תוכנית החלוקה
 | |
| מפת תוכנית החלוקה. טורקיז: המדינה היהודית המיועדת; כתום: המדינה הערבית המיועדת; לבן: שטח בינ"ל (ירושלים) | |
| תאריך | 29 בנובמבר 1947 |
|---|---|
| ישיבה מספר | 128 |
| קוד | A/RES/181(II) (מסמך) |
| סיכום הצבעה | |
תוכנית החלוקה היא תוכנית שהציעה ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות, יהודית וערבית, ולשטח בין-לאומי. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעיתים קרובות "החלטת כ"ט בנובמבר".
הצעת החלוקה הייתה האחרונה בסדרה של תוכניות מסוג זה שהוצעו על ידי ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל. תוכנית החלוקה הייתה תוכנית לביצוע שכללה מועד ברור להקמת מדינה יהודית ונתנה לגיטימציה בין-לאומית לעליית הפליטים היהודים לארץ ישראל.
קבלת הצעת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות, זכתה לאישורה של הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב ונדחתה על ידי הנהגת ערביי ארץ ישראל והנהגת הימין הישראלי. בסופו של דבר התכנית לא יושמה במלואה, אולם קבלתה סללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל. ההחלטה מוזכרת במגילת העצמאות, בה נכתב כי "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה".
מקור התוכנית
ערך מורחב – ועדת אונסקו"פ
בראשית הייתה הצהרת בלפור (1917) שאושרה על ידי מנדט חבר הלאומים עבור ארץ ישראל (1922) כפי שנוסח בועידת סן רמו (1920), אמנת מונטווידאו (1933) שאשררה את משטר המנדטים והאו"ם שירש את חבר הלאומים ומחויבויותיו. סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, שנוסח בוועידת סן פרנסיסקו ב-1945 בהשפעתן של המשלחות הציוניות, מאשר את רצף התקפות של הזכויות הטריטוריאליות והאחרות שבכתב המנדט, הגירה, התיישבות צפופה, הנחת יסודות לבנייה מחדש של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל שממערב לירדן ואת תקפותם של הכלים הבין-לאומיים הכוללים זכויות אלו ב-1946. הרעיון לחלק את ארץ ישראל המערבית למדינה יהודית וערבית עלה בכתב לראשונה בהמלצות ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל כוועדת פיל (1937), וועדת וודהד (1938). עוד קודם לכן העלה את הרעיון ויקטור יעקובסון, הנציג הציוני הראשון לחבר הלאומים.[1]
מקור תוכנית החלוקה שאומצה על ידי האו"ם בהמלצתה של הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני פלשׂתינה (א"י) (UNSCOP – United Nations Special Committee on Palestine) שנתמנתה על ידי האו"ם במאי 1947. הוועדה הוקמה בעקבות החזרת כתב המנדט שניתן לממלכה המאוחדת מחבר הלאומים אל האו"ם בפברואר 1947 ובקשתה לעצה "כיצד לעשות את המנדט בר ביצוע" או לחלופין "כיצד לתקנו".
בארץ ישראל שררה אווירה קשה של מתח ואלימות בין היישוב העברי לממשלת המנדט הבריטי ובין היישוב העברי לבין הקהילה הערבית. באירופה התבררו ממדי השואה, וכמיליון ניצולי השואה המתינו במחנות העקורים ליישוב מחדש. התנועה הציונית עשתה מאמצים רבים להעלות פליטים לארץ ישראל באמצעות מבצעי העפלה. בזמן דיוני הוועדה, לאחר מאבק מר שזכה לפרסום עולמי בין הבריטים, שיישמו את ההגבלות על העלייה על פי תקנות הספר הלבן (1939), לאלפי הפליטים שעל סיפונה, גורשה מחופי הארץ האוניה "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס"), בחזרה לגרמניה, אירוע שהגביר את המתח בין היישוב העברי לבין ממשלת המנדט.
בזירה הבין-לאומית, הממלכה המאוחדת נחלשה מאוד בעקבות המלחמה והחלה לאבד בהדרגה את מושבותיה ברחבי העולם. המעצמות החדשות ארצות הברית וברית המועצות גילו עניין בהקמת מדינה יהודית בארץ, מתוך רצון לפתור את בעיית הפליטים היהודים, בעיה שאיימה על היציבות באירופה במידה מסוימת, ומתוך תקווה לזכות בהשפעה במזרח התיכון באמצעות המדינה היהודית.
הוועדה בחנה שתי הצעות מרכזיות. לפי האחת, תחולק הארץ בין שתי מדינות עצמאיות, ערבית ויהודית, כשהבירה ירושלים והעיר בית לחם הקדושה לנצרות, יהיו שטח נייטרלי בחסות האו"ם ("קורפוס ספרטום"). שתי המדינות היו אמורות לקיים מערכת כלכלית משותפת, על אף ההפרדה הפוליטית ביניהן. ההצעה השנייה הייתה הקמת מדינה דו-לאומית פדרלית. רוב הנציגים בוועדה תמכו בהצעה הראשונה. דו"ח הוועדה פורסם ב-31 באוגוסט 1947. היהודים קיבלו את הצעת החלוקה של אונסקו"פ. הערבים שללו הן את הצעת החלוקה והן את הצעת המדינה הדו-לאומית הפדרלית.[2]
פרטי התוכנית
בתוכנית נקבע כי עם תום המנדט הבריטי יחולק שטח הארץ בין מדינה יהודית לבין מדינה ערבית. השפות הרשמיות של שתי המדינות תהיינה עברית וערבית בהתאמה, אך דבר זה לא ימנע את השימוש בשפה אחרת. ירושלים ובית לחם יוכרזו שטח בין-לאומי (קורפוס ספרטום) לתקופת ביניים של עשר שנים, ובסיומה ייערך משאל עם אשר לזהותה העתידית של העיר.
בנוסף, כל מדינה תקיים בחירות לאספה מכוננת שייערכו על יסודות דמוקרטיים. האספה המכוננת של כל מדינה תיצור חוקה (קונסטיטוציה) דמוקרטית למדינתה, ותבחר ממשלה קבועה במקום מועצת הממשלה הזמנית, שהוקמה על ידי הוועדה. החוקה של כל מדינה תכלול, בין היתר, את ההוראות הבאות: יישוב כל הסכסוכים הבין-לאומיים הרלוונטיים למדינה, שמירה על חופש התנועה והביקור של כל התושבים והאזרחים של המדינה האחרת בארץ ישראל ובירושלים, למעט נימוקים של ביטחון לאומי, ופיקוח של כל מדינה על המגורים בתוך גבולותיה.
חלוקת השטח
תוכנית החלוקה דיברה על חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית ששטחה 27,009 קמ"ר[3] למדינה יהודית שהיוותה בקירוב 55% משטחה של הארץ ותכלול את רצועת החוף, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים, את הערבה, דרום הנגב וחוף מפרץ אילת, ולמדינה ערבית שהיוותה בקירוב 45% משטח הארץ ותכלול את הגליל המרכזי והמערבי, "רצועת עזה מוגדלת" במישור החוף הדרומי מרפיח כולל את עזה ומג'דל עד איסדוד המתחברת לרצועה נוספת בנגב המערבי לאורך הגבול עם מצרים (היום אזור ניצנה), את חלקו המזרחי של הנגב, כולל באר שבע, ואת גב ההר ובקעת הירדן. העיר יפו הייתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית כמובלעת בתוך שטח המדינה היהודית.
אזור הכולל את ירושלים ואת בית לחם ששטחו 187 קמ"ר בקירוב (פחות מ-1% משטח המנדט אך עם אוכלוסייה נרחבת) היה אמור להיות שטח נייטרלי ומפורז בחסות האו"ם. עם זאת, למושל ניתנה הסמכות להפעיל גם כוחות שיטור על מנת לשמור על הסדר הציבורי.
בשטחה של המדינה היהודית עם 598,000 יהודים נותרה אוכלוסייה ערבית בערים המעורבות צפת, טבריה וחיפה, בעיירה בית שאן, ובמספר ניכר של כפרים ערביים. בסך הכול אוכלוסייה של 497,000 ערבים במדינה היהודית (המספר כולל אוכלוסייה של כ-70,000 נפש במובלעת יפו וכ-90,000 בדואים בנגב) מנגד, נותרו 10,000 יהודים במדינה הערבית (725,000 ערבים) על-פי הגבולות שהותוו בתוכנית,[4] בפרט בנהריה ובגוש עציון, אולם הרוב המכריע של היישובים היהודיים שהיו קיימים אז, היו אמורים להיכלל בשטח המדינה היהודית. עקב ההימצאות של תושבים ערבים בשטח המדינה היהודית ולהפך, הציעה הוועדה שתושבים אלה יוכלו, לפי בחירתם, להיות אזרחים של מדינת הלאום שלהם,[5] ולא של המדינה בה הם גרים או לחלופין "ליהנות מזכויות אזרחיות ופוליטיות מלאות"[6] במקום מושבם. הוועדה הביאה בחשבון כי המדינה היהודית תצטרך לקלוט בשטחה כמיליון פליטים יהודים מאירופה זמן קצר לאחר הקמתה.
השטח שהוקצה למדינות החדשות היה מקוטע. תוכננו שני "צמתים" שיחברו בין רצועות השטח של המדינות, אחד בצפון הארץ ואחד בדרומה. הרציפות הטריטוריאלית של המדינה הערבית המיועדת הייתה טובה יותר מזו של המדינה היהודית, והיא אף נהנתה מגישה ישירה לשטח ירושלים. לעומת זאת שטחה של המדינה היהודית היה גדול יותר אך כלל שטח של כ-9,600 קמ"ר (כ-35%) של הנגב הדרומי, אזור שהוא כמעט לא מיושב, צחיח ויורדים בו משקעים מעטים. המדינה היהודית נהנתה מגישה נוחה לנמלי הים (בעיקר לנמל חיפה). יפו הייתה אמורה לשמש עיר נמל של המדינה הערבית, כמובלעת בתוך המדינה היהודית. נהריה הייתה אמורה להיות בתחום המדינה הערבית, ותושביה התכוננו לארגן שלטון אוטונומי בתוך תחומי העיירה.
המאבק על תמיכת המדינות בעלות זכות ההצבעה
שורה של פעילים יהודים, חלקם נעדרי תפקיד רשמי אך בעלי השפעה על דרג מקבלי החלטות במדינות החברות בעצרת, גויסו על מנת להטות את אופן ההצבעה של אותן המדינות לטובת העניין הציוני. גם התקשורת האמריקנית, מחלקת המדינה של ארצות הברית, והנשיא טרומן היו נתונים תחת מכבש לחצים. חיים ויצמן תרץ זאת בפני טרומן כפעילות של "אנשים בלתי מוסמכים". על כך כתב טרומן בזיכרונותיו: "...לא זו בלבד שמסביב לאו"ם היו תנועות לחץ שלא נראו שם כמותן מעולם...דומני שמעולם לא ראיתי לחץ ותעמולה בשפע כזה מכוונים אל הבית הלבן...עקשנותם של אחדים מהמנהיגים היהודים הקיצוניים...הדאיגתני והרגיזתני...אחדים מהם אף הציעו שנלחץ על אומות ריבוניות"[7]
- ערך מורחב – מוריס כהן (הרפתקן)
פגישתו עם שגריר הרפובליקה הסינית לאומות המאוחדות הביאה להימנעותה של סין בהצבעה לאחר שקודם לכן התנגדה להקמת המדינה היהודית.
- ערך מורחב – סם זמוריי
החלטת עצרת האו"ם
- ערך מורחב – כ"ט בנובמבר
המלצת הוועדה לחלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית, אושרה בהחלטה מספר 181 שנתקבלה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 (תאריך שמצוין בישראל כ"כ"ט בנובמבר"). הבריטים נדרשו להתפנות מארץ ישראל עד ל-1 באוגוסט 1948, אולם הם החליטו להקדים, לסיים את המנדט בשעת חצות בלילה שבין 14 ל-15 במאי, ולהתפנות ממרבית שטח הארץ עד לשעה זו (בפועל הוחזקה מובלעת צבאית באזור חיפה עד סוף יוני 1948). בהחלטה 181 נקבעו גם סדרי הממשל הזמני עד כינונן של המדינות החדשות, וכן נקבע שהמדינות החדשות יכריזו על עצמאותן בחודש אוקטובר 1948. ההחלטה קבעה כי ירושלים, בית לחם וסביבותיהן יוכרזו כשטח נייטרלי בפיקוח האו"ם, עם ממשל שיורכב ממועצה שחבריה ירושלמים ומושל זר שימונה מטעם האו"ם. שטחים אלו הוכרזו כנייטרלים בשל אתרי הקודש הנמצאים בהם, ולפי ההצהרה יובטח חופש כניסה, גם לאזרחים של המדינה האחרת, ללא אפליה. בנוסף, הובטחה השמירה על המקומות הקדושים ולא תורשה שום פעולה שתפגע בהם. לתושבים תובטח שמירה על זכויות אנושיות וחירויות יסודיות – חופש המצפון הדת והפולחן, השפה, החינוך, הדיבור, העיתונות, האספה וההתאגדות. עוד קבעה ההחלטה כי יישמר איחוד כלכלי בין המדינות באמצעות מטבע משותף ואזור מכס אחד שיכלול את שתי המדינות. ההתחייבות וכל הסכם הנובע ממנה תישאר בתקפה למשך עשר שנים; ותקפה יימשך אלא אם יודיע אחד הצדדים על סיומה מקץ שנתיים לאחר מסירת ההודעה. במשך תקופת העשור הראשונה לא תתוקן ההתחייבות או כל הסכם הנובע ממנה אלא על ידי הסכמת שני הצדדים ובאישורה של האספה הכללית של האו"ם.
.png)
|
ההחלטה פונה לתושבי א"י לעשות צעדים, כפי שימצאו לנכונים מצדם, להגשמת התוכנית.
בנוסף, מבקשת את כל הממשלות ואת כל העמים להימנע מכל פעולה העלולה לפגוע או לעכב בעד הוצאתן לפועל של ההמלצות הללו.
תוצאות ההצבעה על תוכנית החלוקה: ההצעה נתקבלה ברוב של יותר משני שלישים (הרוב הדרוש להחלטה מסוג זה[8]).
- 33 מדינות הצביעו בעד ההצעה
- שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: ארצות הברית
אוסטרליה
אורוגוואי
אקוודור
איסלנד
אוקראינה
ברית המועצות
בלגיה
בוליביה
ברזיל- בלארוס הסובייטית (שנות הארבעים-1951) בלארוס
גואטמלה
דרום אפריקה
דנמרק
הרפובליקה הדומיניקנית
האיטי
הולנד
ונצואלה
ליבריה
לוקסמבורג
ניו זילנד
ניקרגואה
נורווגיה
פנמה
פרגוואי
פרו
הפיליפינים
פולין
צרפת
צ'כוסלובקיה
קוסטה ריקה
קנדה
שוודיה
- 13 מדינות הצביעו נגד ההצעה
- 10 מדינות נמנעו
- מדינה אחת נעדרה
האו"ם כלל אז 57 מדינות בלבד, כיוון שרוב מדינות אפריקה ודרום מזרח אסיה היו נתונות לשלטון אירופי, וקיבלו עצמאות רק מאוחר יותר. יפן וגרמניה היו עדיין נתונות לשלטון צבאי של בעלות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה. גם יתר המדינות שנמנו על מדינות הציר במלחמת העולם השנייה לא היו אז חברות באו"ם: איטליה, בולגריה, פינלנד ורומניה, וכן אוסטריה שסופחה לגרמניה הנאצית וספרד ופורטוגל ששמרו על נייטרליות אף שהמשטר בהן היה לאומני אוטוריטארי, אשר נחשב קרוב למשטרים הפשיסטיים. אוקראינה ובלארוס היו שייכות לברית המועצות, אולם הייתה להן זכות הצבעה באו"ם.
התגובות לתוכנית החלוקה
בריטניה, שנמנעה בהצבעה, הודיעה בתגובה להחלטה שהיא תפנה את כוחותיה עד 14 במאי 1948, ובמקביל הודיעה שלא תכפה את תוכנית החלוקה על הצדדים.[9]
תגובת היהודים
רוב היהודים תמכו בתוכנית, ובמיוחד הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב. עם אישור התוכנית, יצאו יהודים בריקודים ומפגני שמחה בחוצות הערים והיישובים היהודיים בארץ ישראל ובתפוצות. עד היום מציינים במדינת ישראל את כ"ט בנובמבר, יום קבלת ההחלטה באו"ם, כיום שמחה, וכאחד התאריכים החשובים בתולדות העם היהודי.
תוכנית החלוקה זעזעה את אנשי נהריה והיישובים היהודיים בגליל המערבי, שיועדו להיות חלק ממדינה ערבית.
הארגונים שכונו "הפורשים" - הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין והלח"י - דחו את תוכנית החלוקה. מנחם בגין שהיה מפקד האצ"ל אמר שזו "שואה לאומית היסטורית" והוסיף לאחר ההצבעה ש"אנחנו איננו שמחים...כי המולדת לא שוחררה. המולדת בותרה".[10] בתגובת הלח"י נכתב כי הארגון ”מברך על הכרת האו"ם בזכותו של העם העברי לעצמאות במולדתו, אך מגנה את חלוקת ארץ ישראל, שהיא פשע כלפי האמת ההיסטורית הגיאוגרפית והכלכלית של הארץ וגזל כלפי העם העברי. העם העברי לא הכיר ולא יכיר לעולם בביתור מולדתו”.[11]
בתנועת אגודת ישראל התנגדו באופן גורף לתוכנית. עיקר ההתנגדות הייתה על הפרדת ירושלים מן המדינה היהודית, אך גם עצם רעיון המדינה היהודית לא זכה לתמימות דעים בקרב חבריה.[12] אחד ממנהיגי אגודת ישראל שנספו בשואה, הרב מנחם זמבה, אף התבטא שארץ ישראל שחסר בה שעל אחד היא כמו ספר תורה שחסר בו אות אחת, שהוא פסול,[13] וברוח זו אף הייתה החלטת מועצת גדולי התורה של התנועה.[דרוש מקור]
תגובת הערבים
ההנהגה הערבית בארץ דחתה את התוכנית מכול וכול. ג'מאל אל-חוסייני ראש המשלחת הערבית בא"י לאו"ם הכריז ”קו החלוקה לא יהיה אלא קו של אש ודם”.[14] אחר הצהרת גרומיקו בעצרת האו"ם, תמך הפלג הערבי של התנועה הקומוניסטית בארץ (שהיה, כמו הפלג היהודי, עושה דברה של ברית המועצות) בתוכנית החלוקה. בין התומכים המובהקים ממפלגה זו היה אמיל חביבי. המנהיגות הערבית טענה כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל – באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית (1,237,000 אנשים) בעוד ש-33% היו יהודים (608,000 אנשים). המנהיגים הערבים טענו גם שאם התוכנית תיושם, מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית. גם באותה העת התנגדו המנהיגים הערבים באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית[דרוש מקור].
למחרת ההצבעה, ב-30 בנובמבר, הותקף אוטובוס 2094 של "אגד" ליד הכפר פג'ה בידי ערבים, וחמישה יהודים מנוסעיו נרצחו. אירוע זה נחשב בישראל לתחילת מלחמת העצמאות.
יישום התוכנית
האו"ם הקים לצורך הוצאתה לפועל של תוכנית החלוקה ועדה מיוחדת – "ועדת ארץ ישראל" (באנגלית: United Nations Palestine Comission, UNPC). יו"ר הוועדה היה קרל ליסיצקי מצ'כוסלובקיה ומזכיר הוועדה היה איש האו"ם האמריקאי ראלף באנץ'. הוועדה אמורה הייתה להגיע לארץ ישראל אולם הבריטים מנעו את הגעתה והיא פעלה מניו יורק. ההיסטוריון אלעד בן-דרור חשף שורה של רעיונות מקוריים אותם ניסתה הוועדה לקדם כדי לממש לפחות באופן חלקי את יישום תוכנית החלוקה. בן דרור חשף גם עבודת מטה של אנשי מזכירות האו"ם שמשלב מוקדם מאוד (עוד לפני 29 בנובמבר) העריכה כי מדינה ערבית לא תקום וכי על ועדת ארץ ישראל להתאמץ להבטיח את הקמת המדינה היהודית ושרידותה אל מול האלימות הערבית הצפויה.[15] "ועדת ארץ ישראל" פורקה משפלשו מדינות ערב לתחומי ארץ ישראל והמדינה היהודית, האו"ם נוכח בכשלונו לפתור את בעיית ארץ ישראל, והשיק את יוזמת התיווך בין הצדדים בהובלתו של פולקה ברנדוט.[16] החלטת החלוקה לא הופיעה בכתב הסמכות של ברנדוט אם כי לא בוטלה רשמית.[16]
תוכנית החלוקה לא יושמה במלואה, אם כי בעקבותיה הסתיימה השליטה הבריטית על ארץ ישראל והוקמה מדינת ישראל, שזכתה להכרה בין-לאומית נרחבת. הסיבות לאי-יישומה המלא מורכבות, אך גורמים מרכזיים היו דחייתה על ידי ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב (הליגה הערבית) שפתחו במלחמה כדי לסכל את יישומה, היעדר רצון מצד בריטניה או מעצמה אחרת לפעול (בכוח) ליישומה ונחרצות היישוב היהודי ומדינת ישראל בקרבות מלחמת העצמאות (החל מתוכנית ד') שלא להצמד לקווים שהתוותה התוכנית ולא לוותר על הישגיה הטריטוריאליים בשדה המערכה בשלביה המתקדמים ובהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. מדינות ערב ובמיוחד ממלכת עבר הירדן לא היו מעוניינות בהקמת מדינה ערבית עצמאית בארץ ישראל המערבית. כחלק מיישום תוכנית החלוקה הייתה גם תוכנית האו"ם להקים מיליציה יהודית חמושה שגם היא לא מומשה בשטח.
עם הסלמת מלחמת העצמאות הוקפאה תוכנית האו"ם למעשה. ניסיונות להחיותה ולהכניס בה תיקונים לפני סיומו הרשמי של המנדט כשלו. ערב סיום המנדט הבריטי יזם דוד בן-גוריון הכרזה על הקמת מדינה יהודית, ויוזמתו התקבלה במנהלת העם של היישוב העברי. אישור יוזמת בן-גוריון בא לאחר מסע של משה שרת שבו ניסה לשכנע מנהיגים בעולם, בפרט את ראשי הממשל בארצות הברית, לתמוך בהכרזה על מדינה יהודית, בלא התחשבות בלוח הזמנים שנקבע בתוכנית החלוקה. שרת קיבל תשובות מעורפלות, אולם בן-גוריון הצליח לשכנע את מנהלת העם בחיוניות ההכרזה ללא קביעת הגבולות. שעות ספורות לפני תום המנדט הוכרזה מדינת ישראל. בהכרזה על הקמת המדינה הוזכרה החלטת החלוקה של האו"ם כאישור מחודש להכרה הבין-לאומית בזכות המוסרית וההיסטורית של העם היהודי להקמת המדינה במולדתו ההיסטורית ארץ ישראל, זכות שהוכרה לראשונה על ידי המשפט הבין-לאומי הפומבי בהצהרת בלפור, מנדט חבר הלאומים וסעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות. שתי המעצמות, ארצות הברית וברית המועצות, הכירו במדינה מיד.
לאחר תום מלחמת העצמאות התקבלו באו"ם החלטות שקראו ליישום חלקים מסוימים מתוכנית החלוקה, בפרט החלטה 303 של העצרת הכללית של האו"ם העוסק בבנאום ירושלים, אולם גם ההחלטות האלה לא התממשו. ב־1950 הודיעה ירדן על סיפוח שטחי הגדה המערבית שנותרו בשליטתה בסיום המלחמה והיו מיועדים עבור המדינה הערבית. הצעד התקבל בהתנגדות מצד רוב מדינות העולם והליגה הערבית.
מבחינה דמוגרפית חלו שינויים מפליגים בעקבות מלחמת העצמאות. בתום המלחמה היו בגבולות מדינת ישראל כ-150,000 ערבים, שלפני המלחמה היו כ-900,000 ערבים בשטח שבו קמה מדינת ישראל, מאות אלפי ערבים נוספים הפכו לפליטים בעיקר במדינת ירדן, ואילו בשטחי ארץ ישראל המנדטורית שהיו בשלטון ערבי לא נותרו כלל יהודים.[17] בתום המלחמה נותרו בידי ישראל כ־78% משטחי המנדט.
בוועידה באלג'יר ב-1988 הצהיר אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית, ובהצהרה מוזכרת החלטת החלוקה.
משמעות משפטית
תוכנית החלוקה אינה מחייבת כשלעצמה. זאת, הן כיוון שהיא החלטה של העצרת הכללית, שעל פי מגילת האו"ם אין בכוחה לקבל החלטות מחייבות, והן כיוון שההחלטה היא המלצה בלבד. נוכח דחיית התוכנית על ידי הערבים ופרוץ מלחמת העצמאות, מעולם לא היה לתוכנית החלוקה תוקף משפטי.[18] הכרזת העצמאות של מדינת ישראל מזכירה את החלטת החלוקה ומציינת ש"הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה". ההכרזה מכריזה גם על כוונתה של מדינת ישראל לשתף פעולה עם מוסדות האו"ם כדי להגשים את ההחלטה.[19] עם זאת, זמן קצר לאחר הקמת המדינה, הכריזה ממשלת ישראל שבעוד שהיא מסתמכת על ההחלטה כגושפנקא בין-לאומית לזכות קיומה של מדינת ישראל, נוכח המלחמה שפרצה מיד למחרת ההחלטה, ישראל אינה מחויבת לגבולות המוצעים בהחלטה. עמדתה הייתה ש”החלטת 29 בנובמבר היא הבסיס היחיד להסדר טריטוריאלי, אם כי שיפורים טריטוריאליים מסוימים הפכו להכרחיים נוכח התוקפנות הערבית”.[20][21]
קישורים חיצוניים
- תוכנית החלוקה של האו"ם באתר ארכיון המדינה
- החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם, (בתרגום לעברית) באתר הכנסת
- נוסח החלטה 181, באתר משרד החוץ (באנגלית)
- מפת החלוקה המקורית, באתר האו"ם (בארכיון האינטרנט)
- מפת החלוקה המקורית – אזור ירושלים, באתר האו"ם (בארכיון האינטרנט)
- תוכנית החלוקה, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ"ט בנובמבר 1947 – החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה, הוצאת מרכז מציל"ה
- כ"ט בנובמבר, באתר הכנסת
- דב גביש, החלטת 29 (כ"ט) בנובמבר 1947, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- המקורות וההתפתחות של בעיית ארץ ישראל 1917–1947 באנגלית מאתר האו"ם, באמצע המאמר טבלה עם נתוני אוכלוסייה בתוכנית החלוקה
- שמואל דותן, מהצעת הקאנטונים אל תוכנית החלוקה, קתדרה 15, אפריל 1980
- אליעזר טאובר, תרומתה המשמעותית של קנדה להחלטת החלוקה בעצרת האו"ם, נובמבר 1947, קתדרה 86, ינואר 1998
- סרטון הממחיש ויזואלית את ההבדלים בין ההצעות השונות לחלוקת ארץ ישראל המערבית בתקופת המנדט הבריטי
אהוד עין-גיל, אילו היבטים של תוכנית החלוקה עדיין קיימים, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2015- עופר אדרת, השוודי הציוני והשתקן שחילק את ארץ ישראל הפך קצת פחות מסתורי, באתר הארץ, 24 בנובמבר 2017
- אלי פודה, ההחמצה הפלסטינית הגדולה בהיסטוריה, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2017
אביבה חלמיש, הקשר בין השואה להחלטת החלוקה: היה או לא היה?, באתר האוניברסיטה הפתוחה, נובמבר 2017- דייויד סלע, 70 שנים אחרי, באתר ישראל היום, 8 במרץ 2018
- ההצבעה באו"ם, ארכיון הסרטונים של AP
- ההחלטה באום והתגובת בארץ, ארכיון הסרטונים של AP
- עופר אדרת, מאחורי הקלעים של תוכנית החלוקה, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2019
- דויד מוצפי-האלר, המלאכה האימפריאלית של עקרון החלוקה, באתר הזמן הזה, מאי 2020
- איך תספרו לילדיכם על תכנית החלוקה?, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
- תוכנית החלוקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ארץ ישראל, היסטוריה, חלוקה, 1947, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ מאיר חזן, מתינות, עם עובד 2009, עמוד 208
- ^ לפי פרשנותו של אלכסנדר יעקובסון ב עמדות תומכי החלוקה, עמ' 56, סרבנות הערבים לחלופת המדינה הדו-לאומית הפדרלית של ועדת אונסקו"פ סללה את הדרך לגיבוש הרוב הנדרש לקבלת החלטה 181 בעצרת הכללית
- ^ השטח כולל את הכנרת והחולה, ללא הכנרת והחולה השטח היה 26,305 קמ"ר האנציקלופדיה העברית, כרך שישי ארץ-ישראל, עמ' 34
- ^ מקורות והתפתחות הבעיה הפלסטינית 1917–1977 מאתר האו"ם, באמצע המאמר טבלה עם נתוני אוכלוסייה בתוכנית החלוקה
- ^ פרק שלוש סעיף 1 החלטה
- ^ יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל], עמוד 19, 31
- ^ הארי טרומן, שנות מסה ותוחלת, זיכרונותיו של הארי ס. טרומן כרך ב', עיינות, תל אביב, תשט"ז, עמ' 163
- ^ Debate on Subcommittee reports/Palestine question – Ad Hoc Cttee – Press release, בסעיף "PALESTINE COMMITTEE (NIGHT) TAKE #2", פורסם בתאריך 22/11/1947.
- ^ "הלאומיות בישראל ובעמים – בונים מדינה במזרח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר – הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ – ירושלים – 2009. עמוד 100
- ^ איתי רום, הימין? גם את הקמת המדינה הוא היה מטרפד, באתר הארץ, 16 במאי 2024
- ^ "הלאומיות בישראל ובעמים – בונים מדינה במזרח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר – הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ – ירושלים – 2009. עמוד 99
- ^ ראו אלחנן וסרמן#פועלו הציבורי כדוגמה.
- ^ ראו ציטוט מדבריו במאמר שלמות העם, התורה והארץ מאת הרב ברוך זלמן מלמד
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה: דביר, 2004, עמ' 31
- ^ אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, מכון בן-גוריון, 2012, עמ' 43–53
- ^ 16.0 16.1 , אלעד בן-דרור, הדרך לכ"ט בנובמבר: פרשת אונסקו"פ וראשית מעורבותו של האו"ם בסכסוך הערבי-ישראלי, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2019, עמ' 334
- ^ 'שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל', עמוד 19 פרופסור יפה זילברשץ וד"ר נמרה גורן-אמיתי, בעריכת פרופסור רות גביזון
- ^ רובי סיבל, "סוגיות משפטיות הכרוכות בשטחה וגבולותיה של מדינת ישראל" ברובי סיבל ויעל רונן (עורכים), המשפט הבין-לאומי (הוצאת נבו, מהדורה שלישית 2016) עמ' 783, 787.
- ^ תמר מגידו, "שטחה של מדינת ישראל וגבולותיה" ביעל רונן (עורכת), סיבל ורונן משפט בין-לאומי (נבו, מהדורה רביעית 2023), עמ' 779, 782.
- ^ ראו למשל, דברי נציג ישראל לוועדה הראשונה בעצרת הכללית של האו"ם, ישיבה 200, 15 בנובמבר 1948, Summary Records of Meetings 21 September–8 December 1948, UN Doc A/C.1/SR.142-236, 644.
- ^ דברי נציג ישראל לוועדה הראשונה בעצרת הכללית של האו"ם, ישיבה 219, 1 csmncr 19498, Summary Records of Meetings 21 September–8 December 1948, UN Doc A/C.1/SR.142-236, 832.
| ועדות חקירה לארץ ישראל | |
|---|---|
| |
 פורטל היישוב
|
תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים בין ישראל למדינות ערב | ||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| ||||||||||||||
| ||||||||||||||
| ||||||||||||||
| ||||||||||||||
| ||||||||||||||
_-_The_Triple_Handshake.jpg)
.jpg)
.svg){kind=link}
ציונות 
| ||
|---|---|---|
| נושאים ומושגים מרכזיים | התנועה הציונית • התקווה • ארץ ישראל • אוטואמנציפציה • תוכנית בזל • תוכנית אוגנדה • תוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבות • תחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודה • חלוציות • קיבוץ • מחתרות עבריות בארץ ישראל • כוח המגן העברי • כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה • אנטישמיות • טריטוריאליזם יהודי • הצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות • דגל ישראל • הסכסוך הישראלי-פלסטיני • פוסט-ציונות ואנטי-ציונות • החלטת האו"ם 3379 • החלטת האו"ם 4686 | 
|
| זרמים בציונות | ציונות מדינית • ציונות מעשית • ציונות סינתטית • ציונות רוחנית • הציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטית • ציונות רוויזיוניסטית • ציונות דתית • ארץ ישראל השלמה • ציונות נוצרית • ניטשה והציונות | |
| ארגונים ציוניים | קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה • ההסתדרות הציונית העולמית • הקונגרס הציוני העולמי • הוועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית • הסוכנות היהודית • קרן קיימת לישראל • קרן היסוד • מינהל מקרקעי ישראל • המשרד הארצישראלי • המוסדות הלאומיים • הכשרת הישוב • אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה • פיק"א • הגדודים העבריים • ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל • הסתדרות העובדים הכללית החדשה • סולל בונה • הארכיון הציוני המרכזי • ארכיון התצלומים של קק"ל | |
| תנועות ציוניות | ביל"ו • חובבי ציון • ציוני ציון • פועלי ציון • ההתיישבות העובדת • התנועה הקיבוצית • עליית הנוער • תנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • ציונות ברוסיה • ציונות בלוב | |
| מחתרות עבריות | בר-גיורא • השומר • הרועה • הגדעונים • ארגון המגן • ניל"י • הקיבוץ • ההגנה • פלמ"ח • אצ"ל • לח"י • תנועת המרי העברי | |
| ראשוני הציונות | מבשרי הציונות • יהודה לייב פינסקר • בנימין זאב הרצל • נתן בירנבוים • מקס נורדאו • אחד העם • ליאו מוצקין • דב בר בורוכוב • משה הס • נפתלי הרץ אימבר • דוד וולפסון • חיים ויצמן • משה לייב ליליינבלום • נחום סוקולוב • נחמן סירקין • יוסף לוריא • מקס בודנהיימר • אדמונד ג'יימס דה רוטשילד • הרב יצחק יעקב ריינס • אוטו ורבורג • נחום גולדמן • יחיאל צ'לנוב • אבא הלל סילבר • רבי צבי הירש קלישר • רבי שמואל מוהליבר | |
| אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב | אהרן דוד גורדון • מרטין בובר • רחל המשוררת • שמואל הוגו ברגמן • הנרייטה סאלד • זאב ז'בוטינסקי • הרב מאיר בר-אילן • חיים ארלוזורוב • זלמן שזר • הרב אברהם יצחק הכהן קוק • ארתור רופין • דוד בן-גוריון • מנחם אוסישקין • אב"א אחימאיר • חיים בוגר (בוגרשוב) • ברל כצנלסון • אלכסנדר זייד • יוסף שפרינצק • ישראל שוחט • שמריהו לוין • יוסף טרומפלדור • מיכאל הלפרן • גרשם שלום • יהודה לייב מאגנס • יצחק טבנקין • יצחק בן-צבי • מנחם בגין • אברהם שטרן (יאיר) • ציונים לא יהודים | |
| ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל | ||
תוכנית החלוקה40029805Q846795