ניקרגואה

ניקרגואה
República de Nicaragua

דגל סמל
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה
מוטו לאומי	בקל נשים מבטחנו
המנון לאומי	הללו את ניקרגואה
ממשל
משטר	רפובליקה
ראש המדינה	נשיא
שפה רשמית	ספרדית
עיר בירה	מנגואה 12°9′N 86°16′W (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אמריקה, אמריקה המרכזית
שטח יבשתי	130,370 קמ"ר (99 בעולם)
אחוז שטח המים	2.9%
אזור זמן	UTC -6
היסטוריה
הקמה
- עצמאות - הוכרזה - הוכרה	מספרד 15 בספטמבר 1821 25 ביולי 1850
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 בדצמבר 2024)	6,954,290 נפש (109 בעולם)
צפיפות	53.34 נפש לקמ"ר (161 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 28.76% גילאי 15 - 24 18.38% גילאי 25 - 54 40.95% גילאי 55 - 64 6.38% גילאי 65 ומעלה 5.53%
כלכלה
תמ"ג (2023)	17.83 מיליארד $ (130 בעולם)
תמ"ג לנפש	2,564$ (158 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי (2022)	0.669 (130 בעולם)
מטבע	קורדובה‏ (NIO)
שונות
סיומת אינטרנט	ni
קידומת בין־לאומית	505
לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה

רפובליקת ניקרגואה (בספרדית: República de Nicaragua) היא רפובליקה במרכז אמריקה. היא גובלת בהונדורס בצפון, בקוסטה ריקה בדרום, בים הקריבי במזרח ובאוקיינוס השקט במערב.

מקור השם

שם המדינה הוא שילוב של המילה ניקראו (Nicarao – שמו של השבט המקומי הגדול ביותר שחי במקום כאשר הספרדים הגיעו), והמילה הספרדית אגואה (Agua) שפירושה מים (עקב הימצאותם של שני אגמים גדולים במערב המדינה).

היסטוריה

לא ידוע הרבה על ההיסטוריה של ניקרגואה עד התקופה הספרדית. יש עדויות ליישובים שהתקיימו מאות שנים ברחבי המדינה, בעיקר בשפלה שבמערב המדינה וכן לחופי האגמים. מעריכים כי בשטח המהווה היום את ניקרגואה ישבו, ערב הכיבוש הספרדי, קצת למעלה ממיליון נפש.

בשנת 1502 הגיעו הכוחות הספרדיים בפיקודו של כריסטופר קולומבוס והשתלטו על המדינה. כפי שנהגו בשאר אמריקה בזזו הספרדים את אוצרות המקום, הפכו את התושבים לעבדים והרגו בהם. מאות אלפים מתושבי המקום מתו ממחלות שהביאו איתם הספרדים ושלא היו ידועות בניקרגואה קודם, ולכן לא פיתחו התושבים חיסון טבעי כנגדן.

בדומה למדינות אחרות במרכז אמריקה, נשלטה גם כלכלת ניקרגואה על ידי ייצוא של מוצרים חקלאיים, ובראשם הקפה.

בשנת 1855 התחוללה בניקרגואה מלחמת אזרחים. שכיר חרב אמריקאי בשם ויליאם ווקר ניצל את המצב, כבש באמצעות כמה מאות אנשים את הבירה גרנדה והשתלט על המדינה. כמפקד העליון של הצבא, שלט ווקר בניקרגואה דרך נשיא הבובה פטריסיו ריבאס ולאחר מכן הפך לנשיא ניקרגואה בשנים 1856 - 1857. ב-20 במאי 1856 הכיר נשיא ארצות הברית פרנקלין פירס בשלטונו של ווקר, על אף אי-חוקיותו הברורה של הכיבוש. הוא גייס אנשים באמריקה ובאירופה, שהגיעו למדינה במטרה להלחם ולכבוש את ארבע הפרובינציות האחרות של מרכז אמריקה: גואטמלה, אל סלוודור, הונדורס וקוסטה ריקה. נתיב המסחר המרכזי בין ניו יורק וסן פרנסיסקו עבר באותם ימים דרך ניקרגואה. מסי המעבר בנתיב זה ניתנו על ידי הממשל הניקרגואי הקודם לחברת "ואנדרבילט" (Vanderbilt's Accessory Transit Company) של איל הספנות קורנליוס ואנדרבילט, שתמכה בכיבושי ווקר בתקווה ששלטונו ייצב את מצבה הפוליטי של ניקרגואה ויסייע בהקמת מסילת רכבת שתחצה את המדינה ותחבר בין האוקיינוסים. אך כשליט ניקרגואה, ביטל ווקר את המנדט שניתן לואנדרבילט, בטענה שהחברה הפרה את ההסכם, והעניק את הזכויות על מסי הנתיב לחברה מתחרה בבעלות קורנליוס גאריסון וצ'ארלס מורגן, שהציעו לווקר סכום כסף גדול ותמיכה במאבקו הצבאי בתמורה לזכויות על הנתיב. בתגובה לביטול המנדט שלה, הפעילה חברת ואנדרבילט לחצים כבדים על הממשל האמריקני, שחזר בו מההכרה בשלטונו של ווקר. הכרזותיו של ווקר בדבר מסעי כיבוש נוספים באמריקה הלטינית גרמו לחשש מצד המדינות השכנות לניקרגואה. חברת ואנדרבילט עזרה לכלכל ולאמן קואליציה צבאית של המדינות, בראשות קוסטה ריקה, ובנוסף ניסתה למנוע מעבר של אנשים ואספקה לווקר. הקואליציה המרכז-אמריקנית הייתה חזקה מצבאו של ווקר, וב-1 במאי 1857 נכנע ווקר לצ'ארלס הנרי דייוויס, ממפקדי הצי האמריקני, ונלקח בחזרה לארצות הברית. כשהגיע לניו אורלינס התקבל ווקר כגיבור, אך איבד את התמיכה הציבורית בו כשהאשים את הצי האמריקני בתבוסתו.

בשנת 1893, הגיע לעמדת כח הגנרל חוסה סנטוס סלייה (Zelaya), אשר בחסות שלטונו הדיקטטורי השיק רפורמות ליברליות למען מודרניות וקידמה. סלייה עודד השקעות של משקיעים חיצוניים, ביניהם ארצות הברית, הגדיל את הייצוא, פיתח תשתית לייצוא, כגון דרכים, מסילות ברזל ונמלים. בתום העשור הראשון לרפורמות שלטו משקיעים אמריקניים במגזרי הקפה, הבננות, הזהב והעץ של ניקרגואה.

כאשר החלה ארצות הברית לבחון אפשרות לכריית תעלה שתחבר בין האוקיינוס האטלנטי לזה השקט דרך ניקרגואה, מיהר סלייה להזמין את צרפת ויפן להציע הצעות משלהן, על מנת להגביר את כוח המיקוח שלו מול ארצות הברית. לאור גילוי עצמאות זה החליטה ממשלת ארצות הברית כי בכך פגעה ניקרגואה באינטרסים הלאומיים שלה, ובשנת 1909 שלחה 400 נחתים שסייעו בהדחתו של סלייה. כיבושה של ניקרגואה על ידי ארצות הברית נמשך עד לשנת 1933. במרוצת שנים אלו פיתחה ארצות הברית את "המשמר הלאומי" ככוח מזוין שיוסיף ויגן על האינטרסים שלה לאחר שכוחותיה ייסוגו מאדמת ניקרגואה.

עליית בני סומוסה

עם נסיגת כוחות ארצות הברית בשנת 1933 התגלה מפקד המשמר הלאומי, אנסטסיו סומוסה גרסיה (Somoza García) כעריץ, אשר שלט בארצו ביד חזקה. כוונותיו של סומוסה הפכו גלויות לעין ביום ה-21 בפברואר 1934, עת חייליו אסרו את אוגוסטו ססאר סנדינו (Sandino), גיבור המאבק הלאומי כנגד הכיבוש האמריקאי, ורצחו אותו. סנדינו נאסר מחוץ לארמון הנשיאות, שם נפגש עם חואן סקאסה (Sacasa), הנשיא הנבחר, על מנת להסדיר את דרכי שיתוף הפעולה ביניהם. סקאסה עצמו ערב לביטחונו של סנדינו, אולם לא היה בכך די. בשנים שלאחר מכן המשיך סומוסה להמרות בגלוי את הוראותיו של סקאסה.

סומוסה נבחר לנשיאות בשנת 1936, והקפיד להשאיר את המשמר הלאומי תחת פיקודו הישיר. במשך עשרים שנות שלטונו, אשר הסתיימו עם רציחתו בשנת 1956, ניצל סומוסה את הנשיאות לצרכיו האישיים והמשפחתיים, תוך דיכוי יסודי של גילויי אי שביעות רצון. רבים רואים בשלטונו של סומוסה את המשטר האכזרי והאנוכי ביותר באמריקה הלטינית באותה התקופה. במהלך שנות מלחמת העולם השנייה תמך סומוסה בבעלות הברית ובתמורה זכה להקלות במגבלות הסחר שהוטלו על ניקרגואה בשנים שקדמו למלחמה. עיתוי מתן ההקלות וצרכי המדינות הלוחמות הביאו לשגשוג כלכלי בניקרגואה, אשר ייצאה כותנה, זהב ועץ. בשנת 1942 זכתה ניקרגואה בציוד צבאי מתקדם בשווי של למעלה מ-800,000 דולר במסגרת חוק השאל-החכר מארצות הברית. ציוד זה והאימון לו זכו הכוחות המזוינים של ניקרגואה היו גורם משמעותי לשימור הדיקטטורה של סומוסה בשנים שלאחר סיום המלחמה.

סומוסה שלט בארצו עד להרצחו בידי מתנקש בשנת 1956, ואחרי מותו תפס את כס הנשיאות בנו, לואיס סומוסה דביילה (Somoza Debayle). כאשר בריאותו של לואיס סומוסה החלה להדרדר בשנת 1967, החליפו אחיו הצעיר ממנו, אנסטסיו סומוסה דביילה. חודשיים לאחר מכן נפטר לואיס סומוסה, ואחיו נותר האחרון לשושלת סומוסה בניקרגואה.

ב-23 בדצמבר 1972 פקדה את ניקרגואה רעידת אדמה אשר החריבה כ-80% משטח הבירה מנגואה, הפילה כ-10,000 חללים והותירה כ-50,000 חסרי בית. חיילי המשמר הלאומי בזזו את חבילות הסיוע הבינלאומי שזרמו למדינה ואנסטסיו סומוסה החרים עשרות מיליוני דולרים מכספי הסיוע לעצמו. רעידת האדמה ואופן טיפול המשטר בה הביאו למחאה גלויה וקריאות לסיום הדיקטטורה. על אף מחאה זו הכריז סומוסה על עצמו כמנצח בבחירות לנשיאות בשנת 1974, אולם הפעם התעוררה האופוזיציה במחאה שטרם נראתה כמותה בניקרגואה.

תנועת החזית הסנדיניסטית לשחרור לאומי (FSLN - Frente Sandinista de Liberación Nacional) זכתה לתמיכה חסרת תקדים, אשר עודדה אותה לצאת למבצע חטיפה ב-27 בדצמבר 1974. ביום זה כמה "סנדיניסטים", כפי שכונו חברי "החזית", פשטו על מסיבה פרטית במנגואה ולקחו כ-40 איש כבני ערובה, ביניהם קרובי משפחה של סומוסה וכמה מאנשי המשטר. בתמורה לשחרורם דרשו החוטפים כופר בסך מיליון דולר; שחרור של 14 מחבריהם שהיו כלואים בידי המשטר; מעבר חופשי לאסירים המשוחררים ולחטופים להוואנה, קובה. בתיווכו של הארכי-הגמון של ניקרגואה הסכימה הממשלה לתנאי החוטפים. משבר החטופים העלה את קרנה של "החזית" והביא אותה לראות בדרך הטרור כאמצעי לגיטימי למאבק בדיקטטורה, אולם גם גררה גל דיכוי אלים מצד המשטר שחש מושפל. בשנים הבאות החל כוחו של המשטר להתערער וכוחות האופוזיציה התחזקו.

המהפכה ומלחמת האזרחים

המוזיאון הלאומי במנגואה

בחודש ינואר 1978 פרסם העיתונאי מתנגד המשטר פדרו חואקין צ'מורו (Chamorro) סדרת מאמרים תחת הכותרת "כרוניקות הערפד", בהן הוכיח את משטר סומוסה על שחיתותו. בתגובה למאמריו נרצח צ'מורו ב-10 בינואר בידי המשטר, ורציחתו עוררה גל הפגנות במנגואה ובשאר חלקי ניקרגואה. האליטה לא הייתה יכולה להתעלם מהרצח של אחד מבני המשפחות העתיקות והמכובדות בניקרגואה, כפי שיכלו להעלים עין משנות הדיכוי את האוכלוסייה הכפרית והאינדיאנית, ורבים הבינו כי אם איש כצ'מורו אינו בטוח בפני המשטר - חייו של איש אינם בטוחים.

ב-22 באוגוסט 1978, הסתערו 25 סנדיניסטים על ארמון הנשיאות ולקחו כ-2,000 עובדים ממשלתיים כבני ערובה. שוב דרשו החוטפים סכומי עתק, שחרור 59 מחבריהם ומעבר בטוח, לפנמה, ודרישותיהם נענו. ב-8 בספטמבר פתחו הסנדיניסטים במתקפה מתואמת בחמש ערים שונות. סומוסה הפעיל את חיל האוויר כנגד מרכזי המרידה ובמבצע טיהור דקדקני מצד הצבא נהרגו כ-5,000 איש. ניקרגואה הייתה על סיפה של מלחמת אזרחים.

ביוני 1979 קראה החזית לשביתה כללית שהחלה ב-8 ביוני. קרבות רחוב במנגואה נמשכו כחודש ימים. סומוסה נסוג לבונקר שבארמונו והורה על מתקפה אווירית וארטילרית ללא כל התייחסות לחיי אזרחים. המתקפה האכזרית הרסה את העיר כמעט עד ליסוד. ב-16 ביולי 1979 הסכים סומוסה להתפטר ולצאת לגלות, ולמחרת היום עזב את ניקרגואה. ב-18 ביולי נכנסו הסנדיניסטים המנצחים בשערי מנגואה והקימו ממשלה זמנית.

זמן קצר לאחר הקמתה נטתה הממשלה הזמנית לשמאל הקיצוני, ותומכיה המתונים נטשו אותה. קובה הקומוניסטית הפכה לבעלת בריתה הקרובה. עד לסוף שנת 1979 הלאימה הממשלה כחמישית מכלל השטחים הראויים לעיבוד, שרובם היו בבעלות משפחת סומוסה ובעלי בריתם. לשמרנים המודאגים מבית הצטרפה ארצות הברית: הנשיא רונלד רייגן פעל נגד הסנדיניסטים, כדי למנוע מברית המועצות הקמת ראש גשר קומוניסטי במרכז אמריקה. להגשמת מטרה זו עזרה ארצות הברית לממן את לוחמי הגרילה שהורכבו מתומכי השלטון לשעבר ומשכירי חרב שלחמו כנגד הממשלה הסנדיניסטית. מלחמת האזרחים גבתה קורבנות רבים משני הצדדים.

על אף האיום המתמיד על יציבות המשטר הצליחו הסנדיניסטים לשפר את איכות החיים במדינה, מגמה שבאה לידי ביטוי, למשל, בעליית אחוז יודעי הקרוא וכתוב במדינה, וכן עלייה בתוחלת החיים. בשנת 1984 קיימה הממשלה הזמנית בחירות חופשיות בליווי משקיפים בינלאומיים, כפי שהבטיחה, ומועמד המפלגה, דניאל אורטגה (Ortega), זכה ל-67% מקולות הבוחרים. חלק ממפלגות האופוזיציה החרימו את הבחירות. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1986, הצליחו הסנדיניסטים להדוף את צבא מתנגדי השלטון.

אולם הצלחה צבאית ופוליטית זו לא השיבה את המתונים לחיק המשטר המרקסיסטי. כלכלת המדינה הייתה בכי רע, ובשנת 1988 הגיעה האינפלציה לכדי 14,000%, מה שפגע בעיקר במעמד הפועלים. סופת הוריקן פגעה בניקרגואה והקשתה על מאמצי ההתאוששות, וכך גם עלויות המלחמה שניהלה ניקרגואה מזה כמחצית העשור. האמברגו האמריקאי הקשה גם הוא על החלצות מהמצב. הממשלה המרקסיסטית התייחסה בנאיביות מסוימת לשאלה האתנית במדינה, בצפותה כי האינדיאנים ייטמעו לתוך החברה הסוציאליסטית, כפי שקבעה הדוקטרינה האירופוצנטרית. אולם מאמצי המודרניזציה הכפויים של הממשלה כלפי בני המיסקיטו (Miskito) הביאו להגירה של כ-15,000 מבניהם להונדורס הסמוכה, ורבים מהם הצטרפו לכוחות שלחמו כנגד המשטר.

בבחירות שהתקיימו בשנת 1990 הפסידה החזית, ומועמדת האופוזיציה, וויולטה צ'מורו (אלמנתו של פדרו חואקין צ'מורו) זכתה ב-54% מהקולות. על אף כוחם הצבאי קיבלו דניאל אורטגה והסנדיניסטים את תוצאות הבחירות. המהפכה הסנדיניסטית באה על סיומה. המדינה נכנסה לשנות התשעים בניסיון לייצב שיטת משטר דמוקרטית ולהביא לסיום את הסכסוך הפנימי האלים בתוכה.

כלכלה

אף על פי שרק כשמינית משטח המדינה הן קרקעות הניתנות לעיבוד, עיקר כלכלתה של ניקרגואה מבוססת על החקלאות (כ-60% מהיצוא), בעיקר חקלאות עתירת עבודה, על תעשיות עתירות עבודה, מעט תיירות, מכרות ודיג. עם זאת, שיעור האבטלה גבוה ומחוץ לעונה החקלאית מגיע לכמעט מחצית מכוח העבודה האזרחי.

חלק ניכר מהגידולים החקלאיים מושתת על מורשת הקולוניאליזם, כאשר המגמה הייתה לייצא מוצרי בסיס בתמורה לסחורות מוגמרות. תוצאה של שליטת ארצות הברית (ישירה ועקיפה) על המדינה היא העובדה שרוב חברות הכרייה וכמחצית מהחברות התעשייתיות נמצאות בידי תאגידים זרים וחברות שמרכזן מחוץ למדינה. אי-הסכמה על חוקיות ההלאמות של המשטר הסנדניסטי (בעיקר הלאמת אדמות משפחת סומוסה והקרובים לה) והמחלוקת על הלאמת רכוש אחר שמשפחת סומוסה נטלה לעצמה במהלך שנות שלטונה, גורמים לכך שחברות זרות נמנעות מהשקעה מחשש לאי-יציבות כלכלית ופוליטית.

עיקר הגידולים הם: מוז, קפה, סוכר (מקנה סוכר), בשר (מזון) מבקר, חזירים ותרנגולות, טבק, וכן מעט כותנה, סויה, אורז ותירס.

מקור הכנסה משמעותי נוסף הוא העברות חד-צדדיות שמבצעים אזרחי ויוצאי המדינה החיים המחוץ לה, הן כמהגרי עבודה והן כאלו שעזבו אותה לצמיתות.

גאוגרפיה

מפת ניקרגואה

ניקרגואה היא הגדולה שבמדינות מרכז אמריקה ודלילת האוכלוסין שבהן. שטחה כ-130,370 קמ"ר, מזה 119,990 קמ"ר שטחי יבשה.

חלוקה לאזורים גאוגרפיים

ניקרגואה מחולקת לשלושה אזורים גאוגרפיים נבדלים - השפלה הפאסיפית, ההרים בצפון-מרכז והשפלה האטלנטית או הקאריבית.

השפלה הפאסיפית, השוכנת בחלק המערבי של המדינה בסמוך לאוקיינוס השקט, היא מישור צר, פורה וחם, שפזורים בו הרי געש אחדים. יותר ממחצית אוכלוסיית המדינה מתגוררת באזור זה, שבו שוכנת הבירה מנגואה והערים גרנדה ולאון. האפר הגעשי תורם לפוריות הרבה של הקרקע בשפלה הפאסיפית. שני האגמים הגדולים ביותר במרכז אמריקה שוכנים בחלקה המזרחי של השפלה הפאסיפית - אגם מנגואה, הקטן יותר, במרכז ואגם ניקרגואה, הגדול ביותר באמריקה המרכזית, בדרום.

בצפון-מרכז המדינה, במרחק מה משני האוקיינוסים, שוכן אזור הררי (הגובה המרבי - 2,438 מטרים) שאקלימו חם פחות, ומכוסה בחלקו ביערות עננים (יערות הגדלים ברום גבוה באקלים טרופי או סובטרופי). אזור זה תורם כרבע מהתוצרת החקלאית של המדינה, ובפרט גידולי הקפה.

במזרח משתרעת השפלה האטלנטית, המכונה גם השפלה הקריבית או "חוף מיסקיטו" - Costa de Mosquitos, אזור מישורי רחב ומיושב בדלילות, שחלקו הסמוך לחוף הוא ביצה, וחלקו הפנימי יותר מכוסה ברובו ביערות גשם עבותים. אדמת אזור זה ברובה אינה פורייה.

אקלים

במדינה שורר אקלים טרופי. הטמפרטורה משתנה רק במעט במשך השנה, וההבדלים בין אזורים שונים הם בעיקר תוצאה של גובה שונה מעל פני הים. בחלקים שגובהם מעל פני הים נמוך מ-750 מטרים, עומדת הטמפרטורה על 30 - 33 מעלות צלזיוס ביום ו-21 - 24 מעלות בלילה לאורך כל השנה. ברום גבוה יותר, 750 עד 1,600 מטרים, שמאפיין את אזור ההרים בצפון-מרכז, הטמפרטורה נמוכה בכ-5 מעלות מהטמפרטורה במישור. בפסגות הגבוהות ביותר, שגובהן מעל 1,600 מטרים, היא עומדת על 22 - 24 מעלות ביום ו-15 בלילה.

כמות המשקעים גבוהה בכל המדינה, אך היא משתנה מאזור לאזור. השפלה הפאסיפית זוכה לכמות המשקעים הגבוהה ביותר בכל מרכז אמריקה - 2,500 עד 6,500 מ"מ של גשם מדי שנה. מערבה לרכס ההרים המרכזי כמות המשקעים היא 1,000 עד 1,500 מ"מ מדי שנה. העונה הגשומה היא בין החודשים מאי לאוקטובר.

אסונות טבע ובעיות סביבתיות

הר הגעש קונספסיון

מערב ניקרגואה שוכנת במקום מפגשם של שני לוחות טקטוניים ולכן מתרחשות בה רעידות אדמה והתפרצויות געשיות. חלק מהרי הגעש בשפלה הפאסיפית פעילים ומתפרצים לעיתים, ב-2007 התפרץ הר קונספסיון (Concepción) ולפני כן התפרצו סן קריסטובל (San Cristóbal) ב-2005, טליקה (Telica) ב-2004 ומסיה (Masaya) ב-2003. אך הנזקים הגדולים במאה ה-20 לא נגרמו מהתפרצויות געשיות אלא מרעידות אדמה והוריקנים.

הוריקנים מכים בניקרגואה. ב-1998, ההוריקן מיטש (Mitch) לא נכנס אל תוך המדינה אבל תוצאותיו הורגשו בחומרה רבה. גשמים עזים במיוחד גרמו להצפות, צלע הר הגעש קסיטה (Casita) גלשה כמפולת בוץ וולקני וכיסתה שטח של כ 16 קמ"ר. כשני מיליון מתושבי המדינה הושפעו ישירות מההוריקן, חלקם הגדול נותר ללא קורת גג אחרי שההוריקן הרס או גרם לנזקים בקרוב ל-50,000 בתים. קרוב ל-10,000 נפש נספו כתוצאה מההוריקן והנזקים שגרם.

ניקרגואה מועדת גם למפולות קרקע, כתוצאה מכריתת יערות. כריתת יערות נרחבת, בעיקר בשפלה הפאסיפית, יצרה בעיה של שחיקת קרקעות. קיימת גם בעיה של זיהום מים, ובפרט מזוהמים מימיו של אגם מנגואה.

דמוגרפיה

ערך מורחב – יהדות ניקרגואה

על פי ספר העובדות העולמי אוכלוסיית ניקרגואה לשנת 2012 מונה 5,727,707 תושבים, והיא המדינה דלילת האוכלוסין ביותר במרכז אמריקה: צפיפות האוכלוסין היא כ-43 נפשות לקמ"ר.

עיקר האוכלוסייה (54 אחוזים על-פי סקר מ-2005) מתרכזת בשפלה הפאסיפית, מזה כ-1.26 מיליון תושבים בסביבות הבירה מנגואה. באזור הצפון-מרכז מתגוררים עוד כמעט שליש מן האוכלוסייה, ובאזור האטלנטי 14 אחוזים בלבד. צפיפות האוכלוסין באזור זה היא כרבע מן הצפיפות בכלל המדינה.

מאות אלפים של בני ניקרגואה חיים מחוץ לארצם. מהם שהיגרו עקב המצב הכלכלי הקשה וקשיי התעסוקה, אחרים היגרו בתקופת מלחמת האזרחים וחוסר היציבות הפוליטית. ארצות היעד העיקריות להגירה הן קוסטה ריקה והונדורס השכנות וארצות הברית.

מוצא ושפה

הקבוצה האתנית הגדולה ביותר היא המסטיסוס, תושבים ממוצא מעורב, אירופי ואמריקאי ילידי (אינדיאני). כ-69 אחוזים מן התושבים משתייכים לקבוצה זו. כ-17 אחוזים הם ממוצא אירופי, ברובם צאצאים ליוצאי ספרד, איטליה, צרפת וגרמניה. (גרמנים רבים היגרו למדינה במהלך המאה ה-19, ובאזורים מסוימים, בעיקר בצפון-מרכז, קיימים ריכוזים של צאצאי הגירה זו). כ-9 אחוזים, בעיקר באזור האטלנטי, הם ממוצא אפריקאי, או תערובת של צאצאי אפריקאים ואירופים או אמריקאים ילידים (בהם גם בני קבוצה קטנה של בני גריפונה), וכ-5 אחוזים הם ממוצא אמריקאי ילידי. הקבוצה הגדולה מביניהם היא בני מיסקיטו. כן יש מיעוטים קטנים של יהודים, תושבים ממוצא מזרח-תיכוני ותושבים שמוצאם ממזרח אסיה, בפרט סין.

שיעורם של צאצאי האירופים היה גבוה יותר לפני מהפכת 1979.

השפה המדוברת בניקרגואה היא ספרדית בדיאלקט מרכז-אמריקני. 97.4 אחוזים מן האוכלוסייה דוברים ספרדית, והיתר (במיוחד בחוף הקריבי) דוברים את שפת מיסקיטו, אנגלית או שפות ילידיות אחרות.

דת

הדת הדומיננטית בניקרגואה היא הנצרות הקתולית - אמונה שבה החזיקו 58.5 אחוזים מן התושבים על-פי המפקד של 2005. 21.6 אחוזים השתייכו לנצרות האוונגליסטית, זרם שמספר מאמיניו מצוי בעלייה חדה בכל מרכז אמריקה. כ-15.7 אחוזים היו חסרי דת. שאר האוכלוסייה (4.1 אחוזים בסך הכל) השתייכו לכנסייה המוראבית (זרם פרוטסטנטי; חסידיו בניקרגואה הם ברובם ממוצא גרמני), לכת עדי יקוק או לדתות אחרות. בעבר היו הקתולים רוב גדול בהרבה. שיעורם על-פי מפקד מ-1995 היה 72.9 אחוזים מן הציבור, ואילו האוונגליסטים מנו באותו מפקד כ-15.1 אחוזים וחסרי הדת - כ-8.5 אחוזים. ב-1963 מנו הקתולים 96 אחוזים מהאוכלוסייה.

מאפיינים דמוגרפים נוספים

האוכלוסייה צעירה יחסית - 37.5 אחוזים הם בני 14 ומטה ורק 4.3 אחוזים הם בני 65 או יותר.

רוב קטן (כ-56 אחוזים) מן האוכלוסייה הם עירוניים. הערים הגדולות מרוכזות באזור הפאסיפי, שבו שיעור האוכלוסייה העירונית עומד על כ-72 אחוזים. שיעור האוכלוסייה העירונית עלה בהתמדה לאורך המאה ה-20.

שיעור הבערות (אנאלפביתיות) באוכלוסייה מעל גיל 15 מוערך ב-22 אחוזים (2005) - לעומת 42.5 אחוזים במפקד מ-1971. באוכלוסייה הכפרית הבעיה חמורה יותר, ושיעור הבערות מגיע ל-36.9 אחוזים.

מחוזות

מפת מחוזות ניקרגואה

ניקראגואה היא רפובליקה מאוחדת המחולקת ל-15 "מחלקות" (departamentos), מחוזות בעלי אוטונומיה מבחינה מנהלתית, המחולקים מבחינה שלטונית בין שני גופים שלטוניים. בנוסף יש בניקרגואה שתי ישויות אוטונומיות; 'Región Autónoma Atlántico Norte' ו'Región Autónoma Atlántico Sur', המכונים לרוב בראשי התיבות, RAAN and RAAS. עד לקבלתן כאוטונומיות ב-1985 היו נחשבות למחוז אחד מבין מחוזות המדינה - מחוז זליה.

המחוזות והיישויות האוטונומיות מחולקים ל-153 רשויות מוניציפליות.

מס'	מחוז	בירה	שם בשפת המקור	אוכלוסייה נכון לשנת 2005	שטח
1	מחוז בואקו	בואקו	Boaco	150,636	4,177
2	מחוז קראסו	חינוטפה	Carazo	166,073	1,081
3	מחוז צ'יננדגה	צ'יננדגה	Chinandega	378,970	4,822
4	מחוז צ'ונטלס	חואיגלפה	Chontales	153,932	6,481
5	מחוז אסטלי	אסטלי	Estelí	201,548	2,230
6	מחוז גרנדה	גרנדה	Granada	168,186	1,040
7	מחוז חינוטגה	חינוטגה	Jinotega	331,335	9,222
8	מחוז לאון	לאון	León	355,779	5,138
9	מחוז מדריס	סומוטו	Madriz	132,459	1,708
10	מחוז מנגואה	מנגואה	Managua	1,262,978	3,465
11	מחוז מסאיה	מסאיה (עיר)	Masaya	289,988	611
12	מחוז מטגלפה	מטגלפה	Matagalpa	469,172	6,804
13	מחוז נואבה סגוביה	אוקוטל	Nueva Segovia	208,523	3,491
14	מחוז ריבס	ריבס	Rivas	156,283	2,162
15	מחוז ריו סן חואן	סן קרלוס	Río San Juan	95,596	7,541
16	המחוז האוטונומי הצפון אטלנטי	בילווי	Región Autónoma del Atlántico Norte	314,130	33,106
17	המחוז האוטונומי הדרום אטלנטי	בלופילדס	Región Autónoma del Atlántico Sur	306,510	27,260

לקריאה נוספת

• Thomas L. Pearcy, The History of Central America, Greenwood Press, 2006.

קישורים חיצוניים

• נשיא המדינה, האתר הרשמי
• תוצאות מפקד האוכלוסין בניקרגואה ב-2005 - המוסד הלאומי לסטטיסטיקה ומפקדי אוכלוסין
• ביו-ניקה אתר המוקדש לחיי הטבע העשירים בניקרגואה (בספרדית)
• סרט על תולדות ניקרגואה בספרדית עם תירגום לאנגלית