הרולד מקמילן

הרולד מקמילן
Harold Macmillan

הרולד מקמילן, 1942
הרולד מקמילן, 1942
לידה	10 בפברואר 1894 בלגרביה, לונדון, הממלכה המאוחדת
פטירה	29 בדצמבר 1986 (בגיל 92) צ'לווד גייט, מזרח סאסקס, אנגליה
שם מלא	מוריס הרולד מקמילן
מדינה
מקום קבורה	כנסיית סנט גילס, הורסטד קיינס, מערב סאסקס, אנגליה
מפלגה	המפלגה השמרנית
ראש ממשלת בריטניה ה־44 10 בינואר 1957 – 18 באוקטובר 1963 (6 שנים ו־40 שבועות) מונרך בתקופה אליזבת השנייה → אנתוני אידן אלק דאגלס-יום ←
יושב ראש המפלגה השמרנית 10 בינואר 1957 – 18 באוקטובר 1963 (6 שנים ו־40 שבועות) → אנתוני אידן אלק דאגלס-יום ←
שר האוצר של בריטניה 20 בדצמבר 1955 – 13 בינואר 1957 (שנה) תחת ראש הממשלה אנתוני אידן → ראב באטלר פיטר ת'ורניקרופט ←
מזכיר המדינה לענייני חוץ וחבר העמים 7 באפריל 1955 – 20 בדצמבר 1955 (36 שבועות ו־6 ימים) תחת ראש הממשלה אנתוני אידן → אנתוני אידן ג'ון סילווין לויד, הברון סילווין לויד ←

מוריס הרולד מקמילן, הרוזן הראשון מסטוקטון (אנ') (באנגלית: Maurice Harold Macmillan, 1st Earl of Stockton‏; 10 בפברואר 1894 – 29 בדצמבר 1986) היה פוליטיקאי בריטי מטעם המפלגה השמרנית, וראש ממשלת בריטניה בין השנים 1957–1963. מקמילן זכור בעיקר בהיותו פרגמטיסט ובכינויו "סופרמק" (Supermac). בתקופת ראשות ממשלתו נמשכה היחלשות מעמדה הבינלאומי של האימפריה הבריטית אך מקמילן הצליח להביא ייצוב ביחסי החוץ של בריטניה אם כי כשל במילוי הבטחותיו לבוחר בניסיון להביא ליציבות כלכלית.

מקמילן, תלמיד אוניברסיטת אוקספורד וותיק החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה החל דרכו הפוליטית מטעם המפלגה השמרנית עת נבחר לפרלמנט בשנת 1924. בתקופה בין שתי מלחמות העולם פגש בביקורת ממושכת עקב מדיניותו המיליטנטית שהתנגדה למדיניות הפיוס עם גרמניה הנאצית. במהלך מלחמת העולם הראשונה היה מעורב במנהל משרד המושבות ובהמשך במשרד הממונה על חיל האוויר המלכותי. בהמשך, מממשלת צ'רצ'יל השנייה והלאה, כיהן בתפקידי מפתח בממשלות השמרנים. למקמילן היה תפקיד מרכזי בהנהגת הממשל הבריטי במהלך מלחמת סיני ולאחר התפטרותו של אנתוני אידן עקב תוצאות המלחמה מונה במקומו לראשות הממשלה בתור ראש ממשלת בריטניה ה-44 במספר.

במהלך ראשות ממשלתו ייצב מקמילן את "היחסים המיוחדים"; יחסי ארצות הברית–הממלכה המאוחדת, לאחר המשבר של מלחמת סיני. מקמילן נקט במדיניות של חיבור יחסים קרובים עם מושבות בריטיות לשעבר שהשיגו עצמאות בכך שהסדיר מעבר שלטון יציב מהשלטון הקולוניאלי הבריטי במקומות כגון מלזיה וקניה. מקמילן חיזק את עמדתה של בריטניה נגד ברית המועצות אך כשל בניסיון לקרב את בריטניה אל הקהילה הכלכלית האירופית. מקמילן היה תומך של ישראל ולאחר הפיכה צבאית בממלכת עיראק שקטעה את יחסיה של האחרונה עם בריטניה, מקמילן פעל עוד יותר במטרה לחמם את היחסים עם ישראל. מקמילן פעל במטרה לייצב את הכלכלה הבריטית שהייתה במשבר ממושך מאז מלחמת העולם השנייה. ממשל מקמילן לא צלח בהסדר המצב הככלי, מה שגרם להיחלשות הפופולריות שלו.

לאחר פרשת פרופיומו התדמית של ממשלת מקמילן נפגעה קשות והאחרון התפטר מראשות הממשלה בתגובה. אלק דאגלס-יום החליף את מקמילן בראשות הממשלה והאחרון יצא לגמלאות. בשנת 1984 ניתן לו תואר האצולה 'הרוזן הראשון מסטוקטון' בידי אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת. מקמילן נפטר בשנת 1986, בגיל 92. מקמילן, שהיה חבר במועצה המלכותית, הביא לשיפור איכות החיים הכללית בבריטניה ולהסדר יחסי של מעמדה הבינלאומי לאחר סדרת משברים ממושכים. לצד הצלחותיו הפוליטיות והמדיניות, תדמיתו של מקמילן נתונה לביקורת עקב הפיטורים הפוליטיים שביצע על רקע צורכי הממשלה פעמים רבות בתקופת ממשלו.

שנותיו הראשונות ונעוריו

מקמילן נולד בלונדון ב-10 בפברואר 1894. סבו מצד אביו, דניאל מקמילן, הקים את חברת ההוצאה לאור המפורסמת הנושאת את שם המשפחה. הנער הצעיר החל את לימודיו בבית ספר "סאמר פילדס" וכעבור זמן מה עבר לתיכון היוקרתי איטון, אך גם את מוסד מכובד זה נאלץ לעזוב בשל מחלה. לאחר עזיבתו, עבר לבייליול קולג' באוניברסיטת אוקספורד, אולם הוא הצליח לסיים רק שנתיים בלימודים קלאסיים עד גיוסו לצבא, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מקמילן היה ראש הממשלה הבריטי האחרון שנולד במהלך התקופה הוויקטוריאנית והאחרון שהיה מעורב במלחמת העולם הראשונה.

בשרותו הצבאי זכה לציון לשבח כקפטן בחיל מטילי הרימונים, הוא אף נפצע במהלך הקרבות שלוש פעמים. במהלך הקרב על הסום, שהה יום שלם בחפירה בעת שכדור חדר לאגן ירכיו, תוך כדי קריאת כתבי אייסכילוס בשפת המקור. במהלך המלחמה איבד מקמילן עמיתים רבים מספסל הלימודים ובשל כך החליט שאינו יכול לחזור וללמוד שוב באוקספורד.

חיים אישיים

ב-21 באפריל 1920, נשא לאישה את דורותי קוונדיש, בתו של ויקטור קוונדיש, שכיהן באותה העת כמושל הכללי של קנדה. ייתכן שהמתח הנפשי בה היה שרוי, בין התנהלותה החריגה של אשתו, הוא שהוביל להתמוטטות העצבים שעבר ב-1931. דורותי נפטרה ב-21 במאי 1966 בגיל 65, וילדה למקמילן ארבעה ילדים:

• מוריס מקמילן, ויקונט מקמילן מאובנדן (1921–1984)
• ליידי קרוליין פאבר (1923–2016)
• ליידי קתרין אמריק (1926–1991)
• שרה הית (1930–1970)

קריירה פוליטית (1924–1957)

בשנת 1924 נבחר מקמילן לפרלמנט. הוא איבד את מושבו ב-1929, וחזר אליו שנתיים אחר-כך. בשנות השלושים לא עלה לקדמת הבמה הפוליטית, בעיקר בשל רעיונותיו המיליטנטיים והביקורת הנוקבת שספג מסטנלי בולדווין ומנוויל צ'מברלין. ב-1938 פרסם את ספרו הראשון: "דרך הביניים" (The Middle way), אשר בו הציג עמדה פוליטית מתונה ושקולה – הן בנושאי פנים והן במערכת היחסים הבינלאומית. בשנת 1936, כאשר הורמו העיצומים הבריטיים מעל ממלכת איטליה שהחלו עם אירועי המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה, מקמילן התפטר מהממשלה של בולדווין בזעם. החלטה זאת לפנות נגד המדיניות הממשלתית לפיוס עם מדינות הציר הפך את מקמילן למטרה לחיסול מצדה של גרמניה הנאצית. לצד מקמילן קתרין סטיוארט-מארי, הדוכסית מאתול (אנ'), התנגדה גם כן למדיניות הפייסנית ועל כן איבדה את מקומה הפרלמנטרי בממשלת צ'מברלין בשנת 1938.

תחת ממשלות צ'רצ'יל

ועידת קהיר (1943); מקמילן עומד שלישי מימין, וינסטון צ'רצ'יל יושב שלישי מימין.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, זכה לראשונה בתפקיד ציבורי במשרד האספקה ובמשרד הקולוניאלי, של ממשלת הקואליציה תחת וינסטון צ'רצ'יל. מקמילן, שהיה תת-המזכיר לענייני המושבות נאם בפני בית הנבחרים הבריטי מספר פעמים בתפקיד הדובר של המשרד הקולוניאלי תחת השרים וולטר גינס, הברון הראשון ממוין ורוברט גסקוין-ססיל, המרקיז החמישי מסולסברי. במסגרת תפקידו פעל מקמילן לטפח את הייצור והמסחר של המושבות הקולוניאליות ובין המושבות. ביוני 1942 הצהיר בנוגע למדיניות הקולוניאלית הבריטית בפני בית הנבחרים: ”העיקרון המנהיג של האימפריה הקולוניאלית צריך להיות עקרון השותפות בין הגורמים השונים המרכיבים אותה. מתוך שותפות יוצאים הבנה וידידות. בתוך המרקם של חבר העמים טמון עתיד השטחים הקולוניאליים.” בשנת 1942 נשלח כנציג הממשל הבריטי לבעלות הברית השוהות במזרח התיכון. במהלך תפקיד זה, יצר קשרי ידידות קרובים עם דווייט אייזנהאואר בשהותו באלג'יר, חברות שתמלא תפקיד חשוב בהמשך הקריירה הפוליטית של מקמילן. מקמילן הועבר לאלג'יר זמן קצר לפני ששוחררה בידי בעלות הברית במבצע לפיד.

מקמילן היה מעורב בועידת קזבלנקה במסגרתה תרם להכרה האמריקאית בלגיטימציה של ממשלת הגלות של שארל דה גול, מנהיג תנועת צרפת החופשית. מקמילן היה מעורב מאוחר יותר בועידת קהיר (1943) בין צ'רצ'יל, פרנקלין דלאנו רוזוולט וצ'יאנג קאי שק. מקמילן נשרף בפניו ונכווה בצורה קשה כאשר רץ למטוס קרב בוער שהתרסק וניסה להוציא את טייסו. לצד גלאדווין ג'ב היה מקמילן מעורב בהסדר הסכם הפסקת אש עם ממשלת איטליה בראשות פייטרו באדוליו שהדיח את בניטו מוסוליני וקיבל תמיכה מצדו של ויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה. ניהול ההסדר עם איטליה עורר מחלוקות בין מקמילן ומשרד החוץ בראשותו של אנתוני אידן. בהמשך המלחמה מינה אידן נציג שונה למטעם בריטניה לממלכת איטליה ולממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית שהוקמה לאחר שחרור צרפת בשנת 1944. בעוד נסוגו הכוחות הגרמנים מיוון, מקמילן עבר לפעול באתונה לאחר שזאת שוחררה בידי כוחות בריטיים והמחתרת היוונית. בעודו ביוון היה נתון מקמילן להתקפות צלפים מצד יוונים פרו-קומוניסטים על השגרירות הבריטית באתונה וכאשר יצא מבניין השגרירות היה מוסע בטנק. במסגרת שליחותו לאתונה הצליח מקמילן לשכנע את ראש הממשלה צ'רצ'יל להכיר בארכיבישוף דמסקינוס כעוצר החוקתי של יוון מטעמו של גאורגיוס השני, מלך היוונים שברח לגלות במהלך הכיבוש הנאצי.

לאחר המלחמה, שב לבריטניה וכיהן בתפקיד בכיר ב"משרד חיל האוויר". אולם הוא איבד את מקומו רק חודשיים לאחר כניסתו לתפקיד, בשל ניצחונה המזהיר של מפלגת הלייבור. ברם, הוא שב לפרלמנט בנובמבר 1945. חבר הפרלמנט מטעם מפלגת הלייבור, אמריס יוז, טען כי: "למקמילן היה סגנון נאומים מתקופת ויליאם גלאדסטון. הוא היה שם את ידיו על דש מעילו ופונה לספסלים האחוריים מאחוריו לצורך אישור ותמיכה. הוא היה מרים והנמיך את קולו ודיבר כאילו הוא על הבמה... האם הוא ידע מתי הוא משחק ומתי הוא לא הוא עצמו?" בשנת 1946 ביקש צ'רצ'יל ממקמילן להצטרף לוועדה שתבדוק את עיצוב המפלגה השמרנית מחדש. ב-3 באוקטובר פרסם מקמילן מאמר בעיתון ה"דיילי טלגרף" בו הציע לשנות את השם ל"מפלגה הדמוקרטית החדשה". במאמר הוא קרא למפלגה הליברלית להצטרף לשמרנים בברית אנטי-סוציאליסטית. הוא כתב ביומנו שכדי להשיג ברית עם הליברלים, כדאי "להציע בתמורה ייצוג פרופורציונלי בערים הגדולות."

עם ניצחון השמרנים בבחירות של 1951, מונה מקמילן לשר השיכון בממשלת צ'רצ'יל השנייה, וקיים את הבטחתו לבניית 300 אלף יחידות דיור מדי שנה. ב-1954 מונה לשר ההגנה. בעודו מכהן בתפקיד נבלמו חלק מסמכויותיו של מקמילן בידי התערבותו האישית של צ'רצ'יל. כאשר מצבו הבריאותי של צ'רצ'יל החריף כתב מקמיל ביומנו על הצער שלו בראיית ראש הממשלה הנחלש. בהמשך היה מקמילן מבי שרים מעטים בממשלה שהביעו בפני צ'רצ'יל את הצורך שיתפטר מראשות הממשלה עקב מצבו הבריאותי. ב-1955 מונה למזכיר במשרד החוץ ובאותה שנה החליף תפקיד ומונה לשר האוצר, שבו כיהן עד 1957 בממשלתו של אנתוני אידן, שירש את צ'רצ'יל.

תחת ממשלת אידן

עוד בשנת 1955 שב מקמילן, במסגרת תפקידו כשר החוץ, מועידת ז'נבה עם מנהיגי ארצות הברית, בריטניה, ברית המועצות וצרפת ובשובו יצא בהצהרה שהמלחמה הקרה לא עומדת להסלים למלחמת עולם נוספת. במשרד האוצר איים מקמילן בהתפטרות, אם לא יובהר שמעמדו אינו פחות בכיר משל קודמו בתפקיד וסגן ראש הממשלה בפועל, ראב באטלר אשר התנגד לתוכניתו של מקמילן לצמצם את הסובסידיות הממשלתיות על הלחם והחלב. אנתוני אידן החליף את וינסטון צ'רצ'יל כראש ממשלה באפריל 1955. בשנה שלאחר מכן הודיע נשיא מצרים​​, גמאל עבד אל נאצר, שהוא מתכוון להלאים את תעלת סואץ בידי רפובליקת מצרים. לבעלי המניות, שרובם היו מבריטניה וצרפת, הובטח פיצוי. נאצר טען כי ההכנסות מתעלת סואץ יסייעו במימון סכר אסואן. אידן חשש שנאסר מתכוון להקים ברית ערבית שתפסיק את אספקת הנפט לאירופה. משא ומתן חשאי התקיים בין בריטניה, צרפת וישראל והוסכם על התקפה משותפת על מצרים. האינטרסים של צרפת דמו לאלו של בריטניה וישראל הייתה במאבק מתמשך נגד מצרים הלאומית אשר מנעה מעבר של ספינות ישראליות דרך התעלה.

ב-29 באוקטובר 1956 פלש צבא הגנה לישראל למצרים. כעבור יומיים הפציצו כוחות חילות האוויר של בריטניה וצרפת שדות תעופה מצריים. כוחות בריטים וצרפתים נחתו בפורט סעיד בקצה הצפוני של תעלת סואץ ב-5 בנובמבר. בשלב זה הכוחות הישראלים כבשו את חצי האי סיני. הנשיא האמריקאי דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה שלו, ג'ון פוסטר דאלס, זעמו על המלחמה במצרים וצידדו עם ברית המועצות בדרישתם מבריטניה, צרפת וישראל לסגת מהכיבושים. אייזנהאואר אף איים כי יוציא את בריטניה וצרפת מברית נאט"ו. כשהיה ברור כי דעת הקהל הבינלאומית פנתה נגד המלחמה במצרים, וב-7 בנובמבר הסכימו ממשלות בריטניה וצרפת לסגת. לאחר מכן הם הוחלפו הכוחות הישראלים על ידי כוחות האו"ם שנועדו לשמור על הסדר. מקמילן היה מהראשונים לתמוך ביציאתה של בריטניה למלחמה במצרים וכמו כן הוא גם היה מהראשונים לקרוא לתחילת משא ומתן עם מצרים לסיום המאבק מחשש לקריסה כלכלית של בריטניה.

גמאל עבד אל נאצר חסם בהמשך את תעלת סואץ למסחר עם בריטניה, צרפת וישראל עקב המלחמה. הוא גם השתמש במעמדו החדש כ"מגן הריבונות של מדינות ערב" כדי להאיץ במדינות ערב להפחית את יצוא הנפט שלהן לעבר מערב אירופה. כתוצאה מכך היה צורך להציג קיצוצים בכמויות הדלק בכמה מדינות באירופה, בהן בריטניה וצרפת. עקב בעיות בריאותיות והמשבר החריף של המלחמה, התפטר אנתוני אידן ב-9 בינואר 1957. מקמילן מונה לראש הממשלה החדש של בריטניה עם ירידתו של אנתוני אידן מהתפקיד. צרפת מצידה נפלה למשבר כלכלי ופוליטי שהיווה גורם מרכזי בקריסתה של הרפובליקה הצרפתית הרביעית.

ראשות הממשלה (1957–1963)

ראש הממשלה מקמילן במשרדו, 1959.

לאחר שהתפטר אידן כתוצאה ממשבר סיני, בינואר 1957, הפך מקמילן למנהיגה של המפלגה השמרנית הבריטית ולראש הממשלה. בעת מינויו זכה לכינוי "סופרמק" (Supermac) שהפך עם הזמן לשמו הנרדף. סופרמק הוביל את מפלגתו לזכייה בבחירות הכלליות של 1959, ובכך הגדיל את מקומה בפרלמנט: מ-67 מושבים ל-107. על אף שמועמד מפלגת הלייבור, יו גייטסקל, נחשב למועמד המוביל, הצליח מקמילן לזכות בבחירות, לאחר שעורר חששות כי הלייבור יעלה את המיסים, ויפגע בהשגים הכלכליים שהשיגו השמרנים בשנות שלטונם. קמפיין הבחירות המוצלח התבסס על השיפורים הכלכליים שהושגו שתאמו גם את ססמת הבחירות המוצלחת: "החיים טובים יותר תחת השמרנים". מאידך, הביקורת הכלכלית על מדיניותו של מקמילן טענה כי אחוזי הצמיחה בפועל היו קטנים ולא נוצלו לרווחת החברה הבריטית אלא להגדלת תקציב הביטחון.

מדיניות פנים

מדיניות האטום

ערך מורחב – תוכנית הגרעין של הממלכה המאוחדת

עם סיום מלחמת העולם השנייה, רק לחברה הבכירה בברית נאט"ו – ארצות הברית, היה הידע הטכנולוגי לייצור פצצת אטום. כהמשך ישיר לניסיונות ראשי ממשלות קודמים לשכנע את האמריקנים לחלוק עימם את סודות הגרעין, מקמילן טען כי בריטניה מסוגלת לפתח פצצה דומה לזו האמריקנית, והשלמתה חשובה למעמדה הבינלאומי של בריטניה. לפיכך, מקמילן וחבריו לממשלה, הקימו את מפעל האנרגיה הגרעיני בוינדסקייל (Windscale) הראשון בבריטניה. ריכוז גבוה של חומר רדיואקטיבי גרם לפריצת שרפה במפעל החדש באוקטובר 1957: חומרים רדיואקטיביים מסוכנים בקעו מארובות המפעל, זאת אף על פי שהותקנו מסננים שאמורים היו למנוע זאת. אף שמדענים הזהירו מפני אפשרות של תאונה שכזו, נראה שמקמילן ביקש להעלים את הסיבות האמיתיות לתאונה והאשים את העובדים בכך שביצעו "טעות שיפוטית שהובילה לתאונה". לאחר הכישלון הטכני בפרויקט הגרעין הבריטי, והביטול האמריקני של תוכנית פיתוח טיל "בריח שמימי" (Skybolt Missile), החל מקמילן לשאת ולתת על אספקת טילי פולאריס אמריקניים לבריטניה, כחלק מהסכם נאסאו בדצמבר 1962. זאת לאחר שהוסכם על הצבת 60 טילי ט'ור (Thor) אמריקניים בשטח הבריטי תחת בקרה משותפת, וכן הוסכם על שיתוף נרחב יותר של טכנולוגיה גרעינית מצד האמריקנים.

בין 1957 ל-1958 בריטניה תחת ממשל מקמילן הוציאה לפועל את מבצע גראפל; סדרת ניסויים גרעיניים שהתקיימו במרכז האוקיינוס השקט וכללו בתוכם שימוש בפצצת היתוך גרעיני (פצצת מימן) לראשונה בתולדות תוכנית הגרעין של הממלכה המאוחדת. מתוך תשעת הניסויים שהתקיימו בתוך המבצע, 'גראפל Y' (הניסוי החמישי) היה האלים ביותר בעל התוצאה האפקטיבית ביותר, עם כח הרס שווה ערך לכדי 3 מגהטון TNT. בנוסף, מקמילן היה אחד הכוחות החשובים במשא ומתן המוצלח שהוביל לחתימה על הסכם המשולש (Partial Test Ban Treaty) שאסר ניסויים גרעיניים בתוככי האטמוספירה, ב-1962 בין בריטניה, ארצות הברית וברית המועצות. למעשה, ההסכם נוצר בהמשך להצלחת הניסויים במבצע גראפל והיה חלק מהמדיניות הבריטית לחזק מחדש את היחסים עם ארצות הברית. עם זאת, ניסיונותיו של מקמילן ליצור הסכם דומה בפסגת פריז ב-1960, נחלו כישלון צורב. בשנת 1963 נחתמה בוושינגטון האמנה למניעת ניסויים גרעיניים באטמוספירה, בחלל החיצון, ותחת פני המים, פחות משבועיים בלבד לפני נפילת ממשלת מקמילן.

מדיניות כלכלית

אחד מהנדבכים החשובים בכלכלה המקמילנית היה הרצון להפחית את שיעורי האבטלה ולהגיע לתעסוקה מלאה. תפיסה זו, התנגשה עם המדיניות המוניטרית של פקידי האוצר הבריטי שטענו כי על-מנת לשמור על כוח השטרלינג יש להגביר את השליטה על הכסף ולפיכך עלייה באחוזי האבטלה היא בלתי נמנעת. עצת הפקידים נדחתה בינואר 1958 – דחייה שהובילה להתפטרות שלושת שרי האוצר, בזה אחר זה. מקמילן מאידך, לא התרגש מההתפטרות הפתאומית וטען כי מדובר "בבעיה מקומית ומינורית". במהלך ממשלת מקמילן הראשונה (1957 - 1959) נקבע רף שעות עבודה שבועי חדש בן 42 שעות במקום 48 שעות.

הסוגיות המוניטריות העסיקו רבות את מקמילן. במקביל, בעיות נוספות שצצו במאזן התשלומים הובילו להקפאת השכר ב-1961, אשר תרמה לדעיכת הפופולריות של ממשל מקמילן. בשל חששו לאבד את ראשות הממשלה, ארגן שינוי בקבינט ביולי 1962, שזכה לכינוי "ליל הסכינים הארוכות" כמשל לבגידת מפלגת השמרנים. שמונה שרים זוטרים פוטרו במקביל והקבינט החדש נתפס בציבור כסימפטום לפאניקה שאחזה בצמרת הממשל הבריטי, הביקורת על המחטף לא היססה לבוא, מכל קצוות הקשת הפוליטית.

בנוסף, מקמילן תמך ביצירת "וועידת ההכנסה הלאומית" ככלי להשגת שליטה על כלל ההכנסות במשק הבריטי. ועידה זו הייתה רק נדבך אחד בחזונו הצנטרליסטי שמטרתו הייתה להבטיח צמיחה ללא עליית מחירים בצידה. לצד הוועידה הופעלו גם מדדים כלכליים שונים ואמצעי שליטה מגוונים. ב-13 ביולי 1962 פיטר מקמילן שבעה שרים בקבינט הממשלתי, שליש מכלל השרים בממשלתו. האירוע נועד במטרה להחליף את השרים המכהנים הלא-פופולרים אך הוביל לתרעומת נגד מקמילן מצד כל הספקטרום הפוליטי. לאירוע ניתן הכינוי "ליל הסכינים הארוכות" על שם טיהור פוליטי שהתרחש בגרמניה הנאצית. בין מגניו של מקמילן על פועלו היו חברי פרלמנט ממפלגת הלייבור ואישים כגון ראש הממשלה לשעבר, אנתוני אידן.

מדיניות חוץ

ג'ון פיצג'רלד קנדי (משמאל) עם הרולד מקמילן (מימין) בביקור השניים במושבה הבריטית של ברמודה.

כראש ממשלה נמרץ, השפיע מקמילן רבות על עיצוב מדיניות החוץ של ארצו. הוא פעל למזעור הנזקים הדיפלומטיים שנוצרו עם ארצות הברית כתוצאה ממשבר סואץ, בעיקר באמצעות חברו מתקופת שירותו במזרח התיכון: דווייט אייזנהאואר. כבר ב-1957 ערכו השניים וועידה בברמודה שתרמה לשיפור ולהתקרבות בין שתי המדינות – מערכת יחסים שנשמרה גם עם עלייתו של קנדי לנשיאות בארצות הברית. פרשה בינלאומית ידועה נכרכה בשמו של מקמילן: ב-1956, עת נאם אל מול חברי האו"ם, המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב התפרץ פעמיים לדבריו של מקמילן וצעק לעברו "אנו נקבור אותך" עת הוא דופק על שולחנו בכעס. דבריו הקשים של הנשיא הסובייטי אפיינו את המתיחות הגדולה ששררה בין המעצמות בזמן המלחמה הקרה.

מקמילן סיים את פיתוח הטיל "בלו סטריק" הבריטי ובהמשך הגיע להסכם עם ארצות הברית שהעבירה טילי פולאריס אל ה"לוך הקדוש" לחופי סקוטלנד.

מדיניות קולוניאלית

בתקופת שלטונו נפתח השלב הראשוני במלחמת העצמאות של התנועה האפריקנית לשחרור. מתן העצמאות לגאנה ולפדרציית מלאיה ב-1957, סימל את ייחסו של מקמילן לגבי סוגיית הקולוניות, יחס שזכה לביטוי הגלוי ביותר בנאום "רוח השינוי" שנשא בפברואר 1960. מושבת ניגריה הבריטית הייתה באותה העת מחולקת בין פרוטקטורט צפוני ומזרח ומערב שהתפרשו על גבי הדרום.במסגרת רפורמות שהציג הממשל הבריטי אל המושבה, הפרוטקטורט הצפוני הפך למדינה פדרלית תחת חסות בריטית. שלטון עצמאי בבחינת מדיניות הפנים הוענק לאזורי המערב והמזרח בשנת 1957. כאשר כונסו נציגים מהצפון המזרח והמערב לדון בקונגרס בדבר עצמאות מלאה של ניגריה, הנציגים מטעם הצפון הפדרלי התנגדו לקבלת העצמאות בשנת 1957 בטענה כי הממשל הפנימי העצמאי עוד לא היה מאורגן בצורה מספקת בשביל להיות מסוגל לנהל את כל סמכויותיו באפקטיביות. לבקשת הנציגים עצמם של הממשל המקומי, לא ניתן לאזור הצפון ממשל עצמי פנימי עד שנת 1959, מכיוון שצפוניים חששו שאזורם עלול לאבד את תביעתו לייצוג שווה בממשלה הפדרלית בלאגוס אם לא יינתן להם זמן להתפתח מבחינה חינוכית ומנהלית בצורה השווה לדרום המפותח. בין הבעיות שזקוקו לתשומת לב לפני שהבריטים יעניקו עצמאות מלאה היה החשש של המיעוטים מאפליה מצד ממשלה עתידית שתהיה מבוססת על החלוקה לקבוצות אתניות. לאחר שוועדת ווילינק בחנה ודיווחה על נושא זה בשנת 1958, הוענקה עצמאות מלאה לניגריה שכללה את הצפון ובשנת 1960 הצטרפה המדינה אל האומות המאוחדות וניתנה לה הכרה בינלאומית.

מושבת קניה הבריטית, אשר הוקמה בהמשך לארגון מחדש של מזרח אפריקה הבריטית בשנת 1920 נוהלה בדומה לרוב מושבותיה של בריטניה. מהגרים בריטים בעיקרם התיישבו במקום, קנו קרקעות מהממשלה והרוויחו על גב העבדת פרך של התושבים הילידים המקומיים. תושבים ילידים רבים בני המושבה, ובהם ג'ומו קניאטה, פעלו מזה זמן מה לקדם רפורמות במנהל המושבה אשר אחת אחר השנייה נדחו. חלק מתושבי קניה הילידים אז פנו למאבק מזוין והחלו במרד המאו מאו האלים נגד רשויות השלטון הבריטיות. מורדי המאו מאו השתמשו בלוחמת גרילה אך הרשויות הבריטיות הצליחו לנטרל את רוב המרידה לאחר לכידת מנהיגי המחתרת. במהלך המאבק שני הצדדים ביצעו פשעי מלחמה שכללו הרג נשים וילדים כמו גם עינוי של שבויי מלחמה. בשנת 1960 החל ממשל מקמילן לעבוד לקראת הקמתה של מדינה ריבונית בקניה עד לשנת 1963. מקמילן, כאשר העביר את נשיאות קניה לג'ומו קניאטה, פעל להבטיח שמעבר השלטון יתקיים במהרה וללא כל מאבק כדי להסדיר יחסים ידידותיים ככל האפשר בין בריטניה ומושבותיה לשעבר.

מאידך, מקמילן התעקש לשמר את המעורבות הבריטית במזרח התיכון: הוא התערב בנעשה בעיראק ובעומאן ב-1958 וב-1960. סולטנות מוסקט ועומאן, אשר התפרשה לחופי האוקיינוס ההודי בדרום חצי האי ערב, הייתה מדינת חסות בריטית. בשנת 1957 כבשה הסולטנות, בעזרת תמיכה צבאית בריטית, את האימאמות המדברית של עומאן מצפון לה והרחיבה את שטחה עד לגבול המודרני הקיים בין עומאן וערב הסעודית. סעיד בן תיימור, סולטאן עומאן, עמד בראש הכיבוש של האימאמות ונתמך בידי ממשלת מקמילן. בשטחים החדשים שסופחו לסולטנות מידי האימאמות החל מרד קומוניסטי נגד השלטון הסולטאני. המרידה נתמכה בידי ברית המועצות ואיימה על מעמד המעצמות המערביות בחצי האי ערב. לצד צבא הסולטאן הקיסרות האיראנית והממלכה המאוחדת העבירו תמיכה צבאית נגד הגרילה הקומוניסטית שהמשיכה לפעול עד לשנות השבעים כאשר נפלה לגמרי לכיבוש בידי צבא הסולטאן ובעלות בריתו.

יחסי הממלכה המאוחדת - ישראל

ערך מורחב – יחסי הממלכה המאוחדת–ישראל

כאמור, האינטרסים של בריטניה במזרח התיכון היו בעלי חשיבות עליונה גם בתקופת ממשל מקמילן בכל הקשור למדיניות החוץ. בריטניה השתמשה במדינות המפרץ כמקור לאספקת הנפט שאותו צרכה. במשך עשורים שימשה ממלכת עיראק כמקור המרכזי של הנפט הבריטי לצד המדינה האימפריאלית של איראן. ב-14 ביולי 1958 התרחשה הפיכה צבאית בבגדאד בראשותו של עבד אל-כרים קאסם ופייסל השני, מלך עיראק, לצד פמלייתו ותומכי ממשלו, הוצאו להורג. עם הקמתה של הרפובליקה העיראקית בהפיכה הצבאית, איבדה בריטניה את רוב אחיזתה הפוליטית על עיראק ולכן ממשל מקמילן החל לחפש אחר בעל ברית אחר במזרח התיכון. מדיניות זאת הביאה לחיזוק יחסי הממלכה המאוחדת–ישראל לראשונה מאז אירועי מלחמת סיני. בתקופת ראשות ממשלתו של מקמילן מכרה בריטניה שתי צוללות לחיל הים הישראלי. בהמשך נאם מקמילן נאום פרו-ישראלי שבמהלכו אמר בכוונתו לישראל "מי שנכווה פעם, אל יכווה שנית". בשנת 1961 ביקר ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, בבריטניה ופגש את מקמילן.

יחסים עם אירופה

לאחר ההשפלה הבינלאומית שנגררה עקב מלחמת סיני, ראש ממשלת צרפת, גי מולה, הציע למקמילן, זמן קצר לאחר שהאחרון נבחר לראשות הממשלה, להקים איחוד בריטי-צרפתי. הרעיון היה שבריטניה וצרפת יאוחדו למדינה אחת ובכך ישמרו על האימפריות הקורסות שלהם ובכך האימפריאליזם יהיה במעמד שווה ערך לקפיטליזם ולקומוניזם במלחמה הקרה. לפי התוכנית אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת תוכתר למלכת צרפת. מקמילן סירב באופן מיידי להצעה מכיוון שלא הייתה כמעט כל תמיכה ציבורית לרעיון גם מצידה של צרפת וגם מצידה של בריטניה. מקמילן העדיף ברית כלכלית במקום ברית מדינית כדי להסדיר את מעמדן הריבוני של המעצמות האירופאיות הנחלשות בתוך אירועי המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות.

מקמילן שאף להתקרב שוב לאירופה היבשתית וחיפש דרך להצטרף לקהילה הכלכלית האירופית (EEC) בעיקר לצרכים כלכליים. באותה העת הקהילה הכלכלית האירופאית הורכבה מצרפת, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, איטליה וגרמניה המערבית. בריטניה עד אותה העת התמקדה בעיקר על המסחר עם מושבותיה ברחבי העולם. עם הזמן, בעוד המושבות הללו השיגו עצמאות והתנתקו מההגמוניה הכלכלית של בריטניה, היה על האחרונה להתמקד בחיפוש אחר שווקים נוספים למסחר. במקור בריטניה התנגדה לברית אירופאית שתתמקד על נושאים מעבר למסחר. על כן מקמילן גם היה הראשון שפעל להקמת איגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA) ב-1960 עם אוסטריה, שווייץ, נורווגיה, שוודיה, דנמרק ופורטוגל. היה חשש בהנהגה הבריטית שמכיוון שהגידול הכלכלי בבריטניה היה נמוך מהממוצע במדינות ה-EEC אז בריטניה תשאר מאחורי רוב אירופה. על כן מקמילן הגיש בקשה מטעמה של בריטניה להתקבל ל-EEC. אולם בקשתה של בריטניה גררה וטו מצד נשיא צרפת שארל דה גול ב-29 בינואר 1963. הנשיא הצרפתי חשש כי "אם בריטניה תצטרף הרי שעד מהרה יהפוך הארגון לקהילה אטלנטית הנשלטת על ידי אמריקה" זאת גם לאור ההתקרבות האנגלו-אמריקנית בענייני הגרעין.

בנוגע למדיניותו ולהחלטתו לפעול כדי להצטרף אל ה-EEC כתב מקמילן ביומנו על המצב האפשרי אילולא בריטניה לא תפעל כדי להצטרף אל הארגון: ”האם נילכד בין אמריקה עוינת (או לפחות פחות ופחות ידידותית) לבין 'אימפריה של קרל הגדול' המתהדרת כעת תחת צרפתים, אשר מאוחר יותר חייבת ליפול לשליטה גרמנית?... זו בחירה עגומה.”

פרישה ומוות (1963–1986)

פרשת פרופיומו (Profumo) שנתגלתה ב-1963, בה נתפס שר המלחמה משקר בפרלמנט, פגעה אנושות באמינות ממשל מקמילן. שר המלחמה ג'ון פרופיומו למעשה היה בקשר עם נערה בשם כריסטין קילר, שהתגלה כי הייתה מעורבת בריגול עבור ברית המועצות. פרופיומו פוטר בידי מקמילן אך הנזק הפוליטי כבר נעשה. את הבחירות הבאות עבר מקמילן ברוב דחוק. עם זאת, באטלר (Butler) ומאודלינג (Maudling), שזכו לתמיכה מאסיבית מחברי פרלמנט, הורידו את להבות הביקורת כלפי מקמילן, כנראה בגין התחזקות התמיכה בקרב פעילים שמרניים ברחבי המדינה. אולם, נראה כי ירידת הפופולריות לא תרמה למצב בריאותו הגרוע של ראש הממשלה: עת היה בכינוס מפלגתי, הובהל לבית החולים, ואובחן בטעות כחולה בסרטן בלוטת הערמונית במצב שאינו ניתן לניתוח. לפיכך, ב-18 באוקטובר 1963, נאלץ להתפטר. את מקומו תפס מי שהיה מזכיר משרד החוץ אלק דאגלס-יום בצעד שנוי במחלוקת: נאמר כי מקמילן הפעיל את קשריו והפעיל באופן בלתי פורמלי את נכבדי המפלגה (שזכו לכינוי "חוג הקסם") כדי שידאגו שיריבו באטלר לא יבחר תחתיו.

תחילה סירב מקמילן לקבל את תואר האבירות ופרש סופית מהפוליטיקה בספטמבר 1964. אולם לבסוף נעתר וקיבל את התואר היוקרתי של מסדר ההצטיינות (Order of Merit) מידי המלכה. לאחר פרישתו, התמנה ליושב ראש של הוצאת הספרים Macmillan Publishers בבעלות משפחתו, במקביל כתב אוטוביוגרפיה בשישה כרכים, אשר זכתה לגינויים בקרב יריביו הפוליטיים. מאידך, יומני המלחמה שכתב ופורסמו לאחר מותו זכו לתגובות חמימות יותר.

ב-1986, בגיל 92, נפטר הרולד מקמילן, שנתיים לאחר שקיבל את תואר הרוזן סטוקטון (Earl of Stockton).

לקריאה נוספת

• D.R. Thorpe, Supermac: The Life of Harold Macmillan, 2011, Pimlico
• Simon Ball, The Guardsmen, 2004, Harpercollins Publication Ltd
• Alistair Horne, Harold Macmillan: Volume 1: 1894-1956, 1989, Viking
• Alistair Horne, Harold Macmillan: Volume 2: 1957-1986, 1989, Viking
• Harold Macmillan, The Blast of War, 1939-1945, 1968, Harper & Row

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הרולד מקמילן בוויקישיתוף

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32333688הרולד מקמילן