רחל אוירבך

רחל אייגה אוירבך (גם: אוארבך; ביידיש: אויערבאך; 18 בדצמבר 1903, לאנוביץ, פודוליה – 31 במאי 1976, תל אביב) הייתה עיתונאית, סופרת, מסאית והיסטוריונית יידית ועסקנית ציבור יהודייה-פולנייה. התפרסמה בין היתר במאמציה לאסוף ולפרסם עדויות על השואה. מפעילי ארכיון "עונג שבת" של עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה. היא עלתה לישראל בשנת 1950. הייתה בין הניצולים היחידים שהיו שותפים להקמת יד ושם, שם עבדה כמנהלת מחלקת גביית עדויות.

קורות חיים

שנותיה המוקדמות

רחל אוירבך נולדה ב-1903 בעיירה הקטנה לאנוביץ (לאנובצי, כיום לאניבצי באוקראינה העצמאית) שבחבל פודוליה, בדרום-מערב רוסיה (אוקראינה), כבת לחנינא אוירבך ומניה לבית קימלמן. הוריה ואחיה היחיד, אשר זליג, נפטרו לפני מלחמת העולם השנייה. עוד בילדותה הוקסמה משפת היידיש ומהפולקלור היהודי השופע בשפה זו. אוירבך התחנכה במוסדות חינוך פולניים: אחרי שסיימה את הגימנסיה ע"ש אדם מיצקייביץ' בלבוב, עברה ללמוד פסיכולוגיה ואחר כך פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת יאן קז'ימייז' באותה עיר. באותה תקופה יצרה קשרים עם הסופרים דבורה פוגל וברונו שולץ. הייתה פעילה בחוגים הציוניים והתמסרה לעבודה וכתיבה עיתונאית. את מאמריה הראשונים פרסמה ב-1925 ביומון היהודי בשפה הפולנית לענייני תרבות ופוליטיקה, שהופיע בלבוב: "כְווילה" (Chwila). עד 1930 ערכה וכתבה ביומון היידי "נייער מורגן", וכן ערכה את המדור לספרות בשבועון "פאָלק און ציון" של פועלי ציון (1930-1929).

ואולם, גולת הכותרת של פעילותה בלבוב הייתה הקמתו ועריכתו של כתב העת לאמנות ולתרבות "צושטייער" ("תרומה"), שהופיע לפני 1931 בשלושה כרכים, ונועד להיות שופר הספרות היידית בגליציה. באותה עת היא השתתפה ופרסמה גם במגזין לתרבות בשם "יידיש".

חייה בוורשה; הקשר עם איציק מנגר

בשנת 1933 היא התיישבה בוורשה, בה הייתה מעורבת בחיי התרבות ביידיש ובעיקר במסגרת המכון המדעי היהודי, ייוו"א. כתבה ביקורת ספרות ומאמרים בנושאי פסיכולוגיה, ספרות, תיאטרון, פולקלור, חינוך, אמנות ובלשנות ביידיש (בעיתונים "מאָמענט", "היַינט", "טאָג", "נייע פאָלקסצייטונג", "ליטעראַרישע בלעטער", "פאָרויס" ("קדימה"), "שול-וועגנ") ובפולנית (כתב העת היהודי Nasz Przegląd ("המגזין שלנו"), העיתונים "Nowy Dziennik" ,"Nowe Slowe"). לא מעט מאמרים הקדישה לדמויות של סופרות ואמניות יהודיות ופולניות.".

רחל אוירבך היתה קרובה למשורר איציק מנגר. כשאולץ מנגר, כאזרח זר (של רומניה) לעזוב את פולין בשנת 1938, דאגה רחל אוירבך לשמור את כתבי ידו והפקידה אותם לבסוף בארכיון רינגלבלום. יש אומרים כי נשארה בוורשה מתוך הדאגה לשמירת מורשתו הספרותית של מנגר. לולא עשתה כך היו אובדות רבות מיצירותיו, כולל מ"שיריו התנ"כיים". יחסו של מנגר כלפיה היה בעייתי בלשון המעטה. היא דאגה לו בכל, שימשה לו כהשראה, אך הוא גמל לה לא פעם באלימות מילולית ופיזית. כשהגיעה ללונדון אחרי המלחמה ופגשה אותו, המשורר, שבינתיים מצא אשה אחרת, הטיח בה קללות. מאז נותק ביניהם כל קשר.

גטו ורשה

אחרי כיבוש ורשה בידי הנאצים, ארגנה רחל אוירבך ביוזמתו של ד"ר עמנואל רינגלבלום, ראש תנועת המחתרת "עונג שבת", במשך כשלוש שנים חדר אוכל עממי בבית איגוד הסוחרים הזעירים שבגטו ברחוב לשנו 40. זה היה חלק ממפעלי סעד שמומנו בהתחלה על ידי הג'וינט ואחר כך על ידי התושבים היהודים עצמם.. בהמשך החלה אוירבך להיות מעורבת מאד בפעילות ארגון "עונג שבת", שקבע לעצמו כמטרה תיעוד כל תחומי החיים והארועים בגטו. היא ניהלה יומן אישי שבו הביעה את חרדתה הרבה לגורל יהדות ורשה. לפי בקשת רינגלבלום כתבה גם כרוניקה תחת הכותרת "שנתיים בגטו". הקדישה מונוגרפיה מיוחדת לרעב שהִכה ביהודי ורשה ושמה "גטס א טעלער עסן: מונוגראַפיע פון אַ פאָלקס-קיך" ("תן צלחת אוכל: מונוגרפיה של מטבח עממי").

בקיץ 1942 לא נמנתה עם קרבנות הגירוש הגדול. בסתיו 1942 אספה עדויות נדירות של מעט יהודים שהצליחו להימלט מטרבלינקה ולשוב לוורשה. חשיבות מיוחדת יש לעדויותיו של אברהם (יעקב) קז'פיצקי, שנפרסו על פני מאה דפים, אותן היא ערכה.

ההתנגדות, תיעוד ימי השואה

ב-9 במרץ 1943 הצליחה רחל אוירבך לברוח לצד ה"ארי" של העיר ולשהות אצל ידידים פולנים. בעזרת תעודות מזויפות, המראה ה"לא יהודי" שלה, ושליטתה הטובה בשפה הגרמנית, יכלה לצאת ולהסתובב ברחוב ולשמש כשליחה של תנועות ההתנגדות היהודיות. חברי המחתרת עימם הייתה בקשר באותה תקופה היו אדולף אברהם ברמן ואשתו בתיה. בשעות היום עבדה רחל אוירבך כמזכירה ובלילות עסקה בעבודתה התיעודית.

אחרי חורבן גטו וורשה ודיכוי המרד, המשיכה אוירבך בתיעוד ארכיוני של קורות היהודים ושל השמדתם. לבקשת הוועד הלאומי היהודי, כתבה בפולנית מסה על הגירוש הגדול בקיץ 1942 ("הם קראו לו הגירוש הגדול") ועל רצח האינטלקטואלים היהודים ("ביחד עם העם"). מסות אלה נועדו להעביר לפולנים במחתרת את מה שאירע ליהודי וורשה. היא ניסתה לתאר את הגורמים החברתיים-פסיכולוגיים, הפרטיים והקיבוציים שהשפיעו על הקהילה היהודית בשנות הגטו; בין היתר תיארה מגוון רחב של תגובות והתנהגויות, החל מהקרבה העצמית למען הצלת המשפחה או הקהילה, ועד לשיתוף פעולה עם הצוררים. היא תיארה איך המנהיגות הנאצית ניצלה את שאיפתם של היהודים לשרוד ואת הנאיביות האופטימיסטית שלהם - וכך להטעותם ולהעלותם על הרכבות בדרכם למותם המיידי בטרבלינקה בקיץ 1942. היא הרהרה במרירות במחשבה שייתכן כי עם אחר במצב כזה היה מגיב אחרת והיה מתגונן יותר. בנובמבר 1943 היא כתבה ביידיש את "יזכור", ספר זיכרון לתושבי הגטו שנספו. אוירבך היטיבה לתאר יהודים משכבות וחוגים שונים.

בשנת 1944, השתלבה בעבודת הוועדה ההיסטורית היהודית שהוקמה בשטח פולין המשוחררת שמטרתה הייתה לאסוף עדויות מפי ניצולים.

ארכיוני רינגלבלום

לאחר המלחמה, נותרה רחל אוירבך אחת משלושת הניצולים היחידים מקבוצת "עונג שבת". ב-1946, בפנייה לציבור באירוע לזכר המרד בגטו וורשה, היא ביקשה מכולם להתגייס לחיפושים אחר ארכיוני רינגלבלום שנטמנו במקומות סתר בין חורבות הגטו. באותו זמן, מעטים היו אלה שראו חשיבות באיתור חומר היסטורי מסוג זה, וקריאתה נתקלה באדישות יחסית. ואולם, היא התעקשה להמשיך במפעל של רינגלבלום ולנסות לאסוף ארכיונים ועדויות. באותה שנה, בספטמבר 1946, בחיפושים שנעשו לפי הוראותיו של הירש ווסאר, המזכיר הכללי לשעבר של הארגון "עונג שבת", מתחת לחורבות 'בית הספר בורוכוב' ברחוב נובוליפקי 68 נמצא חלק מסוים מארכיון רינגלבלום שכלל גם חומרים כתובים על ידי אוירבך. הארכיון נטמן בחשאי באדמה על ידי פעיליו בשלוש פעימות, בשנים 1942 ו-1943.

לאחר המלחמה, רחל אוירבך עבדה בשרות הוועד המרכזי של יהדות פולין, שהפך מאוחר יותר למכון להיסטוריה יהודית. אוירבך עזרה בפרסום עדותו של לאון ויילצ'קר (לאון ולס) על מחנה ינובסקה, וב-1947 פרסמה סדרה של עדויות על טרבלינקה תחת הכותרת "אויף די פעלדער פון טרעבלינקע" (בשדות טרבלינקה). בשנת 1948 פרסמה ביידיש בוורשה ספר על מרד הגטו - "דער יידישער אויפשטאנד: ווארשע 1943".

בישראל

ב-1950 עלתה אוירבך לישראל, בה המשיכה בפעילות תיעוד השואה; היא השתתפה בהקמת יד ושם, ייסדה וניהלה את המחלקה לגביית עדויות לטובת מוסד זה בתל אביב. במהלך השנים היא העלתה הסתייגויות כלפי גישתו של פרופ' בנציון דינור, מנהלו הראשון של מוסד יד ושם, שלדעתה, העריך יותר עדויות בגרמנית לעומת אלה ביידיש, ולא ייחס כמעט כל חשיבות להמשך גביית עדויות. כמו כן, היא התנגדה לנירמול היחסים בין ישראל לגרמניה. בארץ המשיכה אוירבך לכתוב ביידיש, בעיקר על החיים בוורשה שלפני מלחמת העולם השנייה, בימי הגטו ולבסוף גם על החיים בישראל.

ב-1967 היא נכנסה לפולמוס ציבורי עם ז'אן פרנסואה שטיינר בקשר לרומן הבדיוני שלו על טרבלינקה, מתוך נחישות להיאבק בכל צורה של עיוותים ואי-דיוקים, לגבי תיאור אירועי השואה.

אוירבך נפטרה בגיל 72 בתל אביב ב-31 במאי 1976, ללא משפחה, ונקברה בבית העלמין קריית שאול.

ספריה

• אויף די פעלדער פון טרעבלינקע: רעפּאָרטאזש, ורשה–לודז'–קרקוב: דער צענטראלער יידישע היסטאָרישע קאָמיסיע ביים צ.ק. פון פוילישע יידן, 1947. ('בשדות טרבלינקה: רפורטז'ה')
• דער יידישער אויפשטאנד: ווארשע 1943, ורשה: צענטראל-קאָמיטעט פון די יידן אין פוילן, 1948. ('ההתקוממות היהודית: ורשה 1943')
• אונדזער חשבון מיטן דייטשן פאָלק, תל אביב: הוצאת הפועלים, תשי"ב. ('חשבוננו עם העם הגרמני')
• אין לאנד ישראל: רעפּאָרטאזשן, עסייען, דערציילונגען, תל אביב: י"ל פרץ, 1964. ('בארץ ישראל: רפורטז'ות, מסות, סיפורים')
• הגדת הלהבות: מסכת ליום השנה של מרד גיטו ורשה, ירושלים: יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, תש"ל. (ספרון)
• ווארשעווער צוואות: באגעגענישן, אקטיוויטען, גורלות – 1933–1943, תל אביב: ישראל-בוך, תשל"ה 1974. ('צוואות ורשה: מפגשים, מעשים, גורלות 1933–1943') (תורגם לעברית)
• ביים לעצטן וועג: אין געטאָ ווארשע און אויף דער ארישער זייט, תל אביב: ישראל בוך, תשל"ז. ('בדרך האחרונה: בגטו ורשה ובצד הארי')

בתרגום עברי

• בחוצות ורשה: 1939–1943; תרגם מיידיש: מרדכי חלמיש, תל אביב: עם עובד, תשי"ד.
• מרד גיטו ורשה; תרגם מיידיש: מרדכי חלמיש, תל אביב: המנורה, תשכ"ג.
• צוואות ורשה: מפגשים, מעשים, גורלות 1933–1943; מיידיש: רבקה גורפיין-אוכמני, תל אביב: מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', תשמ"ה 1985.

תרגום

• Moshe Staw, Moje miasteczko: ludzie i zwierzęta: przekład autoryzowany; przełożyła z żydowskiego Rachel Auerbahówna, Lwów: M. H. Rubin, [1933?]. (תרגום מיידיש לפולנית של "שטומע פריינט" למשה סטַבסקי (סתוי))

לקריאה נוספת

• יוליאן הירשהויט, 'רחל אויערבאך, די דערציילערין פון חורבן-ווארשע', די צוקונפט 81 (1975), 223–226. (ביידיש)
• קרי פרידמן-כהן, 'רחל אויערבאַך: ראשי פרקים לחקר חייה ויצירתה' (במלאת שלושים שנה לפטירתה), חוליות 9 (2005), 297–304. (המאמר באתר ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה)

קישורים חיצוניים

• רחל אוירבך באתר WorldCat Identities
• רשימת הפרסומים של רחל אוירבך, בקטלוג הספרייה הלאומית
• קרי פרידמן-כהן, רחל אוירבך, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
• רחל אוירבך, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
• רחל אוירבך באתר יד ושם
• רחל אוירבך והמטבחים הציבוריים בגטו ורשה, סרט קצר על חייה של אוירבך (באנגלית)
• רחל אוירבך, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
• עדות רחל אוירבך במשפט אייכמן, "אני מאשים: מאגר עדויות ממשפט אייכמן", באתר סנונית
• תצלום: רחל אוירבך והירש וואסר, חברי ארכיון "עונג שבת" בגטו ורשה, בעת גילוי חלק ממסמכי הארכיון לאחר המלחמה, ורשה, ספטמבר 1946, באתר יד ושם
• מקורות נוספים בארכיון בית לוחמי הגטאות
• עם זכר השואה, דבר, 6 ביוני 1950
• ד"ר י. קרמיש, "הזעקה גברה על כוונותי": לזכר רחל אוירבך – סופרת ומייסדת מפעל התיעוד של "יד ושם", דבר, 23 ביולי 1976

מפרי עטה:

• “A Tree in the Ghetto (Yisroel Shtern)”, מתוך "ספר קהילת אוסטרולנקה" (תל אביב 1963), עמ' 387–391

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0