גטו ראדום

גטו ראדום
	יהודי בכניסה לגטו ראדום. השלט אוסר על כניסת גרמנים אל הגטו
תאריכים
תאריך הקמה	מרץ 1941
תאריך שחרור	ינואר 1945
אוכלוסייה
צבא משחרר	הצבא האדום
השתייכות האסירים	יהודים
נתונים
	; מפת הגטו הגדול; ; מפת הגטו הקטן

גטו ראדום הוקם בעיר ראדום, אז חלק מן הגנרלגוברנמן שהקימו הנאצים עם כיבוש פולין בספטמבר 1939. הגטו הוקם במרץ 1941 וחוסל ברובו באקציות של אוגוסט 1942. במהלך תקופה זו התגוררו בו בין 30,000 ל-35,000 יהודים. כ-4,000 יהודים נותרו בשטח הגטו הקטן שהפך מאוחר יותר למחנה עבודה ואחר כך למחנה ריכוז. המחנה פורק סופית ביולי 1944.

רקע והקמת הגטו

בדצמבר 1939, בעקבות דרישת הנאצים, הוקם יודנראט בראשות יוסף דיאמנט. ביודנראט היו 24 חברים והוא שימש את כל מחוז ראדום. בתקופה שבין אוקטובר 1939 ויוני 1940 החרימו הגרמנים את הרכוש היהודי, ב-1 ביולי 1940 הועבר כל רכושם של היהודים לידי מנהלת נאמנות גרמנית (Treuhandstelle). בחודש מרץ 1941 הוצאה ההוראה להקמת הגטו ובעיר הוקמו שני גטאות - גדול וקטן. הגטו הגדול הוקם במרכז העיר, במקום בו שכנה השכונה היהודית, ומנה בראשית ימיו בין 25,000 ל-27,000 תושבים. הגטו הקטן הוקם בפרבר גליניצה (Glinice) שבפאתי העיר ומנה בתחילתו כ-5,000 תושבים. ליהודים הוקצבו 10 ימים להעביר את מגוריהם ורכושם לתוך תחומי הגטו. ב-1 באפריל 1940 הוקם כוח שיטור יהודי ובית מעצר בראשותו של יואכים גייגר, שהיה עד כה האחראי בפני הנאצים לשילוחם של יהודים לעבודות כפייה. סגנו היה עורך הדין לאון סיטנר. הגטאות נסגרו ב-7 באפריל וזמן קצר לפני כן חויבו היהודים בענידת טלאי צהוב. הגטו לא היו תחום בחומה (למעט השער הראשי), אולם ברחובות בהם החל הגטו הוקמו בסך הכל 19 שערים ובהם הוצבו שוטרים יהודים ופולנים ונתלו שלטי אזהרה.

תושבי שני הגטאות סבלו מרעב ומחלות וכמה אלפים מתושביהם ניספו עד תחילת הגירושים. הגטו הקטן היה צפוף פחות מהגטו הגדול, שבו ישב גם היודנראט. למרות התנאים הקשים בגטו ראדום, נחשבו התנאים לסבירים, בהשוואה לרוב הגטאות האחרים. עד כדי כך, שיהודים הגיעו לכאן מיישובים אחרים בהמלצת קרוביהם.

על מנת להקל על החיים בגטו ניסה היודנראט כבר בסוף מרץ להקים בית-ספר יסודי בגטו עבור כ-2,000 ילדים אולם נתקל בהתנגדות הגרמנים. לימודים ופעילויות אחרות לילדים נערכו על כן על באופן בלתי-רשמי ובלתי ממוסד. ביוני 1941 התבקש היודנראט להכין רשימה של כל דרי הגטו בחלוקה לגיל, מין ומקצוע. קבוצת מהנדסים, טכנאים ובעלי מקצוע יזמו בנובמבר 1941 פתיחת קורסים מקצועיים במכניקה, נגרות ומקצועות נוספים בגטו הקטן. מטרת הקורסים הייתה להעסיק צעירים בתוך הגטו ולמנוע בכך את שילוחם לעבודות כפייה שונות. בית החולים היהודי בראשותו של ד"ר קליינברגר עבר על ציודו לתוך הגטו עם הקמתו. כמו כן, פעל בגטו הקטן בית חולים נוסף. בית האבות הנוצרי ובית החולים למחלות נפש שכנו בתוך תחומי הגטו ואילו בית האבות ובית היתומים היהודיים נותרו מחוץ לגטו.

באקציה הראשונה בפברואר 1942 נשלחו כ-40 פעילי תנועות שמאל לשעבר למחנה השמדה. ב-28 באפריל התחולל "יום רביעי הארור". ביום זה הגיעו אנשי אס אס לגטו והוציאו מבתיהם, לפי רשימות שהיו בידיהם, פעילי בונד, קומוניסטים לשעבר ו-20 שוטרים. בנוסף נעצרו גם ראש היודנראט דיאמנט, שלושה מעוזריו הבכירים ומפקד המשטרה גייגר. חלק מן העצורים נורו בפתח ביתם והשאר נלקחו למאסר. משם נשלחו כולם לאושוויץ. באקציה זו פורק למעשה היודנראט. כוונת הנאצים הייתה למנוע ארגון התנגדות אפשרית לגירוש בקנה מידה גדול יותר. בעקבות אקציה זו רבו השמועות בגטו על גירוש כללי קרוב ועקב כך עלה הביקוש לאישורי עבודה מחוץ לגטו, שנחשבו מעין "תעודת ביטוח" כנגד גירוש. במאי נדרש היודנראט להכין מפות מפורטות של כל גטו על רחובותיו, הכבלו על הבתים, מיקום העסקים ובתי המלאכה ופרטים נוספים. כמו כן דרשו הנאצים לשלוח פועלים על מנת לפנות את מבני החברה לעיבוד עור "קורונה" מציודם ולהכינם לשימוש כמבני אחסון. בתחילת הקיץ אותה שנה שלח אודילו גלובוצניק את קצין האס אס אוברשטורמבאנפיהרר וילהלם בלום (Wilhelm Blum) לגטו והטיל עליו את התכנון הביצוע של גירוש יושביו להשמדה.

הגירושים הגדולים

ב-4 באוגוסט 1942 בשעות הערב נקראו השוטרים היהודים למטה המשטרה ונדרשו להכין את כל הגברים בגטו הקטן למשלוח למחנות עבודה. בהמשך הערב הוקף הגטו הקטן בכוחות גרמנים ואוקראינים בפיקודו של קצין האס אס אונרשטורמפיהרר פרנץ שיפרס (Franz Schipers) ובחצות החלה אקציית חיסול הגטו, כאשר כל התושבים הוצאו מבתיהם על ידי השוטרים היהודים לצורך בדיקת אישורי עבודה. בעלי אישורי עבודה תקפים, כ-1,000 יהודים, רוכזו ברחוב אחד והועברו אחר כך לגטו הגדול. כל האחרים, כ-4,000 רוכזו ברחוב אחר ונשלחו על ידי השוטרים ואנשי אס אס לתחנת הרכבת. בשלב זה נורו כ-60 איש. על המבצע פיקחו בנוסף לשיפרס גם קציני האס אס וילהלם בלום (Wilhelm Blum), פאול פויכט (PaulFeucht) ופאול פוקס (Paul Fuchs). על מנת למלא את מכסת המשלוח שנקבעה מראש הורה פאול פויכט להוציא מן הגטו הגדול 2,000 יהודים נוספים, שהוצאו משם בברוטליות תוך כדי מעשי רצח. הם צורפו ל-4,000 היהודים שהוצאו מהגטו הקטן וכולם נשלחו ב-5 באוגוסט ברכבת בקר בת 60 קרונות למחנה ההשמדה טרבלינקה. אלה שניסו להמלט נורו אף הם ורק מעטים הצליחו להמלט או להסתתר. לאחר שהגטו הקטן רוקן מתושביו הורה האופשטורמפיהרר פויכט על השוטרים היהודים לאסוף את כל גופות הנרצחים. הגופות הועמסו על עגלות, הועברו לגטו הגדול והוחזרו לבסוף לגטו הקטן, שם נקברו בקברי אחים על ידי כ-100 עובדי כפייה ליד מפעל "לנץ". לאחר שסיימו את קבירת הנרצחים חויבו העובדים לאסוף את הרכוש היהודי מן הבתים ולהביאו למחסנים בשטח מפעל "קורונה". בעקבות האקציה בגטו הקטן פשטה פאניקה בקרב יושבי הגטו הגדול. היו שניסו להסתתר מחוץ לגטו, בצד הפולני של העיר. רבים החלו להכין לעצמם מקום מסתור בתחומי הגטו וחלק אף ניסו להבריח ילדים לכפריים פולנים בכפרים סמוכים.

האקציה בגטו הגדול החל 11 ימים לאחר מכן, ביום א', 15 באוגוסט, במתכונת דומה. בבוקר נכנסו לגטו יחידות צבא גרמני שתלו תאורה חזקה במקומות מרכזיים בגטו. מנהל בית החולים היהודי כינס את הצוות והודיע להם על הגירוש הקרב וביקש לשמור על סודיות מוחלטת. לאחר חצות, שערי הגטו נסגרו ויחידת שוטרים מלווה בכוחות עזר אוקראינים נכנסה לגטו הגדול והחלה לפנות את תושביו מבתיהם. היהודים התבקשו לקחת מזוודה לא גדולה לאדם, כסף, חפצי ערך ומזון לשלושה ימים. בית החולים פונה כאשר הפצועים קל נשלחו לתחנת הרכבת ואילו החולים המרותקים למיטתם, כ-60 במספר, רוכזו בכניסה לבית החולים. מאוחר יותר הועברו לשטח מפעל לנץ. קצין האס אס פויכט ציווה על השוטרים היהודים לרכז את תושבי הגטו בכיכר העיר הישנה. שם נערכה סלקציה - המיועדים לגירוש נשלחו סמוך לבניין המשטרה היהודית ואילו בעלי אישורי עבודה נשלחו סמוך לכניסה לבית החולים. בעלי האישורים עברו סלקציה נוספת על ידי האס אס. לבסוף הועברו בסביבות אחת בלילה 1,800 יהודים בעלי אישור עבודה לשטח מפעל עיבוד העור גלקה (Gelka). לאחר מכן החלו הנאצים והשוטרים היהודים בחיפוש מבית לבית אחר יהודים. כל מי שהתגלה נורה במקום. בבוקר 17 באוגוסט נשלחו בעלי אישור עבודה למגורים ברחוב שווארליקובסקה (Szwarlikowska), בתחומי הגטו הגדול, והמיועדים לגירוש, כ-20,000 מתושבי הגטו, לתחנת הרכבת. משם יצאו בשלושה משלוחים למחנה ההשמדה בטרבלינקה.

הנאצים לקחו קבוצת יהודים ודרשו מהם לכרות קברי אחים בשטח מפעל לנץ. בפתח קברי האחים נורו החולים מבית החולים היהודי ושם גם נקברו כ-400 יהודים שנורו במהלך האקציה.

כ-200 עובדים גויסו לצורך איסוף הרכוש היהודי מן הבתים וממקום הריכוז בעיר. חלק מן הרכוש נמכר וחלקו חולק חינם לפולנים תושבי ראדום. הרכוש יקר-הערך רוכז במחסני מפעל "קורונה" ומוין בידי נשים. גם רכושם של היהודים המגורשים ממחוז ראדום הובא למפעל "קורונה".

מחנה הכפייה בראדום

עם תום הגירושים נותרו בגטו הקטן כ-2,000 עובדים ובני משפחותיהם, כ-300 שוטרים ובני משפחותיהם ו-3 חברי יודנראט - לודוויג פסמן, ד"ר נחום סנדרוביץ' וד"ר ציבנר. כמה מאות יהודים נוספים, שהצליחו לחמוק מן האקציות, חזרו בסתר לשטח הגטו. בסך הכל שכנו בגטו כ-4,000 יהודים. לראשות היודנראט מונה ד"ר לודוויג פסמן, שנשאר בתפקידו עד ינואר 1943 עת גורש גם הוא לאושוויץ. זמן קצר לאחר האקציות נחקרו ד"ר ציבנר ואשתו על ידי הגסטפו בחשד שהבריחו את ילדיהם למשפחות פולניות. עקב כך התאבדו בני הזוג. מקום העבודה העיקרי של יושבי המחנה היה בית החרושת לנשק ותחמושת ויטבורניה (Wytwornia) שבו עבדו כ-1,000 יהודים במשמרות בנות 12 שעות. בנוסף הועסקו היהודים גם בכמה מוסכים לרכב וציוד של האס אס. בתוך המחנה פעלו נגריה, סנדלריה ומתפרה שעסקו בעיקר בשיפוץ ותיקון רכושם של מגורשי הגטו. האחראים במפעל הנשק והשומרים שם, ביניהם מנהל המפעל פרנץ ינקו, ראש המחלקה רוברט מילר ואחרים, בעיקר אוטו פרקוניג, התעללו בעובדים בדרך קבע. השפלות, מכות ופגיעה בנשים היו מעשים שבשגרה. בתוך המחנה היו אנשי האס אס מתעללים באסירים ורוצחים בהם באופן אקראי.

בבוקר 3 בדצמבר נכנסה לגטו הקטן יחידת שומרים אוקראינים מלווה באנשי אס אס. תושבי הגטו נדרשו להתייצב בקבוצות בנות 5 אנשים לצורך עריכת מפקד ובדיקת אישורי עבודה. לאחר המפקד נשלחו כ-800 יהודים ברגל לעבודות כפייה בעיירה שידלוביץ שבקרבת העיר קיילצה, מרחק של כ-30 קילומטרים מראדום. השומרים האוקראינים ששמרו על הקבוצה התעללו ביהודים בדרך ואף הרגו כמה מהם.

אקציית פלשתינה

בדצמבר 1942 נפוצה השמועה שהנאצים מעוניינים לשלוח את כל יהודי המחנה לארץ ישראל במסגרת חילופי שבויים עם הבריטים (במהלך המלחמה אכן נערכו חילופים מסוג זה עם טמפלרים מארץ ישראל). זמן קצר לאחר מכן התבקשו המעוניינים לעלות לארץ ישראל להרשם ביודנראט. כחצי מיושבי המחנה עשו כן. ב-13 בינואר 1943 הוקף המחנה ברחוב שווארליקובסקה באנשי אס אס שהפרידו את יושביו ל-2 קבוצות: ה"עולים" והאחרים. בסופו של דבר, החליטו הנאצים להשאיר את אלו שרצו לעלות בגטו ואילו כ-1,600 האחרים נשלחו להשמדה בטרבלינקה.

במאי 1943 נשלחה קבוצת יהודים ובה ראשי ופקידי היודנראט למחנה עבודה בקרבת העיירה וולנוב ולראשות היודנראט התמנה ראש המשטרה היהודית לאון סיטנר. לאחר מכן הפך הגטו למחנה לעובדי כפייה תחת ניהול האס אס, בפיקודו של קצין האס אס פרנץ שיפרס. כל העובדים נרשמו מחדש וקיבלו מספרי עובד שנרשמו בתעודות הזיהוי שלהם. באותה עת הגיעו למחנה כמאה יהודים ממיידנק ואלה נשלחו כבר ביולי לאושוויץ.

בתחילת נובמבר 1943 הודיעו הגרמנים על מבצע "הומניטרי" שבו עתידים היו היהודים בגטו לעבור לאתר זמני ברחוב שקולנה. ב-8 בנובמבר נערכה האקציה בנוכחותו של סגן ראש האס אס בראדום אוברשטורמבאנפיהרר וילהלם בלום. במהלכה צעדו כל יושבי הגטו, בלא ליווי שומרים לפאתי העיר, למחנה שהוקם ברחוב שקולנה. כאשר הגיעו לאתר החדש, התיר אוברשטורמבאנפיהרר בלום לזקנים, לחולים ולנשים על ילדיהם להיכנס לצריפים ולנוח שם. תקוותם של אלה לעתיד טוב יותר, שהתבססה על יחסו הדואג של בלום לחלשים, נתבדתה עד מהרה, כאשר שלח את כל יושבי הצריפים (כמאה זקנים, נשים, וילדים) למבנה סמוך, שם נורו כולם למוות. הגברים המתינו כולם מחוץ לצריפים ותוך זמן הגיעו אנשי אס אס ברכבים ולקחו את החזקים שבהם לעבודה במתקנים לייצור גז בשני יישובים סמוכים. בכך בא הקץ על מחנה הכפייה.

מחנה הריכוז שקולנה

המחנה כלל 20 צריפים, הוקף בגדרות תיל ומגדלי שמירה וחולק למגורי גברים ונשים. השמירה על המחנה הוטלה על האס אס. יהודי בשם יחיאל פרידמן מונה כנציג היהודים. מפקד המחנה מטעם האס אס נקרא הקר (Haker). בסך הכל התגוררו במחנה כ-2,450 גברים וכ-400 נשים, רובם הגיעו מגטו ראדום ומיעוטם מן הגטאות שחוסלו בקיילצה ובטומאשוב וממחנה החוץ בליז'ין (Bliżyn). האס אס השאיל את אסירי המחנה לחברות שונות בעיר עבור תשלום.

בינואר 1944 הועבר המחנה מידי האס אס המקומי לידי "המשרד הראשי למשק ולמנהל" של האס אס (WVHA) שישב בברלין. מחלקה זו הפכה את המחנה למחנה-חוץ של מיידנק. למחנה מונה מפקד חדש - אוברשטורמפיהרר פרידריך וילהלם סיגמן (Siegmann) שהביא עמו מלובלין גם צוותי מנהלה ושמירה חדשים. תנאי המחיה במחנה לא השתפרו עקב שינוי זה. במרץ אותה שנה נמנו במחנה 2,200 אסירים ואילו ב-22 ביולי 2,900.

עקב התקדמות הצבא האדום מכיוון מערב והתקרבות החזית החליט האס אס ביולי 1944 על חיסול מחנה שקולנה ומחנה החוץ שלו קוליובה 18 (Kolejowa). בימים 26-29 ביולי נשלחו בין 2,500 ל-3,000 אסירי המחנה לצעדת מוות בת שלושה ימים לכיוון טומאשוב מאזובייצקי, מרחק של כ-100 קילומטרים. רבים מן האסירים נורו בדרך על ידי מלווי האס אס. מטומאשוב הועברו הנותרים, כ-200 יהודים, ברכבת לאושוויץ. באושוויץ נשארו הנשים והילדים, שנשלחו לעבודות שונות ואילו הגברים המשיכו ברכבת למחנה ויזנגרונד (KZ Wiesengrund), מחנה-חוץ של נאצוויילר-שטרוטהוף, סמוך לעיירה פייהינגן (Vaihingen), בקרבת שטוטגרט. קבוצה קטנה של יהודים נותרה בראדום לצורך פירוק מפעל התחמושת. אלה שוחררו על ידי הצבא האדום, כשזה כבש את העיר בינואר 1945.