זכות השיבה
זכות השיבה (בערבית: حق العودة الفلسطيني) היא מונח המשמש לציון תביעת הפלסטינים והעולם הערבי שתינתן לכ-4.4 מיליון (נכון ל-2007)[1] פליטים פלסטינים האפשרות לשוב לבתיהם בתחומי ארץ ישראל, אותם עזבו, הם או אבותיהם, לפני מלחמת העצמאות ובמהלכה ולאחר מלחמת ששת הימים.[2][3]
התביעה לשיבת הפליטים היא מחלוקת מרכזית בסוגיית הפליטים הפלסטינים, סלע מחלוקת מרכזי במכלול נושאי הליבה בסכסוך הישראלי-ערבי.
ממשלות ישראל לדורותיהן הביעו התנגדות מוחלטת לדרישה זו, אם כי במסגרת המשא ומתן לשלום שהחל בהסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993 היה ברור לצדדים הנושאים ונותנים שבעיית הפליטים הפלסטינים היא אחד מנושאי הליבה שיש לדון עליהם לקראת הסדר שלום של קבע. במהלך השנים אף הועלו רעיונות שונים על ידי שני הצדדים שבבסיסם מתן אפשרות לשיבה של כמות מוגבלת של פליטים, ומתן פיצוי כספי לאחרים בתמורה לויתור על הזכות.
ב-14 בדצמבר 2010 פרסם סאיב עריקאת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני, מאמר בעיתון "הגרדיאן" בו כתב כי כל הסדר שלום שלא יפתור את סוגיית הפליטים על בסיס החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם - ייכשל. הוא אף נקב במספר שבעה מיליון כמספרם של הפליטים ברחבי בעולם.[4] במאמר תגובה שפורסם באותו גיליון, הזהיר העיתונאי והפרשן עקיבא אלדר כי משמעותה המעשית של הצהרה זו על מימוש זכות השיבה, היא חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי: "עריקאת אינו יכול לומר בתום לב שהדבר "לא יביא למשבר קיומי עבור ישראל", שכן הוא רומז שבעבור הזמן, ישראל תיעלם ולא תהיה עוד מולדת ליהודים, שכן מעבר לנקודה מסוימת היהודים יהיו מיעוט בגבולות שלפני 1967".[5][6]
רקע
במהלך מלחמת העצמאות, וכן בעקבות מלחמת ששת הימים, עזבו פלסטינים רבים את מקום מגוריהם או גורשו ממקום מגוריהם לחלקים אחרים של ארץ ישראל או אל מחוץ לגבולותיה. מספר הפליטים מוערך בכ-700 עד 800 אלף ממלחמת העצמאות,[7] ו-280 עד 325 אלף ממלחמת ששת הימים.[8] ההערכה היא שבין 120,000 ל-170,000 מבין פליטי מלחמת ששת הימים, הם פליטים גם ממלחמת העצמאות, ששהו מחוץ לתחומי הקו הירוק, ושברחו פעם נוספת.[9] כיום, מספר הפליטים מוערך בלמעלה מ-4 מיליון, כאשר מספר זה כולל את הפליטים עצמם ואת צאצאיהם.[דרוש מקור]
הפליטים הפלסטינים מטופלים על ידי אונר"א (UNRWA), סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים פלסטינים, ולא על ידי נציבות האו"ם לפליטים.[10]
נושא זכות השיבה הוא בעל חשיבות רבה עבור הפלסטינים מאז 1948 עת נוצרה בעיית הפליטים. כבר ביוני 1948, ממשלת ישראל הכריזה על עמדתה בנושא. שר החוץ משה שרת אמר לרוזן ברנדוט כי אין לדון בשאלת חזרת הפליטים לבתיהם, כל עוד נמשכת המלחמה.[11] בדיון בממשלה שהתקיים ב-16 ביוני 1948, אמר שרת: "אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה – כי אז הייתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם – הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה". שרת קבע בדיון: "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים".[12]
ממשלת ישראל חזרה על עמדתה בנושא במכתב שנכתב לאו"ם ב-1 באוגוסט 1949.[13] שר החוץ, משה שרת, כתב בו כי ישראל אינה רואה עצמה אחראית לבעיית הפליטים אך לא יכולה להישאר אדישה לסבלם. יש לחפש פתרון לבעיה אך לא באמצעות חזרה של הפליטים לישראל, אלא באמצעות יישובם מחדש במדינות אחרות. עם זאת הצהיר שרת שממשלת ישראל מוכנה להסכים ליישובם מחדש של מספר מוגבל (100,000) של פליטים בתחומה כפי שהצהירה כבר בועידת לוזאן,[14] ובלבד שהמהלך יהיה חלק מהסכם שלום עם הערבים ומציאת פתרון כולל לבעיית הפליטים. עד 1967 קלטה ישראל 40.5 אלף פליטים (ע"פ הודעת אבא אבן באו"ם). על פי ארנון סופר וגיל שלו, תופעת החדירה הבלתי חוקית לישראל, אותה העריכו בלפחות רבע מיליון פלסטינים, משמשת כר להגשמת שיבת הפליטים הפלסטינים.[15]
התביעה לשיבת הפליטים נסמכת על הצהרות כלל-ערביות, וכן על החלטה 194 של עצרת האומות המאוחדות מ-11 בדצמבר 1948 – ובעיקר על סעיף 11 בהּ, הקובע כי ”הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי [...] על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת (repatriation), ליישובם מחדש וכן לשיקומם הכלכלי והחברתי של הפליטים”.
ככלל, מדינות ערב, מלבד ירדן, מסרבות להעניק לפליטים הפלסטינים שבשטחן אזרחות (למעט אלה שזכו לכך על בסיס אישי). הפליטים הפלסטינים ממשיכים לשמר את התקווה כי יוכלו לחזור בעתיד לעריהם וכפריהם, ורבים מהם מחזיקים באופן סמלי את מפתחות בתיהם.
תמיכה בזכות השיבה
הטענות לתמיכה בזכות השיבה מסתמכות על מספר מקורות:
- סעיף 13 בהצהרת זכויות האדם הקובע כי: "לכל אחד ישנה זכות לעזוב כל ארץ, כולל ארצו שלו, ולשוב לארצו". מאחר שהפליטים הפלסטינים ישבו בשטח המנדט טרם מלחמת העצמאות, הם רואים בארץ ישראל את ארצם המקורית, על אף שלא הייתה זו מדינתם. לכן הם נסמכים על סעיף זה, ומסיקים ממנו שהוא מקנה להם זכות שיבה.
- סעיף 49 באמנת ז'נבה הרביעית, הקובע כי "אסורה העברה בכפייה של מוגנים, יחידים או רבים, וכן אסור גירושם של מוגנים מתוך שטח כבוש אל שטחה של המעצמה הכובשת או אל שטחה של כל מדינה אחרת, כבוש או שאינו כבוש, יהיה המניע להם אשר יהיה. אף על פי כן, רשאית המעצמה הכובשת לקבל על עצמה את פינויו השלם או החלקי של אזור מסוים, אם ביטחון האוכלוסייה או שיקולי הכרח צבאיים ידרשו זאת. פינוי כזה אסור לו שיגרור עקירתם של מוגנים מעבר לגבולות השטח הכבוש, אלא אם כן אי אפשר, מסיבות של ממש, למנוע את עקירתם. האנשים שפונו כך יוחזרו לבתיהם מיד לתום פעולות האיבה באותו שטח." - על אף שברוב המקרים האוכלוסייה הפלסטינית ברחה מיוזמתה ולא פונתה על ידי הכוחות הישראלים, רואים הערבים הפלסטינים בסעיף זה סעיף המקנה להם זכות לחזור לבתיהם.
- סעיף 11 בהחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם, הקובע כי "...הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי ... על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת (repatriation), יישובם מחדש וכן לשיקום הכלכלי והחברתי של הפליטים...".
- החלטה 3236 של העצרת הכללית של האו"ם ש"מאשרת גם שאין להעביר את זכותם של הפלסטינים לחזור לבתיהם או לרכוש אשר ממנו הם גורשו ונעקרו, וקוראת להחזרתם".
- סעיף 12 באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, אותה ישראל אשררה, קובע ש"לא תישלל באורח שרירותי מאיש הזכות להיכנס לארצו הוא". גם במקרה זה, הפליטים רואים באדמה ממנה ברחו או גורשו, את ארצם, על אף שמעולם לא היו אזרחי מדינת ישראל.
הטוענים לזכות השיבה מציינים את הצהרתו של פולקה ברנדוט, מי ששימש כמתווך מטעם האו"ם בין מדינת ישראל למדינות ערב במלחמת העצמאות, ש"שום התיישבות לא יכולה להיות צודקת ושלמה אם אין הכרה והסכמה לגבי הזכות של הפליט הערבי לשוב לבית ממנו הוא נעקר. תהיה זאת פגיעה בעקרונות הצדק הבסיסי אם תמנע מקורבנות תמימים אלו של הסכסוך הזכות לשוב לבתיהם, בעוד מהגרים יהודים זורמים לפלסטין, ואכן, מאיימים בהחלפתם התמידית של הפליטים הערבים שמושרשים באדמה במשך מאות שנים".[16]
ב-13 במאי 1953 ביקר בישראל מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון פוסטר דאלס. זמן קצר לאחר שובו לוושינגטון, הדגיש בשידור בטלוויזיה את חשיבותה של בעיית הפליטים וקבע כי את חלקם יש להושיב בישראל.[17]
ב-2008 אישרה הרשות הפלסטינית את "חוק זכות שיבה" שבו הוגדר "פליט פלסטיני" כאדם שהוא או הוריו היו תושבי פלסטין. בנוסף קבע החוק כי זכות השיבה שאינה ניתנת לביטול או ויתור היא זכותם של פליטים אלו לשוב אל בתיהם ורכושם.[18]
התנגדות לזכות השיבה
העמדה הרשמית של ישראל[19] שאף זכתה לחקיקה מיוחדת בכנסת (חוק שריון שלילת זכות השיבה, התשס"א-2001[20]), מתנגדת לזכות השיבה. על פי נייר העמדה של מרכז מציל"ה[21] ישראל מתנגדת לכל שלושה סוגי ההסדרים:
- הסדרים המכירים בזכות השיבה.
- הסדרים המותירים לפלסטינים את הבחירה אם להיקלט בתחומי מדינת ישראל.
- הסדרים המאפשרים כניסה רחבת היקף של פליטים לישראל.
ההתנגדות לזכות השיבה מתבססת הן על טעמים מעשיים, הן על החוק הישראלי והן על המשפט הבינלאומי.
- טעמים מעשיים
- סיכון אופיהּ היהודי של המדינה עד כדי סכנה לקיומה כמדינה יהודית כפועל יוצא מהפרת האיזון הדמוגרפי שתביא כניסת הפליטים.[22] על פי קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה בראשות ארנון סופר, כניסתם (הן החוקית והן הבלתי חוקית) של כשליש מיליון פלסטינים לתחומי ישראל עד שנת 2004, מהוות איום ביטחוני (חמישית מהפיגועים בוצעו על ידי זכאי איחוד משפחות), איום לאומי ביצירת "פלסטיניזציה" בערביי ישראל, איום כלכלי בעליית עשרות מיליארדים בקצבאות, איום פלילי, ואיום דמוגרפי-פוליטי.[15]
- ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב הם האחראים לבעיית הפליטים,[23] לאחר שסירבו לקבל את תוכנית החלוקה והכריזו ב-1948 מלחמה על ישראל במטרה מוצהרת לחסלהּ.
- סימטריה עם הפליטים היהודים ממדינות ערב: בעקבות מלחמת העצמאות הייתה עלייה נרחבת של יהודים ממדינות ערב והגירה לארצות אחרות, עד כדי היעלמותן של קהילות רבות וותיקות. על פי יפה זילברשץ ניתן לראות בעזיבה של שתי האוכלוסיות חלק מתהליך של חילופי אוכלוסין.[24] בריאיון לאחר ועידת קמפ דייוויד (2000) דיבר הנשיא קלינטון[25] על הקמת קרן בינלאומית לפיצוי שתי אוכלוסיות הפליטים: זו של הפליטים מקרב ערביי ארץ ישראל וזו של היהודים ממדינות ערב ש'הפכו לפליטים בארצותיהם שלהם' בעקבות החלטת החלוקה, מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל. אף הקונגרס האמריקאי בהחלטה 185 משנת 2008 רואה סימטריה בין הנושאים.[26]
- הבתים שבהם התגוררו הפליטים בטרם עזיבתם חרבים או מיושבים בידי אחרים.
- טעמים חוקתיים
- שיבה במשמעות של חזרה לארץ מוצא של פליטים אינה זכות משפטית הנלמדת מהתפתחות המשפט הבינלאומי, הן באופן כללי, והן בהקשר של הפליטים הפלסטינים.[21] לא קיימת חקיקה בינלאומית, הוראות מחייבות של האו"ם או הסכמים בין ישראל לפלסטינים הדורשים את שיבת הפליטים.[27]
- המינוח "לשוב לארצו" בהצהרת זכויות האדם ובאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות פורש על ידי חוקרים ומלומדים, בהם אינגלס (Inglès) וסיגהרט (Sieghart), הלמדים מעבודת ההכנה ל"אמנה בנוגע לזכויות אזרחיות ומדיניות", שזכות הכניסה למדינה מוקנית לאזרחיה בלבד.[21] לכן, מכיוון שערביי ארץ ישראל מעולם לא היו אזרחי מדינת ישראל, אלא אזרחי המנדט, לא עומדת להם הזכות הזו.
- טענת ישראל היא ש"אין תקדים למצב שבו במסגרת פתרון לסכסוך מתמשך בין שתי קבוצות אתניות מוכרת שיבה של בני קבוצה אתנית אחת לשטח המדינה הקולטת שבו מממשת הקבוצה האתנית האחרת את זכותה להגדרה עצמית, באופן שעלול לשבש את יחסי הרוב-מיעוט במדינה זו ולסכן את יציבותה".[28] טענת ישראל זוכה לחיזוק בפסיקתם של שופטי בית המשפט האירופי לזכויות אדם בהחלטתו ממרץ 2010 לדחות במלואה את תביעתם של הפליטים היוונים-קפריסאיים להשבת אדמותיהם ורכושם בטורקיה הקפריסאית.[29]
- החלטות 194 ו-3236 של העצרת הכללית של האו"ם הן בגדר המלצה ולכן אינן מחייבות. "ההחלטה (194) אינה מזכירה את המונח "זכות".[30]
- האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 איננה מגדירה כפליט את צאצאיו של הפליט ושוללת את מעמד ה'פליט' מכל מי שקבלו אזרחות במדינה מוכרת.[31] יש מן הפליטים שקבלו אזרחות במדינה אחרת, (למשל, מיליון פלסטינים בירדן) ועדיין נמנים במצבת הפליטים של אונר"א המסתכמת בכ-4 מיליון פליטים. אם שתי נקודות אלו תלקחנה בחשבון, מספר הפליטים אינו יכול לעלות על חצי מיליון.[31]
- לעניין סעיף 12(4) באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות 1966, הרי מעבר לכך שמדינת ישראל אינה 'ארצם' של הפליטים מקרב ערביי ארץ ישראל - הם מעולם לא קבלו את אזרחותה - עמדתה של המדינה השוללת את זכות השיבה אינה שרירותית כפי שהגבלת הכניסה לישראל במסגרת איחוד משפחות אינה שרירותית - שתי פעולות אלו (איחוד המשפחות וזכות השיבה) עלולות "לסכן את קיומה של המדינה ואת מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בתוכה".[32]
- החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם לא מציינת את זכות השיבה או כל הסדר אחר כפתרון הכרחי לבעיית הפליטים.
- לעניין סעיף 5.4.2 באמנה הבינלאומית בדבר ביטולה של אפליה גזעית על כל צורותיה (ראו לעיל), אשר הפלסטינים נתלים בו כדי לטעון כנגד אופיו המפלה של חוק השבות הרי תוכנית החלוקה קבעה שהארץ תחולק למדינה יהודית ומדינה ערבית, כלומר, יהדות בעיני האו"ם היא לאום. 'ועדת וונציה', ועדת משפטנים שהקימה מועצת אירופה כדי לקבוע כללים ליחסי רוב ומיעוט, קבעה, שלרוב לאומי יש זכות להעדיף את בני קבוצתו, על מנת לשמר את צביונו הלאומי, לרבות באמצעות חוקי הגירה והתאזרחות, וזוהי מציאות רווחת בלא מעט מן הקהילות האירופאיות.[33]
פרופ' ברנרד לואיס הציע לכנות את "זכות השיבה" בשם "תביעת השיבה הפלסטינית", והמונח משמש לעיתים חוגים המתנגדים לזכות השיבה, מפני שלטענתם, המושג "זכות" הוא מטעה ומסלף, הן משום שהחלטה 194 עליה מבססים הפלסטינים והערבים את תביעתם אינה מזכירה את המונח "זכות"[30] ומשום שיש בו מתן לגיטימציה ישראלית לדרישה הפלסטינית.[34]
ראו גם
- החלטה 181
- החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם
- ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות
- בעיית הפליטים הפלסטינים
- הפזורה הפלסטינית
- יוזמת ז'נבה, שכללה ניסיון לפשרה בנושא זכות השיבה.
- הבנות ביילין-אבו מאזן
- אונר"א
- נציבות האו"ם לפליטים
לקריאה נוספת
- שמואל כ"ץ, אדמת מריבה - מציאות ודמיון בארץ ישראל, הוצאת כנרת זמורה ביתן.
- ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם - מקורות הסכסוך היהודי ערבי על א"י, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1990.
- עדי שורץ ועינת וילף, מלחמת זכות השיבה - הדמיון בין הפלסטינים לגרעין המשיחי של המתנחלים, הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר, 2018
קישורים חיצוניים
- אתר משרד המשא ומתן הרשמי של הרשות הפלסטינית, העוסק בפליטים ובזכות השיבה
- יניב רונן, פליטים פלסטינים המבקשים לממש את "זכות השיבה" לישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 24 במרץ 2009
- יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל(הקישור אינו פעיל), הוצאת מרכז מציל"ה, ירושלים, תמוז תש"ע, יוני 2010
- דבקות פלסטינית בזכות השיבה לאחר יוזמת ז'נבה, אתר ממר"י
- Palestine Remembered, al-Nakba 1948
- ג'לאל בנא ואוריה שביט, החלום הפלשתיני הסיוט הישראלי, באתר הארץ, 5 ביולי 2001
- צבי בראל, בית קפה לתיאורית השיבה, באתר הארץ, 15 באפריל 2008
- מיכאל יעקובסון, בגולן עולים על הגדר, בישראל דנים ביישוב פליטים, באתר Xnet, 7 ביוני 2011
- נדב שרגאי, השיבה - זכות או מיתוס?, באתר ישראל היום, 17 ביוני 2011
- עמיר טאובר, אז מה באמת דעתו של אבו מאזן על זכות השיבה?, באתר הפורום לחשיבה אזורית, 16 בפברואר 2018
- הליכוד. עלון תעמולה עם מפה "הליכוד הוא התשובה לזכות השיבה". אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
- יזהר באר, דלת אחורית לשיבה: ההגירה הסמויה של המשת"פים לתוך ישראל, אתר "הארץ", 11 בפברואר 2019
הערות שוליים
- ^ עקיבא אלדר, 90 מיליארד דולר- זה המחיר של פתרון בעיית הפליטים, באתר הארץ, 23.11.2007
- ^ על פי האתר של מחלקת המשא ומתן של הרשות הפלסטינית
- ^ הגדרת זכות השיבה במרכז לטכנולוגיה חינוכית
- ^ The returning issue of Palestine's refugees
- ^ יהונתן דחוח-הלוי, עקיבא אלדר מאוכזב מעריקאת, באתר News1 מחלקה ראשונה, 16 בדצמבר 2010
- ^ Carlo Strenger and Akiva Eldar, Palestinians' future is in their hands, The Guardian, Tuesday 14 December 2010
- ^ לפירוט מספר הפליטים והגרסאות השונות למספרם, ראו בעיית הפליטים הפלסטינים#מספר הפליטים
- ^ [1]: על פי אתר "בצלם", מדובר בלמעלה מ-300,000 פליטים.
- ^ 'Refugees Into Citizens: Palestinians and the End of the Arab-Israeli Conflict' pg.14-17, By Donna E. Arzt,
- ^ הטיפול בפליטים הפלסטינים שונה מהטיפול בפליטים אחרים בכמה מובנים: זו אוכלוסיית הפליטים היחידה בעולם שבה גם בני-זוגם של הפליטים וצאצאיהם זכאים למעמד של פליט, וגם אלו מביניהם שזכו להתאזרח במקום מושבם החדש, לדוגמה בירדן, אינם נגרעים ממצבת הפליטים של אונר"א. היות שכך, אוכלוסיית הפליטים המקורית, שלפי הגדרת אונר"א (מיהו פליט על פי הגדרתה של אונר"א) "הם אנשים אשר מקום מגוריהם הרגיל, מיוני 1946 עד מאי 1948, היה פלסטין, ואשר איבדו הן את בתיהם הן את מקור מחייתם כתוצאה מן הסכסוך הישראלי-ערבי ב 1948", מנתה בין 367,000 ל-950,000 נפש, מונה כיום כ 4.4 מיליון פליטים
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 285.
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 283–284.
- ^ המכתב של משה שרת לאו"ם מ-1 באוגוסט 1949
- ^ ועידה שהסתיימה ללא כל תוצאות ובה כתוצאה מלחץ אמריקאי כבד, הביעה ממשלת ישראל בפני ממשלת ארצות הברית נכונות לקלוט 100 אלף פליטים, כ-15% מכלל הפליטים הפלסטינים ב-1949. הובהר כי הוצאתו לפועל של הצעד הישראלי מותנית בהשגת הסדר שלום עם הערבים ובמציאת פתרון כולל לבעיית הפליטים.
- ^ 15.0 15.1 מימוש בפועל של "תביעת השיבה"
- ^ מצוטט מתוך עמדתה הרשמית של הרשות הפלסטינית לגבי נושא הפליטים
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק יג, עמ' 913.
- ^ יהונתן דחוח-הלוי, חוק פלסטיני המונע ויתור כלשהו על זכות השיבה אושר על ידי אבו מאזן, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
- ^ מתוך החלטת הממשלה מיום 25.3.03 העוסקת בקבלת התוכנית המדינית "מפת הדרכים" ובמסגרתה החלטה גם בסוגיית הפליטים: "ממשלת ישראל קיבלה היום את הצעדים המוגדרים במפת הדרכים. ממשלת ישראל מביעה תקוותה כי התהליך המדיני שיפתח, בהתאם לנאומו של הנשיא ג'ורג' בוש, מיום 24.6.2002, יביא לביטחון, שלום ופיוס בין ישראל לבין הפלסטינים. כמו כן מבהירה ממשלת ישראל כי הן במהלך התהליך המדיני והן לאחריו, המענה לסוגיית הפליטים לא יכלול כניסתם וישובם בתחומי מדינת ישראל"
- ^ לאישור כניסתם של פליטים יש צורך ברוב מוחלט של 61 חברי כנסת (חוק שריון שלילת זכות השיבה), התשס"א-2001, מצד שני החוק עצמו אינו חוק משוריין, כלומר לתיקונו או לביטולו די ברוב רגיל של חברי הכנסת. [2]
- ^ 21.0 21.1 21.2 יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל
- ^ מתוך דברי הסבר של ח"כ יריב לוין להצעת חוק האזרחות והכניסה לישראל, התשס"ט-2009: "הוראות החוק העיקרי, שנחקקו מלכתחילה מטעמים של צורכי ביטחון, הן הוראות החיוניות להגנה על אופיה וצביונה היהודי של המדינה, והן מהוות חסם אחרון בפני הצפת המדינה במהגרים אשר ישנו את הרכבה הדמוגרפי מן היסוד ויסכנו את עצם קיומה. למעשה, הוראות החוק העיקרי הן חסם אחרון בפני מימוש הלכה למעשה, בדלת האחורית, של זכות השיבה המדומה הנדרשת על ידי אוכלוסיות ערביות שונות".
- ^ חוות הדעת שהגישו פרופ' ארווין קוטלר ועמיתים, לווז'ק - הארגון העולמי של יהודים יוצאי מדינות ערב:* Jewish Refugees from Arab Countries: The Case for Rights and Redress, Co-authored by: The Hon. Irwin Cotler, David Matas, Stanley A. Urman, NOVEMBER 5, 2007, P -21:
"Indeed, the historical pattern of the Israeli-Palestinian-Arab conflict can be summed up under the rubric of “double rejectionism”. Both the Arab leadership and the Palestinian leadership in 1947 were prepared to forgo the establishment of a Palestinian state if that meant countenancing a Jewish state in any borders. Simply put, if the Arab leadership had accepted the U.N. Partition Resolution of 1947, there would have been no refugees - either Arab or Jewish." - ^ "ניתן לראות בבריחה, בעזיבה, חלק מתהליך של חילופי אוכלוסין, היות שהיו גם בריחה וגירושים של אוכלוסייה יהודית ממדינות ערב. בתקופה זו, מבחינת המשפט הבינלאומי, לא נחשבו חילופי אוכלוסין בעקבות מלחמה לא-לגטימיים..... כך ניתן גם להבין את חילופי האוכלוסייה ב 1947 בהודו המנדטורית לשעבר, בעת שעל ברכיה קמו שתי מדינות, הודו ופקיסטן ואוכלוסייה מוסלמית הועברה מהודו ההינדית לפקיסטן המוסלמית ולהפך". יפה זילברשץ, זכות השיבה מנקודת מבט משפטית, במסגרת התוכנית ללימודים פלסטיניים במרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום, 2003
- ^ מתוך ההקדמה להחלטה 185 של הקונגרס משנת 2008 המכירה ביהודים שנעקרו ממדינות ערב כפליטים
- ^ בהחלטה 185 משנת 2008 H. Res. 185 (110th)
- ^ אספקטים חוקיים של שאלת הפליטים הפלסטינים - רות לפידות
- ^ יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל, עמוד 14
- ^ עקיבא אלדר, לידיעת ישראלים ופלסטינים, גם על זכות השיבה יש התיישנות, הארץ, 13.3.2010
- ^ 30.0 30.1 יפה זילברשץ, נמרה גורן-אמיתי, בעריכת רות גביזון, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל - נייר עמדה, מרכז מציל"ה, למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, ירושלים, תש"ע-2010, עמ' 10
- ^ 31.0 31.1 The Loopholes in 194
- ^ יפה זילברשץ ונמרה גורן-אמיתי, שיבת פליטים פלסטינים לתחומי מדינת ישראל, עמוד 11
- ^ ד"ר אלכסנדר יעקובסון, החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, מיעוטים לאומיים בארץ ובעולם
- ^ ראו למשל: ארנון סופר, מימושה בפועל של "תביעת השיבה" הפלסטינית
31152265זכות השיבה