ממלכת מצרים
| |||
 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| עיר בירה | קהיר | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אפריקה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הכרזה על עצמאות מבריטניה | ||
| תאריך | 1922 | ||
| פירוק | מהפכת הקצינים החופשיים | ||
| תאריך | 1952 | ||
| ישות קודמת |
.svg){kind=small} סולטנות מצרים | ||
| ישות יורשת |
.svg){kind=small} רפובליקת מצרים  הממשל הצבאי הבריטי בלוב | ||
| שליטים בולטים |
פואד הראשון פארוק הראשון פואד השני | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | לירה מצרית | ||
.svg)
.svg)
ממלכת מצרים (בערבית: المملكة المصرية), הייתה ממלכה שהתקיימה במצרים, מההכרזה על העצמאות בשנת 1922 ועד מהפכת הקצינים החופשיים בשנת 1952. הממלכה הייתה בתחלתה עצמאית רק להלכה, משום שלמעשה הבריטים שלטו במדינה, ורק בשנת 1936 נחתם ההסכם האנגלו-מצרי שהסדיר את סיום הכיבוש האנגלי במצרים, את נסיגת הכוחות הבריטים ממצרים, ואת היחסים בין שתי המדינות בהקשר של יחסי החוץ, וניהול סודאן ותעלת סואץ.
היסטוריה
סולטנות מצרים
בשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עבאס השני חדיו מצרים צידד באימפריה העות'מאנית, ובשל כך הודח על ידי הבריטים לטובת דודו חוסיין כאמל. הריבונות העות'מאנית הרשמית במצרים, הסתיימה באופן רשמי, חוסיין כאמל הוכרז כסולטן מצרים, והארץ הפכה לפרוטקטורט בריטי.
מהומות 1919 והקמת הממלכה
ערך מורחב – מהומות 1919 במצרים
לאחר מלחמת העולם הראשונה דרשה קבוצת אל ופד להשתתף בועידת השלום בפריז, לדרוש עצמאות למצרים. כבעקבות סירוב הבריטים, וגירוש ראשי הקבוצה למלטה, פרצו מהומות ענק במדינה. הדיכוי הבריטי של המהומות, הביא למותם של כ-800 בני אדם. בנובמבר 1919, נשלח אלפרד מילנר בארש ועדה, כדי לנסות לפתור את המצב. בשנת 1920 המליץ לורד מילנר לשר החוץ הבריטי לורד קרזון, כי מדינת חסות צריכה להחליף את הפרוטקטורט הבריטי במדינה.
לאחר שעזבה ועדת מילנר את מצרים החלו הבריטים להתוות גישה חדשה. מילנר הכיר בכך שנחוצה גישה ישירה יותר ושעתידה של מצרים צריך לכלול משא ומתן עם מפלגת אל-ופד, ושיחות אישיות בינו לבין זע'לול החלו ב-7 ביוני ונמשכו במהלך קיץ 1920 בלונדון. כתוצאה ממה שכונה בשם "הסכם מילנר-זע'לול", הכריזה הממשלה הבריטית בפברואר 1921 על הסכמה לביטול הפרוטקטורט כבסיס למשא ומתן להסכם עם המצרים.
ב-4 באפריל 1921 שב זע'לול למצרים, שם זכה לקבלת פנים חסרת תקדים שהצביעה על התמיכה המכרעת לה זכה בקרב המצרים. אך אלנבי היה נחוש לשבור את כוחו הפוליטי של זע'לול וליצור קבוצה פרו-בריטית איתה תוכל בריטניה לדון בהענקת עצמאות בתנאים נוחים יותר. ב-23 בדצמבר הוגלה זע'לול בשנית לסיישל דרך עדן. הגלייתו לוותה בהפגנות, התנגשויות אלימות עם המשטרה ושביתות סטודנטים ופקידי ממשל שהשפיעו על קהיר, אלכסנדריה, פורט סעיד וסואץ, וכן על ערים קטנות יותר בפרובינציה.
לאחר שלוש שנים של משא ומתן ללא תוצאות הגיעו הבריטים בחוסר רצון להכרה כי הסכם שרק ישמור על הסטטוס קוו אינו בר-השגה. לכן, הכריזה בריטניה ב-28 בפברואר 1922 באופן חד-צדדי על ביטול הפרוטקטורט והענקת עצמאות למצרים. ארבעה נושאים "נותרו לשיקול דעתה של בריטניה" עד שהסכמים הנוגעים להם ייחתמו רק לאחר משא ומתן:
- ביטחון נתיבי התקשורת של בריטניה במצרים ובכללם תעלת סואץ
- הגנה על מצרים מפני השפעה ישירה או עקיפה של אויב חיצוני
- שמירה על האינטרסים הזרים במצרים
- הגנה על המיעוטים
- שמירתה של סודאן תחת שלטון בריטי
מצריים הוכרזה כמלוכה חוקתית, הסולטאן אחמד פואד הפך למלך פואד הראשון ובנו, פארוק, נבחר כיורשו. ב-19 באפריל 1922 אושרה חוקה חדשה ובהמשך החודש הוכרז על בחירות לפרלמנט בן שני בתים. הבחירת שנערכו לבסוף ב-12 בינואר 1924 הסתיימו בניצחון מפלגת הופד בראשות סעד זע'לול אשר זכתה להקים את ממשלתה העצמאית הראשונה של מצרים. עיקר הכוח הפוליטי נותר בידי המלך, אשר היה בעל זכות וטו על חוקים חדשים ויכולת למנות בעצמו חלק מחברי הפרלמנט.
מחאה שהחלה כהצעה פוליטית שקטה, שהונהגה בתחילה בידי מצרים בני המעמד הגבוה אשר הושפעו מנאומיו של נשיא ארצות הברית לגבי ההגנה על זכות הגדרתם העצמית של עמים, הפכה למהומות בעלות אופי מהפכני בהן השתתפו המוני העם. באופן אירוני, לא הייתה כוונתם של מייסדי אל-ופד לעמוד בראש מהפכה פוליטית או להאיץ שינויים סוציאליים נרחבים, אלא להפעיל לחץ מתוכנן באמצעות מצרים בתפקידים בכירים במנגנון השלטוני ולשכנע את הבריטים לוותר בהדרגה על חלק מכוחם. במקום זאת, המצב שנוצר בשטח עם תחילת המהומות הביא את האוכלוסייה למחאה קיצונית יותר מכפי שהמפלגה עצמה תכננה. בדומה למדינות אחרות תחת שלטון קולוניאלי לאחר מלחמת העולם הראשונה, מצאו המצרים כי רצונם להגדרה עצמית בינלאומית סיפקה בסיס ואף העצימה את המחאה.
המהומות לא גרמו לפינוי הבריטים ממצרים, אך הכניסו למודעות פוליטית אוכלוסייה שגילתה מחדש את גאוותה הלאומית ורכשה מידה של כוח בזירה הלאומית. כוח זה הביא את אלנבי והממשלה הבריטית להכיר בסעד זע'לול ומפלגתו, ולא בממשלת מצרים הרשמית, כגוף המייצג עמו יש לשאת ולתת על עתיד מצרים.
בשנת 1936 חתמו בריטניה ומצרים על הסכם להסדרת היחסים בין המדינות. תוקפו של ההסכם היה עשרים שנה, והוא הסדיר את עצמאותה של מצרים כמדינה החברה בחבר הלאומים. המדינות הסכימו על ברית צבאית ומדינית, וסוכם כי הצבא הבריטי יקטין את נוכחותו במצרים ל-10,000 חיילים וכוחות עזר, שיוצבו באזור תעלת סואץ. כן סוכם כי סודאן תמשיך להתנהל כקונדומיניום (משטר משותף) אנגלו-מצרי. בשנת 1937 מילאה בריטניה אחר שתי התחייבויות חשובות לפי ההסכם. האחת - צירופה של מצרים לחבר הלאומים, והשנייה, הסכמה לוויתור על הקפיטולציות, הזכויות המיוחדות לתושבי חוץ, שנהגו עוד מימי השלטון העות'מאני.
מלחמת העולם השנייה ולאחריה
ב-4 בפברואר 1942 כפתה בריטניה בכוח על המלך פארוק לפזר את ממשלתו, שהייתה פרו-גרמנית, ולשוב ולמנות את מוסטפא אל נחאס פאשה שהיה פרו-בריטי לראש ממשלה, לאחר שהקיפה את ארמונו בצבא. בעקבות הפעולה התעוררה תסיסה בקרב העם על ההשפלה שהושפל פארוק, ובעקבות כך ירד מאוד כבוד בית המלוכה בעיני העם.
במהלך מלחמת העולם השנייה שימשה הממלכה כמחסום אחרון לפני גייסותיו של רומל, מלכבוש את ארץ ישראל ולהשתלט על תעלת סואץ. עם תום המלחמה, בשנת 1947 נסוגו כוחות הצבא הבריטי מרוב מצרים אל האזור האסטרטגי של תעלת סואץ.
בשנת 1948, עם הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הייתה מצרים ממנהיגות פלישת צבאות ערב, אולם נחלה מפלה, ובסוף המלחמה נותר בידה רק השטח של רצועת עזה.
לאחר כישלון מצרים במלחמת העצמאות, הקים גמאל עבד אל נאצר, קצין צעיר בצבא המצרי, את תנועת הקצינים החופשיים, שמטרתה הייתה להפיל את שלטון המלך ולסלק את ההשפעה הבריטית במצרים. בשנת 1949 העמיד הארגון ועדה מכוונת, ובשנת 1950 הועמד נאצר בראשה. מוחמד נגיב הצטרף לתנועה בשנת 1949, ומאוחר יותר התמנה לראשה, אם כי, ככל הנראה, השליטה המעשית נשארה בידיו של נאצר.
ביטול המונרכיה
- ערך מורחב – מהפכת הקצינים החופשיים
ב־25 בינואר 1952 התחולל קרב בין חיילים בריטים לשוטרים מצרים באיסמעיליה. כ־50 שוטרים מצרים נהרגו באירוע וכ־100 נפצעו. האירוע עורר זעם רב במצרים, והוביל לפריצת מהומות אלימות בעיר הבירה, קהיר. הפורעים התקיפו בתי עסק ואתרים השייכים לגורמים בריטים, בין השאר בתי מלון, מקומות בילוי, חנויות, ומשרדים. בניסיון לשפר את מצבה הרעוע של המדינה פיטר המלך פארוק את חברי הממשלה בראשותו של מוסטפא א-נחאס, ומינה במקומו את עלי מאהר, עליו הטיל הקמת ממשלה חדשה. ממשלתו של מאהר החזיקה מעמד רק זמן קצר (27 בינואר - 1 במרץ) לפני שהוחלף על ידי אחמד נגיב אל-הילאלי (2 במרץ - 29 ביוני), שבתורו הוחלף בידי חוסיין סירי (2 ביולי - 20 ביולי). שלושת אלה לא הצליחו למלא את הציפיות שניתלו בהם ולייצב את השלטון. בינואר 1952 זכו הקצינים החופשיים להישג משמעותי בשורות הצבא כאשר אנשי שלומם הצליחו לזכות בשליטה במועדון הקצינים של הצבא. המלך פארוק ביטל את תוצאות הבחירות ומינה את אנשיו במקום אלו שנבחרו.
בשלב זה כבר תכננו הקצינים החופשיים את המהפכה וקבעו את התאריך ל־5 באוגוסט. עם זאת, התוכניות השתנו כאשר ב-19 ביולי גילה מוחמד נגיב כי בידי הפיקוד העליון של הצבא נמצאת רשימת שמות חברי התנועה. הוחלט להקדים את ביצוע ההפיכה לליל ה־22 ביולי.
בליל יום שלישי, ה-22 ביולי, החל ביצוע המהפכה. מפקדת הצבא הראשית נתפסה בידי כוחות התנועה וחלק מראשי הצבא נלכדו. בבוקר שלמחרת, ה-23 ביולי, השתלטו כוחות הצבא בפיקודם של הקצינים החופשיים על נקודות מפתח בקהיר. בשעה 7:30 בבוקר, בשידור רדיו לאומה, הכריז אנואר סאדאת בשמו של מוחמד נגיב על המהפכה. המלך פארוק ניסה לקרוא לעזרת ארצות הברית, אך קריאה זו לא נענתה. כוחות הצבא המשיכו בהתקדמותם, וב-25 לחודש הגיעו לאלכסנדריה, שם שהה המלך בארמונו. המלך ברח לארמון אחר, ראס א-טין, שנמצא על שפת הים. נגיב פקד על רב החובל של יאכטת המלך שלא להפליג ללא אישור הצבא. בשלב זה התגלע ויכוח בין ראשי התנועה לגבי גורלו של המלך: חלקם (ביניהם נאצר ונגיב, ראשי התנועה) סברו כי יש להגלותו, בעוד אחרים טענו כי יש להעמידו למשפט על פשעיו נגד העם המצרי. דעתם של אלה שצידדו בהגליה התקבלה, וב-26 ביולי שלח מוחמד נגיב איגרת למלך ובה האשים את המלך בשחיתות, זלזול ברצון העם, אורח חיים ראוותני, והתנהלות שהובילה לתבוסה מצרית במלחמת 1948. באותה איגרת ציווה עליו לוותר על כיסאו לטובת בנו התינוק, פואד השני עד השעה 12:00 בצהרים, ולעזוב את מצרים עד השעה 18:00, באותו היום. פארוק עשה כאשר ציווה עליו נגיב - הוא ויתר על כיסאו לטובת בנו והפליג לאיטליה עם אשתו השנייה ובנו, שם חי עד מותו בשנת 1965. השלטון במצרים עבר, מבחינה מעשית, לידי הקצינים החופשיים.
בתחילה נשארה מצרים ממלכה תחת שלטונו של המלך התינוק פואד השני, אולם ב-18 ביוני 1953 בוטלה המונרכיה, והמדינה הוכרזה כרפובליקה, ובכך בטלו 150 שנות שלטון של שושלת מוחמד עלי.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
24653881ממלכת מצרים