הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1924
| |||||||||||
| הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1924 | |||||||||||
| 4 בנובמבר 1924 | |||||||||||
| בסך הכול היו 531 קולות אלקטורלים בחבר האלקטורים היו דרושים 266 קולות אלקטורלים כדי לנצח | |||||||||||
| שיעור ההצבעה | 48.9% | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
| ||||||||||
| מועמד | ג'ון ויליאם דייוויס | קלווין קולידג' | |||||||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית | המפלגה הרפובליקנית | |||||||||
| מדינת מוצא | וירג'יניה המערבית | מסצ'וסטס | |||||||||
| סגן | צ'ארלס בריאן | צ'ארלס דוז | |||||||||
| אלקטורים | 136 | 382 | |||||||||
| מדינות | 12 | 35 | |||||||||
| מספר הקולות | 8,386,242 | 15,723,789 | |||||||||
| אחוזים | 28.8% | 54.0% | |||||||||
 חלוקת האלקטורים לפי מדינה | |||||||||||
| הזוכה: קלווין קולידג' | |||||||||||
הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1924 היו מערכת הבחירות הנשיאותיות ה-35, והתרחשו ב-4 בנובמבר 1924. הנשיא המכהן קלווין קולידג', המועמד הרפובליקני, נבחר לכהונה מלאה.
קולידג' מונה לנשיאות בשנת 1923 לאחר מותו של הנשיא הקודם, וורן הרדינג. לקולידג' ניתן קרדיט על הכלכלה המשגשגת מבית והיעדר משברים מחוץ. הפיצול במפלגה הדמוקרטית עזר לו. המועמד הדמוקרטי היה ג'ון דייוויס, חבר קונגרס לשעבר ודיפלומט אנונימי מוירג'יניה המערבית, המועמד היחיד אי פעם ממדינה זאת. דייוויס היה האיש הראשון ממדינה שתמכה בעבדות והועמד לבחירה לנשיאות מאז מלחמת האזרחים. מפני שדייוויס היה שמרן, כמה דמוקרטים ליברליים פרשו מהמפלגה והחליטו לתמוך במועמדותו של הסנאטור מוויסקונסין, רוברט לה פולט, שהיה המועמד של המפלגה הפרוגרסיבית. לה פולט זכה במדינת מגוריו, וויסקונסין, והיה האדם היחיד מוויסקונסין שזכה באלקטורים.
פרשנים פוליטיים טוענים שבחירות אלו היו נקודת השיא של השמרנות האמריקאית, כיוון ששני המועמדים היו שמרנים, תמכו בהפחתת המעורבות הממשלתית ובהפחתת מיסים. רוברט לה פולט, המועמד השלישי, הביע דעות נגדיות לכך.
מועמדים
מועמדים רפובליקניים
- הנשיא קלווין קולידג' ממסצ'וסטס
- הסנאטור היירם ג'ונסון מקליפורניה
- הסנאטור רוברט לה פולט מוויסקונסין
כשקולידג' מונה לנשיאות, התמזל מזלו בכך שהיה לו קבינט יציב שלא הוכתם מהשערוריות בממשל הרדינג. הוא זכה בלב הציבור בעזרת מעורבתו בשביתת הכורים בפנסילבניה, אף על פי שמושל המדינה, גיפורד פינצ'ו, היה האחראי לרוב המשא ומתן עם איגוד הכורים. אבל הפלגים השמרניים בתוך המפלגה הרפובליקנית עדיין פקפקו בשמרנותו של הנשיא החדש, בשל עברו הליברלי-יחסית בזמן כהונתו כמושל מסצ'וסטס. קולידג' גם לא היה המועמד המועדף שלהם לתפקיד סגן הנשיא ב-1920; הסנאטור ארווין לינרוט היה המועמד של מנהיגי המפלגה באותה השנה, אבל הצירים התנגדו לו. למרות זאת, קולידג' גם לא היה פופולרי בקרב האגפים הליברליים והפרוגרסיביים במפלגה. לאחר ניצחונותיהם של המועמדים הפרוגרסיביים בבחירות של 1922, הם התנגדו להמשך מדיניותו של הרדינג. בסתיו 1923, הסנאטור היירם ג'ונסון מקליפורניה הכריז על כוונתו להתמודד מול קולידג' בבחירות המקדימות, זאת בעוד שחבריו של הסנאטור רוברט לה פולט כבר תכננו להקים מפלגה שלישית.
קולידג' החליט לחסל את האיום מצד ג'ונסון בכך שניסה לזכות לתמיכה מצד ליברלים. הוא התחבר אל הסנאטור ויליאם בורה מאיידהו, וניסה לדבר על פיוס עם ברית המועצות בדצמבר כדי לזכות בתומכיו. אף על פי שברית המועצות הייתה מוכנה לכך, מזכיר המדינה, צ'ארלס אוונס יוז, דחה את המדיניות הזאת. בורה עמד לנטוש את קולידג', אבל גילויי השחיתות בקרב הממשל הקודם שכנעו אותו להישאר ולנסות לשכנע את קולידג' להתקרב יותר לצד הליברלי. קולידג' עצמו נראה מהוסס בנוגע לתמיכה באחת מהדרכים. נאום מצב האומה שלו בינואר לא היה ליברלי או שמרני. הוא הבטיח לבורה שוב ושוב שיפטר את התובע הכללי, הארי דוהרטי, שנחקר כבר פעמיים בידי הממשלה. בנאום לכבוד יום הולדתו של אברהם לינקולן, קולידג' הבטיח שיפעל למען ניקיון כפיים, וכך הצליח לשמור את בורה לצידו עד שלא חשש מהשפעתו. קולידג' היה מספיק חזק כדי להחליף לא רק את חברי הממשלה המושחתים אלא גם עסקני מפלגה בוועידה הלאומית ואנשים בדרגים הגבוהים של המפלגה, כשהוא מקדם במקומם את נאמניו; קולידג' יצר ממשלה שמרנית שלא הייתה קשורה למנגנון המפלגתי. בניסיון לשמור על חלק מהליברלים אצלו, הוא הציע לבורה להיות סגנו. הסנאטור דחה זאת, וסירב לתמוך בקולידג' בוועידה הרפובליקנית. לאחר מכן בורה סירב גם להיות נוכח בוועידה.
בנוסף לכך, היה על קולידג' לבנות מחדש את התשתית הארגונית של המפלגה שלו. ווילאם באטלר, יו"ר המפלגה, לא הפגין חיוניות מספקת בתפקיד, וקולידג' נאלץ ללכד את מפלגתו. הוא היה צריך לבסס את שליטתו במפלגה כדי להבטיח את מועמדותו.
קולידג' נתן את חסותו לחברים דרומיים של המפלגה, שלא היו מאורגנים מספיק. כך הוא קיבל צירים דרומיים בוועידה. הוא גם הודיע שיפטר מנהיגים רפובליקניים ממוצא אפרו אמריקני בדרום כדי למשוך עוד תומכים לבנים למפלגה. רק היירם ג'ונסון איתגר אותו בדרום. היריב הכי מסוכן עבור קולידג', המושל פרנק לואדן מאילינוי, החליט ש-1924 תהיה שנת ניצחון לדמוקרטים ולכן לא רצה להתמודד. כשהבחירות באלבמה הסתיימו בתיקו בין קולידג' וג'ונסון, נציגי הממשל במדינה העניקו את הצירים לקולידג'.
כבר ב-2 בינואר, ג'ונסון פתח במסע הבחירות המקדימות שלו. בקליבלנד, אוהיו, הוא תקף את הוועידה הרפובליקנית על העלאת מספר הצירים הדרומיים וגם ביקר את קולידג' על כך שסיפק נשק לכוחותיו של אלווארו אוברגון במקסיקו. ג'ונסון גם טען שהממשל לא אוכף בתקיפות מספקת את חוק היובש, והתנגד לתוכניתו של מזכיר האוצר, אנדרו מלון, להפחתת מיסים, שנטען שתעזור רק לעשירון העליון.
כדי לחסל את ג'ונסון, קולידג' השתמש בקשריו. הוא ארגן מפגש בין מנהל מסע הבחירות שלו, ויליאם באטלר, לסנאטור מאינדיאנה, ג'יימס ווטסון. קולידג' זכה לתמיכה ממתנגדים לחוק היובש, ונכנס אל המירוץ בקליפורניה מול ג'ונסון. המושל גיפורד פינצ'ו קיבל את מקומו במשלחת של המדינה שלו בתמורה לתמיכתו בנשיא. בסוף החודש, המדינות המזרחיות כבר תמכו בקולידג'. במישיגן, בה ג'ונסון זכה ב-1920, תומכי קולידג' הגישו את מועמדותו של איש מבוגר בשם היירם ג'ונסון, בתקווה לבלבל את המצביעים.
הסנאטור מקליפורניה המשיך במירוץ, אולי כדי לגרום לקולידג' לאמץ שיטות פרוגרסיביות יותר, במיוחד כנגד השחיתות. ג'ונסון הוביל את התנועות שהובילו לפיטורי התובע הכללי ומזכיר הצי. כדי לפגוע במעמדו של ג'ונסון במדינות חקלאיות, הנשיא העלה את המכס על חיטה, ואישר עוד הלוואות לחוות. בצפון דקוטה, מאמציו של הנשיא השתלמו: קולידג' ניצח, כשלה פולט היה במקום השני וג'ונסון רחוק מאחור. אולם קולידג' לא זכה ברוב הקולות וג'ונסון נשאר במירוץ. בסוף מרץ, ג'ונסון בקושי ניצח את קולידג' בבחירות בדרום דקוטה, בתמיכת הסנאטור המקומי פיטר נורבק. זה היה הניצחון היחיד שלו. באפריל קולידג' ניצח אותו בקלות במישיגן, אילינוי, נברסקה, אוקלהומה, ניו ג'רזי ואוהיו. ג'ונסון סירב לפרוש ומסע הבחירות שלו התחיל לקרטע במאי: קולידג' ניצח את ג'ונסון אפילו בקליפורניה, המעוז של הרפובליקנים הליברליים, אף על פי שקולידג' התנגד לאיסור גורף על ההגירה הסינית.
באמצע מאי, מטה הבחירות הרשמי של קולידג' נפתח בקליבלנד, אוהיו, בראשות ויליאם באטלר. באטלר חזה ש-1,066 מתוך 1,109 צירים יתמכו בקולידג', ואף אחד לא פקפק בכך. הרפובליקנים תכננו להביך את ג'ונסון בוועידה. העניין היחיד היה הבחירה של סגנו של קולידג', כי קולידג' עצמו לא תמך באף מועמד. הוא קיווה שבורה יתמוך בו, אבל כל שאר המועמדים היו מקובלים עליו. התפקיד נחשב ליוקרתי במיוחד בגלל שני האנשים הקודמים שכיהנו בו. כשהנשיא וודרו וילסון חלה ב-1919, רק כפסע היה בין תומאס מרשל האלמוני לכס הנשיאות. מותו של הרדינג, ארבע שנים אחר כך, הוביל את קולידג' אל הבית הלבן. לכן היה צורך לבחור באיש בעל יכולת שיוכל לחזק את מעמדו של קולידג' באזורים בהם לה פולט שלט. בורה סירב לתפקיד, והרפובליקנים בקליפורניה התחילו לתמוך בהרברט הובר, שעזר לקולידג' בבחירות במדינה. כיוון שתבוסתו של יוז ב-1916 התרחשה לאחר הצבעה צמודה בקליפורניה, המדינה הייתה חשובה. לה פולט יכול היה למשוך את הליברלים המערביים, ולכן רבים ממנהיגי המפלגה תמכו בהובר. קולידג' לא תמך בהובר וקיווה שיישאר בתפקיד מזכיר המסחר. אם הובר יהיה חזק מדי, הוא ירש את קולידג' ב-1928 ויאפיל עליו. גם פרנק לואדן מאילינוי, המושל ארתור הייד ממיזורי וצ'ארלס דוז, הוגה התוכנית לשיקום גרמניה, היו מועמדים. רבים קיוו שמועמד המפלגה יבחר ביום חמישי, ה-12 ביוני, כדי לא לבחור בסגן הנשיא ביום שישי ה-13.
המצע של המפלגה היה חשוב במיוחד. ליברלים במפלגה איימו לתמוך במועמדותו של לה פולט אם במצע לא יהיו כמה סעיפים לרוחם. האחראיים על המצע גם נאלצו להתמודד עם הבונוס ליוצאי צבא, הרפורמה במס, ההגירה הסינית ובית המשפט העולמי. כל תמיכה או התנגדות באחת מהם תפגע באגף חשוב במפלגה. צ'ארלס וורן הוביל את הוועדה שהחליטה על המצע.
הוחלט שהמצע יורכב משנים-עשר עד חמישה-עשר משפטים קצרים שקולידג' יכתוב. המסמך היה קצר ולא שנוי במחלוקת. הוא לא הזכיר את הקו קלוקס קלאן, ושיבח את התוכניות לעזור לחקלאים ולהצטרף לבית המשפט העולמי. המפלגה הניחה שתמיכה בחקלאים שנפגעו מירידת מחירי התבואה תוכל להימנע באמצעות הטבות לחקלאים. המצע דיבר על ה"אידיאליזם הפרקטי" של קולידג' וטען שלא עבר מספיק זמן כדי לתקן את עוולות ממשל וילסון. המצע הציע משאל עם על שימוש בצוללות ובגז רעיל. אף על פי שהמצע נוסח בידי רפובליקנים ליברליים, המצע היה מאד שמרני. מצע חלופי שהוצג בידי הליברלים מויסקונסין לא הצליח לזכות לתמיכה.
הוועידה הרפובליקנית התכנסה בקליבלנד מה-10 ביוני עד ל-12 ביוני. היה ברור שקולידג' יזכה במועמדות. אחרי שהצירים ניסו לשכנע את לואדן להיות המועמד לתפקיד סגן הנשיא- הוא זכה במועמדות אבל פרש- צ'ארלס דוז, איש עסקים רפובליקני, נבחר להיות המועמד במקומו בסיבוב השלישי. הוא ניצח את הרברט הובר ברוב של 682 קולות לעומת 234. שני המועמדים זכו להתנגדות מסוימת בקרב קבוצות מרכזיות של מצביעים: דוז זכה להתנגדות בקרב העובדים המאוגדים כי התנגד לשביתות מסוימות, והובר זכה להתנגדות בקרב חקלאי החיטה כי מנע עליות מחירים בזמן המלחמה. הובר הפסיד כיוון שרבים ממנהיגי המפלגה העדיפו את החקלאים על הפועלים, ומשום שהנשיא לא תמך בו. דוז היה בן 59, ומקובל בידי הוועידה והרפובליקנים. קולידג' לא תמך באף מועמד, והכל הסכימו כי דוז, שהתנגד לשחיתות, היה מועמד טוב. הוא היה חזק במערב, והשלים את קולידג', שהיה שמרן ממזרח המדינה. הגרמנים האמריקנים, שרובם תמכו בלה פולט, תמכו בדוז בגלל יחסו לגרמניה. הוא היה האדם שביצע את רוב מסע הבחירות. במהלך מסע הבחירות נטען שדוז הלווה מעל מיליוני דולרים לחברו הבנקאי, כדי להקים בנק משלו שנסגר לבסוף. ב-1924 העניין לא היה מרכזי מספיק כדי לפגוע בו.
| מועמד לנשיאות | סיבוב ראשון |
|---|---|
| קלווין קולידג' | 1065 |
| רוברט לה פולט | 34 |
| היירם ג'ונסון | 10 |
מועמדים דמוקרטיים
- שגריר ארצות הברית בבריטניה ג'ון דייוויס מוירג'יניה המערבית
- מזכיר האוצר לשעבר ויליאם גיבס מקאדו מקליפורניה
- מושל ניו יורק, אל סמית'
- הסנאטור אוסקר אנדרווד מאלבמה
הניצחונות בבחירות 1922 גרמו לדמוקרטים רבים לחשוב שהם יוכלו להשיב לעצמם את השלטון, ושמועמד פופולרי כמו ויליאם גיבס מקאדו מקליפורניה, שיכול היה לזכות בתמיכת הפועלים ותומכי וילסון, יוכל לנצח בבחירות. השערוריות בממשל הרדינג רק הגבירו את ההתלהבות, אף על פי שכמה דמוקרטים גם הם היו מעורבים שם. מותו של הרדינג ועלייתו של קולידג' מנעו פגיעה ברפובליקנים, אבל הדמוקרטים האמינו עד לוועידה שהם יכולים לנצח.
מקאדו בן השישים הוביל מיד, הוא היה פופולרי בקרב העובדים בשל תפקודו במהלך המלחמה וגם היה החתן של וילסון, מה שזיכה אותו בנקודות זכות אצל תומכי וילסון. אבל בתחילת 1924, מערכת היחסים שלו עם כמה מהמעורבים בשערוריות הרדינג פגעה בו. אחרי התפטרותו ב-1918, קשריו עם אדוארד דוני היו לו לרועץ: הוא ייצג אותו בבית המשפט תמורת מאה אלף דולר, בנוסף לשכר קבוע. עוד חלק מהעסקה קבע שמקאדו יקבל עוד מיליון דולר אם הממשלה המקסיקנית תגיע להסכם טוב עם דוני בנוגע לשדות הנפט שלו בטקסס.
הפרשה עם דוני הקטינה את רצונו של מקאדו להתמודד על הנשיאות. בפברואר, הקולונל אדוארד האוס הפציר בו לפרוש. רבים קיוו שלאחר הבחירות המקדימות סיכויו ישתפרו. ויליאם ג'נינגס ברייאן, שתמך במקאדו, טען שהפרשה פגעה בו. רבים מתומכיו טענו שהוא כבר לא מתאים למועמדות. בנוסף לכך, רבים בציבור טענו ב-1918 שהיבחרו לנשיא תהיה רעה. הם טענו שהוא רוצה להילחם במקסיקו ובגרמניה, ושהפריד עובדים לפי גזעים במשרדו. הליברלים טענו שניסה לזכות בתמיכת הציבור, והצביעו על כך שהיה מוכן לשלם מהר את הבונוס ליוצאי הצבא.
רוב ההתנגדות למקאדו מצד הדמוקרטים העירוניים והליברליים התרחשה מכיוון שהקו קלוקס קלאן תמכו בו. ג'יימס קוקס, המועמד הדמוקרטי ב-1920, טען שמקאדו קרוב מדי לקלאן. תומכיו טענו שמקאדו בסך הכל ניסה לשמור על שתיקה כי נזקק לתמיכה. מקאדו טען שהוא מתנגד לדעות קדומות, אבל הליברלים בציבור העדיפו את מועמדותו של לה פולט. מקאדו נפגע עוד יותר ב-3 בפברואר 1924, עם מותו של וילסון (שבאופן אירוני, חי גם אחרי שמחליפו בבית הלבן מת). בתור חותנו של מקאדו, הוא היה יכול לתמוך בו בעניין חבר הלאומים.
מקאדו עדיין המשיך במסע הבחירות שלו, וזכה בקלות מול מועמדים פחותים יותר ממנו, בעיקר בגלל תמיכתו בחוק היובש ותמיכת הקלאן.
ניצחונותיו עזרו למקאדו לקבל תמיכה פיננסית מתורמי המפלגה, וחיזקו את החלטתו של המושל אל סמית' מניו יורק, שהיה צעיר בעשר שנים ממקאדו, לנסות לזכות במועמדות ולא רק לחסום את מקאדו בשם מנהיגי המפלגה מהמזרח. הבחירות המקדימות הללו גרמו לפילוג קשה במפלגה, אבל גם חיזקו את מקאדו: הכפריים, תומכי הקלאן ותומכי חוק היובש תמכו בו כדי לחסום את סמית'. הקלאן התנגד לכל מועמד מלבד מקאדו, במיוחד לסמית', שהיה, לטענתם, קתולי מ"ג'ו יורק" (כינוי גנאי בעקבות המיעוט היהודי בניו יורק). הבחירות רק חשפו את הפיצול במפלגה שאיים לקרוע אותה. המהגרים העירוניים והליברלים, שהתנגדו לתוכניותיו של מזכיר האוצר מלון ותמכו במקאדו, התרחקו יותר ממנו, והפיצול העירוני-כפרי עלה על הכל.
התחרות בין מקאדו וסמית' גרמה לדילמה בוועידה הדמוקרטית הלאומית. דחיית מקאדו לטובת סמית' תוביל לרגש אנטי-קתולי ולאבדן מיליוני קולות בטוחים בדרום. אבל דחיית סמית' לטובת מקאדו תפגע בקתולים, שהיו שישה עשר אחוזים מהאוכלוסייה ותמכו בדמוקרטים בדרך כלל. הבחירה הייתה גורלית.
ניו יורק נבחרה לארח את הוועידה הדמוקרטית של 1924, בעיקר מפני ששלושה עשר מועמדים רפובליקניים מהמדינה איבדו את כיסאותיהם בבחירות ב-1922 בניו יורק. תומכי חוק היובש התנגדו לניו יורק, אבל מקאדו הסכים לבחור בה, לפני שסמית' הפך לאיום רציני עבורו. מדינתו המאמצת של מקאדו, קליפורניה, אירחה את הדמוקרטים ב-1920.
הוועידה הדמוקרטית הלאומית של 1924 התכנסה מה-24 ביוני עד ל-9 ביולי, והשאלה האם לגנות את הקו קלוקס קלאן הייתה חשובה. מקאדו שלט בשלוש מתוך ארבע מהוועדות במפלגה, כולל הוועדה שתפקידה היה להחליט על המצע. רוב החברים החליטו לא לגנות את הקלאן- אף על פי שהם כן גינו דעות קדומות וחוסר סובלנות. סמית' לא רצה לנפח את העניין, אבל תומכיו רצו לגרום למקאדו להזדהות עם הקלאן ולנצח אותו במאבק. הם דרשו גינוי הקלאן.
ויליאם ג'נינגס ברייאן, שניסה לשמור על המפלגה, טען שכל העיסוק בקלאן רק מחזק אותו, ושעדיף להימנע מהנושא. ברייאן גם האמין שגינוי הקלאן יפגע במקאדו. ברוב זעום, הקלאן הצליח להימנע מגינוי. ונדל וילקי, המועמד הרפובליקני לנשיאות ב1940, היה ציר דמוקרטי ב-1924 ותמך בגינוי הקלאן.
ב-30 ביוני הוועידה התחילה בהליך בחירת המועמד. מקאדו וסמית' ניסו אסטרטגיות שונות לניצחון. סמית' גרם לכך שחלק מתומכיו יתמכו במקאדו בתחילה, כדי שיגרמו לתחושה שכוחו של מקאדו הולך ופוחת מסיבוב לסיבוב. מקאדו לא הפגין את מלוא כוחו בהתחלה. מפני שבאותו הזמן, המועמד הדמוקרטי היה חייב לזכות בשני שלישים מהקולות כדי לזכות במועמדות, לא מקאדו ולא סמית' הצליחו לנצח. הפיצול במפלגה מנע בחירה של אחד מהם. מקאדו לא תמך בחוק שני השלישים, אבל תומכיו רצו לשמור על זכותם להטיל וטו על מועמדותו של סמית'. סמית' מעולם לא קיבל קולות בדרום ויותר מעשרים קולות ממדינות שהיו ממערב למיסיספי. הוא הגיע בשיאו ל-368 צירים מתוך 729 שהיה צריך כדי לזכות במועמדות, אף על פי שהיה מועמד די חזק עבור קתולי. כוחו של מקאדו היה גדול יותר: הוא השיג 528 צירים בסיבוב השבעים. שני המועמדים לא היו באמת חזקים, אלא נבחרו בעיקר בגלל אסטרטגיה של קבוצות במפלגה. שאר הקולות התחלקו בקרב מועמדים אלמוניים ומקומיים שקיוו לזכות מן ההפקר. הם סירבו לפרוש כל עוד הוועידה הייתה כל כך מפולגת.
שני הפלגים התחילו להתייאש. כמה תומכי מקאדו פנו אל פרנקלין דלאנו רוזוולט כדי שישכנע את סמית' להיות הסגן של מקאדו. אנשי הטמאני הול ניסו למשוך את הוועידה עד שהאנשים מחוץ לניו יורק יאלצו לעזוב בעקבות המחירים של המלונות. ההתנגדות של הצירים מניו יורק לדרום, בעיקר לברייאן, רק גרמה לדרומיים להיות נחושים יותר. מקאדו וברייאן ניסו להעביר את הוועידה למקום אחר. תומכי מקאדו אף ניסו להעביר חוק שיגרום להדחת מועמד אחד בכל סיבוב עד שיישארו רק חמישה, אבל צירי סמית' ואלו שתמכו במועמדיהם המקומיים התנגדו. סמית' הציע שכל הצירים ישוחררו ממחויבויותיהם- ומקאדו נטה להסכים לכך בתנאי שיבוטל חוק שני השלישים- אף על פי שסמית' ציפה לכך שהצירים מאילינוי ומאינדיאנה, שנשלטו בידי מנהיגי מפלגה שתמכו בו, ישארו אצלו. תומכי סמית' סירבו לוותר, ולא היו מוכנים שמקאדו יהיה מועמד. הסיבוב השישים ואחת, ששבר שיא מבחינת אורך הסיבובים, לא היה זמן לוותר.
נראה היה שסמואל רלסטון, סנאטור מאינדיאנה, יהיה מועמד של פשרה. גם הקלאן ואנשי מקאדו היו מוכנים לתמוך בו. הוא התנגד לגינוי הקלאן. מקאדו גם הוא תמך בו, ואפילו היה מוכן לפרוש אם תומכי סמית' יתמכו בו. היו לו מעט אויבים, ותמיכה רחבה. הוא עבר את ג'ון דייוויס והגיע למקום השלישי בסיבוב ה-52. אולם התומכים במקאדו ובסמית' סירבו לוותר. ב-8 ביולי, רלסטון השיג 93 קולות בסיבוב ה-87, שהיו בעיקר מאינדיאנה ומיזורי. לפני שהיום נגמר, הוא קיבל 200 קולות, יותר ממה שדייוויס הצליח לקבל בשיאו. רוב הצירים באו ממקאדו, אבל חזרו אליו אחר כך. רבים טענו שרלסטון היה יכול להפוך למועמד אם לא היה פורש ברגע האחרון. רלסטון עצמו היה מבוגר, בן שישים ושש, ומת כעבור שנה.
הוועידה, מותשת לחלוטין, החליטה לבחור בג'ון דייוויס, מועמד פשרה שזכה במאה ושלושה קולות בסיבוב השלישי. סמית' ומקאדו פרשו שניהם. לתפקיד סגן הנשיא נבחר צ'ארלס ברייאן, אחיו של ויליאם ג'ינגס ברייאן, ומושל נברסקה, שזכה למעט יותר משני השלישים שנזקק להם. השילוב בין עורך הדין מוול סטריט למועמד הרדיקלי והכפרי לא יצר איזון אלא תחושה מפולגת, וצירים רבים שלא הכירו את דייוויס זיהו אותו כשמרן בגלל קיצוניותו של ברייאן.
בנאום הניצחון, דייוויס הבטיח שיאכוף את חוק היובש, אבל שמרנותו הובילה אותו לתמוך בחירות אישית ובזכויות המדינות, ולכן הוא נחשב למתנגד לחוק.
המפלגה הפרוגרסיבית
הרצון ליצור מפלגה שלישית החל עוד ב-1919, כשתומכיו של תיאודור רוזוולט המנוח החלו לדון ביצירת מפלגה חדשה. לקראת 1922, הסנאטור רוברט לה פולט ביסס את מעמדו כמנהיג הפרוגרסיביים.
שנה לפני הבחירות, טען לה פולט שאין צורך במפלגה שלישית כל עוד שתי המפלגות הגדולות לא יעמידו שמרנים בראשן. לאחר הפרשיות של אדוארד דוני, היה ברור שמקאדו, שהיה אהוד בקרב הפועלים ועובדי הרכבת, לא ייבחר להיות המועמד. ביולי 1924, הוחלט על הקמת המפלגה. 1,200 צירים ו-900 צופים באו לראות את היבחרו של לה פולט. בניגוד להיבחרו של תיאודור רוזוולט ב-1912, האווירה הייתה קודרת למדי. החקלאים לא יכלו להרשות לעצמם להגיע לוועידה. רק שחור אחד היה בקהל ורק שני אינטלקטואלים מהמזרח. סטודנטים רבים הגיעו כדי לתמוך ברצונם של הפרוגרסיביים להחליף את הדמוקרטים. הרצון היה למנוע מהמפלגות הגדולות להשיג את רוב האלקטורים ולאלץ את בית הנבחרים לבחור בנשיא.
בתור המועמד הפרוגרסיבי, הפך לה פולט למנהיג האמריקני הראשון של קואליציה בין חקלאים ופועלים, ושל סוציאליסטים ורדיקלים. איגודי פועלים תמכו בו באופן רשמי. סגנו היה הסנאטור ברטון ווילר ממונטנה, שהיה אחד מהדמוקרטים שנטשו את מפלגתם והצטרפו אל לה פולט, באכזבה ממועמדותו של דייוויס. השילוב בין שניהם הוביל למסר שהפרוגרסיביים רוצים למשוך מצביעים משני הצדדים.
אף על פי שהיה חולה בדלקת ריאות, ובמשך רוב האביב נעדר מהסנאט, לה פולט בן ה-64 עדיין היה מועמד ראוי. הוא התעסק במחדלים רבים, ופגע במפלגות הגדולות באזורים חשובים. המצע שלו קרץ במיוחד לחקלאים, אולם הוא ניסה למשוך את כל האמריקנים. הוא טען שיש לקצץ בתקציב הביטחון ולשלם את הבונוס לחיילים. בבסיס תוכניתו הייתה התקפה על מונופולים, ודרישתו לחסל אותם. תומכיו הסוציאליסטים פירשו זאת כהתקפה על הקפיטליזם בכללותו. תומכיו הלא-סוציאליסטים האמינו שזאת חזרה לדרכו של רוזוולט. הוא גם קרא לבעלות ממשלתית על תעשיית המים ואיגודי הרכבת. בנוסף תמך בהלאמת תעשיות הסיגריות ומפעלים גדולים. הוא תמך במיסוי מוגבר על עשירים ובהסכמים קיבוציים עם העובדים. אנשי המפלגה הקומוניסטית האמריקאית טענו שלה פולט היה ריאקציונר שרצה לחזור לעידן העסקים הקטנים.
תוצאות
היו הבחירות הנשיאותיות הראשונות שבהן כל האינדיאנים היו אזרחי ארצות הברית ויכלו להצביע.
משום שהוועידה הדמוקרטית פיצלה את הדמוקרטים, ובגלל הכלכלה המשגשגת, היה מעט מאד ספק שקולידג' יזכה. הסלוגן שלו, "תהיה קול עם קולידג'", היה פופולרי.
מספר הקולות עלה ב-2,300,000 מהבחירות הקודמות, אולם בגלל מעמדו של לה פולט, הדמוקרטים והרפובליקנים השיגו פחות קולות ממערכת הבחירות הקודמות. לה פולט פגע בדמוקרטים, ודייוויס השיג 750,000 קולות פחות מקוקס ב-1920. קולידג' השיג 425,000 קולות פחות מהרדינג ב-1920. למרות זאת, העובדה שלה פולט משך דמוקרטים ליברלים אפשרה לו לנצח את דייוויס בהפרש של 25.2% מהקולות (ההפרש השני בגובהו מאז 1824). דייוויס השיג רק 28.8% מהקולות, המספר הנמוך ביותר שמועמד דמוקרטי זכה לו.
כמעט חמישה מיליון אזרחים הצביעו למפלגות אחרות, בעיקר ללה פולט. הוא הצליח כמעט בכל מדינה, אולם בעיקר בצפון-מזרח המדינה. אף על פי שזכה ב-16% מהקולות, לה פולט ניצח רק בוויסקונסין.
הרפובליקנים זכו בפחות מחוזות מאשר ב-1920, לעומת הדמוקרטים שזכו ביותר מחוזות. דייוויס הוביל ב-1,279 מחוזות, הרבה יותר מקוקס, בעיקר בגלל זכייתו במדינות הגבול ומדינות הקונפדרצייה. לה פולט פגע בכוח הרפובליקני במערב התיכון.
קולידג' השיג רוב מוחלט ב-1,217 מחוזות, ודייוויס רק ב-1,193, לעומת 137 ללה פולט. רק 540 מחוזות לא העניקו למפלגה רוב מוחלט.
לה פולט פגע במפלגה הדמוקרטית באזורים שבהם המפלגה לא ביססה את עצמה, וכך גם אצל הרפובליקנים. דייוויס ניצח רק בדרום הדמוקרטי ובאוקלהומה. מפני שהדמוקרטים הליברליים תמכו בלה פולט, דייוויס הפסיד לקולידג' בהפרש של 25%. רק וורן הרדינג, שהשיג 26.2% יותר מקוקס ב-1920, הצליח יותר מקולידג' בתחרות בין כמה מועמדים (ג'יימס מונרו היה המועמד היחיד ב-1820).
ביחד, לה פולט ודייוויס השיגו 2,500,000 קולות פחות מקולידג'. אולם בשלוש-עשרה מדינות (ארבע מדינות גבול ותשע מערביות) קולידג' לא זכה לרוב מוחלט. אולם הוא כן ניצח ב-35 מדינות, ודייוויס הצליח לזכות רק ב-12. כל מדינות הקונפדרצייה, וגם אוקלהומה, תמכו בדייוויס. כל מדינות האיחוד (פרט לוויסקונסין ולאוקלהומה) תמכו בקולידג'. הייתה זאת הפעם האחרונה בה מישהו נבחר לנשיאות ללא ניצחון במדינת קונפדרצייה.
היו אלו הבחירות האחרונות עד 1952, בהן הרפובליקנים זכו במסצ'וסטס וברוד איילנד. הרפובליקנים אפילו ניצחו בניו יורק סיטי, הישג שלא חזר על עצמו מאז.
| המועמד לנשיאות | מפלגה | מדינה | כמות האלקטורים | השותף | מדינת השותף | כמות האלקטורים של השותף |
|---|---|---|---|---|---|---|
| קלווין קולידג' | רפובליקנית | מסצ'וסטס | 382 | צ'ארלס דוז | אילינוי | 382 |
| ג'ון דייוויס | דמוקרטית | מערב וירג'יניה | 136 | צ'ארלס ברייאן | נברסקה | 136 |
| רוברט לה פולט | הפרוגרסיבית | וויסקונסין | 13 | ברטון ווילר | מונטנה | 13 |
| הרמן פריס | האיסור | מיזורי | 0 | מרי בראהם | קליפורניה | 0 |
| ויליאם פוסטר | הקומוניסטית | מסצ'וסטס | 0 | בנג'מין גיטלו | ניו יורק | 0 |
| גילברט ניישנס | אמריקנית | 0 | צ'ארלס רנדל | קליפורניה | 0 |
קישורים חיצוניים
| הבחירות לנשיאות ארצות הברית | ||
|---|---|---|
|
24965960הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1924