הרוח שגברה על הדרקון
| שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: לא הייתה אפשרות לשמור את התמונה הממוזערת אל יעדה | |
| שער הספר | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | פרל בניש |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה | אוטוביוגרפיה |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה | 1991 |
| קישורים חיצוניים | |
| הספרייה הלאומית | 001302185 |
הרוח שגברה על הדרקון הוא ספר מאת הסופרת פרל בניש, שיצא לאור בניו יורק ב-1991 בהוצאת פלדהיים. ב-1993 תורגם לעברית, והוא אחד מרבי-המכר של ההוצאה. הוא מהספרים הראשוניים באוטוביוגרפיות על השואה שנכתבו במגזר החרדי[1].
הספר
מחברת הספר היא בוגרת רשת בתי הספר "בית יעקב". בספר היא מתארת את היווסדות הרשת ואת חייה במחיצת מורתה שרה שנירר. בנוסף מתוארת התמודדותן של התלמידות בקרקוב, פולין, במהלך השואה, השתתפותן במעשי צדקה וחסד, והתמיכה שלהן זו בזו ובפליטי השואה. הסופרת מתארת את החוסן שהן שואבות מחינוכן ברוח היהדות, ומתוארים סיפורי גבורה של נשיאה בעול ושותפות בתנאים הקשים של השואה.
בחלק נכבד מהספר מתארת המחברת את התמודדותה במחנות, ואת היווצרותה של קבוצה של עשר בנות ששמרו זו על זו וראו בעצמן משפחה. הן היו ידועות במחנה בשם ה"צנרשאפט" (בעברית ה"עשיריה")[2]. עשר הבנות היו בגילאים 16–24, ולרובן הייתה היכרות מוקדמת זו עם זו. תשע מהן היו חרדיות, תלמידותיה של שרה שנירר. הספר מרחיב על מנהיגות העשירייה - רבקה אנגלרד (הופמן) ואחותה לובה אנגלרד (לינדנבאום), רבקה הורוביץ ורחל שנצר, הבוגרות מבין הבנות ששימשו כמורות במקומות שונים עוד לפני פרוץ המלחמה, והיו בעלות השכלה רחבה וכריזמה[3]. העשירית הייתה רגה לאוב, בעלת רקע חילוני, אלמנה ואם לילד כבן חמש שהסתתר במחנה, התשע "אימצו" אותה ועזרו לה להחביא את בנה ותמכו בה לאחר שנתפס ונרצח. בניש מספרת כי מספר פעמים היא נשלחה בסלקציות לצד השמאלי שהוביל למוות, וחברתה רבקה הורביץ משכה אותה שוב ושוב לתחילת התור. הבנות, שחלקן עבדו במטבחים, גנבו מעת לעת אוכל אותו חילקו בין כל בנות הבלוק, לפני פסח הן הגניבו קמח מהמטבחים ואפו מצות, ואת חלקן הצליחו להבריח למחנה הגברים שבו שהו רבנים. עשר הבנות תמכו זו בזו לאורך שנות המלחמה, בשלושה מחנות השמדה - פלאשוב, אושוויץ וברגן-בלזן. הן עשו מאמצים כבירים להישאר ביחד, למרות הזדמנויות שנקרו בפני אחדות מבנות הקבוצה להציל את עצמן, כל עשר בנות החבורה הצליחו להישאר בחיים עד לשחרור ברגן-בלזן, לאחר השחרור מתה אחת מהעשירייה, אסתר קופרברג, מטיפוס.
היא מתארת גם את מורתה הצעירה צילה אורליאן (בעתיד הרבנית צילה סורוצקין) שהייתה סלע איתן במחנה, ונודעה באומץ ובתעוזה שלה וזכתה להערכה אפילו מהשובים הגרמניים.
בסוף פרקים מובא בספר כמין הערת שוליים, המצוין "בשולי הדברים" ובו היא כותבת על קורותיהם של המובאים בפרק לאחר המלחמה.
שם הספר
שם הספר מתייחס לאגדה מעברה של העיר קרקוב, על דרקון, שהוא מפלצת יורקת אש שהתגוררה במקום. הסופרת מתארת בספרה כיצד רוח התורה והגאווה היהודית גוברת על ה"מפלצת".
בראש הספר ישנו מכתב תודה על הספר מהרבנית מגור, ציפורה אלתר. את המבוא לספר כתבה ד"ר יהודית רוזנבאום (גרינפלד) ממורותיה של בניש, מורה צעירה שעברה מפרנקפורט וניהלה את סמינר הקיץ הראשון של בית יעקב בהרי הקרפטים, בשנות ה-30 עברה ללונדון וניהלה את התיכון היהודי הראשון בו[4].[5]
קישורים חיצוניים
- הרוח שגברה על הדרקון, באתר "האישה היהודיה בשואה"
- בנות גיבורות בשואה, באתר "דעת"
הערות שוליים
- ^ תמר רותם, אבל הגיבור לא יכול לאבד את אמונתו, באתר הארץ, 14 בינואר 2006
- ^ יהודית תידור באומל-שוורץ, רוחקה ושתי הרבקות: מנהיגות קבוצת ה"צנרשאפט" בפלשוב, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
- ^ לאחר השואה שלוש המנהיגות הללו הקימו מוסדות, והיו מחלוצות מוסדות החינוך החרדי שלאחר השואה.
- ^ חיברה את הספר גלות באפרים ירוקים, אתר זכור.
- ^ ראו עליה כאן.
31463605הרוח שגברה על הדרקון