קיום מצוות בשואה
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: פירוט יתר, כתוב כלקט סיפורים.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: פירוט יתר, כתוב כלקט סיפורים. |
במהלך השואה היו מקרים מתועדים רבים של קיום מצוות על ידי יהודים, כאשר בדרך כלל הדבר היה כרוך בסיכון חייהם.
לפי ההלכה אין חיוב לקיים מצוות כשקיומן כרוך בסכנת חיים (מלבד ג' עבירות או בשעת השמד). למרות זאת, לשיטת רוב הפוסקים מותר לאדם לסכן עצמו כדי לקיים מצוה[1]. כך שרוב המצוות שקויימו בשואה, לא היו בגדר חובה.
המניעים לאי עשיית מעשי גבורה
בפני מבצעי מעשי גבורה לסוגיהם, עמדו חסמים רבים:
- הסתכנות בעונשים והתעללויות, ובמקרים רבים אף במוות.
- מצב פיזי קשה. הן מבחינה גופנית, כחולשה ומחלות; והן, מבחינת התנאים הטכניים. לדוגמה, כדי להניח תפילין במחנה, היה צורך להשיגם ולהחביאם, כמו גם לקום בשעה מוקדמת לפני המסדר כדי להניחם. לעיתים הדרך להשיג תשמישי קדושה הייתה קנייתם בתמורה לחלק מהמזון, שגם כך לא היה מספק.
- מצב נפשי קשה. רבים ממבצעי הגבורות לסוגיהם, היו שרויים בתנאים נפשיים קשים מאוד. לאחר שאיבדו את ילדיהם, בן/בת זוגם, רכושם, כבודם העצמי וזכויות אנושיות בסיסיות אחרות.
- אמונה - ישנם יהודים אשר איבדו את אמונתם בשואה. כך שלאחרים שהמשיכו בקיום המצוות, בעוד הזוועות מתחוללות מול עיניהם, נחוצה הייתה השקפה אמונית חזקה.
- גם לאחר שיהודי המשיך להאמין באלקים, נדרש ממנו מאמץ כדי להמשיך ולעבוד אותו תוך סיכון חיים ומאמץ - על אף שהוא מאמין שהזוועות המתרחשות מגיעות על ידי האלקים.
- על זאת יש להוסיף, שרוב המצוות לא היו חובה כלל, עקב סכנת החיים שהייתה כרוכה בקיומם.
מעשי גבורה בשואה
כפי הידוע מעדויות וראיות רבות, בזמן השואה בוצעו מעשי גבורה רבים בתנאים קשים, פיזית ונפשית. לדוגמה: הברחת דברי מאכל, סיוע לזולת, קיום מצוות ולימוד תורה בסתר. גם אי-בריחה במצבים בהם התאפשרה - הייתה גבורה, בהתחשב בעונשים הקולקטיביים - ואף השמדה ועינויים - שהיו הנאצים משיתים על הנותרים.
השואה, מעצם היותה מצב קיצון, גילתה רבדים עמוקים בנפש האדם – באופן דו כיווני. מחד, גרמנים רבים, ביניהם פרופסורים, פילוסופים ואנשי רוח ואמנות, התגלו ברוח החייתית שבהם. הזוועות אותם מסוגל האדם לעולל הגיעו לרמות בלתי מוכרות. מאידך, בתוך קטסטרופה זו התגלו אנשים רבים אשר שמרו על צלם אנוש, סייעו לזולת, קיימו מצוות וחיו חיי רוח.
ויקטור פרנקל, מייסד הלוגותרפיה ומחבר הספר "האדם מחפש משמעות", מגדיר זאת כך: ”האדם הוא זה שהמציא את תאי הגזים, אך הוא גם זה שנכנס אליהם קוממיות, ותפילת 'שמע ישראל' על שפתיו.”
במעגל השנה
המשטר הנאצי הוציא את היהודים אל מחוץ למרחבי הזמן והמקום של החברה האנושית, גזל מהם כל סימן של אינדיבידואליות – את משפחתם, רכושם, תרבותם ואפילו שערותיהם. לכן, לבד מעצם המצוה, היה בה תועלת נוספת – היא עזרה להוצאת האנשים מאפטיות ומזרימת היום-רודף-יום ללא שינוי, ותרמה להם להרגשת זהות.
וכפי שמגדירה זאת פרופ' יפה אליאך:
בממלכת העבדים הענקית של מאות מחנות-ריכוז, מחנות-מוות ומחנות-עבודה הכפופים ליחידות מינהל שונות היה כל יום זהה למשנהו: אותם ימים ארוכים שהתמשכו מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ובהם מפקדים שאין להם סוף, אותו מזון דל, אותם מצעדים ארוכים לעבודה וממנה, ואותן הכאות עד מוות יום יום. היה זה מקום שבו השינוי היחיד היה שעת מותו של הפרט. ואולם, למרות הכל, מספר ניכר למדי של יהודים דבקו גם כאן, ומתוך סכנת נפשות, במסורתם, ולא נכנעו למהלכם החדגוני של חיי המחנה שפירושם איבוד גמור של חוויית אנוש
כך לדוגמה, במחנה לעובדי-כפייה בסקרז'יסקו-קמיינה במחוז ראדום, ביקש האדמור מראדושיץ מאחד מחסידיו, משה וינטרר (בן-דב), להתקין עבורו שופר. תוך סכנת נפשות הכין משה את השופר בבית-המלאכה של המחנה, כשהוא נעזר במנהל-העבודה הפולני. כך קוימה מצוות תקיעה בשופר בצריף מס' 14 בסקרז'יסקו-קמיינה[2]. דוד גרינצוויג ואהרן בארון מספרים על תפילת ראש השנה תש"ה במילדורף. התפילה אורגנה בשני הימים בצריף נטוש במחנה. האדמו"ר מצאנז-קלויזבורג ניגש כחזן, ומשה אליעזר איינהורן ניצב בעמדת תצפית (ביום ב'). אחיו משה טוביה גרינצוויג ששהה בבלוק של האדמו"ר, מספר כי לאחר מכן ערך האדמו"ר קידוש בהתרגשות על לחם[3].
במחנה ינובסקה בליל יום כיפור, התאספו יהודים בצריף מס' 12, והאזינו לתפילת כל נדרי מפי רבה של בלאז'ובה, רבי ישראל שפירא. למחרת בבוקר שלח אחד מזקני המחנה, יהודי בשם שנייווייס, את הרב ואחדים מחסידיו לעבוד בבניין מוגן שבו יכלו להתפלל, והטיל עליהם עבודה שניתן לעשותה בלי לעבור על אחד מל"ט אבות המלאכה. בצהריים נכנסו לבניין שומרי ס"ס כשהם נושאים בידיהם מגשים ועליהם מאכלים וציוו על האסירים לאכול. שנייווייס – יהודי לא דתי - התנגד: "ביום זה אנו ממלאים אחרי פקודות הבאות ממקום רם ונישא יותר מאשר הרייך השלישי" – כך אמר והצביע כלפי מעלה – "ומקום זה מצוה עלינו לא לאכול ביום הכיפורים". הוא נורה ונהרג במקום. "באותו יום, ביאנובסקי – אמר רבי ישראל שפירא – הבנתי את דברי חז"ל: "שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון" (ערובין י"ט ע"א) [4].
מעיד פנחס וינדרבוים: "בסוכות הגיעו ללודז' 4 אתרוגים, איני יודע מניין. קשה לי לתאר לפניכם את התמונה, כיצד עמדו אלפי יהודים בשקט ברחוב בזונר, מ-5 בבוקר, לפני דירתו של רבי נחמיה'לה [אלתר] (אחיו של האדמו"ר מגור), שאצלו נמצא אחד האתרוגים, כדי לברך על האתרוג" [5].
ד"ר מרק דבורז'צקי מספר על שמחת תורה במחנה קלוגה. השחקן שבתאי בליאכר הצליח להשיג ספר תורה, עימו ערכו את ההקפות בצריף, בזמן שאסירים השגיחו בחוץ שלא מגיעים שומרי המחנה. חלק מהאנשים התעטפו בשמיכות, כתחליף סמלי לטליתות[6].
ישנן עדויות רבות על הדלקת נרות חנוכה במחנות. בדרך כלל הפתילות נעשו מחוטים שפרמו מהבגד, שמן או מרגרינה קוצצו ממנת המזון הקצובה או "נגנבו" מהמטבח, ואילו גוף החנוכייה נעשה מדבר מאכל שחוררו בו חורים מתאימים. כך למשל הודלקו נרות חנוכה באושוויץ[7]. גם פרל בניש מעידה על הדלקת נרות באושוויץ תש"ה[8].
יעקב פרנקל ששהה במחנה בוכנוואלד, מספר כיצד כמה ימים לפני פורים טרח לאסוף פסולת נייר שהתגלגלה במחנה. הוא חילק את הניירות בין האנשים, וכל אחד רשם מזכרונו כמה פסוקים מן המגילה, באמצעות עיפרון אחד אשר עבר מיד ליד. את המגילה המאולתרת קראו בשעה מאוחרת, מתוך פחד שמא יגלו השומרים את המתרחש[9].
טוביה בוז'יקובסקי, חבר הארגון היהודי הלוחם מספר על ליל הסדר של שנת תש"ג, בגטו ורשה. הגרמנים נכנסו לגטו בכדי לחסלו בערב פסח, אך בה בעת בה התנהלה לחימה רועשת בגטו, עבר במקרה ליד ביתו של רבי אליעזר יצחק מייזל, ברחוב קוז'ה 4, וראה אותו מנהל "ליל הסדר" בהשתתפות אורחים[10]. גם שושנה בהריר מעידה על ליל הסדר בבונקר בשנת תש"ג[11]. פסיה שרשבסקי מספרת על אפיית מצות בערב פסח של שנת תש"ג[12]. בלה שרפהרץ מספרת גם היא על אפיית מצות ברחוב נובוליפיה 41, יחד עם אברהם הנדל ואנשים נוספים. הם הזמינו לביתם קבוצת בחורים לליל הסדר: ”ידענו שבין כה נרעב בחג, וטוב יותר שיבואו עוד חסידים אל הסדר ונרעב בצוותא.” ע"פ עדותה השתתפו בליל הסדר כ-70 איש[13].
במילדורף החביאו האסירים במקומות מסתור תפוחי אדמה, בכדי שלא ייאלצו לאכול חמץ. תפוחי האדמה נחשפו במהלך ביקורת יסודית שערכו אנשי האס אס. אך בי"ג ניסן, יום אחד בלבד לפני חג הפסח, נשלחה קבוצת אסירים לעבודה מחוץ למחנה – עזרה לאיכרי הסביבה בפתיחת מצבורי תפוחי אדמה. הודות לכך הצליחו להבריח תפוחי אדמה[14]. גם מצות הצליחו לאפות. מספר ימים לפני החג הפציצו בעלות הברית את תחנת הרכבת הסמוכה, וקבוצה של 12 יהודים נשלחה לפינוי ההריסות, מצאה בין ההריסות מטען של חיטה והבריחה את חלקו לתוך המחנה. החיטים נטחנו על ידי אבנים קטנות, מערוך עץ הוברח ממטבח המחנה, ובאחד הלילות לאחר שהועמד שומר, נאפו המצות בהשתתפות האדמו"ר מצאנז-קלויזבורג[15]. אהרן פירסט ששכב בצריף החולים מעיד כי האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג הגיע אליו והביא לו מצה[16]. תפילות יו"ט וליל הסדר נערכו בצריפו של הרב מאיר הרשקוביץ, ביום הראשון על ידי האדמו"ר מצאנז-קלויזבורג, בעוד ביום השני היה זה האדמו"ר מוישאווא. השתתפו בסדר כ-15 אסירים, ביניהם הגה"ח רבי יהודה גוטליב אב"ד מישקולץ, והגה"ח רבי אהרן טייטלבוים אב"ד ניר-באטור[17].
הרב יהושע משה אהרונסון מספר בזכרונותיו על ליל הסדר שנערך במחנה קונין. להפתעתם, בליל הסדר ובאפיית המצות השתתף רופא יהודי, חילוני ומשכיל, בשם ד"ר הנס קנופף, אשר התקרב ליהדות במחנה[18]. משה פרל ששהה בפייהינגן (מחנה ברשת מחנות הריכוז נצוויילר) מספר על אפיית מצות בערב פסח תש"ה. הוא קיבל 10 ק"ג קמח, לאחר שטען כי דרוש לו קמח לצורך הכנת דבק, כחלק מעבודתו[19]. יוסף קוטליאנסקי מעיד על עריכת ליל הסדר במחנה אושוויץ, בפסח תש"ב[20].
שמירה על חיי רוח
הדרך שבה נשאו את סבלם, הייתה הישג נפשי אמיתי. חירות רוחנית זו - שאין לשלול אותה מן האדם - היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים.
— ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות", עמוד 87.
דוד ברגמן, יליד סזרקוב (Szczercow) שבפולין, מספר על אירוע בר מצוה שנחגג לו בקרון בקר, בעת נסיעה למחנה ריכוז. אביו העלה לקרון בקבוק יין, והעביר את הבקבוק בין האנשים, ששתו "לחיים" ואיחלו לו מזל טוב[21].
הרב יעקב מאיר הלמן ממונקטש, החזיק ברשותו ספר תורה זעיר, אותו החביא בתוך ביטנת מעילו. כשהגיע לאושוויץ, ביקש מעובד במיון הבגדים להבריח לו את ספר התורה. יהודי המחנה למדו וקראו בו בחשאי, בשבתות ובחגים[22]. כך מתאר ישראל טבקסבלט - שהגדיר עצמו כרחוק מדת ואף אפיקורס - את החיים במחנה:
מאז בואם של יהודי הונגריה נהפך ה"בלוק" שלנו לקלויז גליצאי-הונגרי, שבו התפללו בגלוי, למדו, שרו ורקדו. היריד הזה של תפילה, שירה ואמירת תהילים השפיע עלי לטובה. למרות שחייתי שנים רבות באווירה רוחנית אחרת, רחוקה מדתיות, שבעתי דווקא עכשיו רוב נחת מהיהודים, אשר פה בתוך "שאטער-ווערק" החיו לעיני מחדש את התמונות של יהדות מסורתית מלפנים. הרגשתי את עצמי כאחד מהם... כמעט שלא שמתי לב, איך אני נמשכתי לאט-לאט לתוך הניגונים והריקודים החסידיים הלוהטים שלהם. נכנסתי כל כך לעולמם, עד שאף אחד לא היה מכיר בי את האפיקורס לשעבר. הרגשתי את עצמי כמי ששוחרר מעומס מדכא והתעורר בי אותו הרגש, אשר המאמינים קוראים לזה: בטחון...
— ישראל טבקסבלט, עבדים היינו, פריז 1949.
יעקב וינברגר מספר, כיצד בקרון הבקר בו נסע לאושוויץ, בערב ר"ח סיון תש"ד, הדליקו נרות שבת[23]. דרורה אייזנר ששהתה במחנה לודויגסדורף, מספרת כיצד הדליקה באופן קבוע נרות שבת אותם השיגה בתמורה ללחם וכדומה. בחורף תש"ג עבדה במשרדו של מפקד המחנה, ולעיתים הייתה מדליקה במשרדו את הנרות במיקום מוסתר[24].
אנושיות ומוסריות
_.jpg)
יאנוש קורצ'אק ניהל בית יתומים בוורשה משנת 1912 ועד אוגוסט 1942[25]. באוגוסט 1942, הילדים היהודים וסגל העובדים בבית היתומים אולצו לעלות לרכבת למחנה ההשמדה טרבלינקה. הגרמנים הציעו ליאנוש חנינה ואפשרו לו להישאר בגטו, אולם קורצ'אק דחה את ההזדמנות והעדיף להישאר עם חניכיו ברגעיהם האחרונים. הוא הסתיר מהילדים את המקום אליו מועדות פניהם. הילדים צעדו בטור בגאווה, ממבנה בית היתומים האחרון שברחוב שיינה בדרום הגטו הקטן בורשה, אל האומשלגפלץ שבצפון הגטו הגדול, ומשם לטרבלינקה. קורצ'אק צעד בראש הטור יחד עם סטפניה וילצ'ינסקה, והחזיק בדגל בית היתומים הירוק. דגל זה שרד את המחנה, וניתן לראותו בבית קורצ'אק כיום.
הרב דוד כהנא מספר כיצד למרות שהתאפשר לו לברוח מהמחנה הוא לא ברח, כיוון שידע שלמחרת במסדר יירו במספר יהודים כעונש[26].
לימוד תורה
"אף על פי שבאופן רשמי אין בנמצא בתי חסידים, הרי בבתי תפילה הרשמיים, הליגליים והאי ליגליים, לומדים שם אברכים ובחורים כמו לפני המלחמה. ברחוב מרינארסקה 15 – המרכז לחסידי גור – יושבים בחורים למאות, צנומי הלחיים ודקי הבשר והוגים בקול את דברי אלקים חיים. גם ביאקובא 10 – המקום המרכזי לחסידי אלכסנדר, לומדים בחבורות".
— קטע מעיתון המחתרת של אלתר שנור, "מן המיצר".
חנה איילנברג מספרת על אחיה בנימין, שהצטרף לקבוצת בחורים חסידיים שלמדו תורה בגטו במהלך היום. בנוסף, הם ארגנו מטבח משותף, בו שיתפו את מנת המזון של כל אחד. היא מספרת כיצד כל משפחתה חסכה ממנת המזון במהלך שבוע, כדי לארגן סעודה שלישית לבני החבורה. כאשר הגיעו הבחורים, במקום להתחיל לאכול מייד, התיישבו ללמוד דברי תורה וחיזוק. "השירים, הוויכוחים הלמדניים, הסעודה והחסידים הצעירים, הכל יחד היה כעין חלום. הידבקות באמונה שבאה לידי ביטוי בהתכנסות זו, השכיחה ממני, לזמן-מה, את זוועות היום-יום. עד מהרה קמו על רגליהם ונסחבו בריקוד עילאי שלא מעלמא הדין"[27].
פוריה רוטשילד-סוקל, מספרת על מפגש מספר פעמים בשבוע של קבוצת בנות בגטו ורשה, במשך למעלה משנה. כל בת בתורה היתה אחראית למסור פעולה, בפרקי אבות, בביאורי תפלה או בשיפור האופי[28]. אברהם תורי ששהה בגטו סלבודקה, מספר על שיעורי תורה ומוסר שהתקיימו בביתו של הרב אברהם גרודזנסקי, מנהלה הרוחני של ישיבת "כנסת ישראל". לשיעורים הגיעו אנשים רבים לאחר יום העבודה[29].
ד"ר הלל זיידמן, כותב ביומנו ב-10.1.1943 על ביקור במרתף מוסתר, אליו נכנס דרך תנור ולאחריו סולם חבלים. לתדמהתו ראה כעשרים בחורים יושבים מול גמרות פתוחות במסכת נדרים ולומדים "בעיון, בהתלהבות... העיניים נוצצות באש לא מעלמא הדין". הרב יהודה לייב לנדאו, ראש ישיבת חכמי לובלין, היה מוסר בפניהם שיעור פעמיים בשבוע בהלכות קדשים[30]. הוא מספר גם על פגישה עם שני בחורי ישיבה בשעה 2 בלילה בגטו, כאשר הבחורים לובשים בגדים חסידיים אותנטיים. הם היו חלק מקבוצת בחורים שלמדו בבונקר ברחוב מילה 14, ובכל לילה היו יוצאים לדאוג למזון[31]. גם יעקב מרוקו מספר ששהה בבונקר זה, ולמד בו עם הרב אריה צבי פרומר[32]. לייבל יוד מספר על ביקורו בשטיבל ברחוב פאביה מספר 11א, כי התפילה והלימוד היו ללא שינוי מימים כתיקונם[33]. בונקר נוסף היה ברחוב נלבקי 37.
בגטו ורשה יזם רבי יחיאל יעקב וינברג הוצאת ספר תורני משותף, מפרי עטם של רבנים מאסכולות שונות שהתקבצו בגטו. הספר היה על נושא "שיטת הרמב"ם בעניין ביעור חמץ ושריפתו". בין הרבנים ששלחו חידושיהם לספר ניתן למנות את רבי מנחם זמבה, רבי מנחם מנדל אלתר, רבי אריה צבי פרומר ועוד רבנים רבים. הספר שנקרא "כלולת שאול" הודפס בדפוס מחתרתי ברחוב פאוויה (Pawia), אך לא נותר ממנו שריד אחר המלחמה[34][35].
ד"ר מרק דבורז'צקי ששהה בשנת תש"ה במחנה דאוטמרגן שבדרום גרמניה, מעיד: "היתה קבוצת בחורי ישיבה מתכנסת בלילות לומר פרק משניות, טרם עלותם על האצטבאות המזוהמות. והם היו עייפים ויגעי כוח מהעמל המפרך בבורות הטיט, ככל יתר בני המחנה, ונפשם כלתה למוות ברעב ככל יתר בני המחנה, והם היו רטובים עד העצמות מטבח התעלות ולא רחוצים זה ירחים ומכוסי תולעים"[36].
תפילה
בגטאות נאסרה התפילה בציבור בשלבים מסוימים, ויהודים שנתפסו מתפללים אף נרצחו לעיתים. השתמרו עדויות רבות על מניינים בגטאות, גם לאחר האיסור. כך בבלחטוב[37],צ'נסטוחובה[38], ורשה[39], לודז'[40] ועוד. אליעזר אונגר מספר כי הצטרף לתפילת ליל שבת עם קבוצת חסידי גור, בחדר מוסתר היטב ברחוב פרנצישקנסקה. בעל הבית סיפר כי קבוצת הבחורים לומדת שם החל מכניסת הנאצים לוורשה[41].
אפילו יאנוש קורצ'אק שהיה רחוק מאד מהדת, ארגן תפילת ראש השנה בבית היתומים המפורסם שלו. לתמיהתו של מיכאל זילברברג, השיב כי דווקא בימים כאלו חשוב לדאוג להתרוממות הרוח[42].
בטרזיינשטט הצטוו היהודים לעלות על רכבת הגירוש בערב יום הכיפורים תש"ה (27.9.1944). שלמה שמידט מעיד, כי משום-מה התעכבה יציאת הרכבת, ואנשים מבין המיועדים לגירוש ניצלו את ההזדמנות כדי להתפלל בבית הכנסת שבגטו[43]. רות ציפריס מספרת כיצד בקרון הבהמות בו נסעה נעמדו להתפלל קבוצת חסידי אלכסנדר. את ה"אמנים" שמעה אף מקרונות אחרים[44]. מאשה גרינבאום מספרת על קבוצת יהודים שאמרה תהלים לאורך הנסיעה ברכבת. כאשר אוקראינים רצחו באחת העצירות שלושה יהודים, הם אמרו עליהם קדיש לאמ"כ[45]. שרונה שלום ששהתה על רכבת מגרוסוורדיין לאושוויץ, מספרת על תפילת שחרית בקרון בו נסעה. גם למחרת, חג השבועות, התפללו את תפילת החג[46].
במשפט אייכמן תיאר העד יוסף קליינמן, את שראה באושוויץ B, בצריף 25. עוזרו של מפקד המחנה הכה נער בן 14, 50 מלקות עם מקל גומי. קליימן תיאר בעדותו: "מחזה כזה אפשר היה לראות הרבה פעמים, אבל הפעם קרה מקרה מיוחד: הנער לא צעק, לא בכה, לא הוציא אנחה... אחרי המכה ה-40 הפך אותו סגן מפקד הצריף על הארץ והמשיך להכותו על הפנים, על הרגליים, והוא לא הוציא הגה". לתמיהת חבריו לפשר המלקות, השיב: "זה היה כדאי. הבאתי לחברים שלי כמה סידורי-תפילה, שיהיה להם במה להתפלל".
רחל אוירבך בספרה בחוצות ורשה, מספרת בשם עד ראייה, על שראה בטרבלינקה, בצריף בו התפשטו לפני תאי הגזים. אשה נעמדה כש"ץ, פניה אל הקיר, והיא מתפללת בקול בנעימת הימים הנוראים, מאחוריה עומדת קבוצת נשים שהצטרפו לתפילתה[47].
גולדה כץ ששהתה באושוויץ, מספרת על נערה חסידית שהביאה ברשותה סידור קטן, אשר בכריכתו הודבק לוח שנה. לאחר שבעלי התפקידים יצאו מהבלוק היא הקריאה בפני האסירות בצריף פרקי תהלים. בליל הסדר היא אף הקריאה בפניהם את רוב ההגדה עד אור הבוקר[48].
ד"ר יצחק ארד מספר, כי לאחר שנדחסו האנשים לתאי הגזים בטרבלינקה, נשמעו מהתאים זעקות "שמע ישראל". הוא מספר גם על אשה שנעמדה להתפלל בקול, כחזן, ידיה מורמות לשמיים, ומאחוריה קבוצת נשים החוזרות אחריה מילה במילה[49].
שרה ביינהורן ששהתה באושוויץ מספרת כיצד הבנות שעבדו במרפאה היו אומרות קדיש תוך כדי פינוי גופות חברותיהן[50]. הרב יהושע גרינוולד ששהה במחנה מלק, מספר כי לאחר הפצצה אווירית על המחנה בה נהרגו אסירים רבים, נערך מסדר, וקבוצת אסירים הודו על הצלתם בתפילת "נשמת כל חי"[51].
הרב ישראל מאיר לאו מספר על נער בשם משה פשיגורסקי ששהה עימו באושוויץ. כאשר אביו נפטר לא ויתר הנער על אמירת קדיש, ולבסוף אכן השיג סידור שהוחבא במכבסה[52].
הנחת תפילין במחנות
גד גולדמן מספר כיצד בצריף שלו באושוויץ "ארגן" מישהו זוג תפילין, ומארבע בבוקר היו אנשים נעמדים בתור כדי להניח אותם[53] גם יוסף קליימן מספר על העברת תפילין בודדות מאדם לאדם[54]. אפילו בקרון לטרבלינקה נמצא אדם שהביא עימו תפילין והניחם[55].
משולם רובין נשלוח לאושוויץ בט"ו ניסן תש"ד. הוא מצא ערימת תפילין מושלכות, והצליח לקחת תפילין של ראש. למחרת חזר ולקח תפילין של יד. "לא עבר עלי יום בלי תפילין". הוא מספר על מאות אנשים שהניחו את התפילין, ביניהם ה"קראסנער רב"[56].
הרב סיני אדלר כותב בזכרונותיו, אשר נכתבו מיד לאחר השחרור, כי עם הגיעו מטרזיינשטט לבירקנאו (אושוויץ II) הוחרמו כל חפציו, כולל תפיליו. למחרת מצא אדלר באשפה תפילין של ראש. במחנה b II d בבירקנאו שכבו באותו דרגש יחד עם סיני אדלר מספר צעירים ממרכז-אירופה ומיוון. הצעירים שומרי-המצוות נהגו להתכנס בפינה, להתפלל ולהניח תפילין[57].
אכילת כשר
הרעב שכלל כמעט כל צומח וחי לכלל מזון. למרות זאת, ועל אף ההיתר ההלכתי לאכילת טרף בעת סכנת חיים, היו שנמנעו מאכילה.
שרה שטרן-קטן, מעידה על על אכילת בשר סוס בגטו:
היו ויכוחים רבים: כן לאכול, לא לאכול. מצד אחד היתה דעת הרבנים שהודיעו שחובה לאכול, בגלל סכנת נפשות, בגלל התמותה הנוראה, אבל מצד שני גם היה קשה מאד להתגבר על האיסור הזה, ולאכול אותו. בבית, אני זוכרת, שהיה ויכוח בין אחי ואמי, שאחי אמר לאמי: את מוכרחה לאכול, את חייבת לאכול, את חייבת לשמור על נפשך, אני יכול להתגבר בלי זה ואני לא אוכל.
— ארכיון יד ושם 10235/ 3.0
הסתכלות אמונית על המאורעות
עדי ראייה רבים תיארו מראות של קידוש השם שבהם נאמרו בפומבי הווידוי וקריאת "שמע ישראל" אחרונה, ונוכח המוות עמדו הקרבנות בכבוד ואף בשמחה.
חיה קרוין מספרת כיצד ברכבת מפלונסק לאושוויץ, החזיקה אשה מבוגרת ביד בתה ושרה "באש ובמים העבירונו, ובכל זאת את שמך לא שכחנו"[58].
כאשר נלקח הרב אלחנן וסרמן עם רבנים ותלמידים מגטו קובנה, בי"א בתמוז, ה'תש"א, אל הפורט השביעי נשא הרב וסרמן דברים:
"כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופינו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר... עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקרבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש, אשר תקים מחדש את העם היהודי."[59]
האדמו"ר מצאנז-קלוינבורג סיפר כי אסיר צעק עליו: "האם תמשיך עוד לומר 'אתה בחרתנו'? ותשמח כבן לעם סגולה?". האדמו"ר השיב לו: "אמנם עד היום לא אמרתי זאת בכוונה הראויה, אולם מעתה, כאשר אגיד 'אתה בחרתנו' אכוון יותר טוב! מוטב לי להישאר במצבי זה מלהיות כאחד מהם, ח"ו"[60].
מסופר על רבי יצחק הורביץ, רבי אליהו חיים אלטהויז ורבי יחזקאל פייגין מגדולי חסידי חב"ד ששהו בזמן המלחמה בריגה, כי במהלך השמדת יהודי העיר כינסו אותם הנאצים לבית הכנסת. הוציא רבי יצחק ספר תורה והכריז "אנו זוכים לקיים מצוות מסירות נפש על קידוש ה' - עלינו לקיים זאת בשמחה", ופצחו בריקוד משותף וניגון שמחה. בתוך כך הבעירו הנאצים את בית הכנסת על כל היהודים שבו[61].
הצלת ספרי תורה ונכסי רוח
בנאומו ברייכסטאג הגרמני מיום 30 בינואר 1939, אמר היטלר שאם תבוא התמודדות - יושמדו הספר, הדת והתרבות היהודית. ואמנם ראשית מעשיהם של הנאצים במקומות רבים, היתה השמדה טוטלית של אוצרות התרבות היהודיים. עם זאת, במקרים רבים סיכנו יהודים עצמם בכדי להציל ספרי תורה ושאר ספרי קודש. כך לדוגמה באוטבוצק הציתו הגרמנים את בית הכנסת "בית שלמה", אך הסופר אורקה נחלניק יחד עם חברו רודינצקי פרצו פנימה, ויצאו עם ארבעה ספרי תורה[62]. לבית הכנסת בפייטרקוב נאספו על ידי הפולנים מאות ספרי תורה, הוא ננעל והגישה אליו נאסרה. הרב שמעון הוברבנד מספר כי ב-8.1.1940 בשעת לפנות בוקר התגנב עם אנשים נוספים אל בית הכנסת וספרי התורה ניצלו.
ספריית שטראשון בוילנה נשדדה על ידי הנאצים, והונחה באחד מבנייני האוניברסיטה. עם זאת, יהודים התגנבו פנימה והחזירו כתבי יד וספרים נדירים[63].
מקוואות
הנאצים אסרו את הטבילה במקווה, בתואנה של דאגה בריאותית. כך לדוגמה, בדצמבר 1939 ביקר מנהל מחלקת הבריאות של וורשה, ד"ר קורט שרמפף, במקוואות וורשה. לאחר מכן, על כל המקוואות נתלתה מודעה האוסרת את הטבילה במקווה. העונש: עשר שנות מאסר עד עונש מוות[64]. למרות העונש החמור, הופעלו בוורשה ארבעה מקוואות סתר, בכתובות גז'יבב 14, גז'יבב 1, דזילנה 38 וסמוטשה 22. בתור מפעיל בית המרחץ מטעם הנאצים בגטו בוכניה, החזיק רבי שלמה הלברשטאם מבאבוב במקווה מחתרתי תוך סיכון חייו[65].
קדושת החיים
אחת מהתופעות המיוחדות בשואה, הוא מספרם הנמוך של ההתאבדויות. ד"ר הלל זיידמן כותב[66]: מנהל המשרד הסטטיסטי מסר לי בתימהון, כי מספר ההתאבדויות בין היהודים בשנות 1942-1940 ירד לגבי שנת 1939 ב-65%. גם אברהם לוין כותב ביומנו כי "אחת מתופעות-הלוואי המפליאות ביותר של מלחמה זו היא ההיצמדות לחיים, ההיעדר הגמור כמעט של התאבדויות"[67].
ספרי שו"ת מתקופת השואה
במהלך השואה נשאלו הרבנים שאלות הלכתיות. לאחר השואה יצאו לאור ספרי שאלות ותשובות מתקופת השואה. חלקם מכתבי יד, וחלקם מזיכרון.
ממעמקים
הספר ממעמקים חובר על ידי הרב אפרים אשרי בגטו קובנה, שם שימש יד ימינו של רב העיר - הרב אברהם דוב כהנא שפירא, ועמד בראש הארגון תפארת בחורים. הרב שפירא עצמו כבר היה חולה וחלש ונבצר ממנו לתפקד כפוסק באופן מלא, ועל כן ביקש מהרב אשרי שישיב על שאלות הלכתיות במקומו. את הדפים בהם נכתבו התשובות שמר הרב אשרי טמונים באדמה. בשנת תשט"ו בניו יורק, קיבץ אותם לספר שאלות ותשובות "ממעמקים", שיצא בחמישה כרכים.
בספר מביא המחבר שאלה שנשאל, מהו נוסחה המדויק של הברכה שאומרים על פי המסורת יהודים העומדים להיהרג על קידוש השם. בתשובתו מסתמך הרב אושרי על נוסח השל"ה, ואומר שזהו נוסח הברכה: "ברוך אתה ה', אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים". (יש לציין כי נוסח הברכה המופיע בספר השל"ה[68], שונה מהנוסח שקבע הרב אושרי, והוא בשם ובמלכות ולא בשם בלבד). בין תשמישי הקדושה הרבים שנתגלו בגטאות ובמחנות נמצאו ספרי תפילה רבים ורשימות, ובהם נוסח הברכה, כנראה במטרה לאומרה לפני הרגע הצפוי של המוות.
מקדשי השם
רבי צבי הירש מייזליש היה רב בגליציה ובהונגריה. חיבר את שו"ת "מקדשי השם" של רבנים שנספו בשואה, עם הגהותיו והערותיו תחת השם "דבר צבי". הכרך הראשון יצא לאור בשיקגו תשט"ו, והכרך השני בתשכ"ז.
דמויות ידועות
מתתיהו גלמן
מתיסובצ'יס היה שמה של קבוצת צעירים חרדיים-חסידיים שהחליטה לא להיכנע לנאצים, בכל הקשור לחיי הרוח. בראש הקבוצה עמד בחור בשם מתתיהו גלמן, צעיר ממשפחה מתבוללת אשר התקרב לדת רק בשנות נערותו. החזות היהודית כפי שהתבטאה בפאות וזקן, הייתה גורם למאבק עם השלטונות עוד לפני השואה. במחנות ובגטאות היא קיבלה צורות ומשמעויות לא מוכרות וקיצוניות.
האדמו"ר מצאנז-קלויזבורג
האדמו"ר מצאנז-קלויזבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם (בעל ה"שפע חיים"), שהה באושוויץ, עבר את צעדת המוות והיה במילדורף. איבד בשואה את אשתו ואחד עשר ילדיו. השתמרו עדויות רבות על התנהגותו במהלך השואה. כך לדוגמה מספר ר' אברהם יהודה קיש, ששמע מפיו "דבר תורה" על הפסוק "זאת חוקת התורה" בעת רעווא דרעווין, פרשת חוקת תש"ד. דבר התורה התפרסם לאחר השואה[69].
בכל מהלך השואה נמנע מאכילת מאכלים לא כשרים, כפי שסיפר האדמו"ר בעצמו[70], וכפי שמעידים רבים ששהו עימו[71].
אהרן פירסט מספר כיצד באמצע הלילה העיר האדמו"ר אותו וכמה אסירים נוספים: "ראיתי עכשיו את הירח, בואו ונצא לקידוש לבנה". הם יצאו תוך סכנת חיים החוצה, וכשסיימו לא ויתר האדמו"ר על ריקוד "טובים מאורות"[72].
וכך מספר אדם חילוני ששהה עימו במחנה מילדורף:
- "דמות מופלאה במילדורף היה האדמו"ר מקלויזנבורג... בשום פנים ואופן לא רצה לטעום מן המרק ולאכול את פרוסת הנקניק שחילקו... רבים במחנה התרעמו עליו בגלל סיגופיו, "פוילע שטיק" קראו להתנהגותו... אחרים אפי' חשדו בו שהוא משחק כזו מן הצגה... והיו גם בתוכנו אנשים שגידפו אותו, כעסו עליו, וניסו "לחנכו" ממש במכות... אבל אני ראיתי, ליתר דיוק הרגשתי, שהאדם הזה כוונתו רצינית ממש. איננו מחופש, איננו צבוע, אלא שבאמת הוא מוכן אף לגווע מרעב ולא להתגעל במאכלי טריפה"[73].
פייגעלע דעם רב'ס
"פייגעלע דעם רב'ס" (פייגע בת הרב), הייתה ביתו בת ה-20 של הרב בייגל מטרוכנברוד, אשר הקימה תנועת נשים בגטו וילנה. הקבוצה נהגה להתאסף מדי יום לתפילה ולאמירת תהלים. בכל שבת היו לומדות פרשת השבוע עם פירוש רש"י ומפרשים אחרים, פרקי אבות, הלכות וספרי מוסר. עקב הגידול המתמיד, החליפה הקבוצה מספר מקומות. בתחילה בביתו של השוחט אהרן ידידוביץ', ברחוב ההקדש 9, לאמ"כ בביתה של הרבנית רייז מלוצק, ולאמ"כ במטבח העממי. הוזמנו מרצים שונים, ביניהם חיים סמיטיצקי, יוסל ביאליסטוקר ושלום שוב. על קירות המבנה הודבקו סיסמאות דתיות שונות[74].
האדמו"ר מפיסצנה
הרב קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיסצנה, פעל רבות למען הכלל, הן במישור הרוחני והן במישור הגשמי. בתקופת השואה שהה בגטו ורשה, שם המשיך לערוך טיש מדי שבת ואף נשא דרשות תורניות אקטואליות. דרשותיו, אשר נמשכו עד סמוך לתקופת חיסול הגטו, הוטמנו, נמצאו לאחר המלחמה ופורסמו בספר 'אש קודש'.
האדמו"ר הקים מטבח ל-1,500 איש שתופעל על ידו, בסיוע הג'וינט. פעילותו זכתה להכרה גם מצד היודנראט ועסקני הציבור, כאשר נחטף באחת האקציות, אך שוחרר בעקבות פעילותם של עסקני הציבור ולחציהם[75].
לקריאה נוספת
- בקדושה ובגבורה, אתר יד ושם.
- משה פראגר, אלה שלא נכנעו: קורות תנועת מרי חסידית בגטאות, הוצאת נצח, בני ברק תשכ"ג
- יהושע אייבשיץ, בקדושה ובגבורה: פרקי קידוש השם ומסירת נפש, המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ, תל אביב תשל"ו.
- פרל בניש, הרוח שגברה על הדרקון, הוצאת פלדהיים, ירושלים תשנ"ד
- אפרת כהן, "גם יד ושם שמוגדר כמוסד חילוני מכיר היום בגבורה רוחנית", אתר הידברות, 2016
- משה גליקסברג, החינוך היהודי בוורשה בתקופת השואה, מתוך ניב המדרשיה כרך י"ב, באתר דעת.
הערות שוליים
- ^ עיין: תוס' ע"ז כ"ז ע"ב, ושם נ"ד ע"א.
- ^ עדות משה בן-דב, מוזיאון יד ושם, תיק מס' 1530. השופר מונח ביד ושם.
- ^ עדויות דוד גרינצוויג, משה טוביה גרינצוויג ואהרן בארון. בתוך: אהרן סורסקי (עורך) ויחזקאל פרנקל, לפיד האש, בני ברק תשנ"ז, עמ' ר"ל-רל"ב.
- ^ יפה אליאך, "יום הכיפורים במחנה", הדאר, גיליון ל"ט (שנה 57), ניו-יורק, י"ב תשרי תשל"ט, עמ' 691-692.
- ^ עדות פנחס וינדרבוים, "פארציילטע מאמענטען פון רעליגיעזען לעיבען און לוזדער געטו", ארכיון יד ושם, P-5 / 14א.
- ^ מרק דבורז'צקי, מחנות היהודים באסטוניה, ירושלים תש"ל, עמ' 298.
- ^ הרב חיים אלתר ראטה, ארבעה ספרים נפתחים, פתח דבר.
- ^ פרל בניש, הרוח שגברה על הדרקון, ירושלים תשנ"ד, עמ' 340—341.
- ^ משה פראגר, אלה שלא נכנעו, חלק ב', הוצאת נצח, תשכ"ג. לצפייה בספר.
- ^ טוביה בוז'יקובסקי (מיידיש משה בסוק), בין קירות נופלים, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ד, עמ' 11 ,עמ' 41.
- ^ עדותה של שושנה בהריר, ארכיון יד ושם 1414 / 3.O.
- ^ שרשבסקי בתיה: במחשכי חושך, עמ' 232-2.
- ^ יהושע אייבשיץ, בקרובי אקדש, עמ' 116.
- ^ עדות הרב משה וויס. בתוך: אהרן סורסקי (עורך) ויחזקאל פרנקל, לפיד האש, בני ברק תשנ"ז, עמ' רל"ח
- ^ עדויות הרב משה וויס והרב חיים יהודה מאיר הגר (האדמו"ר מוישאווא בעל ה"זכר חיים"). בתוך: אהרן סורסקי (עורך) ויחזקאל פרנקל, לפיד האש, בני ברק תשנ"ז, עמ' רל"ח-רמ"א
- ^ עדות אהרן פירסט. בתוך: בטאון "צאנז", ניסן תשנ"ז, עמ' 30
- ^ עדות הרב חיים יהודה מאיר הגר (האדמו"ר מוישאווא בעל ה"זכר חיים"). בתוך: אהרן סורסקי (עורך) ויחזקאל פרנקל, לפיד האש, בני ברק תשנ"ז, עמ' רמ"ב
- ^ הרב יהושע משה אהרונסון, עלי מרורות, בני ברק תשנ"ו. עמ' 157. לצפייה בספר..
- ^ משה פרל, התופת והנקמה, תל אביב תשנ"ג 1992, עמ' 87-82.
- ^ יוסף קוטליאנסקי, ספר וולקוביסק עמ' 13-16. לצפייה בספר.
- ^ ארכיון יד ושם 4348/3.0.
- ^ שלמה ריזל, ראיון עם יעקב מאור, אתר בית חב"ד. לצפייה בכתבה.
- ^ יעקב וינברגר: בדרך לאושוויץ, קובץ "זכור" ח', עמ' 111–117 ,תשמ"ז-1987.
- ^ דרורה אייזנר, גלגוליי במחנות העבדות, ירושלים תשמ"ג, עמ' 169-168.
- ^ לקריאה נוספת ראה: בית היתומים של יאנוש קורצ'אק.
- ^ הרב דוד כהנא, יומן גטו לבוב, יד ושם, ירושלים תשמ"ח. עמ' 144.
- ^ חנה איילנברג, התנגדות רוחנית בגטו לודז', עמ' 167-177, קובץ "זכור" ח' תשמ"ז-1987.
- ^ פוריה רוטשילד-סוקל, כתמים כהים בשלג, ירושלים תשמ"ט.
- ^ אברהם תורי, גטו יום יום, עמ' 303-306.
- ^ ד"ר הלל זיידמן, יומן גטו ורשה, ניו יורק תשי"ז, עמ' 182. לצפייה בספר.
- ^ ד"ר הלל זיידמן, יומן גטו ורשה, ניו יורק תשי"ז, עמ' 84-85. לצפייה בספר.
- ^ יעקב מרוקו, שאגת מעונה, בני ברק תשנ"ח, עמ' 68.
- ^ עדותו של לייבל יוד. בתוך: משה פראגר, אלה שלא נכנעו, נצח, תל אביב 1963, חלק ב, עמ' כח.
- ^ רבי יחיאל יעקב וינברג, לפרקים, תשס"ו, עמ' קס"ח.
- ^ רבי יחיאל יעקב וינברג, כרך א, מב, שרידי אש, תשנ"ט, עמ' קט"ז-קי"ז.
- ^ ציטוט מתוך: לאון צ'ארני ושאול מייזליש, קדיש: השפעתו על היהדות, הוצאת מודן תשס"ח, עמ' 103.
- ^ יזכור-בוך, ארגנטינה, 1951.
- ^ טשנסטרוור יידן, בעריכת ד"ר רפאל מאהלר, ניו-יורק, 1947.
- ^ יומנו של חיים אהרן קפלן, מגילת יסורין, הוצאת עם עובד ויד ושם, 1966. 12.8.1940, 12.10.19402. לצפייה בספר. וגם: יומנו של ראובן בן-שם (פלדשווה), ארכיון יד ושם ירושלים, 033/959.
- ^ עדות שרה שטרן-קטן, ארכיון יד ושם, 10235/0.3.
- ^ עדות אליעזר אונגר. בתוך: מרדכי אליאב (היסטוריון עורך), אני מאמין, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ט, עמ' 146.
- ^ יומן ורשה, לונדון 1969, דביר ת"א, עמוד 78.
- ^ בעקבותיהם, המדריך למבקר בטרזין, מנהל חברה ונוער, בית טרזין.
- ^ רות ציפריס, אל מול האבדון, קרן, תל אביב 1995.
- ^ מאשה גרינבאום, תקווה על פי התהום. לצפייה אונליין.
- ^ שרונה שלום, ארבעה ימים. בתוך: ספר הזיכרון של קהילת גרוסוורדיין (Grosswardein), 1984.
- ^ רחל אוירבך, בחוצות ורשה, עמ' 141-147, עם עובד, תשי"ד-1954.
- ^ ספר לאסק, עמ' 541-543. לצפייה בספר.
- ^ יצחק ארד, טרבלינקה, תל אביב תשמ"ג, עמ' 156.
- ^ שרה ביינהורן, עלים שעלו מן האפר, עמ' 161-162.
- ^ מצוטט ממאגר מידע: 'קורות השואה במבואות לספרות הרבנית' בהפקת המרכז לחקר השואה - מכללה ירושלים, מתוך: הרב יהושע גרינוואלד, חסד יהושע, עין דמעה.
- ^ הרב ישראל מאיר לאו, קדיש בפיג'מה, משפחה ח' ניסן תש"פ, עמ' 18.
- ^ עדות גד גולדמן בפרויקט להיסטוריה בע"פ, במרכז לחקר השואה, אוניברסיטת ברוקלין (Oral History Project, The Center for Holocaust Studies, New York). סימול OH 78-10 SuC, RG 439.
- ^ עדות יוסף קליימן במשפט אייכמן.
- ^ תרגום מהספר "פאדליאשע אין אומקום", מאת מ' י' פייגנבוים, מינכן, 1948.
- ^ בראיון לישראל א. גרובייס, עיתון משפחה, כ"ב תמוז תשע"ט, גיליון 1417.
- ^ הרב סיני אדלר, בגיא צלמות – שנת חיים של נער במחנות-ריכוז, ירושלים, תשל"ט, עמ' 33 ,13, 17.
- ^ ספר הזיכרון לקהילת פלונסק - Nowe Miasto, עמ' 454.
- ^ הרב אפרים אשרי, חורבן ליטע, ניו-יורק ומונטריאול, תשי"ב. הדברים, שנאמרו במקור ביידיש, נדפסו בהקדמות לספריו ובספרים נוספים
- ^ מנחת יהודה וירושלים, עמ' רנ"ב.
- ^ ישראל אלפנביין, יראת ה' אוצרו, תשס"ה, עמוד 279. וגם: שבועון כפר חב"ד, גליון 503 וגליון 861.
- ^ קידוש השם, עמ' 252.
- ^ הרמן קרוק, טאָגבוך פון ווילנער געטאָ, יידישער וויסנשאפטלעכער אינסטיטוט (ייווא), ניו יורק תש"ך. עמ' 347.
- ^ שמעון הוברבנד, קידוש השם, הוצאת "זכור", תל אביב, תשכ"ט, עמ' 89, 94–95.
- ^ פעולת צדיק לחיים, חלק ב', ניו יורק תשע"ה.
- ^ ד"ר הלל זיידמן, יומן גטו ורשה, ניו יורק תשי"ז, עמ' 135. לצפייה בספר.
- ^ יומנו של המורה אברהם לוין, 5 ביוני 1942. מתוך: ד"ר יצחק ארד, ישראל גוטמן, אברהם מרגליות; השואה בתיעוד, עמ' 163-164, יד ושם, תשל"ח.
- ^ שני לוחות הברית, ורשא תשכ"ג, דף מד עמוד א, שער האותיות.
- ^ אהרן יהושע קלוגר, הליכות חיים – שבת קודש, נתניה תשס"ט, עמ' רכ"ג.
דבר התורה: בפסוק נכתב "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר". ומקשים רבים, שהיה אמור להיכתב "זאת חוקת הפרה". תירץ האדמו"ר שחבוי כאן רמז – 3 סגולות לזכירת הלימוד: שיחזור על פרקו 101 פעמים, וכמאמר חז"ל "אינו דומה שונה פרקו וכו'"; שיצייר מול עיניו שם הוי"ה בעת הלימוד; ושילמד בפה ובקול. וכך מתבאר הפסוק: זאת – ר"ת זכור אל תשכח – חוקת התורה, אשר צוה - בגימטריא 101, ה' – צייר שם הוי"ה מול עיניך, 'לאמור – למד בפה ובקול ולא במחשבה. - ^ בשיעור חומש ורש"י פרשת שלח תשל"ט, וגם: פרשת ראה תשמ"ד.
- ^ עדויות אליהו יעקב שטיינמץ ואליעזר דירנפלד. בתוך: אהרן סורסקי (עורך) ויחזקאל פרנקל, לפיד האש, בני ברק תשנ"ז. עמ' קפ"א, רכ"א
- ^ עדות אהרן פירסט, בתוך: בטאון "צאנז", ניסן תשנ"ז, עמ' 32.
- ^ ק. חרמץ, קאשמארן, ברזיל תשל"ה, עמ' 224. מצוטט מתוך: אהרן סורסקי (עורך) ויחזקאל פרנקל, לפיד האש, בני ברק תשנ"ז, עמ' רכ"א.
מאמר של ק. חרמץ בבטאון דאס אידיש ווארט, עמ' 13. לצפייה ישירה, באתר היברובוקס. - ^ יוסף פוקסמן, דער אמעריקאנער, 9.8.1957, ניו יורק, ארכיון גנזך קידוש השם ת62-2-3. מתורגם מיידיש. לקריאה אונליין(הקישור אינו פעיל, 22.06.2013).
- ^ אסתר פרבשטין, קול ה' באש - דרשות רבי קולונימוס שפירא, האדמו"ר מפיסצנה, בגטו ורשה. בתוך: קיום ושבר - יהודי פולין לדורותיהם - חלק ב' - חברה, תרבות, לאומיות, עורכים ישראל ברטל וישראל גוטמן, הוצאת מרכז זלמן שזר, 2001, עמ' 143-145.
