ועידת ח'רטום
ועידת ח'רטום נערכה בסוף אוגוסט 1967 בעיר ח'רטום, בירת סודאן. הוועידה התכנסה בעקבות מלחמת ששת הימים והשתתפו בה מנהיגי שמונה מדינות ערביות. ההצהרה שנוסחה בסופה (1 בספטמבר) הנחתה את המדיניות הערבית כלפי מדינת ישראל עד מלחמת יום כיפור.
הוועידה
מיד לאחר מלחמת ששת הימים פעלה מצרים לקיום ועידת פסגה כלל ערבית כדי להשיג תמיכה במדיניות של מאמץ צבאי ופוליטי משולב כנגד ישראל ולקבל סיוע כספי ממפיקות הנפט[1]. בתחילת אוגוסט התכנסו שרי החוץ של מדינות ערב בח'רטום לצורך הכנסת פסגה של ראשי המדינות[2].
הוועידה התקיימה מ-29 באוגוסט עד 1 בספטמבר 1967 והשתתפו בה ראשים של שמונה מדינות, בהם: פייסל, מלך ערב הסעודית, נאצר נשיא מצרים, חוסיין, מלך ירדן, שארל חילו נשיא לבנון, נשיא עיראק עבד א-רחמאן אערף, מלך כווית סבאח א-סלים א-סבאח, ואסמאעיל אל-אזהרי נשיא סודאן[3]. מנהיג אלג'יריה, חורי בומדיין, לא הגיע לוועידה בגלל התנגדותו למהלך של נאצר ושלח במקום זאת את שר החוץ שלו[4]. סוריה החרימה את הוועידה, הגם ששר החוץ שלה נכח ברוב הוועידה[5]. ערביי ישראל כלל לא הוזמנו, אך אחמד שוקיירי השתתף כנציג אש"ף ופרש לקראת סוף הדיונים בגלל התנגדותו להחלטות. הוועידה פעלה לחיזוק האחדות הערבית אל מול ישראל אך גם בתוכה, בין השאר בכך שגמאל עבד אל נאצר התחייב לחדול מלהפיל את המונרכים של מדינות המפרץ והוחלט על סיום המלחמה בתימן והעברת סיוע ממפיקות הנפט למצרים וירדן. סעודיה התחייבה לסיוע שנתי של 50 מיליון ליש"ט, כווית - 55 מיליון ליש"ט ולוב - 30 מיליון ליש"ט. 90 מיליון ליש"ט יועדו למצרים ו-45 מיליון לירדן. סוריה שהחרימה את הוועידה לא קיבלה סיוע[6].
עם זאת, עלו בוועידה עימותים בין ערביים. שוקיירי הביע התנגדות לטענות המלך חוסיין לשליטה בגדה המערבית ויצר בכך עימות עם חוסיין[7].
מצרים הובילה את הוועידה להחלטה שתקדם פעילות דיפלומטית להביא את ישראל לנסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. על עצם הבחירה לקדם מהלכים פוליטיים ודיפלומטיים, לא הייתה מחלוקת. אולם, גמאל עבד אל נאצר הכיר בכך שקידום פעילות כזאת מחייבת הצגת עמדה פחות נוקשה בעיני העולם ועל כן הוביל להחלטה שאינה כוללת דרישות להמשך המאבק המזוין ולפתרון הבעיה הפלסטינית. הוא טען שהמשך הצגת דרישות מעין אלו תביא בפועל לסיפוח ישראלי של השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים והעריך שאם מדינות ערב יביעו הסכמה להחלטה המתגבשת של מועצת הביטחון של האו"ם, שבנובמבר הבשילה לכדי החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, המעצמות ילחצו על ישראל לסגת מהשטחים שנכבשו וכך יהיה ניתן להביא להשבת השטחים ללא הכרה בישראל וללא הענות לדרישת ישראל להסכם שלום. קו זה נועד בין השאר לסנדל את המלך חוסיין ולמנוע ממנו מלהגיע לשלום נפרד עם ישראל. לקו זה התנגדו אחמד שוקיירי וסוריה שהחרימה בשל כך את הוועידה, כמו גם עיראק ואלג'יריה. הם דרשו להמשיך את המשך המאבק לפתרון הבעיה הפלסטינית[8].
נאצר הוביל את הוועידה להחלטה שתדגיש את הנכונות של הערבים לפתרון דיפלומטי ותתעלם מהדרישות של אחמד שוקיירי. אולם לאור העמדה של שוקיירי שזכתה לתמיכה של נציגי עיראק ואלג'יריה, הושגה פשרה על פיה הוכללו בהחלטה הקביעות:
- לא להכרה בישראל
- לא למשא ומתן עם ישראל
- לא לשלום עם ישראל
שנודעו כשלושת הלאווים, ואזכור הזכויות של הפלסטינים (מבלי לקבוע דרכים מעשיות להשגת זכויות אלו). נאצר הסכים לפשרה זו על מנת להשיג החלטה מוסכמת שתאפשר התקדמות בערוץ הדיפלומטי[9].
תוכן החלטת הוועידה
1) הוועידה מאשררת את האחדות הערבית, אחדות הפעולה והצורך בתיאום והסרת המחלוקות. המלכים, נשיאים ונציגים של ראשים אחרים של מדינות ערב אישרו את עמידת מדינותיהם לצד ויישום הכרזת הסולידריות הערבית בפסגה הערבית השלישית בקזבלנקה.
2) הוועידה הסכימה על הצורך לרכז את המאמצים להעלמת התוצאות של מה שנציגי מדינות ערב הגדירו כ "תוקפנות" על הבסיס שהאדמות ה"כבושות" (מבחינת ישראל משוחררות, לפחות לגבי חלקן) הן אדמות ערביות והעול של השגת האדמות מחדש מוטל על כל מדינות ערב.
3) ראשי המדינות הערביות הסכימו לאחד את מאמציהם הפוליטיים בזירה הבינלאומית והדיפלומטית להעלמת התוצאות של ה "תוקפנות" ולהבטיח את נסיגת הכוחות "התוקפניים" הישראלים מהאדמות הערביות שנכבשו מאז ההתקפה של ה-5 ביוני. דבר זה יעשה בתוך המסגרת של העקרונות הראשיים להן מדינות ערב מחויבות, כלומר:
- לא לשלום עם ישראל
- לא להכרה בישראל
- לא לעריכת משא ומתן עם ישראל
והתעקשות על זכויותיהם של הפלסטינים בארצם.
4) הוועידה של שרי אוצר, כלכלה ונפט ממליצה שהשעיה של שאיבת נפט תשמש כנשק בקרב. אולם לאחר בדיקה מעמיקה, הוועידה הגיעה למסקנה ששאיבת נפט יכולה לשמש בעצמה כנשק חיובי מכיוון שהנפט יכול לשמש לחיזוק הכלכלות של מדינות ערב שנפגעו ישירות "מהתוקפנות", כך שמדינות אלה תוכלנה לעמוד איתן במערכה. הוועידה החליטה על כן לחדש את שאיבת הנפט, מכיוון שהנפט הוא משאב חיובי היכול לשמש להשגות המטרות הערביות. הוא יכול לתרום למאמצים לאפשר למדינות ערב שנחשפו לתוצאות "התוקפנות" ועקב כך סבלו מהפסד משאבים כלכליים לעמוד איתן ולהעלים את תוצאות "התוקפנות". יצרניות הנפט ישתתפו במאמצים לאפשר למדינות הנפגעות לעמוד איתן אל מול הלחצים הכלכליים.
5) משתתפות הוועידה אישרו את התוכנית שהוצעה על ידי כווית להקים קרן כלכלית וסוציאלית לפיתוח על בסיס המלצות ועידת בגדד של שרי אוצר, כלכלה ונפט ערביים.
6) המשתתפים הסכימו על הצורך לנקוט באמצעים הנדרשים לחזק את ההכנות הצבאיות ולהתכונן לכל התפתחות.
7) הוועידה החליטה להאיץ את חיסול הבסיסים הזרים במדינות ערב.
תגובות לוועידה
בישראל ראו בהחלטות ועידת ח'רטום אישוש לטענה שפני הערבים להמשך המאבק נגד ישראל וכי אין פרטנר למשא ומתן לשלום[3]. ממשלת ישראל הוציאה החלטה המחויבת להשגת הסכמי שלום עם מדינות ערב, אך קובעת שאל מול סירוב הערבים לשאת ולתת על הסכם שלום, ישראל תעמוד "בעמדות החיוניות לביטחונה ולהתפתחותה הבלתי מופרעת של ישראל"[10]. גולדה מאיר הגדירה את החלטות ועידת ח'רטום כקריאה להשמדת ישראל והוכחה לכך שהעמדה הערבית לא השתנתה[8]. ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול, הגיב להחלטות הוועידה בעת שביקר בתעלת סואץ ואמר: "כשאין הידברות, אין דרך אלא לחפש ולמצוא גבולות טבעיים, ואין גבול טבעי מתעלה זו - תעלת סואץ"[11]. אבא אבן שלל את הפרשנות שהערבים גילו מתינות בוועידה[12]. תגובה דומה נשמעה מהנרי קיסינג'ר שראה בהחלטות ועידת ח'רטום סימן לקיצוניות שהשתלטה על העולם הערבי לאחר מלחמת ששת הימים. פרופסור ויליאם קוונדט אמר שהעמדה הערבית הוקשחה בוועידה. היו גם אישים בעולם הערבי, כמו עבד אל עזיז רמאדאן, שהציגו את הוועידה כסתימת הגולל על כל פתרון פוליטי.
מנגד, אחמד שוקיירי הגיב להחלטות הוועידה כתבוסה שנייה של הערבים לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים. לטענתו, הוועידה היא התחלה של ויתורים פוליטיים גדולים וויתור על המאבק לשחרור פלסטין[8]. בהתבטאויות של אישים ערביים נאמר שהחלטות ועידת ח'רטום שוללות הסכם שלום עם ישראל, אולם אינן שוללות הגעה למצב של אי לוחמה[13].
התקשורת בארצות הברית ציינה את השינוי בעמדה הערבית וראתה בכך התפתחות חיובית[14]. עמדה דומה הופיעה בדו"ח שהוגש לנשיא לינדון ג'ונסון והובעה על ידי גורמים מערביים שונים[15].
התפתחויות מאוחרות
לאחר קבלת החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם ותחילת שליחותו של גונאר יארינג, ביקש המלך חוסיין לכנס ועידה ערבית נוספת, בטענה שהחלטות ועידת ח'רטום כבר אינן רלוונטיות למצב החדש שנוצר. ככל הנראה, חוסיין הרגיש שהחלטות ועידת ח'רטום אינן מאפשרות לו מספיק גמישות במשא ומתן עם יארינג[16]. תגובת פייסל, מלך ערב הסעודית, הייתה שלילית. דבריו הביעו את העמדה שהחלטות ועידת ח'רטום היוו את קצה גבול הוויתורים של הערבים וועידה נוספת צריכה להתכנס רק כדי להחליט על כישלון הניסיונות להגיע לפתרון פוליטי וחזרה למאבק מזוין[17].
המגבלות שנכללו בשלושת הלאווים הביאו להבנה בינלאומית רבה לעמדה הישראלית שעמדות הערבים אינן ריאליסטיות ובכך תרמו ככל הנראה למניעת השגת הסדר[8].
הערכה
בוועידת ח'רטום החליטו מנהיגי המדינות הערביות - לראשונה - לנקוט דרכים מדיניות ודיפלומטיות להשבת אדמותיהם "הכבושות". עד אז דובר תמיד על "שחרור" האדמות ו"השמדת מדינת ישראל" בדרכים צבאיות. הדעות חלוקות לגבי המשמעות המעשית של שינוי זה בטון הערבי. בני מוריס הציג את החלטות הוועדה כמסמור עמדה סרבנית שטרפדה כל מהלך לשלום באזור למשך עשור. יהושפט הרכבי טען שהחלטות ועידת ח'רטום מבטאות מחויבות להשמדת מדינת ישראל. לדבריו, הערבים דחו את האפשרות של משא ומתן עם ישראל "לא בגלל שהם העדיפו דרך אחרת לשלום"[18]. לפי עמדה זאת, הטון הערבי שלפחות כלפי חוץ הוצג כמתון יחסית בוועידת ח'רטום לא היווה יותר מניסיון לקדם לחץ בינלאומי לנסיגה ישראלית כמו שאירע לאחר מלחמת סיני.
לעומת זאת, היו שראו בהחלטות הוועידה יותר מפתח להשגת הסדר בין ישראל למדינות ערב. אבי שליים הציג את הוועידה כנקודת מפנה בעמדה הערבית. לטענתו, הערבים פירשו את שלושת הלאווים כ-"לא לשלום רשמי עם ישראל, אך לא דחייה של השלום, לא למשא ומתן ישיר, בלא לסרב למשא ומתן עקיף, לא להכרה דה יורה בישראל אך קבלת התקיימותה כמדינה[18]. שלמה גזית מעלה את השאלה האם ישראל החמיצה הזדמנות לפתוח בדיאלוג עם מדינות ערב בפרשנותה המחמירה של המשמעות של החלטות ועידת ח'רטום[14]. אלן הארט, הידוע כמבקר חריף של ישראל, טען שהחלטת ועידת ח'רטום נתנה לחוסיין ונאצר אור ירוק להתקדם בזהירות לקראת הסדר עם ישראל ואילו המנהיגים הישראלים רצו בשלום תמורת שטחים ולא היו מתעלמים מהשינוי בעמדה הערבית שהשתקפה בהחלטת ח'רטום, ההיסטוריה הייתה אחרת[9].
קישורים חיצוניים
- Essential Documents: Khartoum Resolution, Council on Foreign Relations
- נפתחה ועידת חארטום, דבר, 30 באוגוסט 1967, המשך
- יוסף חריף, "עמדת ראשי מדינות ערב מחזקת עמדת ישראל לא לשוב למצב הקודם", מעריב, 4 בספטמבר 1967
הערות שוליים
- ^ Yoram Meital, Egypt's struggle for peace: continuity and change, 1967-1977, page 41
- ^ תוניס התנגדה להופעת שוקיירי, מעריב, 2 באוגוסט 1967
פרט להחלטה על כינוס פסגה, מעריב, 6 באוגוסט 1967 - ^ 3.0 3.1 Khartoum resolution, The encyclopedia of the Arab-Israeli conflict, page 576
- ^ Algeria the Politics of a Socialist Revolution, page 248
- ^ Ghada Hashem Talhami, Syria and the Palestinians: the clash of nationalisms, page 71
- ^ Yoram Meital, Egypt's struggle for peace: continuity and change, 1967-1977, page 42
- ^ Moshe Shemesh, Arab politics, Palestinian nationalism and the Six Day War, pages 244-245
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 Yoram Meital, Egypt's struggle for peace: continuity and change, 1967-1977, page 41-46
- ^ 9.0 9.1 Alan Hart, Zionism the Real Enemy of the Jews V3, pages 125-126
- ^ לוי אשכול: לא נחזור לתנאים שיאפשרו, דבר, 4 בספטמבר 1967
- ^ "כשאין הידברות, אין דרך אלא לחפש ולמצוא גבולות טבעיים, ואין גבול טבעי יותר מהתעלה", דבר, 7 בספטמבר 1967
- ^ אבא אבן: אין לאו"ם הזכות לזרוש מאתנו לוותר, מעריב, 10 בספטמבר 1967
- ^ Middle East record, page 206
- ^ 14.0 14.1 Shlomo Gazit, Trapped fools: thirty years of Israeli policy in the territories, pages 148-149
- ^ סיר דינגל פוט: נאצר מוכן לפגישה עם ישראל, מעריב, 13 באוקטובר 1967
- ^ Middle East record, page 139, 218
- ^ Middle East record, page 153
- ^ 18.0 18.1 Mark A Tesslar, A History of the Israeli-Palestinian conflict, pages 409-410
_-_The_Triple_Handshake.jpg)
.jpg)
29773420ועידת ח'רטום