גרובר קליבלנד

גרובר קליבלנד
Stephen Grover Cleveland
	צילום משנת 1892
לידה	18 במרץ 1837; קולדוול, ניו ג'רזי
פטירה	24 ביוני 1908 (בגיל 71); פרינסטון, ניו ג'רזי
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
בת זוג	פרנסס קליבלנד
	4 במרץ 1893 – 4 במרץ 1897; (4 שנים)
סגן נשיא ארצות הברית	עדלי סטיבנסון
	→ בנג'מין הריסון ויליאם מקינלי ←
	4 במרץ 1885 – 4 במרץ 1889; (4 שנים)
סגן נשיא ארצות הברית	תומאס הנדריקס
	→ צ'סטר ארתור בנג'מין הריסון ←
	1 בינואר 1883 – 6 בינואר 1885; (שנתיים)
	→ אלונזו קורנל דייוויד היל ←
	2 בינואר 1882 – 20 בנובמבר 1882; (46 שבועות ויום)
	→ אלכסנדר בראש מרקוס דרייק ←

סטיבן גרובר קליבלנד (באנגלית: Stephen Grover Cleveland;‏ 18 במרץ 1837 – 24 ביוני 1908) היה נשיאהּ ה-22 וה-24 של ארצות הברית, הנשיא היחיד בתולדות ארצות הברית שכיהן בשתי כהונות לא רצופות (1885–1889 ו-1893–1897), והנשיא הדמוקרטי היחיד שנבחר בחצי המאה שלאחר מלחמת האזרחים. נבחר למועמד מפלגתו שלוש פעמים רצופות – ב-1884, 1888 ו-1892, ובכל שלוש הפעמים השיג יותר קולות מיריביו.

קליבלנד היה מנהיג אגף "דמוקרטי הבורבון" - שהיו דמוקרטים שתמכו בעסקים, התנגדו למכסים גבוהים, להטבעת מטבעות כסף, אינפלציה, אימפריאליזם ומתן סובסידיות לעסקים, חקלאים או יוצאי הצבא מתוך תפיסה ליברטריאנית.^[1] במהלך פעילותו הציבורית התפרסם ברבים כאדם ישר וכלוחם בשחיתות. הוא נחשב לפוליטיקאי השמרן הבולט של זמנו, שתמך ברפורמה פוליטית ובמדיניות פיסקלית שמרנית.^[2] קליבלנד זכה לשבחים על כנותו, כבודו ומחויבותו לליברליזם קלאסי. הוא לחם בשחיתות הפוליטית, במינויים הפוליטיים ובמנהיגי המפלגות המקומיים. זכה גם לתמיכת רפובליקנים מסוימים שכונו "Mugwumps", ותמכו בו ב-1884.

בתקופת כהונתו השנייה גרמה בהלת 1893 לשפל כלכלי, שקליבלנד לא הצליח לעצור. המפלגה הדמוקרטית התפלגה כשהרפובליקנים זכו בבחירות ב-1894, והאגף החקלאי ותומך מטבעות הכסף במפלגה הדמוקרטית הצליח להדיח את קליבלנד ב-1896. התוצאה הייתה יצירת קואליציה רפובליקנית שהחלה עידן חדש בתולדות הפוליטיקה האמריקנית.

קליבלנד היה נחוש בעמדותיו, וספג ביקורת מצד רבים. במהלך שביתת הרכבות הגדולה של שנת 1894 שלח את הצבא לפעול נגד השובתים ונתקל בהתנגדותם של איגודי העובדים ושל מפלגתו. הוא תמך בתקן הזהב והתנגד להצמדת הדולר לכסף, מה שהרחיק ממנו את החקלאים במפלגתו. המבקרים טענו שקליבלנד היה אדם לא יצירתי ושלא הצליח לטפל בשביתות ובמשברים הכלכליים בכהונתו השנייה. למרות זאת, המוניטין שלו כאדם ישר שרד. הוא נחשב לאחד הנשיאים הישרים והקשוחים ביותר. כיום נחשב קליבלנד לנשיא טוב, שהיה מנהיג מוצלח, ומדורג בעשירייה השנייה של הנשיאים האמריקנים.

ראשית חייו

ילדות ותולדות משפחתו

סטיבן גרובר קליבלנד נולד ב-18 במרץ 1837 בקולדוול, ניו ג'רזי לאן (ניל) ולריצ'רד קליבלנד. אביו של קליבלנד היה כומר פרסביטריאני מקונטיקט.^[3] אימו נולדה בבולטימור לאב מוכר ספרים.^[4] מצד אביו, היה קליבלנד ממוצא אנגלי, כשאבות המשפחה היגרו אל מסצ'וסטס מקליבלנד, אנגליה ב-1635.^[5]

אבי סבתו של אביו, ריצ'רד פולי הבן, לחם בקרב גבעת בנקר והיה בן להורים שהיגרו מגרנזי. מצד אימו, היה קליבלנד ממוצא פרוטסטנטי-אנגלי-אירי וממוצא קווייקרי גרמני מפילדלפיה.^[6] קליבלנד היה קרוב משפחתית לגנרל מוזס קליבלנד (אנ'), שעל שמו נקראת העיר קליבלנד שבאוהיו.^[7]

קליבלנד היה החמישי מתוך תשעה ילדים ונקרא סטיבן גרובר על שם הכומר הראשון של הכנסייה הפרסביטריאנית הראשונה בקלדוול, בה היה אביו כומר. בבגרותו נודע בשם גרובר. ב-1841 עברה המשפחה אל פאייטוויל, ניו יורק, שם גדל. שכניו תיארו אותו כילד "מלא בהנאה ובעל נטייה למתיחות".^[8]

ב-1850 עבר אביו של קליבלנד לכפר קלינטון שבניו יורק, על מנת לעבוד כמזכיר מחוזי עבור האגודה המיסיונרית.^[9] אף על פי שעבד קשה, ההכנסה לא הספיקה למשפחה. התנאים הפיננסיים אילצו את גרובר לנשור מבית הספר ולהיות שוליה של סוחר בפייטוויל. קליבלנד חזר ללמוד לאחר שנתיים. ב-1853, כשבריאותו החלה להידרדר, החליט אביו של קליבלנד לעבוד בכפר הולנד פטנט שבניו יורק. מעט לאחר מכן מת אביו מכיב עיכולי ונטען כי קליבלנד שמע על מותו מילד שמכר עיתונים.^[10]

לימודיו ומעבר מערבה

קליבלנד למד חינוך יסודי בפאייטוויל ובקלינטון. לאחר מות אביו ב-1853 עזב שוב את בית הספר כדי לתמוך במשפחתו. מאוחר יותר באותה השנה החל אחיו ויליאם לעבוד כמורה בבית הספר לעיוורים בניו יורק וסידר לקליבלנד לעבוד שם כעוזר מורה. קליבלנד חזר לביתו ב-1854 ואדם מהכנסייה הציע לשלם עבור לימודיו במכללה אם יבטיח להפוך לכומר. קליבלנד סירב והחליט לעבור מערבה ב-1855.^[11]

הוא עצר בבאפלו, שם קיבל מדודו לואיס אלן (אנ') עבודה פקידותית.^[12] אלן היה אדם חשוב בבאפלו והציג את אחיינו בפני האישים החשובים שם, כולל שותפים בפירמת עריכת דין גדולה: רוג'רס, באוון ורוג'רס. גם מילרד פילמור, נשיא ארצות הברית ה-13, עבד בפירמה.^[13] קליבלנד החל גם הוא לעבוד עבור הפירמה, החל בלימודי משפטים והוסמך לעריכת דין ב-1859.^[14]

ראשית הקריירה ומלחמת האזרחים

קליבלנד עבד אצל רוג'רס שלוש שנים, וב-1862 פרש לצורך הקמת חברה עצמאית. בינואר 1863, מונה לסגן התובע המחוזי של מחוז אירי בניו יורק. כשמלחמת האזרחים האמריקנית התחוללה, העביר הקונגרס חוק שדרש מכל הגברים הכשירים לשרת בצבא אם יידרשו לכך, או לשכור מחליף. קליבלנד שילם מאה וחמישים דולרים למהגר פולני בן שלושים ושתיים כדי שישרת במקומו, והמהגר שרד את המלחמה.

כעורך דין, נודע קליבלנד כאדם חרוץ במיוחד. הוא הגן בהצלחה על אירים שפשטו על ספינות בריטיות בקנדה, כשהוא עובד בהתנדבות. ב-1868, זכה לתשומת לב ציבורית לאחר שהצליח לנצח בתביעת דיבה מול עורך עיתון כלכלי בבאפלו. קליבלנד גר בצימר פשוט יחסית, ואת רוב הכנסתו תרם לאמו ולאחיותיו הקטנות. הוא היה פעיל בחיים החברתיים ונכח בברים רבים, והשתלב בחברה הגבוהה שדודו הציג בפניו.

קריירה פוליטית בניו יורק

שריף מחוז אירי

החל מכניסתו לפוליטיקה, הצטרף קליבלנד אל המפלגה הדמוקרטית. הוא לא חיבב את ג'ון פרימונט ואברהם לינקולן הרפובליקניים, ושותפיו העסקיים היו דמוקרטים אדוקים. ב-1865, ניסה להיבחר לתפקיד התובע המחוזי, אולם הפסיד במאבק צמוד למועמד הרפובליקני. ב-1870, בעזרת חברו אוסקר פולסום, הצליח קליבלנד להיבחר להיות המועמד הדמוקרטי לתפקיד השריף המחוזי של מחוז אירי. הוא ניצח בבחירות ברוב של 303 קולות ונכנס לתפקיד ב-1 בינואר 1871 ובגיל שלושים ושלוש. הקריירה מנעה ממנו לעסוק בעריכת דין, אולם הוא הרוויח 40,000 דולרים (800,000 דולרים היום) בשנתיים שכיהן.

כהונתו של קליבלנד כשריף לא הייתה בולטת, ונחשבה לבזבוז פוליטי. קליבלנד היה מודע לשחיתות במשרד השריף במהלך כהונתו והחליט לא לטפל בכך. מקרה בולט קרה ב-6 בספטמבר 1872, כשפטריק מוריסי, שהואשם ברציחת אמו, הוצא להורג. כשריף, יכול היה קליבלנד לתלות את מוריסי בעצמו או לשלם לסגן עשרה דולרים כדי לעשות זאת במקומו. למרות הסתייגותו מהתלייה, ביצע קליבלנד את העונש בעצמו. הוא תלה עוד רוצח, ג'ון גפני, ב-14 בפברואר 1873.

לאחר סיום כהונתו כשריף, חזר קליבלנד לעריכת דין, ופתח פירמה עם חבריו, וילסון ביסל וליימן באס. באס נבחר לקונגרס ב-1872 ולא השקיע זמן בפירמה, אולם קליבלנד וביסל הפכו במהרה לעורכי הדין הבולטים ביותר בבאפלו. עד לאותה התקופה, הקריירה הפוליטית של קליבלנד לא הייתה בולטת במיוחד. ב-4 במרץ 1881 קליבלנד לא היה משמעותי, ואף אחד לא חשב שכעבור ארבע שנים יהפוך לנשיא.

באותה התקופה החל מערכת יחסים עם אלמנה, מריה הלפין, ולאחר מכן לקח אחריות בתמיכה כלכלית בה ובבנה שנולד באותה התקופה. הנושא הפך למשמעותי במהלך מערכת הבחירות של 1884.

ראש עיריית באפלו

בשנות השבעים, הפך הממשל המקומי של באפלו למושחת, כשהמנגנונים הפוליטיים של המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית פעלו ביחד כדי לחלק ביניהן את המינויים הפוליטיים. ב-1881, בחרו הרפובליקנים פוליטיקאים רבים שנחשבו למושחתים. הדמוקרטים ראו בכך הזדמנות למשוך רפובליקנים ולבחור במועמד כנה. הם פנו לקליבלנד, שהסכים לרוץ למשרת ראש עיריית באפלו לאחר ניקיון אורוות במפלגה. קליבלנד נבחר לראשות העיר.

את רוב כהונתו השקיע קליבלנד במלחמה בשחיתות המפלגתית. הוא הטיל וטו על חוק לניקיון רחובות שהמועצה העבירה. החוק פתח את ניקיון הרחובות למכרז, ומי שנבחר היה אדם שהיו לו קשרים פוליטיים, אף על פי שלא נתן הצעת מחיר נמוכה. השחיתות הזאת הייתה נסבלת בבאפלו, אולם קליבלנד סירב להשלים איתה. הוא טען שמדובר בבגידה באינטרס של המוני העם, ובזבוז של כסף ציבורי. המועצה החליטה להעניק את החוזה לאדם שהציע את הצעת המחיר הנמוכה. קליבלנד ביקש מהמועצה להקים ועדה שתפתח תוכנית לשיפור מערכת הביוב בבאפלו במחיר נמוך יותר ממה שהוצע לפני כן, תוכנית שאומצה. עבור פעולותיו לשמירת משאבי הציבור, עלה המוניטין של קליבלנד כלוחם בשחיתות.

מושל ניו יורק

קליבלנד התחיל להיות מועמד ריאלי בקרב הדמוקרטים של ניו יורק לתפקיד המושל. הפילוג במפלגה הרפובליקנית ב-1882 גרם ליתרון של הדמוקרטים, והמאבק על התפקיד היה חריף. לאחר ששני מועמדים לא הצליחו להיבחר, נבחר קליבלנד כמועמד פשרה. הרפובליקנים המשיכו להיות מפולגים, וקליבלנד ניצח בפער גדול בבחירות. הדמוקרטים גם הצליחו להעלות את מספרם במועצה המחוקקת של ניו יורק.

קליבלנד המשיך להתנגד לבזבוז בלתי נחוץ כמושל. הוא הטיל וטו שמונה פעמים בחודשיים הראשונים שלו בתפקיד. הוא הטיל וטו על חוק שנועד להקטין את דמי הנסיעה ברכבת התחתית של ניו יורק לחמישה סנטים. החוק זכה לתמיכה כיוון שהבעלים של הרכבת, ג'יי גולד, לא היה אהוד, ורבים רצו לפגוע באינטרסים שלו. אולם קליבלנד ראה את החוק כלא הוגן - גולד קנה את הרכבת כשהיא הייתה על סף פשיטת רגל והפך אותה לרווחית שוב. קליבלנד גם האמין שהחוק היה בלתי חוקתי. למרות האהדה כלפי החוק, העיתונים שיבחו את קליבלנד על הטלת הווטו. תאודור רוזוולט, שהיה אז חבר באספה הכללית של ניו יורק, תמך בחוק בחוסר רצון למרות התנגדות קליבלנד, כדי לפגוע בבעלי הרכבת. לאחר הטלת הווטו, רוזוולט ומחוקקים אחרים החליטו להתנגד לחוק.

התנגדותו של קליבלנד לשחיתות זיכתה אותו באהדת הציבור, אולם בטינת הטמאני הול בניו יורק סיטי. הטמאני התנגד לקליבלנד כמושל, ולאחר שקליבלנד הכשיל מועמד שלהם מלהיבחר לסנאט, הם החריפו את התנגדותם. קליבלנד גם התנגד למינוי מועמדי הטמאני לתפקידים ולחוקים שהעבירו. למרות חוסר התמיכה מצד הטמאני, רוזוולט ורפובליקנים תומכי רפורמה אחרים תמכו בקליבלנד ועזרו לו להעביר חוקי רפורמה.

בחירות 1884

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1884

המועמדות הדמוקרטית

הרפובליקנים התכנסו בשיקגו ובחרו ביושב ראש בית הנבחרים, ג'יימס בליין ממיין, כמועמדם לנשיאות בסיבוב הרביעי. רפובליקנים רבים ראו בו אדם תאב כוח ולא מוסרי, ורפובליקנים רבים בשם "Mugwumps" הרגישו נבגדים. המנהיגים במפלגה הדמוקרטית ראו בכך הזדמנות לחזור לבית הלבן לראשונה מאז 1856.

בקרב הדמוקרטים, נחשב סמואל טילדן למועמד המוביל, לאחר היותו המועמד בבחירות של 1876, אולם הוא סירב בשל בריאות לקויה. לאחר שטילדן פרש, עברו תומכיו למועמדים אחרים. קליבלנד זכה לתמיכה, וגם מועמדים כמו תומאס בייארד מדלאוור, אלן תרמן מאוהיו, סמואל מילר מאיווה ובנג'מין באטלר ממסצ'וסטס זכו לתמיכה רחבה. לכל אחד מהם הייתה בעיה: בייארד תמך בפרישה מהאיחוד ב-1861, ולכן לא היה מקובל בקרב הצפוניים. באטלר היה שנוא בדרום בשל פעולותיו במלחמת האזרחים האמריקנית. תרמן היה אהוד, אבל היה מבוגר וחלש, ודעותיו בנוגע להצמדת הדולר לכסף לא היו בטוחות. גם לקליבלנד היו מתנגדים - הטמאני המשיכו להתנגד אליו, אולם ההתנגדות שלהם רק הגבירה את התמיכה בו. קליבלנד הוביל בסיבוב הראשון עם 392 קולות מתוך 820. בסיבוב השני, תמך הטמאני בבאטלר, אולם שאר הצירים החליטו לתמוך בקליבלנד, שניצח. תומאס הנדריקס מאינדיאנה נבחר להיות סגנו.

מסע הבחירות נגד בליין

השחיתות הייתה הנושא המרכזי במערכת הבחירות של 1884. בליין היה מעורב בנושאים מפוקפקים במהלך הקריירה שלו, וקליבלנד היה ידוע כאדם ישר. הסיסמה שלו הייתה "משרה ציבורית היא אמון ציבורי". הרפובליקנים שתמכו ברפורמה, "Mugwumps", עברו לתמוך בקליבלנד, כיוון שטענו שיוכל לקדם רפורמה בשירות הציבורי ויעילות ממשלתית. הדמוקרטים איבדו תמיכה מצד כמה פועלים לטובת מפלגת השטרות של באטלר, בגלל עמדותיו של קליבלנד. קליבלנד עצמו לא השתתף במסע הבחירות, כנהוג אז, בעוד שבליין כן שבר את המסורת.

מסע הבחירות התמקד באישיותם של שני המועמדים, וכל צד תקף את יריבו. מטה קליבלנד הזכיר את השערוריות שבליין היה מעורב בהן בנושאי חקיקה, טענו שהיה עושה דברם של ארגוני הרכבת, ושהרוויח ממכירת איגרות חוב שהיו לו בארגונים. אף על פי שהשמועות לא עוררו הדים שמונה שנים קודם לכן, הפעם התגלו יותר ראיות בצורת מכתבים של בליין. בליין הכיר במכתבים ששלח, אולם טען שהם לא מראים שנהג בחוסר הגינות. למרות זאת, תיאורו של בליין כמושחת השפיע על הציבור. במכתבים המפלילים יותר, כתב בליין "שרוף את המכתב", והדמוקרטים הפכו זאת לסיסמה: "בליין, בליין, ג'יימס ג'י. בליין, השקרן ממדינת מיין, שרוף את המכתב!".

רבים טענו שמאז ג'ורג' וושינגטון לא היה מועמד כל כך כנה כמו קליבלנד. אולם הרפובליקנים כן מצאו שלדים בארון של קליבלנד. בעזרת דרשות של כומר מבאפלו, הם חשפו שמועות שלקליבלנד היה בן מחוץ לנישואין בזמנו כעורך דין בבאפלו, ניו יורק. קליבלנד הנחה את תומכיו לספר את האמת. לטענתו, הוא סיפק תמיכה כלכלית לאישה שטענה שהייתה אם ילדו, כיוון שהיה הרווק היחיד מבין האבות הפוטנציאליים. קליבלנד הודה ששילם מזונות החל מ-1874 לאימו של הילד, מריה האלפין. קליבלנד היה הרווק היחיד מבין האישים שיכלו להיות האב, ולכן לקח אחריות על כך. הדמוקרטים האשימו את בליין ואשתו בכך שלא היו נשואים כשבנם נולד ב-1851. השמועה הייתה לא נכונה ולא השפיעה על מסע הבחירות.

הבחירות היו צמודות במיוחד בניו יורק, ניו ג'רזי, אינדיאנה וקונטיקט. הטמאני הול החליט לתמוך בקליבלנד, כיוון שסברו שכך יוכלו לקבל יותר מינויים פוליטיים מאשר בממשל רפובליקני. בליין קיווה שיזכה לתמיכה מצד הקהילה האירית-אמריקאית יותר מרוב הרפובליקנים. קהילה זו בדרך כלל תמכה בדמוקרטים, אולם אמו של בליין הייתה אירית קתולית, והוא תמך במהלך כהונתו כמזכיר המדינה במאבק האירים. האירים נראו כתומכים בבליין, עד שדובר רפובליקני טען שהדמוקרטים הם מפלגת "רום, רומאיות ומרד". הדמוקרטים הפיצו את העלבון האנטי-קתולי, וטענו שבליין עצמו מנוכר לאירים העניים שכן הוא היה מקושר לעשירים של ניו יורק.

לאחר ספירת הקולות, קליבלנד זכה בכל המדינות המתנדנדות בהפרש צמוד, ובניו יורק בהפרש של 1,200 קולות. הוא זכה בהפרש של רבע אחוז בספירת הקולות, אולם השיג 219 אלקטורים לעומת 182 לבליין. לאחר הניצחון, הגיבו הדמוקרטים לצעקות הרפובליקנים: "הלך לבית הלבן, חה חה חה!"

כהונתו הראשונה כנשיא (1885-1889)

קליבלנד כיהן כנשיא מ-4 במרץ 1885 ועד 4 במרץ 1889. הוא כיהן שוב כנשיא בין 4 במרץ 1893, ו-4 במרץ 1897. הוא היה הנשיא הראשון מטעם המפלגה הדמוקרטית לאחר מלחמת האזרחים והנשיא היחיד שחזר לאחר הפסד בבחירות לבית הלבן. הוא היה הנשיא ה-22 וה-24.

קליבלנד היה רווק כשנכנס לתפקיד ב-1885, אולם נישא לפרנסס פולסום בבית הלבן ב-2 ביוני 1886. הוא הנשיא היחיד שנישא בבית הלבן.

ממשל וקבינט

קליבלנד היה צריך להרכיב את הקבינט הדמוקרטי הראשון מאז שנות החמישים, ואף אחד מחברי הקבינט הראשון שלו לא שירתו בקבינט השני שלו. הסנאטור תומאס בייארד, יריבו הגדול במירוץ למועמדות, הסכים לשרת כמזכיר המדינה. דניאל מנינג, יועץ של קליבלנד מניו יורק ובן בריתו של טילדן, הפך למזכיר האוצר. עוד אדם מניו יורק, הבנקאי ויליאם ויטני, מונה למזכיר הצי. לתפקיד מזכיר המלחמה, מונה ויליאם אנדיקוט, שופט ממסצ'וסטס שהיה קשור ל"Mugwumps". קליבלנד בחר גם בשני דרומיים לקבינט שלו: לוציוס למאר ממיסיסיפי כמזכיר הפנים, ואוגוסטוס היל גרלנד מארקנסו לתפקיד התובע הכללי. מזכיר הדואר ויליאם וילאס מוויסקונסין היה המערבי היחיד בקבינט. דניאל לאמונט היה מזכירו האישי של קליבלנד והיה האדם החשוב ביותר בממשל.

רפורמה

לאחר כניסתו לתפקיד, נאלץ קליבלנד למנות את המינויים שהנשיא היה צריך למנות. המשרות בדרך כלל נתפסו בידי מקורבים פוליטיים, אולם קליבלנד הכריז שלא יפטר רפובליקנים שעושים את עבודתם נאמנה, ושלא ימנה מועמדים על בסיס מפלגתי בלבד. הוא הקטין את מספר העובדים הפדרליים, שהתרבה בזכות המינויים הפוליטיים. הדמוקרטים חפצו בחזרה לשלטון אחרי חצי יובל שנים במדבר הפוליטי, ודרשו מינויים פוליטיים. קליבלנד נאלץ להחליף בעלי תפקידים רפובליקניים בדמוקרטים, אולם קידם בו בזמן את הרפורמה למינוי על פי כישורים.

קליבלנד ניסה ליצור רפורמה בחלקים אחרים של הממשלה. הוא חתם על חוק ב-1887 שיצר ועדה לפיקוח על הסחר הפנימי. בנוסף, פעל ליצירת צי חדשני, וביטל חוזים עם חברות שייצרו ספינות נחותות. קליבלנד הכעיס את המשקיעים במסילות הרכבת כשציווה על חקירה כנגד איגודי הרכבת והאדמות שהחזיקו במערב באישור ממשלתי. לאחר חקירה, נקבע שהאיגודים לא פיתחו את האדמות כראוי, ושהן יחזרו לבעלות ציבורית. כ-330,000 קילומטרים רבועים חזרו לבעלות ציבורית.

קליבלנד גם נלחם להחזיר לנשיא את הסמכות לפטר אנשים ברשות המבצעת ללא אישור הסנאט, זכות שנלקחה בימי הנשיא החלש אנדרו ג'ונסון (1865-1869). קליבלנד הצליח לבטל את החוק ב-1887.

וטו

קליבלנד נלחם מול סנאט רפובליקני, ונאלץ להפעיל את זכות הוטו שלו. הוא הטיל וטו על מאות חוקים שנועדו לשלם ללוחמי מלחמת האזרחים, כיוון שהאמין שאין לקונגרס זכות לבטל החלטות של משרד הפנסיה. הקונגרס העביר חוק למתן קצבאות, גם לפציעות לא משירות צבאי, וקליבלנד ביטל זאת. הוא הטיל וטו יותר מכל נשיא עד אז. בנוסף, הטיל וטו על חוק שנועד להקציב 10,000 דולרים לצורך רכישת זרעים לחקלאים בטקסס, שבצורת הרסה את יבוליהם. הוא התנגד לכך בטענה שהממשלה צריכה להגביל את עצמה.

הכסף החופשי

אחת מהשאלות הבוערות של אותה התקופה הייתה האם לגבות את הדולר בזהב ובכסף, (בסיס דו מתכתי) או בזהב בלבד. הרפובליקנים המערביים והדמוקרטים הדרומיים דרשו הטבעה חופשית של מטבעות כסף, ונציגים של שתי המפלגות מצפון-מזרח המדינה תמכו בתקן הזהב. הכסף היה שווה פחות מסכום ההמרה שלו בזהב, וכך משלמי המיסים שילמו את חובותיהם בכסף, ואילו מלווים בינלאומיים דרשו תשלום בזהב, כך שמלאי הזהב הלך והידלדל.

קליבלנד ומזכיר האוצר מנינג תמכו בתקן הזהב, וניסו להפחית את כמות הכסף שהיה על הממשלה ליצור ממנה מטבעות. הקונגרס לא ביטל את החוק לפני תום כהונתו של קליבלנד. הדרום והמערב תמכו בכסף זול כדי לעזור לאוכלוסיות החלשות בתוכם. ב-1886, הוגש חוק שדרש מהממשלה להטביע כסף בחופשיות וליצור אינפלציה. החוק לא עבר, אולם גם חוק שיבטל את דרישת הטבעת מטבעות הכסף לא עבר. המצב המשיך להיות כמו שהיה.

מכסי המגן

נושא חשוב נוסף היה מכסי המגן. הנושא לא היה חשוב במסע הבחירות, אולם קליבלנד, כדמוקרטים רבים אחרים, סבר שיש להוריד את המכס. הרפובליקנים תמכו במכסים גבוהים, בטענה שהם מגנים על התעשייה האמריקנית. מאז מלחמת האזרחים, המכס היה גבוה, והוא הביא כל כך הרבה הכנסה עד שנוצר עודף תקציבי. ב-1887 הפך נושא המכס לחשוב מבחינת קליבלנד, ובהודעתו לקונגרס ב-1887, טען שזה לא צודק מצד הממשלה לקחת יותר כסף ממה שהיא זקוקה לו מהאזרחים.

למרות תמיכתו של קליבלנד, לא עבר חוק בנוגע למכסים בכהונתו הראשונה. קליבלנד כמעט הצליח להעביר ב-1886 חוק שיפחית את המכס, שנפל על חודו של קול. הפרוטקציוניסטים הגבירו את כוחם בקונגרס באותה השנה, אולם קליבלנד המשיך לדרוש רפורמה. העודף גדל, וקליבלנד קרא למכס "לצורך הכנסה". הרפובליקנים, וגם דמוקרטים צפוניים ופרוטקציוניסטים, טענו שהמכסים מגנים על התעשיות האמריקניות, והמשיכו להתנגד להפחתת המכס. הוצע חוק להפחתת המכסים מ-47% ל-40%, שקליבלנד נלחם כדי שיעבור בבית הנבחרים. הסנאט הרפובליקני סירב לתמוך בחוק, וכך הנושא המשיך להיות בוער גם במהלך הבחירות של 1888.

מדיניות חוץ

קליבלנד היה מחויב לבדלנות, והתנגד להתרחבות ולאימפריאליזם. הוא סירב לקדם הסכם בנוגע לתעלת ניקרגואה מימי הממשל הקודם. מזכיר המדינה, תומאס בייארד, ניהל משא ומתן עם ג'וזף צ'מברלין על זכויות דיג בקנדה, למרות ההתנגדות מצד הרפובליקנים באזור. קליבלנד גם סירב לקדם את ההסכם מוועידת ברלין שהבטיח את זכויות ארצות הברית בקונגו. במהלך כהונתו התחולל משבר בסמואה בין ארצות הברית, גרמניה ובריטניה, כשארצות הברית פעלה למען מתן אוטונומיה לסמואה.

מדיניות צבאית

מדיניותו הצבאית של קליבלנד הדגישה חדשנות והגנה עצמית. מאז שנות השבעים, הצי לא שופץ, והוגשה תוכנית לשיפורו. רוב כלי הנשק מהתוכנית נשארו עד למלחמת העולם השנייה. ממשל קליבלנד הוביל חידוש הצי, אולם לא הצליח להדביק את הספינות האירופאיות. הספינות סייעו במהלך מלחמת ארצות הברית–ספרד, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה. הן עוצבו כדי להשתוות לספינות דרום אמריקניות.

זכויות האזרח והגירה

קליבלנד, כמו צפוניים רבים (וכמעט כל הדרומיים הלבנים) ראה בתקופת השיקום ניסיון שכשל, ולא ניסה להקצות כוחות פדרליים למען אכיפת זכויות ההצבעה של האוכלוסייה השחורה. קליבלנד לא מינה שחורים למשרות פדרליות, אולם השאיר את פרדריק דאגלס בתפקידו כשמאי ממשלתי ומינה אדם שחור אחר לאחר שדאגלס עזב את תפקידו.

בתקופת כהונתו נערכו מספר פרעות כנגד מהגרים סיניים. קליבלנד הסתייג מהפרעות אולם טען שהמהגרים הסיניים לא מוכנים להיטמע בחברה הלבנה. בתקופתו הוארך חוק הדרת הסינים (שהיה במקור לעשר שנים) ומזכיר המדינה בייארד ניהל משא ומתן עם הסינים בנוגע להשעיית ההגירה, ולאחר מכן קליבלנד העביר חוק שמנע חזרת מהגרים סינים שעזבו את ארצות הברית.

מדיניות כלפי האינדיאנים

קליבלנד ראה באינדיאנים כחוסים, וטען שיש לשפר את מצבם. הוא תמך בהטמעה תרבותית, ובהעברת שטחים אינדיאניים ליחידים לפי חוק דוז. מנהיגי האינדיאנים תמכו בכך, אולם רוב האינדיאנים התנגדו למדיניות. קליבלנד היה סבור שהחוק יזרז את ההטמעה התרבותית, אולם החוק החליש את הקהילות והרשה לאינדיאנים יחידים למכור את האדמות בתמורה לכסף.

לפני כניסתו של קליבלנד לתפקיד, אישר הנשיא צ'סטר ארתור למתיישבים לבנים להתיישב בשטחים של אינדיאנים בדקוטה. קליבלנד טען שהיה מדובר בהפרת הסכם, וביטל את האישור בעזרת הצבא.

נישואין וילדים

קליבלנד היה רווק כשנכנס לתפקיד, ואחותו, רוז קליבלנד, הייתה הגברת הראשונה בשנתיים הראשונות שלו בתפקיד. אולם בניגוד לנשיא הרווק הקודם, ג'יימס ביוקנן, קליבלנד לא נשאר רווק. ב-1885 הוא פגש את פרנסס פולסום, בת של חברו מתקופתו כעורך דין במהלך ביקורה בוושינגטון. היא הייתה תלמידה במכללה, ומהר מאוד התארסה לקליבלנד. ב-2 ביוני 1886, קליבלנד נישא לה בבית הלבן. הוא היה הנשיא השני שהתחתן בתפקידו (ג'ון טיילר היה הראשון), והראשון שעשה זאת בבית הלבן. פרנסס הייתה הגברת הראשונה הצעירה ביותר, בת 21 בלבד. היו לו חמישה ילדים ממנה.

מינויים לבית המשפט

במהלך כהונתו הראשונה, מינה קליבלנד שני שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית. הראשון, לוציוס למאר, היה סנאטור ממיסיסיפי ששירת בקבינט כמזכיר הפנים. כשויליאם וודס מת, מינה קליבלנד את למאר במקומו בסוף 1887. למאר היה אהוד כסנאטור, אולם תמיכתו בקונפדרציה לפני עשרים שנה גרמה לרפובליקנים להתנגד אליו, והוא אושר בפער זעום של 32 לעומת 28.

נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, מוריסון וייט, מת כעבור כמה חודשים, וקליבלנד בחר במלוויל פולר להחליפו ב-30 באפריל 1888. פולר סירב להיות נציב השירות הציבורי לפני כן, אולם הסכים להיות נשיא בית המשפט העליון. הוא היה אלמוני וכמה חודשים הושקעו בחקירתו, אולם לאחר מכן מינויו אושר בסנאט. הוא כיהן בתפקיד עד ל-1910.

קליבלנד מינה 41 שופטים ממשלתיים בדרגים נמוכים, שניים לבתי המשפט השלום, תשעה לבית המשפט לערעורים ושלושים לבתי המשפט המחוזיים. כיוון שקליבלנד שירת בתפקיד לפני ואחרי ביטול בית משפט השלום לטובת בית המשפט לערעורים, הוא הנשיא היחיד מבין שניים (בנג'מין הריסון, הנשיא שבמהלכו נערך השינוי, הוא השני) שמינה שופטים לשני התפקידים. לכן כל מינוייו לבית משפט השלום היו בכהונתו הראשונה, וכל מינויו לבית המשפט לערעורים היו בכהונתו השנייה.

בחירות 1888

ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1888

הרפובליקנים בחרו בבנג'מין הריסון מאינדיאנה כמועמדם לנשיאות ובלוי פ. מורטון מניו יורק כסגנו. קליבלנד נבחר להיות המועמד הדמוקרטי בקלות בוועידה בסנט לואיס. סגן הנשיא הנדריקס מת ב-1885, והדמוקרטים בחרו באלן תורמן מאוהיו כסגנו החדש של קליבלנד.

הרפובליקנים הובילו במסע הבחירות, כשמסע הבחירות של קליבלנד נוהל ברשלנות, ואילו הריסון הצליח להביא לשורותיו מגייסי תרומות ומנהלים טובים יותר.

הרפובליקנים הדגישו בעיקר את נושא המכסים, ופנו לבוחרים הפרוטקציוניסטיים באזורים התעשייתיים החשובים בצפון. הדמוקרטים בניו יורק היו מפולגים בשל סכסוכים על תפקיד המושל, וקליבלנד איבד שליטה במדינה המתנדנדת. נוסף על כך, בריטניה הייתה באותה תקופה תומכת גדולה של סחר חופשי, ולכן כל מי שתמך בגישה זו (ובפרט התנגד למכסי-המגן) "סומן" כפרו-בריטי ולכן כלא-ידידותי לקהילה האירית האמריקאית הגדולה והמשפיעה. אף שקליבלנד מתנגד המכס הצליח בהתחלה להתחמק מתווית הפרו-בריטי על ידי כך שיזם סכסוך עם קנדה על נושא של שטחי דיג, תווית זו, על כל הנלווה לכך, הוצמדה לו אחרי ששגריר בריטניה בארצות הברית התבטא בפומבי כי קליבלנד הוא המועמד העדיף מבחינת בריטניה.

כמו ב-1884, התמקדו הבחירות במדינות המתנדנדות: ניו יורק, ניו ג'רזי, קונטיקט ואינדיאנה. אולם בניגוד לשנה ההיא, בה ניצח קליבלנד בכולן, הפעם הוא ניצח רק בשתיים, והפסיד במדינתו ניו יורק בהפרש של 14,373 קולות. הרפובליקנים ניצחו באינדיאנה הודות להפעלת רשת של קניית קולות. הניצחון הרפובליקני במדינה זו, בהפרש של 2,348 קולות בלבד, הספיק כדי להוביל לניצחונו של הריסון, אף על פי שהפסיד לקליבלנד מבחינת כמות הקולות. קליבלנד המשיך בתפקידו עד לסוף כהונתו והחל לצפות לחזור לחייו הפרטיים.

אזרח פרטי במשך ארבע שנים

כשפרנסס קליבלנד עזבה את הבית הלבן, היא אמרה לחבר בסגל לשמור על כל הרהיטים ושיהיו בדיוק כמו שהם ביום שהם יחזרו- ב-1892. בינתיים, עברה המשפחה לניו יורק סיטי וקליבלנד עבד בפירמה לעריכת דין. העבודה לא הכניסה לו כסף רב, כנראה משום שהעדיף לבלות בבית הנופש של המשפחה ולדוג. כשגרו בניו יורק, נולדה בתו, רות, ב-1891.

ממשל הריסון פעל ביחד עם הקונגרס כדי להעביר את "מיסוי מקינלי", צעד פרוטקציוניסטי במיוחד, ואת חוק רכישת הכסף של שרמן, שהעלה את כמות השטרות שגובו בכסף. קליבלנד ראה בכך סכנה למדינה ולכלכלתה. בהתחלה נמנע קליבלנד מלבקר את יורשו, אולם ב-1891 החל לנאום. המכתב החזיר את קליבלנד לאור הזרקורים לקראת בחירות 1892.