מהומות הר הבית (1990)

מהומות הר הבית היו מהומות שהתרחשו ב-8 באוקטובר 1990 בהר הבית. המהומות כללו יידוי אבנים של מפגינים מוסלמים לעבר מתפללים יהודים ברחבת הכותל המערבי שמהן נפצעו 34 מתפללים וכן השתלטות על תחנת המשטרה בהר, ובהמשך להרג 17 פלסטינים ופציעת יותר ממאה מירי שוטרי משטרת ישראל. האירוע הביא לגינוי ישראל באו"ם ולמתיחות בין ישראל לארצות הברית על רקע מלחמת המפרץ.

האירוע

לקראת חול המועד סוכות ה'תשנ"א, פרסמה תנועת נאמני הר הבית את כוונתה לקיים ב-8 באוקטובר 1990 טקס הנחת אבן פינה לבית המקדש השלישי.^[1] כמו במקרים קודמים, המשטרה לא אפשרה להם להיכנס לעיר העתיקה והפנתה אותם למעיין השילוח. אנשי התנועה משכו עתירה לבג"ץ כנגד המשטרה לאחר שהשופטים הבהירו להם שעקב הסיכון למהומות לא יתערבו בהחלטת המשטרה.^[2] המשטרה הודיעה לוואקף שנאמני הר הבית לא יורשו להגיע להר. למרות זאת, לפי מסקנות ועדת זמיר, ב-5 באוקטובר 1990 קרא המואזין של אל אקצה בדרשת יום השישי שלו למוסלמים לבוא להר ולהגן עליו.

ביום שני ה-8 באוקטובר, י"ט בתשרי, ד' חוה"מ סוכות תשנ"א, התאספו כ-3,000 מוסלמים בהר הבית. המואזין בהר השמיע דברים על הצורך להגן על ערביותה של ירושלים ועל המסגדים. רחבת הכותל המערבי למטה הייתה מלאה מתפללים ומבקרים. כ-44 שוטרים נפרסו אל מול ההמון בצדו הפנימי של הר הבית במטרה להגן על המתפללים ברחבת הכותל. בסביבות השעה 10:30 נשמט מידו של אחד השוטרים רימון גז שהתגלגל לעבר קבוצת נשים בהר, ולטענת המוסלמים ואחד החוקרים בפרשה היה הגורם לפריצת מהומות.^[3] שמועה עברה בין המפגינים שנאמני הר הבית עולים להר והמפגינים החלו לידות מטר אבנים לעבר רחבת הכותל שבו היו באותה עת כעשרים אלף יהודים, ולעבר השוטרים בהר.^[4] מספר מתפללים ברחבת הכותל נפצעו. הרחבה פונתה במהירות. לפי ועדת זמיר שמונתה לבדוק את האירועים האבנים הוכנו מראש בסמוך לשם יידוי אל עבר הרחבה.^[5] ניסיונות של סגן המופתי, אלג'מאל א-ריפאעי, להרגיע את ההמון לא צלחו. לאחר מספר דקות נסוגו השוטרים מההר דרך שער המוגרבים. זריקת האבנים על רחבת הכותל נמשכה גם לאחר שהתרוקנה. במקביל הסתערו מפגינים על תחנת המשטרה בהר. השוטרים הערבים ששהו בה קראו לעזרה ובהמשך נטשו אותה ומצאו מחסה במשרדו של הוואקף. תחנת המשטרה נתפסה על ידי המפגינים והציוד בה הועלה באש.

מפקד מרחב ירושלים במשטרה, תת-ניצב אריה ביבי, קיבל דיווחים על זריקת אבנים מהצד המזרחי של הר הבית לכיוון הכביש שבו נסעו אוטובוסים רבים עם מתפללים שפונו מרחבת הכותל. בנוסף, לאור החשש לחיי השוטרים בתחנת המשטרה בהר שהקשר עמם ניתק ומחשש שנשק הנמצא בתחנה יגיע לידי המתפרעים החליט על פריצה להר. כוחות המשטרה הפורצים נתקלו ביידוי אבנים וכ-20 שוטרים נפצעו. השוטרים ירו אש חיה כנגד המיידים. בעקבות כך נהרגו 17 ונפצעו כ-200 מוסלמים.^[6] בפרסומים מוסלמים דובר על 20 או 21 הרוגים. המוסלמים טענו שהשוטרים ירו גם לתוך אמבולנסים שפינו פצועים.^[7] בראיון טלוויזיה למחרת אמר ניצב יעקב טרנר כי מעולם קודם לא הותקפה רחבת הכותל מהר הבית, וכי ההסתערות הייתה מוצדקת. המהומות גם תועדו בידי המוסלמים, והואקף פרסם אותן כסרט בשם 'טבח אל-אקצא' עם כיתוביות באנגלית.^[8]

תגובות

שר המשטרה, רוני מילוא, האשים את אש"ף שהוא ארגן את המהומות על מנת להטות את ההתעניינות העולמית מכיבוש כווית על ידי סדאם חוסיין לעבר ישראל והאינתיפאדה. המשטרה טענה שקריאות מואזין מחוץ להר הבית התסיסו את המפגינים הפלסטינים וכי ירי חי נעשה רק לאחר שנשקפה סכנת חיים. הפלסטינים טענו שהמהומות היו ספונטניות. לדבריהם, המתפרעים אכן חשבו שהמשטרה תאפשר לאנשי נאמני הר הבית להגיע להר וההודעות המרגיעות שלה לא הגיעו לידיעת המתפרעים. הפלסטינים גם טענו שההתפרעות החלה כאשר המשטרה ניסתה לפזר מתפללים שקראו "אללהו אכבר" ושהשוטרים ירו ללא שנשקפה להם סכנה ובפרט שירו על מתפללים תמימים שברחו מהאירוע ועל אמבולנסים שבאו לפנות פצועים.

ממשלתו של סדאם חוסיין בעיראק הכריזה על שלושה ימי אבל וקראה לעולם לנהוג בישראל באותה חומרה שבה מתייחסים אל עיראק^[^{דרוש מקור]}.^[9] סעודיה וכווית גינו בחריפות את ישראל וחוסני מובארכ אמר שלאירועים בהר הבית עשויות להיות השפעות חמורות על המתחולל במפרץ הפרסי. שר החוץ של סוריה, פארוק א-שרע, טען שפלישת עיראק לכווית יצרה את הנסיבות שאפשרו לישראל לפגוע בפלסטינים.^[10]

ב-12 באוקטובר 1990 התכנסה מועצת הביטחון של האו"ם ובהחלטה 672 קבעה בין השאר:

מאשרת מחדש כי פתרון צודק ובר קיימא לסכסוך הערבי ישראלי חייב להתבסס על החלטות המועצה 242 (1967) ו־338 (1973) באמצעות תהליך משא ומתן המביא בחשבון את הזכות לביטחון עבור כל מדינות האזור, כולל ישראל, כמו גם זכויות פוליטיות לגיטימיות של העם הפלסטיני.
זועקת בעקבות האלימות שהתקיימה ב־8 באוקטובר באל חראם א שריף ומקומות קדושים אחרים בירושלים שגרמו ליותר מעשרים הרוגים פלסטינים ופגיעה של יותר ממאה חמישים איש, כולל אזרחים פלסטינים ומתפללים חפים מפשע;
מגנה במיוחד את מעשי האלימות של כוחות הביטחון הישראליים שגרמו פציעות ואובדן חיי אדם;
קוראת לישראל, הכוח הכובש, לציית בקפידה לחובות משפטיות שלה ולאחריות לפי אמנת ז'נבה הרביעית, אשר חלים על כל השטחים הכבושים על ידי ישראל מאז 1967;

במשרד החוץ ציינו בתגובה כי מועצת הביטחון התעלמה מעובדה שהאירועים החלו מהתפרעויות של ערבים וכן אין בהחלטה גינוי לידויי האבנים של הערבים שגרמו לפציעת יהודים ברחבת הכותל.^[11]

מועצת הביטחון החליטה גם לשגר ועדת בדיקה של האו"ם לשטחים כדי לבחון דרכים להגן על הפלסטינים. ישראל דחתה את החלטת מועצת הביטחון כחד צדדית והודיעה שלא תשתף פעולה עם ועדת הבדיקה. בעקבות זאת ועדת הבדיקה לא נשלחה לשטחים.

ממשלת ישראל החליטה על הקמת ועדת בדיקה בראשות צבי זמיר לבדיקת האירוע. הוועדה הגישה את מסקנותיה ב-26 באוקטובר 1990. הוועדה ביקרה בחריפות את משטרת ישראל על שלא נערכה בכוחות מספקים לאפשרות של פריצת מהומות למרות הצטברות של מידע מודיעיני, ועל טיפול לקוי באירוע לאחר שהוא החל. הוועדה גם קבעה שההתפרעות לא הייתה מתוכננת מראש, אך הטילה את האשמה לאירועים על המתפרעים שתקפו את המתפללים ברחבת הכותל ואת השוטרים ועל המואזין של מסגד אל אקצה על שהסית את המפגינים. הוועדה הצדיקה את עצם הפריצה להר ואת השימוש בכדורים חיים לאחר שנשקפה סכנת חיים בעת הפריצה להר, אך ביקרה את השימוש המופרז בנשק חם.

בתקשורת הישראלית הועלו טענות משמאל כנגד מסקנות ועדת זמיר. נטען שהוועדה התעלמה מההרגשה האמיתית של המפגינים שהר הבית בסכנה ושהוועדה לא בחנה ברצינות את האפשרות לשלוט במהומות מבלי לפרוץ להר. בנוסף, הועלתה ביקורת על כך שמפקד מחוז ירושלים קודם למרות מסקנות הוועדה.

הפלסטינים דחו את מסקנות ועדת זמיר, ועדת בדיקה של המועצה האיסלאמית העליונה, בראשות השייח איבראהים סברי, קבעה בדו"ח שהגישה ב-30 באוקטובר 1990 שהאירועים היו תוצאה של תכנון מראש של משטרת ישראל לפגוע בפלסטינים. דוברים פלסטיניים טענו שהתוצאות מראות על כוונה ישראלית להשמיד את הפלסטינים וקראו לכוחות או"ם שיבואו להגן על הפלסטינים. דוברים פלסטינים אחרים טענו שמדובר על חלק ממזימה מערבית כנגד הערבים והאסלאם, שכוונת ארצות הברית להשתלט על כווית הוא חלק נוסף שלו.

הפתח הכריז על שבוע אבל לזכר ההרוגים וקרא להשלמת האינתיפאדה ולראשונה לשימוש בסכינים ונשק ולא רק באבנים. החמאס קרא לנקמה ב"מוצצי הדם היהודים" וטען שכל יהודי הוא מטרה ראויה לנקמה. מהומות אירעו במקומות שונים ונפסקו רק לאחר שהוכרז על עוצר. מסוף אוקטובר ועד סוף שנת 1990 נרצחו שמונה ישראלים בדקירות סכין על ידי פלסטינים אשר הונעו ממניעים דתיים. אלו שנחקרו טענו שביצעו את הדקירות בנקמה על אירועי המהומות בהר הבית.

פרסומים מאוחרים

סיפורים שונים שלא נמצא להם ביסוס הועלו כהסבר להתחלת השימוש בנשק חם. אלו כללו:

שוטר ישראלי שברח מתחנת המשטרה בהר איבד את נשקו שנלקח על ידי ההמון ובעקבות זאת החל ירי חי אל המפגינים
שוטרים ישראלים במחכמה ירו למוות בפלסטיני שהניף דגל אש"ף ובכך הציתו את ההתלקחות
מתנחלים ששהו במקום פתחו באש על המפגינים.^[12]

דוח השופט עזרא קמא

שבוע לאחר המהומות התמנה שופט בית משפט השלום בירושלים עזרא קמא כשופט חוקר לסיבת מותם של ההרוגים במהומות. תפקידו היה לקבוע האם מותם נגרם כתוצאה מעבירה. בניגוד לדוחות של צבי זמיר והווקף, קמא שמע כמאה עדים מהצדדים השונים וקיים עשרים ישיבות. ביולי 1991 הוא החליט כי אין להעמיד לדין אף אחד מהשוטרים המעורבים בירי, אף שלא בכל האירועים בהם ירו השוטרים נשקפה סכנה ממשית לחייהם. היה קושי במקרה זה להשתמש בראיות הרגילות, כדוגמת ממצאים בליסטיים, ולקשור בין פעולות ירי מסוימות במהלך האירועים למות ההרוגים. קמא מתח ביקורת על המשטרה ואמר כי "בשלב הפריצה להר הייתה הסחפות של כוחות לירי". הוא סתר את דברי ועדת זמיר לגבי השתלשלות האירועים בתחילת המהומות וקבע, כפי שדוח הוקף ציין, כי האירוע החל לאחר שרימון גז מדמיע נשמט בטעות מידי איש מג"ב. הוא ציין כי המוסלמים בחרו להתעלם מהודעת המשטרה כי לא יינתן לנאמני הר הבית לעלות להר הבית והמשיכו בהכנות לקדם את פניהם תוך שלהוב יצרים והכנת מאגר אבנים ואמצעים כנגד גז. לעומת זאת לא מצא קמא ראיות כי הייתה הסתה ברמקולים או בכרוזים בבוקר וכי הוכנו סכינים וגרזנים שנשלפו במהומות.

הוא סיכם כי "כל הצדדים האחראים לא השכילו למנוע את ההתדרדרות שהביאה לתוצאה הטרגית"^[13]

תוצאות

הואקף הציג את חולצותיהם המוכתמות בדם של חלק מן ההרוגים במשך שנה לאחר הירי, בתערוכה שנקראה 'קדושי אל-אקצה' והפיץ כרוזים הקוראים לנקמה. שנה לאחר מכן ג' חול המועד סוכות ה'תשנ"ב ה-26 בספטמבר 1991 נרצח זקן בשם שלמה יחיא בקדימה (מושבה).^[14] לגופו הוצמד כרוז של הואקף עם תמונת ההרוגים ואזכור המהומות.^[15] (רוצחו, איאד חיזראן, יצא מן הכלא במסגרת עסקת שליט בשנת 2011^[16]) במשך שנה זו היו מספר מקרים נוספים בהם הותקפו ונרצחו אזרחים יהודים בהקשר של נקמה על הרוגי הר הבית.^[15]

בעקבות המהומות הנהיגה המשטרה הגבלות חמורות על ביקור של יהודים דתיים בהר הבית. בתחילה ההר נסגר לגמרי לביקור של אנשי תנועות למען המקדש ולאחר מכן הביקורים הוגבלו לזוגות בלבד, בליווי צמוד של איש משטרה.

לקריאה נוספת

נדב שרגאי, הר המריבה: המאבק על הר הבית : יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה , כתר, 1995, עמודים 340–363

קישורים חיצוניים

נדב שרגאי, מהומות אוקטובר. 1990, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2004
Ami Ayalon, Middle East Contemporary Survey: 1990, Volume 14, pages 265-267
מורשת משמר הגבול, משמר הגבול בין השנים 1990-1980, אתר משטרת ישראל
Dilip Hiro, Desert Shield to Desert Storm: The Second Gulf War, iUniverse, 2003, pages 210-214

הערות שוליים

^ נאמני הר הבית נהגו פעמיים בשנה, בחול המועד סוכות ובחול המועד פסח לקיים טקס מעין זה, שכלל הבאת סלע גדול במשאית.
^ שרגאי, עמוד 344
^ הר המריבה, נדב שרגאי, עמוד 360. לפי הספר, את עמדת המוסלמים אימץ השופט עזרה קמא בניגוד לעמדת ועדת זמיר שחקרה את הפרשה. לפי ספר זה, עמדות שני הצדדים, זו של ועדת זמיר וזו של הואקף, לקו בכך שלא בחנו את עמדות וטענות הצד שכנגד.
^ לפי דיווח של רפי אוחיון מלשכת העיתונות הממשלתית מספר אבנים מצומצם שנועד לפגוע בשוטרים החמיץ את מטרתו ונפל אל עבר הרחבה (הר המריבה, 349); אך בשידורי הטלוויזיה הישראלית ניתן היה לראות מאות אבנים גדולות הנופלות ברחבה.
^ הר המריבה,
^ שרגאי, הר המריבה
^ טבח אל אקצה קול מפלסטין. הכתבה מביאה צילום מדף רשמי של הואקף ובו צילום הפצועים.
^ הראשון מבין חמשת חלקי הסרט 'טבח אל-אקצא' (אתר יוטיוב)
^ Dilip Hiro, Desert Shield to Desert Storm: The Second Gulf War, iUniverse, 2003, page 211
^ Dilip Hiro, Desert Shield to Desert Storm: The Second Gulf War, iUniverse, 2003, page 212
^ סיכום דוח ועדת זמיר באנגלית, באתר משרד החוץ הישראלי
^ Dilip Hiro, Desert Shield to Desert Storm: The Second Gulf War, iUniverse, 2003, page 210
^ נדב שרגאי, הר המריבה: המאבק על הר הבית : יהודים ומוסלמים, דת ופוליטיקה , כתר, 1995.
^ [http://laad.btl.gov.il/Web/He/Victims/111.aspx?ID=38191 דף לזכרו של שלמה יחיא, הנרצח מהמושבה קדימה. אתר נפגעי פעולות איבה
^ ^15.0 ^15.1 הר המריבה, עמוד 363
^ ישוחררו 6 שנים אחרי הפיגוע: 'רצחו את כנרת שוב' בכתבה רשימת הרוצחים המשוחררים ונפגעיהם