הקפות
הקפות הן מנהג ביהדות של הליכה בעיגול סביב שטח מסוים, בדרך כלל מקום קדוש, לשם תפילה, כמחול של שמחה או כסגולה לשמירה. להבדיל, הקפות מעגליות נהוגות גם בעמים ובתרבויות שונות כנוהג דתי, כסמל לשלמות ואחדות או שיתוף פעולה לתכלית משותפת.
נהוג בחג הסוכות להקיף את הבימה עם ארבעת המינים בכל אחד משבעת ימי החג, ובשמחת תורה להוציא את ספרי התורה מן ארון הקודש ולהקיף בהם את הבימה בבית הכנסת תוך שמחה גדולה, ריקודים ושירה.
ביהדות
חומות יריחו
על פי המסופר בספר יהושע, בני ישראל סבבו את חומת העיר יריחו הבצורה פעם אחת ביום במשך שבוע, כאשר בראשם הולכים שבעה כהנים ביחד עם ארון הברית, וביום השביעי הקיפו שבע פעמים, תקעו בשופרות והריעו, ואז נפלה החומה והם פרצו לתוך העיר. היה בזה דימוי של "מצור" וכיתור העיר אשר נפלה בכח הרוחני של התרועה[1]. גם בזמן בית המקדש, כשרצו להרחיב את שטח המקדש, היו מקיפים קודם את המתחם הרצוי, ואז מספחים אותו לבית המקדש. בשעת ההקפה היו אומרים את המזמור יושב בסתר המשמש כהגנה מפני פגעים[2]. על פי המהרש"א ההקפה נועדה לסמן את השטח הטריטואלי של הקדושה ולהבריח משם את רוחות הטומאה[3].
בחג הסוכות
ביום טוב הראשון של סוכות ובכל יום מחמשת ימי חול המועד (שאינם שבת), מוציאים ספר תורה מארון הקודש במהלך תפילת שחרית ואחד המתפללים נעמד עמו על הבימה. יתר המתפללים מקיפים את הבימה הקפה אחת, כאשר הם נושאים בידיהם את ארבעת המינים, ושרים את פיוטי ההושענות של אותו יום. הקפות אלו נערכות בסוף תפילת מוסף או לאחר קריאת ההלל[4], למעט בשבת - שאז אין מתבצעות הקפות.
בהושענא רבה, היום השישי והאחרון של חול המועד, מוציאים את ספר התורה ומקיפים אותו כמו בימים הקודמים, אך במקום הקפה אחת מבצעים שבע הקפות, זכר לבני ישראל שסבבו שבע פעמים את חומת יריחו[5]. בחלק מהקהילות נוהגים להוציא את כל ספרי התורה מארון הקודש. כמו כן, בנוסף לפיוטי ההושענא המיוחדים להושענא רבה, שרים את פיוטי ההושענות של רוב הימים הקודמים. בזמן המקדש היו סובבים את מזבח העולה וזוקפים ערבות בצדיו. הכהנים היו מקיפים את המזבח ולולביהם בידיהם, ואומרים "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא", ומבקשים בקשות שונות. כמו כן, הם היו מנענעים בערבות שזקפו הכהנים על המזבח. ביום הושענא רבא, היו מקיפים את המזבח שבע פעמים.
בשמחת תורה
את שיאן של חגיגות חג שמחת תורה מסמלות ה"הקפות", שבהן מוציאים את ספרי התורה מארון הקודש, ועורכים עמם שבע הקפות או יותר מסביב לבימה כשהם נישאים בזרועות המתפללים, תוך שירה וריקודים (בעיקר שירים שמחים, כדוגמת "מפי אל"). את טקס ההקפות נוהגים לערוך בליל החג וביומו. במוצאי החג, עת מתחיל יום טוב שני של גלויות שהוא גם שמחת תורה בחו"ל, יש נוהגים בארץ ישראל לערוך הקפות שניות, בהן יוצאים עם ספרי התורה לרחובות העיר ורוקדים פעם נוספת עם ספרי התורה.
מנהג ההקפות בשמחת תורה הוא ככל הנראה מנהג מאוחר שהחל במאה ה-15.[6] בזמן הראשונים מוזכר מנהג של הוצאת ספרי התורה מההיכל בשמחת תורה בלי הקפות. הרמ"א במאה ה-16 כבר מזכיר[7] גם את הנוהג של הקפות ושל שמחה המלוות את הוצאת הספרים. בזמנם היה נהוג לילך מסביב הבימה בשירה שלוש או שבע פעמים.[8] המנהג לרקוד מסביב הבימה ולא להקפיד על מספר ההקפות, הוא מנהג יותר מאוחר.
על אף שכיום נהוג לערוך ההקפות ברוב קהילות ישראל, בעבר לא התקבל המנהג בחלק מקהילות מערב אירופה ואף נתקל בהתנגדות נחרצת. ר' שלמה זלמן גייגר מציין בספרו דברי קהלות [9] (המהווה מקור חשוב למנהגי יהדות פרנקפורט), כי המנהג הקדום בארצות אשכנז היה שלא להקיף, והוא מבקר בלשון חריפה את רש"ר הירש שהנהיג הקפות כמנהג פולין וכינהו בלעג "חנווני מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף". כמו כן, בארבע הקהילות בהן היה נהוג נוסח פרובנס לא קיבלו את המנהג.[10]
על פי מנהג המקובלים מתקופת האר"י, יש לקיים הקפות במוצאי 'שמיני עצרת', וקוראים להן 'הקפות שניות'. ואף הן לכבוד התורה, ולכן יש בהן מצווה. והורה הרב קוק זצ"ל לנגן בהן בכלי שיר, כדי שיהיה ניכר שכבר מוצאי יום טוב, ולא יֵראו כמוסיפים יום טוב שני של גלויות בארץ ישראל (אורח משפט קמב) . מנהג ההקפות השניות התחדש בשנת 1942 (ה'תש"ג) בתל אביב, פרי יוזמה של רבהּ, הרב יצחק ידידיה פרנקל. הרב פרנקל יזם את האירוע במוצאי חג שמחת תורה (שהוא ערב חג שני לתושבי חו"ל) כדי להזדהות עם קהילות אירופה שלא יכלו לחגוג את החג עקב השואה שבה היו נתונים באותה תקופה. המנהג התפשט מאז לכל הארץ, בעיקר כיוזמה של בתי כנסיות וישיבות, אבל תמיד זוכה לשיתוף פעולה של הרשויות, ובעיקר נועד לחבר הציבור שלא יכול או מעוניין לחגוג בבתי הכנסיות בחג עצמו על ידי הבאת החגיגות לכיכרות במרכזי הערים והוספת כלי נגינה והגברה שאותם לא היה אפשר להוסיף במהלך החג.
הקפות בהר הזיתים
בתקופת הגאונים היו מתקיימות הקפות חגיגיות בהושענא רבה על הר הזיתים שבע פעמים מול המקדש, ששימשו כמעמד פומבי לקהל הרבנים. במעמד ההקפות היו מכריזים על קביעות השנה. באותו מעמד הוכרז בשם בן מאיר על קביעות החגים בשנת ד'תרפ"ב הכרזה שכמעט הביאה לידי פילוג עם ישראל לשנים[11]. בנוסף היו מחרימים אז בספרי התורה את הקראים בנוכחותם[12]. לפי ספר חסידים היה רב האי גאון עולה מדי שנה מבבל לירושלים למעמד ההקפות בהר הזיתים וסידר מזמורים שיאמרו במעמד[13].
הקפת החתן
בחלק מקהילות אשכנז ומזרח אירופה נהוג שכשהכלה מגיעה לחופה בלוויית שושביניה, היא מקיפה את החתן שבע או שלש פעמים, ולבסוף מתייצבת לצידו. המקור הקדום ביותר למנהג מופיע בשנת 1430 בפירוש לתורה של ר' דוסא היווני, שמציין שביהדות אוסטריה נהגו להקיף 3 פעמים, ומטעים זאת בפסוק בירמיהו, ל"א, כ"א: "כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר".[14] במהלך השנים השתנה המנהג בחלק מהקהילות משלש הקפות לשבע, ייתכן שהשינוי נבע מהחשיבות שיש למספר שבע בתורת הקבלה.[15] עם הזמן גם הועלו הסברים שונים למנהג ההקפות, כגון שהן מסמלות את חומת יריחו שנפלה בעקבות שבע ההקפות שערכו סביבה יהושע ובני ישראל, כך גם יפלו המחיצות בין בני הזוג. טעם נוסף שהוזכר הוא שההקפות נעשות לזכר שבעת התנאים המוזכרים בספר הושע באירוסין הסמליים שבין ה' לישראל, או לזכר שלשת הדברים שהכלה מתקדשת בהם: כסף שטר וביאה[16].
הקפת הנפטר
בקהילות יהודיות רבות נהגו בעבר המטפלים במת והמלווים אותו, להקיף את המיטה שבע פעמים לפני קבורתו, ולומר פסוקי תהילים כגון "יושב בסתר עליון" ו"אנא בכח", כסגולה להינצלות ממזיקים.[17] המנהג שאוב מתורת הקבלה, אך כיום כמעט ולא נוהגים מנהג זה כי אם לעיתים רחוקות וכשהנפטר הוא איש חשוב ביותר. מנהג זה חדר לתימן בדורות האחרונים, ונהגו בו לנפטר שהיה גדול בתורה. כך נוהגים גם כיום אשכנזים בני הדור הישן, וכן בני קהילת הפרושים בירושלים,[18] כאשר קוברים נפטרים חשובים כגון רבנים ואישי ציבור.[19] בחניכת בית קברות חדש נוהגים להקיפו באמירת פסוקים[20].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- צבי אלימלך שפירא, סדר ההקפות המפורש, הוצאת "אמת", ברוקלין ניו-יורק תשמ"ט
- הרב אליעזר מלמד, מנהגי ההקפות, באתר פניני הלכה
הערות שוליים
- ^ רוקח סימן ריט, רד"ק יהושע פרק ו אות ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ט"ו עמוד ב'
- ^ מהרש"א חידושי אגדות, שבועות דף טו עמוד ב
- ^ עיין באיזה קטע בתפילה אומרים הושענות.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ד', הלכה ג'. על פי מדרש תהלים מזמור י"ז ועוד אגדות חז"ל דומים ארבעת המינים לכלי מלחמה (הלולב דומה לחרב או רומח והאתרוג לאבן קלע) המסמלים מצעד נצחון של עם ישראל נגד המקטרגים, ולכן מדמים בהם פעולות בדומה לכיבוש עיר (ספר הרוקח סימן ריט)
- ^ ספר המנהגים (טירנא) שמיני עצרת
- ^ הגהות הרמ״א אורח חיים תרסט
- ^ משנה ברורה סי' תרס"ט ס"ק י'
- ^ עמוד 340
- ^ אברהם יערי, תולדות חג שמחת-תורה - השתלשלות מנהגיו בתפוצות ישראל לדורותיהן. הוצאת מוסד הרב קוק 1964, תולדות חג שמחת תורה, עמוד 276
- ^ משה דוד קאסוטו, "על מה נחלקו רב סעדיה גאון ובן מאיר" בתוך "רב סעדיה גאון" (מוסד הרב קוק ירושלים תש"נ) עמוד של"ה
- ^ ספר הקבלה לראב"ד, ראו גם ירושלים בספרותנו עמוד 455
- ^ ספר חסידים הוצאת מקיצי נרדמים סימן תר"ל
- ^ הרב ישראל סאמט, משמעותם של מנהגי חופה, בצהר גיליון ט'
- ^ חתונה, במדור חברים מקשיבים, באתר כיפה
- ^ נישואין, באתר מט"ח
- ^ שיורי כנה"ג לטור יו"ד סי' שנ"ז ג
- ^ ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל, באתר "דעת"
- ^ ראו עוד על מנהג זה בספר "גשר החיים", א, פרק טו.
- ^ האגודה מסכת שמחות סימן ג
| סוכות | ||
|---|---|---|
| מהלך החג | יום טוב ראשון • חול המועד סוכות • הושענא רבה • שמיני עצרת/שמחת תורה |  |
| סוכה | סכך • אכילה בסוכה • שינה בסוכה • ברכת לישב בסוכה • אושפיזין • מצטער פטור מן הסוכה • תשבו כעין תדורו • מעמיד • דופן עקומה | |
| ארבעת המינים | אתרוג, לולב, הדס וערבה • הלכות ארבעת המינים • קוישיקלך | |
| מנהגים | הושענות • הקפות • חיבוט ערבה • זכר לשמחת בית השואבה • תיקון ליל הושענא רבה | |
| מצוות הנוהגות בזמן בית המקדש |
מצוות ערבה במקדש • הקפת המזבח • ניסוך המים • שמחת בית השואבה • הקהל • שמחת הרגלים | |
| שמיני עצרת ושמחת תורה | תפילת הגשם • וזאת הברכה • דגל שמחת תורה • הקפות בשמחת תורה • הקפות שניות | |
| תפילות ופיוטים | פיוטי הושענות (כהושעת אלים) • פיוטי הגשם (אף ברי · זכור אב · שפעת רביבים) • מפי קל • סוכה ולולב לעם סגולה • משה אמת | |
| שונות | שמחת הרגלים • מסכת סוכה • שלומית בונה סוכה • א סוכה א קליינע • סהרנה | |
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
31339303הקפות