס נבחר, אולם לא ניצח בטנסי. ב-1852, הצליח ג'ונסון להעביר את חוק מכירת הקרקעות בבית הנבחרים, אולם החוק לא עבר בסנאט. הוויגים השתלטו על המועצה המחוקקת בטנסי, וסידרו את המחוזות מחדש לטעמם, כך שסיכוייו של ג'ונסון להיבחר מחדש קטנו מאוד.
מושל טנסי (1853-1857)
ג'ונסון שקל לפרוש מפוליטיקה לאחר שהחליט לא לנסות להיבחר מחדש, אולם שינה את דעתו. חבריו החליטו לנסות להפוך אותו למושל המדינה. המפלגה הדמוקרטית תמכה בו פה אחד, אף על פי שכמה חברים לא היו שמחים מכך. הוויגים ניצחו בשתי מערכות הבחירות האחרונות ושלטו במועצה המחוקקת. המפלגה בחרה בגוסטבוס הנרי, אותו מועמד שהיה אחראי לחלוקה מחדש של המחוזות. שני האישים ערכו עימותים בכל טנסי במהלך מערכת הבחירות. ג'ונסון השיג 63,413 קולות לעומת 61,163 להנרי. ג'ונסון הצליח להשיג כמה קולות כשהבטיח שיתמוך במועמד הוויגי לקונגרס מטעם מחוזו.
למושל טנסי לא הייתה עוצמה רבה: ג'ונסון יכול היה להציע חקיקה אולם לא להטיל עליה וטו, ורוב המינויים מונו בידי המועצה המחוקקת הוויגית. למרות זאת, התפקיד אפשר לו להתפרסם. הוא הצליח להשיג כמה מינויים פוליטיים תמורת תמיכה בג'ון בל, הוויגי, כמועמד לסנאט. בנאומו הדו-שנתי הראשון, תמך ג'ונסון בפישוט מערכת המשפט של המדינה, ביטול בנק טנסי והקמת רשות למידות אחידות. ג'ונסון ביקר את מערכת החינוך של המדינה והציע מימון בעזרת מסים. עוד רפורמות כללו הקמת ספרייה ציבורית ומערכת בתי הספר הציבוריים הראשונה במדינה.
אף על פי שהמפלגה הוויגית עמדה להתפרק, היא נותרה חזרה מטנסי, ומצב הדמוקרטים ב-1855 היה קשה. ג'ונסון הרגיש שהיה צריך להיבחר מחדש, במסע בחירות שהנושאים המרכזיים בו היו העבדות, איסור על אלכוהול, ועמדותיה הנייטיביסטיות של תנועת שאינם יודעים דבר. ג'ונסון תמך בעבדות והתנגד לנייטיביזם ולאיסור על אלכוהול. ג'ונסון ניצח את יריבו, שתמך בתנועת שאינם יודעים דבר, בהפרש קטן.
כשהבחירות של 1856 התקרבו, קיווה ג'ונסון להיבחר כמועמד. כמה ועידות מטנסי תמכו בו כמועמד מקומי. הוא טען שעדיף לאיחוד לשמור על עבדות באזורים מסוימים ונחשב למועמד פשרה. למרות זאת, הוא לא היה מועמד בולט, ולבסוף נבחר הסנאטור מפנסילבניה, ג'יימס ביוקנן. ג'ונסון הסכים לתמוך בביוקנן ובסגנו, ג'ון ברקינרידג', שנבחרו לבסוף.
ג'ונסון החליט לא לנסות להיבחר לכהונה שלישית כמושל, והחליט להיבחר לסנאט. ב-1857, כשחזר מוושינגטון, הרכבת שלו ירדה מהפסים, והוא נפצע בזרועו הימנית.
סנאטור
תמיכה בחוק מכירת הקרקעות
המנצחים בבחירות למועצה המחוקקת ב-1857, לאחר פגישתם באוקטובר, נאלצו לבחור בסנאטור. הוויגים רצו להשיג רוב ולמנוע מג'ונסון להיבחר כסנאטור הדמוקרטי. המושל דיבר רבות במהלך מסע הבחירות, והמפלגה שלו הצליחה לזכות בבחירות לתפקיד המושל וגם במועצה המחוקקת. בנאומו האחרון כמושל השפיע על בוחריו, והציע הצעות אהודות בקרב הדמוקרטים. כעבור יומיים, בחרה בו המועצה המחוקקת לסנאט. מתנגדיו טענו שהיה הדמגוג הכי גדול במדינה.
ג'ונסון היה אהוד בקרב החקלאים הקטנים והסוחרים העצמאיים שהיו הרוב בטנסי. הוא היה פחות אהוד בקרב בעלי המטעים ועורכי הדין ששלטו במפלגה, אולם הוא ידע לגייס מצביעים. לאחר מותו, נטען שהתייחס בשוויון לכולם. הוא תמיד היה לבוש היטב והיה מרשים, ובנוסף נאם נאומים רבים. הוא התנגד למנגנון המפלגתי והסתמך על חבריו, יועציו ומכריו.
הסנאטור החדש נכנס לתפקידו כשהקונגרס התכנס בדצמבר 1857. הוא בא לוושינגטון ללא אשתו ומשפחתו; אלייזה ביקרה אותו רק פעם אחת בתור סנאטור, ב-1860. ג'ונסון מיד החליט לקדם את חוק מכירת הקרקעות בסנאט, אולם רוב הסנאטורים שתמכו בו היו צפוניים (ורבים מהם תמכו במפלגה הרפובליקנית החדשה), והנושא התקשר לחשדנות בנושא העבדות. הסנאטורים הדרומיים הרגישו שמי שיקבל את הקרקעות יהיו צפוניים ללא עבדים. נושא העבדות כבר הסתבך בגלל פסיקת בית הדין בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד. נקבע שאסור לאסור על עבדות בטריטוריות. ג'ונסון, שהיה סנאטור בעל עבדים ממדינה דרומית, נאם בסנאט במאי בניסיון לטעון שחוק מכירת הקרקעות לא מתנגד לעבדות. למרות זאת, הדרום התנגד לחקיקה. ב-1859, נאלץ סגן הנשיא ברקינרידג' לשבור את השוויון בנושא החוק ולחסום אותו, וב-1860, כשחוק פחות כולל עבר בשני בתי הנבחרים, הטיל עליו ביוקנן וטו בתמיכת הדרום. ג'ונסון המשיך להתנגד לבזבוז ממשלתי, וניהל וועדה בנושא.
הוא התנגד למימון תשתיות לבירת המדינה, בתחושה שזה לא הוגן שאזרחי המדינה ישלמו על רחובות העיר, אפילו אם היא מושבה של הממשלה. הוא התנגד להשקעת כספים בחיילים שידכאו את המרידות המורמוניות ביוטה, ותמך בגיוס מתנדבים ובהתנגדות לצבא קבע.
משבר הפרישה
באוקטובר 1859, הוביל מתנגד העבדות ג'ון בראון תומכים בפשיטה על מחסן נשק ממשלתי בהארפר'ס פֵרִי, וירג'יניה (היום וירג'יניה המערבית). המתיחות בוושינגטון בין תומכי ומתנגדי העבדות עלתה. ג'ונסון נאם בסנאט בדצמבר, והתנגד לצפוניים שסיכנו את האיחוד בגלל רצונם לאסור על העבדות. הוא טען שההצהרה בהכרזת העצמאות של ארצות הברית - "כל בני האדם נבראו שווים" - אינה תקפה לגבי השחורים, כיוון שחוקת אילינוי הכילה את המשפט ואסרה זכות הצבעה לשחורים.
ג'ונסון קיווה שיהיה מועמד פשרה מטעם המפלגה הדמוקרטית שהתפלגה בנושא העבדות. הוא התעסק בחוק מכירת הקרקעות בוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1860, שנערכה בצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית. הוא שלח את שני בניו ואת יועצו הפוליטי לייצג אותו מאחורי הקלעים. הוועידה הייתה מפולגת, ואף מועמד לא השיג תמיכה משני שלישים מהצירים. למרות זאת, אף צד לא רצה לבחור בג'ונסון. המפלגה התפצלה, כשהצפוניים תמכו בסנאטור מאילינוי סטיבן דאגלס, והדרומיים, כולל ג'ונסון, תמכו בסגן הנשיא ברקינרידג'. כשהסנאטור לשעבר מטנסי, ג'ון בל, ניסה להתמודד גם הוא, נבחר הנשיא הרפובליקני הראשון, חבר הקונגרס לשעבר מאילינוי, אברהם לינקולן. היבחרו של לינקולן, שהיה מתנגד ידוע להרחבת העבדות, לא הייתה מקובלת על רבים בדרום. אף על פי שפרישה מהאיחוד לא הייתה נושא במסע הבחירות, המדינות הדרומיות החלו לדון בנושא.
ג'ונסון נאם בסנאט לאחר הבחירות, ובנאום שהתקבל טוב בצפון, טען שלעולם לא יוותר על הממשלה ויתמוך בה. הוא הזמין את כל הפטריוטים להתאחד סביב המדינה, להציל את החוקה ולשמור על האיחוד. הסנאטורים הדרומיים הכריזו שיתפטרו אם מדינותיהם יפרשו, וג'ונסון הזכיר לסנאטור ממיסיסיפי, ג'פרסון דייוויס, שאם הדרומיים יישארו בתפקידם, הדמוקרטים ישלטו בסנאט, ויוכלו לעצור יוזמות חקיקה של לינקולן שיפגעו בדרום. אף על פי שג'ונסון האמין באיחוד, הוא גרם להתרחקות של מנהיגים דרומיים רבים ממנו, כולל דייוויס, שעמד להתמנות לתפקיד נשיאה של קונפדרציית המדינות של אמריקה, שהמדינות הפורשות הקימו. אם היה מוכן לתמוך בקונפדרצייה, לא הייתה לא השפעה רבה עליה.
ג'ונסון חזר לביתו כשהמדינה שלו החלה לדון בנושא הפרישה. יורשו בתפקיד המושל והמועצה המחוקקת ארגנו משאל עם בנושא עריכת ועידה חוקתית בנושא הפרישה. כשמשאל העם נכשל, הם החליטו לתת לעם להצביע בנושא הפרישה. ג'ונסון, למרות איומים על חייו, התנגד לכך. מחוזו התנגד לפרישה, אולם משאל העם עבר, וביוני 1861, הצטרפה טנסי לקונפדרצייה. ג'ונסון האמין שייהרג אם יישאר בה, וברח מהמדינה כשמשפחתו ואשתו נשארו בגרינוויל.
בתור החבר היחיד ממדינה שפרשה שנשאר בסנאט, ותומך האיחוד הדרומי הבכיר ביותר, התקרב ג'ונסון אל לינקולן. רוב טנסי הייתה בידי הקונפדרצייה, ואת תקופות הפגרה מהקונגרס בילה ג'ונסון בקנטקי ובאוהיו, בניסיון לשכנע כל מפקד באיחוד לכבוש את מזרח טנסי.
מושל צבאי של טנסי
כהונתו הראשונה של ג'ונסון בסנאט הסתיימה במרץ 1862, כשלינקולן מינה אותו למושל הצבאי של טנסי. רוב מרכז ומערב המדינה נכבשו מחדש. אף על פי שרבים טענו שיש להקים מחדש את הממשל האזרחי ברגע שינצחו את תומכי הקונפדרצייה, בחר לינקולן להשתמש בכוחו כדי למנות מושלים צבאיים על המחוזות הדרומיים שהאיחוד כבש. הסנאט אישר במהירות את מועמדותו של ג'ונסון לתפקיד ומינה אותו לבריגדיר גנרל. בתגובה, תומכי הקונפדרצייה החרימו את אדמתו ואת עבדיו, והפכו את ביתו לבית חולים צבאי. ב-1862, לאחר שעזב את הסנאט, סופסוף עבר חוק מכירת הקרקעות. יחד עם חקיקה שהקימה מסילת רכבת ברחבי היבשת, החוק הוביל להתיישבות במערב האמריקני.
כמושל צבאי, ניסה ג'ונסון לעצור את המרידות במדינה. הוא דרש מנציגי הציבור להישבע אמונים, וסגר את כל העיתונים של תומכי הקונפדרצייה. רוב מזרח טנסי נותרה בידי הקונפדרצייה, והקרבות היו קרובים לנאשוויל. אולם הקונפדרצייה הרשתה לאשתו ולמשפחתו לעבור את הקווים ולהצטרף אליו. ג'ונסון ניסה להגן על נאשוויל כמיטב יכולתו מפני פשיטותיו של נייתן בדפורד פורסט. התמיכה מצד האיחוד לא הגיעה עד לתחילת 1863. רוב מזרח טנסי נכבשה מחדש במהלך השנה.
כשלינקולן פרסם את הצהרת האמנציפציה, ושחרר את כל העבדים באזור הקונפדרצייה, הוא נמנע מלשחרר את העבדים בטנסי לבקשתו של ג'ונסון. ההצהרה העלתה את הוויכוח בנוגע למעמד העבדים לאחר המלחמה, כיוון שלא כל תומכי האיחוד תמכו בביטול העבדות. ג'ונסון החליט לבסוף שיש לסיים את העבדות, כיוון שהמוסד רצה לחסל את הממשלה, ובכך נתן לממשלה את הזכות לחסל אותה. הוא תמך בחוסר רצון בניסיון לגייס עבדים לשעבר אל צבא האיחוד, בתחושה שעל השחורים לתת ללבנים להילחם. למרות זאת הצליח בגיוס 20,000 חיילים שחורים לצבא.
סגן נשיא (1865)
ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1864
ב-1860, היה סגנו של לינקולן הסנאטור ממיין, האניבל המלין. סגן הנשיא היה מוצלח, בריא והיה מוכן לרוץ שוב. אולם ג'ונסון הפך לסגנו של לינקולן בניסיונו להיבחר מחדש ב-1864.
לינקולן שקל כמה דמוקרטים תומכי מלחמה בתור סגניו ב-1864. לינקולן התרשם מניהולה של טנסי בידי ג'ונסון. העובדה שג'ונסון, דמוקרט מלחמתי ודרומי, תמך בלינקולן, ניסתה להפגין אחדות לאומית.
כצעד של אחדות, קרא לינקולן למפלגתו "מפלגת האיחוד הלאומי". בוועידה הלאומית בבולטימור ביוני, נבחר בקלות לכהונה נוספת. ג'ונסון הוביל עם מאתיים קולות לעומת מאה וחמישים להמלין. בסיבוב השני תמכה בו קנטקי, ואחרים החלו לתמוך בו גם כן. הוא השיג 491 קולות לעומת 17 בלבד להמלין. לינקולן הביע שביעות רצון. ג'ונסון טען שהבחירה בדרומי לתפקיד המועמד מוכיחה שמדינות הדרום לא עזבו את האיחוד.
אף על פי שהיה חריג שמועמד ינהל מסע בחירות, נאם ג'ונסון כמה נאומים בטנסי, קנטקי, אוהיו ואינדיאנה. הוא רצה לחזק את מעמדו בטנסי ולהשביע את הבוחרים להתנגדות להסכם עם הקונפדרצייה. המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ורג' מקללן, קיווה שיוכל למנוע את המלחמה בעזרת משא ומתן, והשבועה הזאת חיסלה את תומכיו. לינקולן ניצח במדינה בהפרש של 25,000 קולות. הקונגרס סירב לספור את האלקטורים של טנסי, אולם ממילא לא היה צורך בהם, כיוון שלינקולן וג'ונסון ניצחו ברוב המדינות ששלחו אלקטורים בקלות.
כסגן הנשיא הנבחר, החליט ג'ונסון לבסס מחדש את הממשל האזרחי מטנסי, אולם הוא יכול היה לעשות זאת רק לאחר היכנסו לתפקיד ב-4 במרץ. הוא קיווה להישאר בנאשוויל, אולם נאלץ לנסוע לוושינגטון לטקס ההשבעה. הצבא כבר כבש את מזרח טנסי, כולל גרינוויל. לפני עזיבתו, תושבי טנסי אשררו חוקה חדשה, ללא עבדות, ב-22 בפברואר 1865. פעולתו האחרונה כמושל צבאי הייתה לאשר את התוצאה.
ג'ונסון נסע לוושינגטון להשבעתו. למרות זאת, הוא כנראה היה חולה. בערב ה-3 במרץ, נכח במסיבה ושתה הרבה. ביום ההשבעה ביקש מסגן הנשיא המלין וויסקי. בסנאט, נאם נאום נוראי מול לינקולן, חברי הקונגרס ומכובדים. הנאום היה בלתי מובן, והמלין השביע אותו בחופזה לתפקיד סגן הנשיא. לינקולן, שצפה בעצב, הושבע גם הוא ונאם נאום מעולה.
בשבועות לאחר מכן, ניהל ג'ונסון את ישיבות הסנאט, והסתתר מהציבור בבית של חבר במרילנד. כשחזר לוושינגטון, רצה לחזור לטנסי ולבסס מחדש את משפחתו. אולם הוא נשאר שם לאחר שגילה שהגנרל יוליסס סימפסון גרנט לכד מחדש את ריצ'מונד, וסיים את המלחמה. לינקולן הגיב, בתגובה להתנהגותו של ג'ונסון, שאינו שיכור.
נשיאותו (1865-69)
עלייתו לתפקיד
- ערך מורחב – רצח לינקולן
ב-14 באפריל 1865, עם סיום מלחמת האזרחים האמריקנית, נורה הנשיא לינקולן בידי ג'ון ווילקס בות', תומך בקונפדרצייה. הייתה תוכנית לרצוח את לינקולן, ג'ונסון, ואת מזכיר המדינה ויליאם סיוארד באותו הלילה. סיוארד בקושי שרד את ההתנקשות בו, ואילו ג'ונסון הצליח לברוח כשהאדם שיועד להתנקש בו השתכר. ג'ונסון הובהל לראות את גופתו של הנשיא, והבטיח שאנשים יסבלו מכך. לינקולן מת בשבע בבוקר למחרת, וג'ונסון הושבע בין עשר לאחת עשרה בבוקר, מול רוב הקבינט. העיתונות טענה שהיה מאופק ומכובד במהלך השבעתו. הוא ניהל את טקס הלוויה של לינקולן בוושינגטון, לפני שגופתו של קודמו נשלחה אל אילינוי, לקבורה.
בתמיכת התובע הכללי, תמך ג'ונסון בהעממדת הרוצחים לדין בפני בית דין צבאי. משפט בן שישה שבועות הוביל לעונש מוות לארבעה אנשים.
שיוכו המפלגתי
עלייתו של ג'ונסון לתפקיד הובילה לכך שדמוקרט דרומי לשעבר היה הנשיא בסוף מלחמת האזרחים, שהסיבה לה הייתה היבחרו של אברהם לינקולן, רפובליקני צפוני, לנשיאות. אף על פי שג'ונסון לא היה רפובליקני, כשהתמנה לתפקיד זכה לתמיכת הרפובליקנים הרדיקליים והרפובליקנים השמרנים. אולם מדיניות השיקום שלו הרחיקה ממנו רפובליקנים רבים, והמינויים הפוליטיים שלו ותמיכתו בסיוארד גרמו להתרחקות הדמוקרטים ממנו. במקום לנסות להתחבר למפלגות הקיימות, ביקש ג'ונסון להקים מפלגה חדשה עם שמרנים משתי המפלגות. באוגוסט 1866, כינס את תומכיו בפילדלפיה. הם הביעו תמיכה בתוכניתו. לקראת סוף כהונתו, ניסה להיבחר כמועמד דמוקרטי, אולם בריתו עם לינקולן הובילה לכך שהיו לו אויבים רבים במפלגה.
אישים
ממשל וקבינט
עם היכנסו לתפקיד, הבטיח ג'ונסון לשמור על מדיניות לינקולן, ושמר על הקבינט שלו. מזכיר המדינה ויליאם סיוארד היה מהחברים המשפיעים בקבינט, וג'ונסון אפשר לו לפעול להתרחבות המדינה. מזכיר המלחמה אדווין סטנטון היה ממובילי מדיניות השיקום בתחילת נשיאותו. ביוני 1866 התפטרו שר הדואר, התובע הכללי ומזכיר הפנים, לאחר הסכסוך של ג'ונסון עם הרפובליקנים. אחרים התפטרו בגלל משפט ההדחה של ג'ונסון. ג'ונסון השעה את סטנטון בגלל סכסוך בנוגע למדיניות השיקום שלו, והחליף אותו ביוליסס סימפסון גרנט. ההחלטה הובילה למשפט הדחה. ג'ונסון הציע את התפקיד לגנרל ויליאם שרמן שסירב. במהלך משפט ההדחה שלו, ניסה למנות רפובליקני מתון לתפקיד.
מינויים לבית המשפט
ג'ונסון מינה תשעה שופטים לבתי המשפט המחוזיים במהלך כהונתו. כשניסה למנות מועמד לבית המשפט העליון, הקונגרס העביר חוק שהקטין את מספר השופטים בבית המשפט. בנוסף העביר עוד חוק שקבע שמספר השופטים בבית המשפט יקטן כשהשופט הבא יפרוש.
סופה של מלחמת האזרחים
ג'ונסון נכנס לתפקיד לאחר שהגנרל רוברט לי נכנע, אולם צבאות הקונפדרצייה נותרו בשדה הקרב. ב-21 באפריל 1865, ציווה ג'ונסון, בתמיכת הקבינט, לגנרל יוליסס סימפסון גרנט לסרב לחלוטין להסכם שביתת נשק. ההסכם קבע הכרה בממשלות המקומיות של הקונפדרצייה. ב-2 במאי הטיל ג'ונסון פרש של מאה אלף דולר על ראשו של נשיא הקונפדרצייה, ג'פרסון דייוויס, שרבים חשבו שהיה מעורב בהתנקשות בלינקולן. דייוויס נלכד ב-10 במאי. בסוף מאי, נכנע הכוח האחרון של הקונפדרצייה, וג'ונסון ניהל מצעד צבאי בוושינגטון לצד חברי הקבינט והגנרלים. לאחר פחות מחודשיים, נחשב לאדם שיהיה נוקשה כלפי הקונפדרצייה, והמשיך לזכות לתמיכה גבוהה בקרב הרפובליקנים.
השיקום
- ערך מורחב – תקופת השיקום
עם סוף מלחמת האזרחים, נאלץ ג'ונסון להתמודד עם מדינות קונפדרציית המדינות של אמריקה לשעבר. לינקולן הסמיך הקמת ממשלות נאמנות לאיחוד בווירג'יניה, בארקנסו, בלואיזיאנה ובטנסי לאחר שהאיחוד השתלט על מדינות אלו, והציע תוכנית בה עשרה אחוזים מהבוחרים ישבעו נאמנות לארצות הברית, שלאחריה ייערכו בחירות במדינות הכבושות. הקונגרס טען שהתוכנית רכה מדי, ודרש שרוב הבוחרים ישבעו אמונים לאיחוד. לינקולן הטיל וטו על התוכנית הזאת.
כשג'ונסון מונה לתפקידו, יצרו הרפובליקנים כמה פלגים. הרדיקלים דרשו מתן זכות הצבעה וזכויות אזרח לשחורים. הם האמינו שהשחורים יתמכו ברפובליקנים וישמרו עליהם בשלטון, כשהדמוקרטים הדרומיים והמורדים יאבדו השפעה. בנוסף, הם תמכו בהענשת תומכי הקונפדרצייה. המתונים יותר דרשו שהדמוקרטים לא ישיגו עמדות השפעה ברמה הלאומית, והענשת המורדים. הם פחות התלהבו בנוגע למתן זכויות הצבעה לשחורים. הדמוקרטים הצפוניים העדיפו שיקום ללא תנאי של הדרום, ולא תמכו במתן זכויות הצבעה לשחורים, דבר שהיה פוגע במעמדם של הדמוקרטים בדרום.
בתוכנית השיקום, היו לג'ונסון שלוש מטרות. הוא רצה שהמדינות ישוקמו באופן מהיר, כיוון שלדעתו פרישתן לא הייתה חוקית, ולכן עליהן להתארגן מחדש עם ממשלות חדשות. עבור ג'ונסון, מתן זכויות הצבעה לשחורים היה הסחת דעת, ועניין למדינות עצמן. שנית, לדעתו הכוח הפוליטי במדינות היה צריך לעבור מבעלי המטעים אל פשוטי העם, מתוך חשש שהעבדים המשוחררים יתמכו באדוניהם לשעבר. מטרתו השלישית הייתה להיבחר ב-1868, הישג שאף סגן נשיא לא הצליח לעשות, ולכן ניסה להשיג את תמיכת הדמוקרטים בדרום.
השיקום הנשיאותי
לבסוף, החליט ג'ונסון לתכנן מדיניות שיקום משלו ללא אישור הקונגרס, לאחר שזה יצא לפגרה עד דצמבר 1865. הרדיקלים טענו שהדרום נמצא במצב כלכלי רע, ושעליו לנצל זאת לצורך מתן זכויות לעבדים המשוחררים כתנאי לחזרה לאיחוד. הקבינט היה מפולג בנוגע לעניין. בנוסף טען שמדינות הדרום מעולם לא פרשו, ושלאחר סיום המרד, על הדרום לחזור להיות שותף שווה לצפון תחת החוקה. למרות רצון השחורים והרפובליקנים בקונגרס, הכריז ג'ונסון שזכות ההצבעה היא עניין למדינות ולא לממשל, ושלא רצה להשתמש בכוחו כדי לגרום לרפורמות בדרום המובס.
ג'ונסון החליט לארגן את הממשלות בדרום, עם כמה תנאים. ב-9 במאי הכיר בממשלת וירג'יניה. ב-29 במאי, מינה מושל לקרוליינה הצפונית. הוא מינה מושלים שתמכו באיחוד לשאר המדינות. הוא בחר מושלים ללא קשר לאידאולוגיה שלהם, אלא רק לפי נאמנותם לאיחוד. הוא ביקש מהמושלים לאשרר את התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, לבטל תקנות מזמן פרישתן ולבטל את חובות הקונפדרצייה. המנהיגים הרפובליקנים חששו שכוונתו של ג'ונסון היא לבטל את השיקום לפני ההתכנסות מחדש של הקונגרס.
בנוסף להקמת הממשלות המהירה, תמך ג'ונסון בהחזרת זכויות האזרח והקניין לדרומיים הלבנים. ב-29 במאי העניק חנינה לכל המורדים לשעבר, מלבד בכירי הקונפדרצייה, פושעי המלחמה, ואלו שהחזיקו ברכוש ששוויו עלה על 20,000 דולרים. למרות זאת, הוא העניק כמה חנינות לאנשי קונפדרצייה בכירים. בספטמבר 1865, הטיל וטו על פקודה של לשכת העבדים משוחררים, שהעניקה אדמה נטושה לעבדים משוחררים. ג'ונסון ציווה על החזרת האדמה לבעליה מלפני המלחמה. המושלים הדרומיים שמינה ג'ונסון ארגנו ממשלות חדשות וערכו בחירות חדשות, בהם ניצחו רבים שתמכו בפרישה. הדרום העביר חוקים שכבלו את העובדים השחורים לחקלאים בחוזים נוקשים, שנחשבו לטובים במעט מהעבדות. ג'ונסון סירב להתערב, באמונה שהנושאים הללו היו שייכים למדינה, ולא לממשלה. עם החזרה המהירה של מדינות הדרום, נמוגו התקוות לאכיפת זכויות ההצבעה לשחורים, והדרומיים הלבנים שהשתלטו על הדרום לא היו מוכנים לשנות את מצבם מלפני המלחמה.
המשבר עם הרפובליקנים
עם חזרתו של הקונגרס בדצמבר 1865, סירב הקונגרס לאפשר לחברי הקונגרס הדרומיים של ג'ונסון לחזור אליו. בנושאים אחרים, לא רצה הקונגרס להתעמת מול הנשיא, וניסה רק להקשיח את מדיניותו כלפי הדרום. ג'ונסון יכול היה להגיע להסכם עם המתונים במפלגה. הנשיא עצמו לא היה שמח בנוגע לפעולות הדרום, ובנוגע להמשך שליטת האליטה באזור, אולם לא הצהיר שום הצהרה, והאמין שלדרום הייתה הזכות לפעול כך, אפילו אם לא הייתה זאת דרך פעולה חכמה. בסוף ינואר 1866, הוא היה משוכנע שהוא הביס את הרדיקלים בקונגרס ובדרך להיבחר מחדש. הוא העדיף ליצור מחלוקת בנוגע לניסיונות להעניק זכות הצבעה לשחורים במחוז קולומביה, הצעה שנפלה במשאל עם שרק לבנים השתתפו בו. בית הנבחרים העביר חוק בנושא, אולם החוק לא עבר בסנאט, לצערו של ג'ונסון, שרצה להטיל וטו על החוק.
הרפובליקנים המתונים ניסו להגיע להבנה עם הנשיא, וניסו להרחיב את חוק לשכת העבדים המשוחררים לפני שיפקע תוקפו. בנוסף, הם ניסו להעביר חוק שיעניק אזרחות לעבדים המשוחררים. ג'ונסון התנגד לשני החוקים וטען שהם פוגעים בריבונות המדינות. ג'ונסון לא רצה להכעיס את הדרום, וקיווה לתמיכתו בניסיונו להיבחר מחדש. הוא הטיל וטו על חוק לשכת העבדים המשוחררים ב-18 בפברואר 1866, לשמחת הדרום ולכעסם של הרפובליקנים. הרפובליקנים לא הצליחו לבטל את הוטו שלו בסנאט. עכשיו האמין ג'ונסון שניצח את הרדיקלים, ושהמתונים מאחוריו. הוא טעה לחלוטין.
ביום הולדתו של ג'ורג' וושינגטון ב-22 בפברואר 1866, נאם ג'ונסון בפני תומכיו בבית הלבן. בנאום בן שעה, התייחס בעיקר לעצמו, וטען שמתנגדי האיחוד הם אלו שלא הושיטו יד ידידות לדרום. ג'ונסון התייחס בעיקר לצ'ארלס סאמנר, סנאטור ממסצ'וסטס, ולתדיאוס סטיבנס, חבר הקונגרס מפנסילבניה, אותם האשים בתכנון ניסיון התנקשות בו. הרפובליקנים החשיבו זאת כהכרזת מלחמה. נטען ש-200,000 אזרחים סירבו לתמוך בדמוקרטים בבחירות לקונגרס בגלל הנאום.
אף על פי שהמתונים קיוו שיתמוך בחוק, הטיל ג'ונסון וטו על חוק זכויות האזרח של 1866 בטענה שהחוק העניק אזרחות לעבדים כשאחת עשרה מדינות מתוך שלושים ושש לא יוצגו בקונגרס, ושהחוק תמך בשחורים על פני הלבנים. לאחר הטלת הוטו ב-27 במרץ, היה ברור שג'ונסון נפרד מהרפובליקנים. בתוך שלושה שבועות, הקונגרס ביטל את הוטו, בפעם הראשונה שחוק מרכזי בוטל כך. המתונים פירקו את השותפות איתו, כשהיו משוכנעים שאי אפשר לעבוד עם ג'ונסון, ומעתה ואילך הקונגרס התחיל מאבק מולו. היסטוריונים טענו שמדובר בטעות הגדולה ביותר של ג'ונסון. הקונגרס אישר את חוק לשכת העבדים המשוחררים וג'ונסון הטיל עליו שוב וטו. הפעם, הוטו בוטל.
למרות הניצחון, אפילו כמה רפובליקנים שתמכו במטרות חוק זכויות האזרח פקפקו אם לקונגרס היה כוח חוקתי להפוך אותם לחוקים. הרפובליקנים הרדיקלים והמתונים החליטו לפעול להגנה חוקתית על העבדים המשוחררים, במקום להסתמך על רוב פוליטי זמני. בסוף 1865, הציעה וועדה משותפת של הקונגרס תיקון חוקתי שיקבע שכל אזרח שנפסלה זכותו להצביע על בסיס גזעי לא ייחשב במסגרת ייצוג המדינה. החוק עבר בבית הנבחרים אולם הסנאט חסם אותו בתמיכת הרפובליקנים הרדיקלים. חוק נוסף, שנועד להסמיך את הקונגרס להגן על חייהם, חירותם ורכושם של כל האזרחים, לא עבר בבית הנבחרים. באפריל 1866, הוצע חוק ששילב את שתי ההצעות, והתייחס לתשלום חובות הקונפדרצייה ולזכויות ההצבעה של תומכיה. בית הנבחרים העביר את החוק, והסנאט תיקן כמה פסקאות מתוכה. בית הנבחרים הסכים לכך.
ג'ונסון התנגד לתיקון, שראה בו פגיעה בממשלו. למרות התנגדותו, שני בתי הקונגרס אישרו אותו והוא נשלח לאישור המדינות. בקיץ 1866, כשהקונגרס התפזר, ניסיונו של ג'ונסון לצרף את מדינות הדרום ללא הגנה לעבדים המשוחררים, הייתה בצרות.
בחירות אמצע הכהונה של 1866
עם ההתנגדות בקונגרס, ניסה ג'ונסון לחזק את תומכיו בבחירות לקונגרס של 1866. באוגוסט 1866, ערך ועידה לאומית של תומכיו, תחת השם "האיחוד הלאומי". הוא ערך מסע נאומים רחב בשיקגו, סנט לואיס, אינדיאנפוליס וקולומבוס, אולם הנאומים שלו כללו משפטים שנויים במחלוקת, כמו השוואתו לאותו האיש. הוויכוחים שנכנס אליהם עם צופים בנאומיו הורידו ממעמדו, והרפובליקנים ניצחו בקלות בבחירות. ג'ונסון טען שהדמוקרטים לא העניקו לו תמיכה חזקה מספיק.
שיקום רדיקלי
גם לאחר ניצחון הרפובליקנים בבחירות של 1866, סבר ג'ונסון שהוא במצב חזק. רק טנסי (שצורפה מחדש לאיחוד עם אשרור התיקון ביולי 1866) אישרה את התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית, וקנטקי, דלאוור ומרילנד דחו אותו. כיוון ששלושה-רבעים מהמדינות נאלצו לאשר את התיקון לחוקה, ג'ונסון האמין לחלוטין שיצליח להיבחר מחדש. הקונגרס התכנס שוב בדצמבר 1866, והתחיל להעביר חוקים מעל הוטו הנשיאותי. החוקים העניקו זכות הצבעה לשחורים במחוז קולומביה וצירוף נברסקה לאיחוד (וכך העלאת מספר הסנאטורים הרפובליקנים והעלאת המדינות שאישרו את התיקון). הוטו שהטיל על צירוף קולורדו לאיחוד נשאר בתוקף, כיוון שהסנאטורים סירבו להכיר במחוז עם 30,000 תושבים כמדינה.
בינואר 1867, העביר חבר הקונגרס תדיאוס סטיבנס חוק שפירק את הממשלות בדרום וחילק את הדרום לחמישה מחוזות צבאיים, תחת ממשל צבאי. המדינות יתחילו שוב באמצעות כינוס ועידות חוקתיות. השחורים יוכלו לבחור ולהיבחר, ואילו תומכי הקונפדרצייה לא. הקונגרס טען שלאחר אישור התיקון לחוקה, המדינה תוכל לחזור לאיחוד. ג'ונסון ניסה לשיג פשרה, ולהעביר תיקון מרוכך יותר ללא מניעת השתתפות מתומכי הקונפדרצייה ועם פחות זכות הצבעה לשחורים. הרפובליקנים התעקשו. ג'ונסון ניסה להטיל וטו על החוק אולם הקונגרס ביטל זאת עוד באותו היום. בנוסף העביר הקונגרס חוק שכינס את הקונגרס החדש במרץ 1867, ולא בדצמבר.
חוק השיקום הראשון קבע מינוי של חמישה מפקדים צבאיים על מדינות הקונפדרצייה פרט לטנסי. ג'ונסון מינה את הגנרלים בתיאום עם גרנט.
אחד מהחוקים הראשונים שהעביר הקונגרס היה חוק שיקום שני, למרות הוטו של ג'ונסון. החוק קבע רישום מצביעים נאמנים לאיחוד בלבד, וכינוס ועידות שייצרו את הממשלות החדשות. למרות זאת, היה ברור שהממשלות האזרחיות שהקים ג'ונסון היו השליטות, ולא הממשל הצבאי של הקונגרס.
הקונגרס התכנס מחדש ביולי והעביר חוק שיקום שלישי, שקבע את עליונות הממשל הצבאי ואפשר לו לפטר עובדי מדינה. לאחר שמזכיר המלחמה אדווין סטנטון התנגד להחלטת הוטו של ג'ונסון, החליט ג'ונסון לפטר אותו, מה שהכין את הקרקע לקראת הקרב בחצי השני של נשיאותו.
הקונגרס העביר חוק שיקום רביעי ב-27 בפברואר 1868. ג'ונסון סירב לחתום עליו, והקונגרס ביטל את הוטו ב-11 במרץ. החוק קרא לאשרור החוקות החדשות בדרום בתמיכת רוב המצביעים, ולא רוב המצביעים הרשומים. החוק הוביל למה שהקונגרס רצה: ב-21 ביולי 1868, אימצו שבע מדינות דרומיות (ארקנסו, פלורידה, קרוליינה הצפונית, לואיזיאנה, קרוליינה הדרומית, אלבמה וג'ורג'יה) חוקות חדשות, הקימו ממשלות חדשות, ואשררו את התיקון ה-14 (מה שהוביל לאישורו), וסללו את דרכן להצטרפות מחדש לאיחוד. וירג'יניה נכנעה באוקטובר 1869, ומיסיסיפי וטקסס ב-1870.
ניסיון ההדחה
- ערך מורחב – משפט ההדחה של נשיא ארצות הברית אנדרו ג'ונסון
העימות עם סטנטון
ב-2 במרץ 1867, למרות הוטו של ג'ונסון, העביר הקונגרס חוק בנוגע לבעלי תפקידים. ג'ונסון הצהיר במסע הבחירות של 1866 שבכוונתו לפטר חברי קבינט לא נאמנים. החוק דרש את אישור הסנאט לצורך פיטורי חברי קבינט במהלך כהונתו של הנשיא שמינה אותם וחודש אחד לאחר מכן. זאת אף על פי שרוב חברי הקבינט של ג'ונסון מונו בתקופת לינקולן.
מזכיר המלחמה, אדווין סטנטון, היה אדם קשה. ג'ונסון שקל לפטר אותו, אולם כיבד אותו על תפקודו במלחמה. למרות זאת, סטנטון וגרנט עבדו ביחד בניסיון לפגוע במדיניות השיקום. סטנטון סירב להתפטר למרות אי ההסכמה עם הנשיא.
הקונגרס החדש התכנס במרץ 1867, וניסה לבדוק האם יש סיבות להדחת ג'ונסון. הוועדה שהוקמה לכך זימנה חברי קבינט להעיד נגדו, ובחנה את חשבונות הבנק שלו. לאחר שג'פרסון דיוויס שוחרר בערבות, הוועדה חקרה האם הנשיא היה מעורב בכך. ג'ונסון רצה שדיוויס יישפט, ולכן הוועדה החליטה לבטל את ניסיון ההדחה והתפזרה ב-3 ביוני.
ביוני, התעמתו ג'ונסון וסטנטון בנוגע לשאלה האם המפקדים הצבאיים יכלו לבטל את החלטות הרשויות האזרחיות בדרום. ג'ונסון והתובע הכללי טענו שלא. ג'ונסון בחן האם סטנטון יתמוך בו, או שיתנגד לו ולשאר הקבינט. סטנטון נמנע מהנושא. כשהקונגרס התכנס ביולי, הוא העביר חוק שיקום כנגד דעתו של ג'ונסון, ולאחר מכן שוב עקף את הוטו שלו. החוק הבהיר את סמכויות הגנרלים בדרום וגם מנע מהנשיא שליטה על הצבא בדרום. הקונגרס יצא לפגרה עד נובמבר, ולכן ג'ונסון החליט לפטר את סטנטון ולהחליף כמה מפקדים צבאיים בדרום, למרות התנגדות גרנט. ב-5 באוגוסט, דרש ג'ונסון שסטנטון יתפטר, אוללם סטנטון סירב להתפטר כשהקונגרס לא נמצא, ולכן השעה אותו ג'ונסון עד שהקונגרס יתכנס. יוליסס סימפסון גרנט שימש כמחליף זמני.
גרנט מילא את פקודותיו של ג'ונסון, למרות מחאתו, והחליף גנרלים שהתנגדו אליו. הנשיא גם חנן את רוב תומכי הקונפדרצייה, ופטר את אלו שהיו בתפקיד רשמי מטעמה או שכיהנו בממשל הפדרלי לפני המלחמה מלעמוד לדין.
הרפובליקנים זעמו על כך, אולם הבחירות המקומיות ב-1867 היו טובות לדמוקרטים. הבוחרים סירבו להעניק זכויות בחירה לשחורים. התוצאות הצליחו לעצור את ניסיונות הרפובליקנים להדיח את ג'ונסון. הקונגרס התכנס בנובמבר, והוועדה החליטה להגיש ניסיון הדחה כנגד ג'ונסון. לא הייתה תחושה שהנשיא ביצע פשע חמור, ולבסוף 108 נציגים התנגדו לכך.
ג'ונסון יידע את הקונגרס על השעיית סטנטון ועל מינויו של גרנט. הסנאט סירב להכיר בכך בינואר 1868, והחזיר את סטנטון לתפקידו. הם טענו שהנשיא הפר את החוק. ג'ונסון פיטר את סטנטון והחליף אותו, לקול מחאותיו של גרנט, אולם אז סירב סטנטון לעזוב את המשרד. ב-24 בפברואר 1868, הרשיע בית הנבחרים את הנשיא בהפרת החוק, ברוב של 128 לעומת 47. בית הנבחרים האשים את ג'ונסון באחד-עשר סעיפי אישום שונים, כולל פקפוק בסמכות הקונגרס.
משפט ההדחה
ב-5 במרץ 1868, החל משפטו של ג'ונסון בסנאט, ונמשך שלושה חודשים. בין התובעים היו בנג'מין באטלר ותדיאוס סטיבנס. ההגנה טענה שכיוון שסטנטון מונה בימי לינקולן, החוק לא הגן עליו, ושבנוסף, הנשיא יכול לבחון את חוקיות פעולות הקונגרס. ג'ונסון לא הופיע בציבור או הגיב בנוגע להליכים, פרט לכמה ריאיונות באפריל.
במסגרת ניסיונותיו להשיג זיכוי, הבטיח ג'ונסון לחברי קונגרס שלא יתערב בניסיונות השיקום, ושהחוקות שהרפובליקנים הרדיקלים העבירו בקרוליינה הדרומית ובארקנסו יועברו לאישור הקונגרס. המתונים הסכימו לתמוך בזיכויו. בנוסף, סנאטורים אחרים סירבו לתמוך בהליך ההדחה, כדי למנוע מהנשיא הזמני של הסנאט של ארצות הברית, בנג'מין ווייד, להחליף את ג'ונסון, שכן ווייד נחשב לרדיקלי שתמך בזכויות הצבעה לנשים. בנוסף, רצה גרנט להיבחר לנשיאות בעצמו.
ג'ונסון היה בטוח בניצחונו, והעיתונות דיווחה שהרדיקלים בהנהגת סטיבנס ויתרו. ב-16 במאי, הצביע הקונגרס על סעיף האישום האחד-עשר, הפרת החוק ופיטורי סטנטון. שלושים וחמישה סנאטורים תמכו בהרשעה, ותשעה-עשר בלבד תמכו בזיכוי. כדי להרשיע נשיא, היה צורך ברוב של שני שלישים מהסנאט, ולכן היה חסר עוד קול אחד כדי שההדחה תהיה תקפה. שבעה רפובליקנים תמכו בזיכוי ג'ונסון. לאחר מכן המפלגה הרפובליקנית בחרה ביוליסס סימפסון גרנט כמועמדם לנשיאות, וב-26 במאי הסנאט הצביע בנוגע לסעיפים השני והשלישי בכתב האישום. התוצאה הייתה דומה, ואויבי ג'ונסון הפסיקו עם הליכי ההדחה. סטנטון פרש מתפקידו מאוחר יותר באותו היום.
בדיעבד הסתבר שלא היה בסיס להאשמות, והיה זה ניסיון של הרפובליקנים הרדיקלים להדיחו, בניסיון להפוך את הנשיאות למשרה הכפופה לרצון הקונגרס. למרות זאת, כמה אנשים טענו שג'ונסון שיחד חברי קונגרס לתמוך בו.
ג'ונסון היה הנשיא הראשון שעמד בפני משפט הדחה בסנאט, והיחיד עד לניסיון הדחתו של ביל קלינטון ב-1998.
לאחר מכן
ההצבעה האחרונה אישרה את העיקרון שהקונגרס לא יכול היה לפטר נשיא רק כיוון שלא הסכים עם מדיניותו וסגנונו. למרות זאת, הנשיא לא שמר על כוחו. במשך השנה הבאה, ג'ונסון לא הצליח להשפיע על מדיניות ציבורית. הוא ניסה להימנע מלהתערב בנושא השיקום, אולם ביוני סירב לצירוף מדינות דרומיות (כולן פרט למיסיסיפי, טקסס ווירג'יניה) בטענה שחוקי השיקום הם אינם חוקתיים. הקונגרס ביטל את הוטו, וגם וטו על חוק שמנע ספירת אלקטורים ממדינות שלא אורגנו מחדש. הקונגרס התפזר ביולי. חברי הקונגרס רצו להתכנס בספטמבר במקרה שג'ונסון ינסה לפגוע בהם, אולם הם התכנסו מחדש רק לאחר הבחירות של 1868.
תיקונים חוקתיים
- 6 בדצמבר 1865: התיקון החוקתי שהיה אמור לבטל את העבדות בארצות הברית אושר בידי עשרים ושבע מדינות, והפך לתיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית. הקונגרס דרש ממדינות הקונפדרצייה לשעבר לאשרר את התיקון כדי לקבל ייצוג פדרלי.
- 13 ביוני 1866: הקונגרס אישר תיקון לחוקת ארצות הברית שהעניק זכויות אזרח והגנה שווה בפני החוק, והגיש אותו למועצות המחוקקות לאשרור.
- ה-21 ביולי 1868: הקונגרס אימץ החלטה שקבעה שהתיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית הוא חלק מהחוקה, והנחה את מזכיר המדינה לפרסם אותו ככזה. הקונגרס דרש ממדינות הקונפדרצייה לשעבר לאשרר את התיקון כדי לקבל ייצוג פדרלי.
- 26 בפברואר 1869: הקונגרס מאשר תיקון לחוקה שאוסר על הממשלה ועל הממשלות המקומיות למנוע מאדם זכות הצבעה בהתבסס על גזעו, צבעו או מעמדו הקודם, והגיש אותו למועצות המחוקקות לאשרור.
- התיקון אושרר ב-3 בפברואר 1870, והפך לתיקון ה-15 לחוקת ארצות הברית
צירופה של נברסקה
ביוני 1866, בוחרי טריטוריית נברסקה אישרו ברוב דחוק חוקה. אחד מסעיפיה הגביל זכויות הצבעה לגברים לבנים. הוגש לקונגרס חוק לצירוף נברסקה לאיחוד, והחוק אושר ממש לפני סיום המושב בסוף יולי, למרות התנגדות מסוימת לסעיף המגביל השתתפות לבנה במערכת הבחירות, והתנגדות דמוקרטית לצירוף מדינה רפובליקנית לאיחוד. הקונגרס התפזר, וג'ונסון פשוט לא חתם על החוק.
הנושא חזר לדיון בקונגרס עם התכנסותו בדצמבר 1866. תיקון חדש דרש שמדינה חדשה לא תגביל את זכויות ההצבעה לפי גזע או צבע. התיקון זכה לתמיכת הרפובליקנים הרדיקליים שקיוו לאכוף אותו גם על מדינות הקונפדרצייה. הדמוקרטים וג'ונסון התנגדו לכך, בטענה שהממשלה לא יכולה לקחת מהמדינות את כוחן לקבוע את זכות ההצבעה בתוכן. נושא צירוף המדינה הפך לשאלה בנושא הפדרליזם, ולמאבק בין הנשיא לקונגרס. למרות התנגדותו של ג'ונסון, הקונגרס אישר את החוק בינואר 1867, וג'ונסון הטיל עליו וטו.
פחות משבועיים לאחר ביטול צירוף נברסקה, שני בתי הקונגרס ביטלו את הוטו. המועצה המחוקקת הסכימה לבטל הגבלות על זכות ההצבעה. ב-1 במרץ 1867, צורפה נברסקה לאיחוד, המדינה היחידה שצורפה בעזרת ביטול וטו.
מדיניות פנים
ביוני 1866, חתם ג'ונסון על חוק לחלוקה מחדש של אדמות בדרום, באמונה שהחוק יסייע ללבנים העניים. הוא הצליח לטפל ב-28,000 פניות לחלוקת אדמה, אולם החלוקה לא הייתה יעילה. רוב האדמה נשמרה למסילות רכבת או ליוצאי צבא. ביוני 1868, חתם ג'ונסון על חוק למען יום עבודה בן שמונה שעות לפועלים בשירות הציבורי. החוק גרם לירידה של 20% במשכורות.
מדיניות חוץ
עם כניסתו לתפקיד, הגיע ג'ונסון להסכם עם מזכיר המדינה, ויליאם סיוארד, שלא יהיה שינוי במדיניות החוץ. סיוארד ולינקולן התחרו על המועמדות ב-1860, ולינקולן קיווה שסיוארד יירש אותו ב-1869. כשג'ונסון נכנס לתפקידו, שלחה צרפת חיילים אל מקסיקו, ורבים קראו לפעולה נגדה. סיוארד העדיף את המישור הדיפלומטי, והזהיר את הצרפתים שנוכחותם במקסיקו אינה מקובלת. הנשיא העדיף גישה תקיפה יותר, אולם באפריל 1866 הסכימו הצרפתים להסיג את כוחותיהם ממקסיקו בשלבים, והם יצאו בנובמבר 1867.
סיוארד תמך בהרחבת ארצות הברית וחיפש הזדמנויות לרכישת אדמות. ב-1867, החליטה הממשלה הרוסית שהקולוניה שלה בצפון אמריקה (אלסקה) היא נטל, וחששה לאבד שליטה על המקום כשהמתיישבים האמריקנים היגרו לשם. השגריר הרוסי החליט לנסות למכור את אלסקה בלא פחות מחמישה מיליון דולרים, אולם הצליח לשכנע את סיוארד לקנות את אלסקה בשבעה מיליון, כיום 123 מיליון דולרים. ההסכם נחתם ב-30 במרץ 1867. ג'ונסון כינס את הסנאט ב-1 באפריל, והוא אישר את ההסכם ברוב של שלושים-ושבעה מול שניים. סיוארד ניסה לרכוש עוד שטחים, אולם הצליח להשיג רק את וייק (שאז לא היה מיושב), וכמעט הצליח לרכוש קולוניות של דנמרק באיים הקאריביים, הצעה שנפלה לאחר שהסנאט לא דן בהסכם שהגיע אליו.
הסכם אחר היה עם בריטניה, כדי לפצות את האמריקנים על נזק שנגרם לספינותיהם מצד ספינות הקונפדרצייה שהבריטים סייעו לבנות. בסוף 1868, הסנאט החליט להתעלם מהנושא, וממשל גרנט הצליח להגיע להסכם טוב יותר.
הבחירות ועזיבת התפקיד ב-1868
שנתיים לפני הבחירות, היה יוליסס גרנט למועמד הרפובליקני המועדף. העימות שלו עם ג'ונסון בנוגע לתקופת השיקום הובילה לכך שסירב לשמש כמזכיר המלחמה במקום סטנטון. התמיכה בגרנט הייתה גדולה כל כך עד שהרפובליקנים סירבו להדיח את ג'ונסון מחשש שגרנט יסרב להיות נשיא. הועידה הרפובליקנית הלאומית של 1868 בחרה בגרנט כמועמדה, וביושב ראש בית הנבחרים, סקיילר קולפקס, כסגנו. מצע המפלגה לא תמך בזכות בחירה לכל הגברים.
לאחר הכישלון בהקמת מפלגה משלו, החליט ג'ונסון לנסות להיבחר מטעם הדמוקרטים בוועידה שלהם בניו יורק ביולי 1868. הוא היה מאד אהוד בקרב הלבנים מהדרום, וחיזק את האהדה כלפיו כשהכריז על חנינה לכל תומכי הקונפדרצייה שלא עמדו לדין, חוץ מלדייוויס ולכמה אחרים. בסיבוב הראשון, הגיע למקום השלישי לאחר חבר בית הנבחרים מאוהיו, ג'ורג' פנדלטון, סגנו של מקללן ב-1864. התמיכה של ג'ונסון הייתה דרומית בעיקרה, וירדה ככל שהסיבובים עברו. בסיבוב העשרים ושניים, נבחר מושל ניו יורק לשעבר הורשיו סימור, וג'ונסון השיג רק ארבעה קולות מטנסי. מצע המפלגה תמך בנשיאותו של ג'ונסון והודה לו על ניסיונו להתנגד לפגיעה של הקונגרס בזכויות המדינות. ג'ונסון התאכזב מהתוצאה ותומכיו דרשו ממנו ליצור מפלגה שלישית.
מנהלי מסע הבחירות של סימור רצו את תמיכתו של ג'ונסון, ששתק במהלך מסע הבחירות. רק באוקטובר, לאחר שכמה מדינות כבר הצביעו, הזכיר את סימור, ומעולם לא תמך בו. גרנט ניצח בבחירות עם 52.7% מהקולות, ו-214 אלקטורים מתוך 297. ג'ונסון התחרט על ניצחונו של גרנט. בהודעתו לקונגרס בדצמבר, דרש את ביטול החוק שדרש את אישור הקונגרס לפיטורי חברי קבינט, וטען שאם הקונגרס היה מקבל את חבריו הדרומיים ב-1865, המצב היה נפתר.
בחג המולד של 1868, העניק ג'ונסון חנינה אחת אחרונה, הפעם גם לדייוויס.
ב-3 במרץ, הנשיא אירח מסיבת פרידה בבית הלבן. גרנט עצמו סירב לבוא עם ג'ונסון לטקס הכניסה לתפקיד, וג'ונסון סירב ללכת לטקס. את בוקר ה-4 במרץ בילה ג'ונסון בעניינים של הרגע האחרון, ובצהריים נסע מהבית הלבן לבית של חבר.
לאחר נשיאותו
לאחר עזיבת הנשיאות, נשאר ג'ונסון בוושינגטון כמה שבועות, וחזר לגרינוויל לראשונה מזה שמונה שנים. ערי טנסי, שהתנגדו לו במהלך המלחמה, קיבלו אותו בברכה. הוא רכש חווה גדולה ליד גרינוויל כדי לגור בה.
רבים ציפו שינסה להיות שוב המושל או שיחזור לסנאט, ואחרים טענו שיעבוד בעסקי מסילות הרכבת. ג'ונסון השתעמם מגרינוויל, וחייו הפרטיים הידרדרו כשבנו רוברט התאבד. ג'ונסון החליט לנסות להיבחר לסנאט ב-1869. טנסי הפכה לרפובליקנית, אבל פסק דין של בית המשפט שהחזיר את זכויות ההצבעה ללבנים, ואלימות הקו קלוקס קלאן הורידה את השחורים, והדמוקרטים ניצחו בבחירות למועצה המחוקקת באוגוסט. ג'ונסון נחשב למועמד מוביל בבחירות לסנאט, למרות מערכת יחסים עכורה עם כמה דמוקרטים בגלל מעשיו במהלך המלחמה. לבסוף הובס בהפרש של שלושה קולות. ב-1872, ביקש ג'ונסון להיבחר בבחירות מיוחדות למחוז בקונגרס, אולם לבסוף החליט לרוץ כעצמאי והגיע למקום השלישי.
ב-1873, חלה בכולרה והחלים. הוא הפסיד 73,000 דולרים באותה השנה, כשהבנק הלאומי של וושינגטון פשט רגל, אף על פי שקיבל בחזרה את רוב הסכום. הוא התכונן לבחירות הבאות בסנאט, שהיו אמורות להתרחש ב-1875. הוא השיג את תמיכת החקלאים ונאם ברחבי המדינה. שחורים מעטים יכלו להצביע כשהשיקום החל להיחלש בדרום. השליטה הלבנה נמשכה כמעט מאה. בבחירות למועצה המחוקקת בטנסי באוגוסט, הדמוקרטים השיגו תשעים ושניים חברי מועצה לעומת שמונה רפובליקנים. ב-20 בינואר 1875, הוביל בבחירות לסנאט עם שלושים קולות, אולם לא הצליח להשיג רוב מוחלט. יריביו של ג'ונסון ביקשו להתאחד סביב מועמד אחד, אולם נכשלו, וב-26 בינואר, בסיבוב החמישים וארבעה, הוא נבחר, כשהשיג קול אחד יותר מהדרוש לו.
הסיפור זכה לתשומת לב לאומית. ב-5 במרץ 1875, קיבל פרחים והושבע אל הסנאט יחד עם המלין, קודמו בתפקיד סגן הנשיא, בידי סגן הנשיא המכהן, הנרי וילסון, שתמך בהדחתו כסנאטור. הרפובליקנים התעלמו מג'ונסון, אולם אחרים, כמו ג'ון שרמן (שתמך בזיכויו) לחצו את ידו. ג'ונסון הוא הנשיא לשעבר היחיד שכיהן בסנאט. הוא נאם פעם אחת בלבד, ב-22 במרץ, כשביקר את הנשיא גרנט על שימוש בצבא כדי לתמוך בממשלת השיקום של לואיזיאנה. הוא הזהיר מפני עריצות צבאית.
מוות
ג'ונסון חזר הביתה לאחר סיום המושב המיוחד של הקונגרס. בסוף יולי, הוא נסע לאוהיו כשהשתכנע שיריביו הפוליטיים תקפו אותו שם. הוא החל את המסע ב-28 ביולי, והפסיק אותו בחווה של בתו מרי בטנסי. באותו הערב סבל משבץ, וסירב לטיפול רפואי עד למחרת היום. הוא הגיב לרופאיו, אולם סבל עוד שבץ בערב ה-30 ביולי, ומת מוקדם בבוקר המחרת בגיל שישים ושש. הנשיא גרנט נאלץ להכריז בפני האומה על מות הנשיא לשעבר היחידי שלה. העיתונים הצפוניים שיבחו את נאמנותו של ג'ונסון לאיחוד במהלך המלחמה, ואילו הדרומיים שיבחו את פעולותיו כנשיא. הלוויה שלו נערכה ב-3 באוגוסט בגרינוויל. הוא נקבר כשגופתו עטופה בדגל אמריקני והעתק של החוקה מתחת לראשו, לפי בקשתו. אתר הקבורה הפך לבית קברות על שמו ב-1906.
תדמית היסטורית ומורשת
היסטוריונים שחקרו את נשיאותו של ג'ונסון התמקדו בעיקר בפעולתו במהלך השיקום. הצפון התייחס אליו כאל עקשן חסר רוח שניסה לעזור לדרום במהלך תקופת השיקום, עד שהקונגרס עצר אותו.
עם תחילת המאה העשרים, כתבו עליו ההיסטוריונים שסירב להתפשר עם הקונגרס, אף על פי שהקונגרס רצה שיאחד את המדינה וימנע את השתלטות הרדיקלים. מאבקו עם הקונגרס מנע צירוף מדינות הדרום בצורה רכה יותר. רצונו לנצח וגאוותו בדעתו גרמו לפגיעה בדרום ובמדינה.
אחרים האשימו את ג'ונסון בבעיות בדרום לאחר המלחמה. הנשיא וודרו וילסון טען שאמנם ג'ונסון היה בעייתי מבחינה פוליטית, אולם ניסה למלא את צוואתו של לינקולן לסלוח לדרום. וילסון הציג את תוכנית השיקום כתוכנית נקמנית שפגעה גם בדרומיים שתמכו באיחוד, ועזרה ל"צקלונאים" הצפוניים (אנשי עסקים ופוליטיקאים מהצפון שתפסו עמדות כוח בדרום), ול-"Scalawags", דרומיים לבנים שכרתו ברית עם השחורים למען האינטרס הפוליטי שלהם.
כמה היסטוריונים טענו שלמרות כישלונו של ג'ונסון כנשיא, מדיניות השיקום שהציע הייתה נכונה. בשנות העשרים והשלושים פורסמו עליו ביוגרפיות ששיבחו אותו וביקרו את יריביו.
בשנות הארבעים, החלו ההיסטוריונים לבחון מחדש את השיקום, בלי להניח שהרפובליקנים בדרום היו מרושעים, שהשחורים לא היו ראויים לזכויות, ושהעליונות הלבנה סייעה לצפון. למרות זאת, ג'ונסון המשיך להיות אהוד בקרב הציבור, נעשה עליו סרט, וסקר מ-1948 דירג אותו בקרב הנשיאים הממוצעים. ב-1956, סקר נוסף קבע שהיה אחד מהנשיאים הטובים. בזמן הסקרים הללו, תקופת השיקום נחשבה לתקופה מושחתת שהתרחשה בגלל מתן זכויות הצבעה לשחורים.
היסטוריונים אחרים, טענו שהשיקום היה מאבק כלכלי. הם קיבלו את ההנחה שהמטרה של השיקום הייתה אמורה להיות פיוס. בשנות החמישים, החלו ההיסטוריונים להתמקד בחוויה של השחורים. הם דחו כל ניסיון להציג את השחורים כנחותים, וטענו שהתנועה לזכויות האזרח היא תנועת שיקום חדשה. כותבים חדשים קיוו שעבודותיהם על המלחמה יקדמו את נושא זכויות האזרח. הם תמכו ברפובליקנים הרדיקלים שניסו לתמוך בשחורי, וראו את ג'ונסון כעוין לעבדים המשוחררים. הם חשפו מספר צעדים שביצע ופגעו בעבדים המשוחררים. תקופת השיקום החלה להיתפש כניסיון לשלב את העבדים המשוחררים בחברה.
בתחילת המאה העשרים ואחת, נחשב ג'ונסון לאחד מהנשיאים הגרועים בתולדות המדינה. ג'ונסון מדורג בתחתית הרשימה בגלל העובדה שכמעט הודח, מדיניות השיקום שלו, ואישיותו השחצנית. התנגדותו למתן זכויות אזרח לשחורים והתנגדותו לרפובליקנים הרדיקלים זוכה לביקורת חריפה. ג'ונסון, יחד עם פירס וביוקנן, נחשבים לנשיאים הגרועים ביותר, אולם נטען שתקופתם הייתה התקופה הקשה ביותר בתולדות המדינה.
היסטוריונים טוענים שג'ונסון הדגיש את העליונות הלבנה ואת השמרנות הדרומית.
ב-2002, נטען שג'ונסון סבל מבעיות רציניות בשכלו. נטען שהיה חסר גמישות והחליט בחיפזון וללא מחשבה. נשיאותו נכשלה כיוון שהיה דמוקרט בממשלה של רפובליקנים צפוניים. ג'ונסון לא נבחר לנשיאות, והייתה חסרה לו סמכות על הקונגרס. הוא לא הבין שמלחמת האזרחים הייתה מהפכה ושהכוח הממשלתי עלה על זכויות המדינות. בנוסף הוא האמין שהשחורים נחותים מהלבנים, השקפה נפוצה בקרב הלבנים באותה התקופה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: אנדרו ג'ונסון |
| סגני-נשיא ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
| מועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ולסגנות | |
|---|---|
|