שושלת פהלווי
| |||
.svg) | |||
| מפת איראן | |||
| המנון לאומי |
ההמנון המלכותי של איראן | ||
|---|---|---|---|
| ממשל | |||
| משטר | מונרכיה אבסולוטית פרלמנטרית | ||
| ראש המדינה | שאה | ||
| שאה | מוחמד רזא שאה פהלווי | ||
| שפה נפוצה | פרסית | ||
| עיר בירה |
טהראן 35°41′46″N 51°25′23″E / 35.6961888888889°N 51.4229611111111°E (והעיר הגדולה ביותר) | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אסיה | ||
| אזור זמן | UTC +3.5 | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | |||
| עליית שושלת פהלווי לשלטון | 1925 | ||
| פירוק | המהפכה האסלאמית באיראן | ||
| פירוק | 1979 | ||
| ישות קודמת |
 המדינה הנשגבת של פרס | ||
| ישות יורשת |
 הרפובליקה האסלאמית של איראן | ||
| שטח בעבר | 1,648,195 קמ"ר (נכון ל־1979) | ||
| דמוגרפיה | |||
| דת | אסלאם | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | ריאל איראני (﷼) | ||
שושלת פהלווי (בפרסית: دودمان پهلوی) היא שושלת המלוכה האחרונה באיראן. תחילתה של השושלת ב־1925, כאשר הוכתר רזא ח'אן לשאה במקום אחמד שאה קאג'אר מהשושלת הקאג'ארית, וסופה בהדחתו של מוחמד רזא שאה פהלווי במהלך המהפכה האסלאמית ב-1979. הטוען לכתר פהלווי כיום הוא רזא כורש עלי פהלווי, והוא פועל נגד משטר הרפובליקה האסלאמית מגלות.
רזא שאה פהלווי (1925–1944)
ערך מורחב – רזא שאה פהלווי
שמו המקורי היה רזא ח'אן והוא עלה לשלטון לאחר שביצע הפיכה צבאית מוצלחת באיראן ב־1921.
הוא כיהן כשר המלחמה והמפקד העליון של צבאו, ומ־1923 היה גם ראש הממשלה. ב־1925 הכריז עצמו כשאה (קיסר). ב־1935 שינה את שם ארצו מפרס לאיראן. ביצע רפורמות במדינתו והידק את הקשרים עם שכנותיה. ב־1941 אילצו אותו בעלות הברית לוותר על כיסאו לבנו מוחמד רזא שאה לאור ניסיונותיו להתקרב לגרמניה הנאצית והוא הוגלה לדרום אפריקה, שם מת.
מעמדות חברתיים
הרפורמות שהנהיג רזא שאה הובילו לשינויי מעמד בחברה הפרסית ולהקמת סדר מעמדות חדש:
- השכבות הדומיננטיות: השכבות הדומיננטיות בתקופת שושלת פהלווי המוקדמת היו דומות לאלו של תקופת השושלת הקאג'ארית המאוחרת. השכבות הללו כללו את בני בית המלוכה, בירוקרטים ברמה גבוהה, בעלי אדמות גדולים, ח'אנים שבטיים, אנשי דת (עולמא) מרכזיים וסוחרים משגשגים. עם הזמן בוצעה עקירה הדרגתית של סוחרים משגשגים על ידי יזמים וסוחרים תעשייתיים חדשים, קבלנים, מהנדסים יועצים, מממנים ובנקאים. כמוה התרחשה עם הזמן שחיקה בכוחם ובמעמדם של אנשי הדת ובעלי הקרקעות המסורתיים.
- מעמד הביניים החדש: צמיחת הבירוקרטיה, הביקוש הגובר לטכנאים ומנהלים בכל הרמות במגזר הציבורי והפרטי, וההתרחבות המהירה של החינוך בסגנון מערבי תרמו לעלייתו של מעמד ביניים לא יזומי, שכלל אנשי מקצוע עצמאיים, עובדי מדינה, צבא של כוח אדם, עובדי רפואה ושירותים מדיניים וטכנאים במפעלים פרטיים. חברי מעמד זה היו הסוכנים העיקריים לבניית המדינה ולמודרניזציה בתקופת פהלווי. אולם היעדר הזדמנויות להשתתפות פוליטית משמעותית, במיוחד בשני העשורים האחרונים של אותה תקופה, יצר אמביוולנטיות, חוסר שביעות רצון, ובסופו של דבר התנגדות פעילה כלפי המשטר בקרב רבים מבני המעמד הזה.
- מעמד הביניים המסורתי: השכבות הדתיות הישנות (נודעו בתור חובשי הטורבן), סוחרים ואמנים. כל אלו גילו חוסן כלכלי ותרבותי יוצא דופן במהלך תקופת פהלווי. הסוחרים נותרו בסיס הכוח הפיננסי והפוליטי של ממסד הפקידים השיעי ומעוזן של תנועות מחאה פוליטיות פופולריות, כולל התנועה האנטי-רפובליקנית של 1925, המניע להלאמת נפט בשנת משנת 1932 ועוד. אמנים ובעלי חנויות מסורתיים מיקמו לרוב את חנויותיהם במרכזים העירוניים הישנים ולאורך רחובות הרבעים העירוניים החדשים. הם פעלו עם הון מוגבל, עבדו בעבודות ידניות והעסיקו בדרך כלל אחד או יותר חניכים וצעירים.
- מעמד העובדים: בשנות העשרים כמעט כל העובדים הפרסים היו עדיין מועסקים בעבודות יד ותעשיות מסורתיות קטנות אחרות. למשל, בטהראן, שם עסקו 5,000 אומנים ו-7,000 חניכים במלאכות השונות בשנת 1926, בעוד רק כמה מאות הועסקו בקבוצות קטנות במפעלים מודרניים כגון מפעלי טקסטיל, בתי דפוס ותחנות כוח. בשנות ה־30 גדל כוחו וכשירותו הטכנית של כוח העבודה התעשייתי. בסוף העשור היו יותר מ-260,000 עובדים בענפי התעשייה, הכרייה, הבנייה, התחבורה והמלאכה השונים, כמות כמעט משולשת מלפני מלחמת העולם הראשונה.
- מעמד החקלאים: בתקופת שושלת פהלווי חלקם של איכרים ואנשי שבט באוכלוסייה הכוללת של פרס ירד מכ-80 אחוזים בראשית שנות העשרים לכ-50 אחוזים בסוף שנות ה־50. בני השבטים הנודדים במיוחד איבדו את חשיבותם הדמוגרפית תחת שלטון פהלווי, וירדו מכ-25 אחוזים מהאוכלוסייה בעת עלייתו של רזא שאה לשלטון אל פחות מחמישה אחוזים בתוך שלושים שנה. למעשה, כלל המבנה החברתי של בני השבטים השתנה ורוב השינוי התרחש עקב התיעוש הרחב והמודרניזציה בתקופת שלטונו של רזא שאה[2].
מוחמד רזא שאה פהלווי (1944–1980)
- ערך מורחב – מוחמד רזא שאה פהלווי
מוחמד רזא שאה פהלווי עלה לשלטון לאחר גלותו של אביו והנהיג רפורמות בארצו. בשנת 1946, לאחר משבר איראן במסגרת המלחמה הקרה, נסוגו כוחות הצבא האדום האחרונים מאיראן. מתנגדו העיקרי היה איש הדת האייתוללה רוחאללה ח'ומייני, שגלה מארצו ב־1963 והגיע לצרפת. לאחר ההפיכה שהתרחשה ב־1953 שבמסגרתה הודח ראש הממשלה מוחמד מוסאדק, השיג מוחמד רזא שאה סמכויות שלטון אוטוקרטיות וקידם תהליכי רפורמות מרחיקי לכת בסגנון מערבי, אשר נודעו בכינוי הכולל "המהפכה הלבנה". מוחמד רזא שאה פהלווי הודח במהפכה האיראנית ב־1979 על ידי ח'ומייני. לאחר שהודח ב־1979, גלה ברחבי העולם עד שנקבר במצרים ב־1980. הסכם אלג'יר שחתם השאה עם משטר סדאם חוסיין בעיראק, התמוסס לאחר המהפכה האסלאמית עם פרוץ מלחמת איראן–עיראק.
- ערך מורחב – יחסי איראן–ישראל
בין השאה לבין מדינת ישראל נרקמה ידידות מיוחדת וזאת במסגרת "ברית הפריפריה". השאה מכר לישראל, בין השאר, כמויות גדולות של נפט לאחר מלחמת ששת הימים. חברות בנייה ישראליות פעלו באיראן.
רזא כורש עלי (1980 ואילך) - השאה הגולה
- ערך מורחב – רזא כורש עלי פהלווי
גלה לארצות הברית לאחר מהפכת ח'ומייני (1979) ומנסה כיום לשוב לשלטון באיראן בדרכים חוקיות ודמוקרטיות.
אילן יוחסין
מקרא: - השאה לבית שושלת פהלווי - המלכה של השאה (שהבאנו) [1] - חמש נשי השאה הראשון [1] - שלוש נשי השאה השני
- ^ הוריה: סוהראב דיבה (פר') ופרידה קוטבי (פר')
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ השם הרשמי בין השנים 1935–1979. בין השנים 1925–1935, השם הרשמי של המדינה היה "המדינה האימפריאלית של פרס"
- ^ המעמדות החברתיים באיראן בתקופת פהלווי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ (Q108933097)
- ^ הבא בירושה אחרי רזא כורש עלי פהלווי, מקור: סדר הירושה בויקיפדיה הצרפתית | הפריט שלו בויקינתונים: (Q109170741)
34173425שושלת פהלווי