מחנות העקורים
.jpg)
מחנות העקורים (1956-1945) היו מחנות שהקימו בעלות הברית המערביות באזורים בהם שלטו בגרמניה, אוסטריה ואיטליה לאחר השואה. במחנות אלו התגוררו באופן זמני כ-11 מיליון עקורים. היו אלה בעיקר רוסים, פולנים, צ'כים, צרפתים ובני אומות אחרות שלקחו הגרמנים הנאצים בשבי ושאותם הכריחו להגיע לגרמניה לשם ביצוע עבודות כפייה. בין עקורים אלה, כרבע מיליון איש, כ-3% מכלל השבויים, היו יהודים ניצולי השואה. רובם הגיעו ממזרח אירופה במסגרת הבריחה.
רקע
הדיירים הראשונים במחנות העקורים היו ניצולי מחנות ריכוז ומחנות עבודה ששחררו בעלות הברית בגרמניה.
במחנות אלה שכנו כרבע מיליון ניצולים ממחנות הריכוז ושרידי השואה, כאלה שנעקרו, הוגלו מבתיהם והוחזקו בתנאים שונים של שעבוד, וכן ניצולים שברחו מזרחה, לעומק שטחי ברית המועצות, ושבו לאחר המלחמה. במשך הזמן היו עקורים שחזרו לבתיהם, והיו כאלה שלא יכלו לחזור לבתיהם וגם לא לעלות לארץ ישראל בגלל המדיניות הבריטית של "הספר הלבן" שהגבילה מאוד את העלייה לארץ ישראל.
חלק מהמחנות, כגון ברגן-בלזן, הוקמו ליד אתר של מחנה ריכוז בשם זהה. חלק מהמחנות, כגון לנדסברג, הוקמו במחנות הריכוז עצמם, במבני מחנות הריכוז לשעבר, מבנים שהוסבו לשימוש אזרחי. בתחילת קיומם של מחנות העקורים, היו המחנות מוקפים גדרות תיל ושמורים על ידי יחידות צבא אמריקאיות ובריטיות. במחנות העקורים הראשונים לא הייתה הפרדה בין יהודים ולא יהודים. היהודים שהגיעו למחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה[1] היו ניצולי שואה וכן פליטים יהודים שחזרו מברית המועצות לפולין ובמסגרת תנועת "הבריחה" הגיעו למערב הכבוש על ידי בעלות הברית המערביות. ב-1947 הגיעו למחנות העקורים יהודים מצ'כיה, סלובקיה, הונגריה ורומניה, ומספר היהודים במחנות העקורים הגיע לרבע מיליון.
התנאים במחנות היו קשים מאוד בייחוד בעת הקמתם. היה מחסור במזון, בלבוש ובתרופות.
בעיה נוספת הייתה שבמחנות שוכנו גם בני לאום אחרים מלבד היהודים וביניהם אנטישמיים שהציקו לפליטים היהודים במחנות העקורים בכל עת. העקורים ראו את החיים במחנות כהסדר זמני. הם רצו לעזוב את גרמניה ואת אירופה בכלל בעקבות השואה.
מפאת האנטישמיות ששררה בקרב העקורים האחרים - בעיקר הפולנים והרוסים - פרצו מהומות במחנות בין יהודים ולא יהודים. היהודים היו, כאמור, כ-3% מכלל שוהי מחנות העקורים, ומפאת מספרם הנמוך היו פגיעים במיוחד במחנות העקורים. דו"ח הריסון שהוגש לנשיא הארי טרומן באוגוסט 1945 סקר מצב עגום זה והמליץ על הפרדת היהודים מהלא יהודים במחנות העקורים. על כן בשלב מוקדם, חודשים ספורים בלבד לאחר שחרור מחנות הריכוז, החליטו בעלות הברית המערביות ליצור מחנות עקורים נפרדים ליהודים שבין העקורים.
למרות התנאים הקשים במחנות התקיימו בהם פעילויות חברתיות, תרבותיות וחינוכיות ענפות. היהודים במחנות העקורים הקימו תיאטרונים ותזמורות, ערכו אירועי ספורט ופרסמו עיתונים וכתבי עת.
במחנות פעלו מפלגות חילוניות ודתיות, ציוניות וסוציאליסטיות. המפלגות הציוניות היו מאורגנות ופעילות, ודרשו להעלות את היהודים לארץ ישראל על מנת למנוע את פיזורם בארצות אירופה.
רבים מהעקורים הפגינו מודעות פוליטית, ושאפו לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ ישראל. הם הקימו 45 קיבוצי הכשרה שהיו לצד מחנות העקורים בהם התכוננו לקראת עלייתם לארץ ישראל.
בין מחנות העקורים היו אלה: מחנה העקורים ברגן-בלזן, בבסיס הצבא הגרמני לשעבר אשר שכן כקילומטר מאתר מחנה הריכוז ברגן-בלזן שהועלה באש אחרי שחרורו, מנזר סנט אוטיליין, לא רחוק ממינכן, שהפך לבית חולים לניצולים בראשות ד"ר זלמן גרינברג; מחנה העקורים לנדסברג שהוקם ליד מינכן, בקסרקטין בלנדסברג, והפך למחנה עקורים למשוחררי דכאו; מחנה העקורים פלדאפינג, מחנה שבתקופת המשטר הנאצי שימש את ההיטלריוגנד ולאחר המלחמה הפך למחנה שקלט ניצולי צעדת מוות שהשתחררו בסמוך; ציילסהיים ליד פרנקפורט; וכן מחנות פרנוואלד, לייפהיים, אשווגה (אנ') ואולם (ליד העיר אולם).[2][3][4]
חיי היום יום במחנות העקורים
במחנות העקורים חיי היום יום היו חסרי תקווה. הפליטים חיו בצפיפות, היו הרבה עקורים שחיו באולמות גדולים, בלי פינה פרטית, בלי חדר משפחה. המזון היה מזון דל, הלבוש היה בלוי קרוע וישן.
כדי שהמחנה יתנהל כיאות היה צריך שכולם יעבדו ויתרמו את חלקם. היו כאלה שעזרו ועשו הכל כדי שהחיים יתנהלו כסדרם, אך היו כאלה שלא רצו לעבוד כי טענו שעד עכשיו עבדו ועכשיו תורם לנוח, הם נטו לרגוז על שאר הפליטים. בנוסף, היו כאלה שוויתרו לגמרי, עזבו את המחנות והסתננו לתוך היישובים העירוניים שסביב המחנות עקב הקושי שהיה במחנות.
ניצולים רבים שהחלו לנוע מערבה ושכנו בסמוך לגבול פולין- גרמניה החלו להקים בתי חינוך, בתי חולים כדי לטפל בניצולים הפצועים שהגיעו איתם, בתי ילדים, בתי ספר וחוות להכשרה חקלאית, מתוך רצון להכין את עצמם לחיים חדשים. הג'וינט פעל בקרב העקורים וסייע במזון, בביגוד ובמימון המפעלים החינוכיים. הג'וינט הקצה כספים לארגון העלייה המחתרתית לארץ-ישראל.[5][6]
קיום וחידוש התא המשפחתי
בשואה רוב השורדים איבדו את משפחתם. במחנות העקורים מספר הילדים מתחת לגיל חמש היה מועט מאוד. רק שלושה אחוזים משורדי השואה במחנות העקורים היו בין הגילים 6–17. בשל תחושת האובדן והבדידות, העקורים רצו להקים משפחות, וכתוצאה מכך החל גל נישואין במחנות. בין השנים 1946–1948 שיעור הילודה במחנות הוערך כשיעור הגבוה בעולם.[4]
חינוך
הילדים במחנות העקורים לא ידעו קרוא וכתוב, והדבר גרם למחנכים במחנות לבעיות רבות. במחנות העקורים היה מחסור רב בכיתות לימוד, בספרי לימוד, במחברות ובציוד למידה נוסף.
כמו כן לא נמצאו מורים בעלי הכשרה להוראה, ולכן הלימודים לא היו מקצועיים. עם הזמן התחילו להגיע למחנות מורים בעלי הכשרה מארץ ישראל, מארצות הברית ומבריטניה ורמת הלימודים עלתה. בנוסף ללימודי קרוא וכתוב והמקצועות הבסיסיים הוכנסו לתוכנית הלימודים שיעורים נוספים כגון: היסטוריה יהודית, לימודי עברית וגאוגרפיה ישראלית. לבני הנוער התקיימו גם לימודים שמטרתם הכשרה לחיי העבודה ולמקצועות הנחוצים באותם ימים כמו תפירה וחייטות.[4]
דת
הקהילות האורתודוקסיות שנוצרו במחנות העקורים הקימו בתי ספר דתיים וישיבות ודאגו לקיום החגים היהודיים על כל המנהגים הדתיים המאפיינים אותם. בנוסף, פעלו ארגונים שסיפקו את צורכי הדת. הוקמו גם תיאטרון והתקיימה פעילות יהודית מוזיקלית.[7][4]
זיכרון והנצחה
במחנות העקורים חשו הניצולים רצון להנציח ולהזכיר את יקיריהם ואת מאורעות השואה. העקורים עשו זאת בעזרת העלאת עדויות על הכתב ופרסומם בעיתונות. את יקיריהם הנציחו באמצעות ספרי "יזכור" ובעת קיום טקסים לזכרם. בנוסף הקימו אנדרטאות ומצבות לזכר יקיריהם.[4]
תרבות ועיתונות
במחנות התפתחו חיי תרבות עשירים שכללו להקות תיאטרון ותזמורות וכן הוקמו תחנות רדיו. בנוסף, החלה הוצאה לאור של עיתונים רבים, בייחוד ביידיש על מנת להוות מקור מידע ולאפשר לעקורים להביע את דעותיהם. כמעט בכל מחנה היה עיתון ובו תוארו חוויותיהם של השורדים. נכתבו מאמרים רבים, פורסמו מודעות לחיפוש קרובים, להודעה על שמחות ולדיווחים פוליטיים על המחנות מהעולם ומארץ ישראל. בנוסף, התפרסמו פעילויות ספורט ותחרויות שונות. במחנות הוקמו גם מועדוני ספורט ובהם התקיימו בין היתר פעילויות פנאי למבוגרים וילדים בהם משחקי שח, דמקה ובינגו.
הציונות היוותה חלק דומיננטי מחיי היום יום במחנות ואחת מדרכי הביטוי לכך הייתה דרך הצגת מחזות יהודיים קלאסיים הממחישים את חוויות הגטאות ומחנות הריכוז. בהצגות ניתן ביטוי לחלומות על ארץ ישראל. בנוסף, הציונים היו מאורגנים ופעילים ודרשו להעלות את היהודים לארץ ישראל על מנת למנוע את פיזורם בארצות אירופה.[7][4]
קיבוצי ההכשרה
בתוך מחנות העקורים הוקמו קיבוצי הכשרה בהם המשיכו את המסורת הציונית של הקיבוצים הישראליים ואת ההכשרות החלוציות שהיו בהם. מטרת הקיבוצים הייתה להכין את היהודים לעלייה לארץ ישראל, וכדי לממש מטרה זו ניתנו שיעורי עברית, שיעורים על היסטוריה ארץ ישראלית והכשרה חקלאית. הקיבוץ הראשון היה קיבוץ בוכנוואלד שנוסד בקיץ 1945.[4]
תנועות נוער
השואה באירופה בשנות מלחמת העולם השנייה הפסיקה כמעט את כל פעילות תנועות הנוער היהודיות. מרבית הילדים ובני הנוער נרצחו בשואה. חלק קטן מן הילדים ובני הנוער שניצלו, עברו חוויות קשות במהלך מלחמת העולם השנייה, חלקם התייתמו וחלקם לא ידעו את גורל הוריהם. הם סבלו מרעב וממחסור, ולעיתים זהותם הדתית לא הייתה ברורה להם משום ששהו זמן ממושך במנזרים או בבתי משפחות נוצריות. אחד הלקחים כתוצאה ממצב זה היה שיש להקים תנועות נוער במחנות העקורים כדי שבני הנוער יוכלו לבטא מחאה ושינוי לקראת הקמת חברה טובה יותר וצודקת יותר, ובנוסף כדי לגרום לבני הנוער להתעניינות במחנות ולהבין את מקומם מבחינה דתית ומבחינה חברתית.
הבולטות בתנועות הנוער היהודיות היו תנועת "תכלת לבן" בגרמניה, ותנועת "השומר הצעיר" במזרח אירופה. צעירים דתיים סברו שאין לעזוב את המסורת היהודית, וניתן לקיים פעילות של תנועת נוער תוך כדי שמירה על המסורת בשילוב רעיונות ציוניים וחלוציים. בעקבות רוח זו, הוקמו תנועת נוער שחינכו את חבריהן על פי עקרונות חינוך תנועת הצופים, וחלוציות ציונית דתית. בפולין הוקמו תנועת "בני עקיבא" ותנועת "השומר הדתי" שהייתה תחליף דתי לתנועת "השומר הצעיר".[8]
סגירת מחנות העקורים
הבריטים לא אפשרו את עלייתם של היהודים במחנות לארץ ישראל, ולכן נאלצו להישאר זמן ממושך במחנות. בעקבות הקמת מדינת ישראל השתנו חוקי ההגירה בארצות הברית. רבים מהעקורים היגרו לארצות הברית ולישראל כחלק מגל העלייה ההמונית. בשנים 1953-1954 נסגרו סופית מחנות העקורים. העקורים היו הראשונים לחקור את השואה ולהנציח את זכרה בעזרת תיעוד בכתב ואירועי זיכרון לקורבנות השואה.[4]
דו"ח האריסון
ערך מורחב – דו"ח הריסון
רוב החיילים האמריקאים ששמרו על מחנות העקורים לחמו לפני כן במשך כשנה - החל מהפלישה לנורמנדי ביוני 1944 - בקרבות קשים, ולא היו כשירים להבין את מצוקותיה של אוכלוסייה אזרחית פגיעה וחלשה, שורדת מחנות ריכוז. הם לא הבינו שמאחורי גדרות תיל עמדו ניצולי הנאצים ולא פושעים, ועל כן מילאו את משימות השמירה בקשיחות. בנוסף, חלקם היו אנטישמים. בקיץ 1945 כתב ארל הריסון, שליחו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן, דו"ח על מצבם הקשה היהודים במחנות העקורים. בין הדברים שכתב היה המשפט הבא:
"אנחנו [האמריקאים שומרי מחנות העקורים] מתייחסים ליהודים כפי שהנאצים התייחס אליהם, פרט לכך שאינו משמידים אותם." (זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה, ע' 73)
לאחר דו"ח האריסון
בעקבות הדו"ח הועברו העקורים היהודים למחנות נפרדים, החלו לנהל באופן עצמאי היבטים רבים בחייהם ותנאי חייהם שופרו. ארגוני סעד יהודיים ופעילים מארץ ישראל החלו לפעול במחנות.
רוב העקורים ביקשו לעזוב מהר ככל האפשר, אך עקב האיסור הבריטי על הגירה לארץ ישראל (הספר הלבן), נאלצו להישאר במחנות העקורים. מחוסר ברירה החלו היהודים להפוך את מחנות העקורים למרכזי פעילות תרבותית וחינוכית, והקימו מרכזי שיקום, הכשרה מקצועית והכשרה חלוצית ציונית. הם "הקימו תיאטראות ותזמורות, ערכו אירועי ספורט ופרסמו יותר משבעים עיתונים וכתבי עת ביידיש. הם היו מהראשונים לחקור את השואה ולהנציח את זכרה. הם גבו עדויות ראשונות מניצולים, אספו תיעוד בכתב וערכו עצרות זיכרון לקורבנות השואה."[9]
במחנות התקיימה פעילות מפלגתית יהודית ערה. בין הפעילים היו מפלגות ציוניות, מפלגות דתיות-ציוניות, מפלגת הבונד, מפלגת אגודת ישראל ועוד. שליחים מארץ ישראל עודדו את הציונות והחינוך הציוני, והקימו מרכזי הכשרה חלוצית. הטראומה של השואה הביאה יהודים רבים מקרב שוכני מחנות העקורים לנהות אחר חינוך ציוני ועברי.
לאחר הקמת מדינת ישראל
עם הקמת מדינת ישראל ב-1948 וחקיקת חוקים שהקלו על ההגירה לארצות הברית, היגרו רבים משוכני מחנות העקורים לישראל ולארצות הברית. רוב מחנות העקורים נסגרו עד 1950. רוב העקורים היגרו לישראל. חלקם היגר לארצות הברית. עשרות אלפים נשארו באירופה ושם הקימו מחדש קהילות שחרבו בשואה.
לקריאה נוספת
דוד בן גוריון, ביקורים בגיא ההרגה: ביקוריו של דוד בן גוריון בבולגריה, בשוודיה ובמחנות העקורים בגרמניה : זיכרונות מן העיזבון - ספטמבר 1944- אוקטובר 1946, שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2014(הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
- יצחק מנדל, למה יהודים חזרו לחיות במחנות אחרי השואה, "כאן מציינים ", כאן 11 (סרטון)
הערות שוליים
- ^ מחנות העקורים וקיבוצי ההכשרה באיטליה אחרי המלחמה, באתר יד ושם
- ^ זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה, ע' 32.
- ^ מחנות העקורים, באתר מסע בזמן היהודי
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 החזרה לחיים במחנות העקורים, 1945-1956 – רטרוספקטיבה ויזואלית, באתר www.yadvashem.org
- ^ שארית הפליטה, באתר יד ושם
- ^ ישראל גוטמן, על קשיים בחיי היומיום של העקורים, באתר מטח
- ^ 7.0 7.1 יוהויקים כוכבי, שורש לעקורים: תנועות הנוער במחנות העקורים בגרמניה 1945–1949, ירושלים: הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, 1999
- ^ מנחם ויינשטיין, בני עקיבא בהעפלה, ניר גלים: בית העדות למורשת הציונות הדתית והשואה, 2015
- ^ החזרה לחיים במחנות העקורים, 1945-1956 - מידע באתר יד ושם
36213058מחנות העקורים