ויקטור פראנקל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ויקטור פרנקל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ויקטור פראנקל
קובץ:Viktor Frankl.jpg
לידה 26 במרץ 1905
האימפריה האוסטרו-הונגריתהאימפריה האוסטרו-הונגרית וינה
פטירה 2 בספטמבר 1997 (בגיל 92)
אוסטריהאוסטריה וינה
מדינה אוסטריה
מקום מגורים אוסטריהאוסטריה אוסטריה
ידוע בשל לוגותרפיה

ויקטור אמיל פראנקל (בגרמנית: Viktor Emil Frankl;‏ 26 במרץ 1905 – 2 בספטמבר 1997) היה רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי, הנחשבת לאסכולה הווינאית השלישית בפסיכותרפיה (אחרי הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד והפסיכולוגיה האינדיבידואלית של אלפרד אדלר).

בספרו הנודע, בכותרו העברי "האדם מחפש משמעות", (שפורסם לראשונה ב-1946, ונמכר בלמעלה מתשעה מיליון עותקים) תיעד פראנקל את חוויותיו כאסיר במחנה ריכוז נאצי, ותיאר את גישתו הפסיכותרפית למציאת משמעות החיים. פראנקל, שנמנה עם אסכולת הפסיכולוגיה ההומניסטית, נחשב לפורץ הדרך לשימוש באקזיסטנציאליזם כאמצעי בפסיכותרפיה.

קורות חייו

ויקטור פראנקל נולד בשנת 1905 בווינה להוריו אלזה וגבריאל, שניהם יהודים. השלים את לימודי הרפואה וקיבל תואר דוקטור לרפואה בשנת 1930. בשנת 1924 נתפרסם מאמרו הראשון, בעידודו של פרויד. כיהן כפרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וינה. בין השנים 1940–1942 כיהן כמנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים של רוטשילד. נישא בשנת 1941 לטילי גרוסר, שנספתה בשואה. במהלך מלחמת העולם השנייה שהה במחנה ההשמדה אושוויץ, בדכאו, ובעוד מחנות ריכוז, למשך שלוש שנים. לאחר השואה השלים תואר דוקטור בפילוסופיה (1949). בין השנים 1946–1970 ניהל את המרפאה הנוירולוגית בווינה.

כיהן כמרצה אורח באוניברסיטאות הרווארד, פיטסבורג, סן דייגו ודאלאס. האוניברסיטה האמריקנית הבינלאומית בקליפורניה הקימה קתדרה מיוחדת ללימודי לוגותרפיה, שיטה פסיכותרפית שאותה הגה פראנקל.

הוא נישא בשנית לאלינור קתרינה שווינדט בשנת 1947, ולזוג נולדה בת בשם גבריאלה (לימים פסיכולוגית ילדים). בחייו חיבר 32 ספרים, שפורסמו ב-32 שפות (לעברית תורגמו 5 מספריו), והספיק להרצות ב-209 אוניברסיטאות בכל חמש היבשות.

פראנקל קיבל 29 תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם. היה חבר כבוד באגודת המדעים האוסטרית, ובעל תג מדריך טיפוס הרים במועדון אלפיני. שלושה נתיבי טיפוס קרויים על שמו. ב-1975 קיבל אזרחות כבוד של עיר הולדתו וינה שבה נפטר ב-1997.

חוויותיו בתקופת השואה

בתקופת השואה, אף שפראנקל יכול היה לעזוב את וינה ולהגר לארצות הברית לאחר שקיבל אשרת כניסה אליה, הוא בחר להישאר שם ולגונן על הוריו, בתוקף תפקידו כראש המחלקה לנוירולוגיה בבית החולים היהודי. בספרו "השאיפה למשמעות"[1] הוא מספר שלאחר היסוסים רבים מה שחיזק אותו לקבל את ההחלטה הקשה לא להותיר את הוריו מאחוריו, היה שבר שיש של עשרת הדיברות, שאביו מצא בבוקר בו קיבל את אשרת הכניסה, במקומו של בית הכנסת שנשרף, שבו חרוטה האות המסמלת את הדיבר של כיבוד הורים.

מאוחר יותר נשלח פראנקל על ידי הנאצים, לגטו טרזיינשטט ואחר כך למחנה ההשמדה אושוויץ. בטרזיינשטט הוא עבד כרופא כללי במרפאה, עד שהבחינו בכישוריו בפסיכותרפיה והוא התבקש להקים יחידה מיוחדת, על מנת לעזור למגיעים חדשים להתגבר על ההלם הראשוני. מאוחר יותר הקים יחידה כדי למנוע מקרי התאבדות בקרב האסירים. אך ברוב זמנו במחנה הריכוז הוא היה אסיר מן השורה, ומילא תפקידים פיזיים כמו חפירות והנחת מסילות לפסי רכבת[2].

פראנקל שרד את השואה, אך כמעט כל משפחתו, פרט לאחותו, הושמדה. סבלו במחנות הריכוז וההשמדה העצים את תפיסתו המוקדמת שהתפתחה כבר בגיל הנעורים, כי כל אחד זקוק ליעד מרכזי בחיים, מציאת משמעות לחייו, כדי להתגבר על טראומות ומצבים קשים. בספרו המפורסם ביותר "האדם מחפש משמעות" מספר פראנקל כי כדי לשמור על שפיותו האישית בתנאים הקשים, היה צועד לעיתים מחוץ למרפאתו ונותן הרצאה לקהל דמיוני על "החוויות הפסיכותרפיות במחנות ריכוז". כדי להמחיש שהמתיחות שבין שאיפה להגשמה חיובית, סיפר כי מה שהחזיק אותו בחיים במחנה הריכוז ועזר לו להתגבר אף על מחלת הטיפוס, היה הרצון העז לשחזר ולפרסם כתב יד של ספרו "הרופא והנפש: מבוא ללוגותרפיה" שאבד באושוויץ[3]. לטענתו בני האדם הם חופשיים בבסיסם, ועל אף שהנאצים יכלו לשלוט בגופו, הם לא יכלו לשלוט בנפשו, שאת החופש שלה לא יכלו לשלול ממנו.

לטענה כאילו הוא שוגה בהערכת יתר של האדם ענה, כי הוא יודע שבני אדם הומניים הם מיעוט בעולם, וקריאתו עומדת כאתגר להצטרף למיעוט נעלה זה. הוא מעדיף לדבר על פוטנציאל האנושי במיטבו, שאם לא כן תהיה סכנה שהאדם יסחף לפוטנציאל האנושי במרעו[4]. עוד סבר, כי העובדה שהלוגותרפיה מדגישה את הממד הנאולוגי (=הרוחני) ואת יחידותו וההומניות של האדם, אין בה לסתור שבממדים הפסיכולוגיים והביולוגיים האדם עדיין בגדר חיה[5]. הוא התריע כי לעומת הסיכון כביכול של הפרזה בערכו של האדם, הרבה יותר מסוכן להפחית בערכו של האדם, שכן דבר היכול להביא לידי השחתה של בני הנוער[6]. אף באימי השואה ראה ביטוי לרוח האדם וליכולת חירותו האנושית, וכתב "האדם הוא זה שהמציא את תאי הגזים, אך הוא גם זה שנכנס אליהם קוממיות, ותפילת 'שמע ישראל' על שפתיו". בניגוד לפרויד שטען כי תחת לחץ כבד כמו הרעבה ההבדלים האישיותיים והרוחניים שבין בני אדם יטושטשו, הוא אמר כי בשואה במצבים הקשים ביותר, היו שנעשו חזירים ולעומתם היו שנעשו קדושים.

הוא התנגד להטיל אשמה קולקטיבית על הגרמנים, וטען שהוא מאמין רק באשמה אישית, ושהקולקטיביות היא בכלל תפיסה נאציונאל-סוציאליסטית: הגרמנים התייחסו ליהודים כאל קולקטיב של תת-אדם. הוא גם לא התייחס בחומרה לרוב הדומם שצפה בשואה בשקט, וטען שהצטרפות למחתרת היא מעשה גבורה, אבל גבורה היא לא דבר שנתבע מכל אדם.

הלוגותרפיה

שער ספרו של פראנקל על הפסיכותרפיה המיועד לרופאים - 1949
ערך מורחב – לוגותרפיה

התייחסותו לפרויד הייתה כאל גאון שגילה לנו על הנפש האנושית יותר מכל אחד אחר ועם זאת ביקר אותו על כך שהעדיף להתעסק באופן אובססיבי ברבדיה הנמוכים של הנפש והזניח את הרובדים העליונים, דבר שהוא בא לתקן באמצעות שיטתו: ראיית יכולת ההתעלות שבאדם, חיפוש המשמעות המתמיד שלו, יכולתו לאהוב, ושאיפתו להגשמה עצמית. כפסיכולוג אקזיסטנציאליסטי ביקר את התפיסה המכניסטית של נפש האדם, שרואה את האדם כאוטומט של מנגנונים נפשיים, כך ש"האני" אינו אדון בביתו שלו.

על פי תפיסתו של פראנקל, הדחף העמוק ביותר של האדם, או יותר נכון הרצון העמוק ביותר, הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא, והבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. פראנקל טוען שהאדם המודרני שיש בידו את האמצעים, אך איבד את התכלית, סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. תחושה שבאה לידי ביטוי לפי פראנקל במשולש של דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות. על פי פראנקל ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו, וימצא משמעות לחייו בדבר שמחוצה לו, אליו יוכל להתכוון, ושלקראתו יוכל לחתור, ובו יוכל לשכוח את עצמו, הדבר יגלה את הווייתו האנושית האמתית, ורוב הנוירוזות והבעיות שליוו אותו יפתרו.

פראנקל ראה את התסכול של חוסר המשמעות כנאורוזה של העידן החדש שיצרו תירבותו של האדם ושקיעת המסורות והדת. אחד המשפטים המרכזיים בהגותו של פראנקל היה משפט של ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה - יוכל לשאת כמעט כל איך"[7]. משפט זה קשור לגישה האקזיסטנציאליסטית: לפיה רק מי שיש לו משמעות ומטרה בחייו יצליח להתמודד עם הקשיים. אדם חסר מטרה, שחייו נעדרים משמעות, שאינו רואה את "אחריותו" על הנעשה במציאות הכוללת, יכול בנקל להגיע למצבי ייאוש ולמציאת חוסר טעם בחיים. פראנקל אף ראה קשר הדוק בין מצבו הנפשי של האדם לבין מצבו הפיזיולוגי והחסינות הגופנית. הוא תיאר כי במחנה הריכוז גדלה מאד התמותה בין חג המולד לראש השנה הנוצרית, והסיבה לדעתו של הרופא הראשי של המחנה הייתה, שרוב האסירים השתעשעו בתקווה כי יחזרו הביתה בחג המולד, וכאשר האכזבה תקפה עליהם, המערכת החיסונית שלהם נחלשה, באופן שהמחלות תקפו אותם עד מוות[8]. בהתאם להגותו, שבה האחריות היא היבטה החיובי של החירות, הציע פראנקל כי כנגד פסל החירות בניו יורק יש לבנות פסל נגדי, "פסל האחריות" בחוף המערבי של ארצות הברית[9].

יחסו לדת ואמונה

בספרו 'הא-ל הלא מודע' טוען פראנקל כי בכל אדם ישנה דתיות חבויה, לא מודעת, הקשורה למצפון האנושי המבקשת לפרוץ החוצה. בהקשר של הלא-מודע, הוא טען כי בנוסף לדחפים ויצרים יש בו גם תכנים רוחניים[10]. אחת ממטרות הפסיכואנליטיקאי, לשיטתו, היא להוציא עניינים אלו מן ה"לא-מודע" אל ה"מודע" של המטופל.

בניגוד לפרויד שראה בדת "נוירוזה קולקטיבית", יחסו לאמונה באלקים היה חיובי. אף שפראנקל התחמק משאלה זו כאשר נשאל, וטען שאמונתו האישית לא רלוונטית לשיטה הטיפולית שלו, שאמורה להיות מדעית ונייטרלית ופונה לכל אדם למאמין כלאתאיסט, ניכר בכמה מקומות שהוא רואה באמונה את המשמעות העמוקה ביותר שהאדם יכול להגיע אליה או בלשונו על-משמעות[11].

באופן אישי נהג פראנקל להניח תפילין כל יום עד לפטירתו. הוא ואלינור, אשתו השנייה שהייתה נוצרייה, כיבדו זה את אמונתו של זו, ונהגו לבקר הן בבית כנסת והן בכנסייה.

ספריו שתורגמו לעברית

  • מבוא ללוגותיראפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המות אל האכסיסטנציאליזם, (תרגום: חיים איזק), תל אביב: דביר, 1970.
  • הזעקה הלא נשמעת למשמעות: הפסיכותרפיה וההומניזם (תרגם: חיים איזק), ירושלים: הוצאת דביר, תשמ"ב-1982.
  • השאיפה למשמעות (תרגום: שאול ברוידא), ירושלים: הוצאת דביר, 1985.
  • הא-ל הלא מודע: פסיכותרפיה ודת (תרגום: שמעון לוי), ירושלים: הוצאת דביר, תשמ"ה-1985.
  • הרופא והנפש: יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית (תרגום ועריכה מדעית: דוד גוטמן), אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, תש"ע-2010.
  • זיכרונות: מה שלא נכלל בספריי, חיפה: דוד גוטמן, 2015 (תרגום: דוד גוטמן).

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ויקטור פראנקל
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ויקטור פראנקל

הערות שוליים

  1. ^ עמ' 72.
  2. ^ האדם מחפש משמעות, עמ' 18.
  3. ^ האדם מחפש משמעות, עמ' 127.
  4. ^ הזעקה הבלתי נשמעת למשמעות, עמ' 30.
  5. ^ שם, עמ' 20.
  6. ^ שם, עמ' 31.
  7. ^ אדם מחפש משמעות, עמ' 97.
  8. ^ שם, עמ' 97.
  9. ^ הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 70.
  10. ^ הא-ל הלא מודע, פרק ב: "הלא מודע הרוחני".
  11. ^ "הלוגותרפיה רשאית לעסוק לא רק בשאיפה למשמעות, אלא גם בשאיפה למשמעות מוחלטת, לעל-משמעות, כפי שאני מכנה אותה. והרי האמונה הדתית היא בסופו של דבר, אמונה ואמון בעל-משמעות".האל הלא מודע, עמ' 88.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23061261ויקטור פראנקל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ויקטור_פראנקל&oldid=2071834"