נפקדים נוכחים

אין לבלבל ערך זה עם הערך "נוכחים נפקדים", העוסק בספר מאת דויד גרוסמן.

נפקדים נוכחים הוא כינוי לפלסטינים אשר עזבו, ברחו או גורשו מבתיהם במהלך מלחמת העצמאות ורכושם הופקע מהם מכוח חוק נכסי נפקדים, אך נותרו כעקורים בתוך תחומי מדינת ישראל או שחזרו אליה במועד מאוחר יותר. אנשים אלה, אם כן, הם נפקדים מבחינת החוק, אך למעשה נוכחים במדינה. לפי הערכות היו ב-1950 כ-46,000 נפקדים נוכחים מתוך כ-156,000 ערבים שנותרו בישראל סך הכול.

אוכלוסייה נוספת שמוגדרת נפקדים-נוכחים הם ערביי המשולש. הם אמנם לא עזבו את בתיהם, אבל המשולש סופח רק לאחר תום הקרבות^{[דרושה הבהרה]}. בינתיים, מדינת ישראל הפקיעה אדמות שהיו שייכות לתושבי המשולש אבל היו בריבונות ישראלית. לאחר הסיפוח, ישראל לא הייתה מוכנה לשחרר את האדמות מחזקת נכסי נפקדים למרות שבעליהם המקוריים הפכו לאזרחי המדינה.

הבסיס החוקי

הנכסים של הנפקדים-נוכחים הופקעו על פי חוק נכסי נפקדים והופקדו לידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים. באופן עקרוני, מטרת החוק והאפוטרופוס היא לשמור על נכסים אזרחיים שהופקרו במהלך מלחמה מסיבות שונות. החרמה של נכסים אלה נחשבת פשע מלחמה לפי אמנת ז'נבה. במדינות רבות יש חוקים ומנגנונים האחראים על נכסי נפקדים, כשהמטרה של כולם היא לשמור על הנכסים עד שהנפקדים יוכלו לשוב ולקחתם. במקרה הישראלי, מדינת ישראל לא מוכנה לתת לנפקדים לשוב לבתיהם מפני שהם מוגדרים אוכלוסיית אויב. אבל בעניין הנפקדים-נוכחים ישנה בעייתיות מסוימת להגדיר אותם כאוכלוסיית אויב מפני שהם אזרחי המדינה לכל דבר ועניין.

מציאות החיים של הפליטים הפנימיים

הנפקדים-נוכחים לא הורשו לשוב לבתיהם גם אם הם חיו באותו אזור והיו להם מסמכים שמוכיחים שהנכס היה בבעלותם. בחלק מהמקרים המדינה דאגה לפליטים הפנימיים ויישבה אותם מחדש בכפרים שונים בבתיהם של נפקדים או נפקדים-נוכחים אחרים (למשל במקרה איקרית/ ראמה). בכפרים רבים נוצרו שכונות של נפקדים נוכחים שנקראות "שכונות הפליטים". בכפרים מסוימים אוכלוסיית הנפקדים שיושבה בהם הייתה יותר גדולה מהאוכלוסייה הכפרית המקורית שנשארה במקומה. לעיתים הפליטים הפנימיים התיישבו ליד כפרם בתקווה שיוכלו לחזור אליו בעתיד, משלא ניתן להם לחזור הפכה ההתיישבות הארעית למקום קבע, למשל המקרה של עין הוד/ חוד.