לוחמי חרות ישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הלח"י)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לוחמי חרות ישראל
אידאולוגיה ציונות רוויזיוניסטית
לאומנות[1][2][3][4]
קבוצות אתניות יהודים
מנהיגים
מתנגדים
קרבות
אברהם שטרן, מייסדו ומפקדו הראשון של הארגון
אנדרטת לח"י בפתח תקווה

לוחמי חרות ישראל (בראשי תיבות: לח"י) הייתה מחתרת עברית בארץ ישראל שפעלה נגד המנדט הבריטי, משנת 1940 ועד אחרי הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. מטרתה המוצהרת של המחתרת הייתה לשחרר את ארץ ישראל מידי השלטון הבריטי באמצעות מלחמה ולהקים בה מדינה יהודית.

מקימי הארגון היו פורשי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שהתנגדו להפסקת המאבק במנדט הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה. תחילה, הלח"י חיפש ברית עם מדינות הציר איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית, במלחמה בכובש הבריטי.[5][6][7] לאחר הירצחו של מייסד הארגון אברהם שטרן ב-1942, החלה ההנהגה החדשה של לח"י לתמוך בברית המועצות של יוסיף סטלין וב"בולשביזם לאומי" (National Bolshevism).[8][9][10]

דרך פעולתו העיקרית של לח"י הייתה התנקשויות בבכירי ממשלת המנדט והצבא הבריטי. לח"י הוכרז כארגון טרור על ידי ממשלת המנדט נגדה פעל, ובעקבות רצח ברנדוט – גם על ידי ממשלת ישראל. החוק המגדיר אותם כארגון טרור בוטל בשנת 1979.[11] הארגון ראה בביצוע של פעולות כנגד נציגים[12] כלי לגיטימי והכרחי להגשמת החזון הציוני.[12][13]

בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של ארגון לח"י, וראתה בו גוף לוחם שסייע בהקמת המדינה. באותה שנה נוצר "אות הלח"י", שהוענק לחברי המחתרת.

תולדות

הפילוג מהאצ"ל

בעת פרוץ מלחמת העולם השנייה ב-1 בספטמבר 1939 היו רוב מנהיגי האצ"ל בכלא הבריטי לאחר שנעצרו ארבעה ימים לאחר פרסום "הספר הלבן" במאי 1939. הנהגת היישוב קראה לשתף פעולה עם הבריטים במלחמתם בגרמניה, ורבים מבני היישוב התגייסו לצבא הבריטי ועזרו לבריטים במאמץ המלחמתי. הנהגת התנועה הרוויזיוניסטית דגלה גם היא בהשתתפות במלחמה בנאצים, ובספטמבר 1939 הורה דוד רזיאל ממקום מעצרו על הפסקת הפעולות ההתקפיות של האצ"ל נגד הבריטים, כדי לא להפריע למהלך המלחמה נגד גרמניה וכדי להקדיש מקסימום של כוחות לעזרת אנגליה ובעלות בריתה.

הכרזתו של רזיאל הביאה לשיאו את המאבק הפנימי שהתרחש בתוך האצ"ל על דרכו של הארגון. בראש החולקים על רזיאל עמד אברהם שטרן ("יאיר"), ואחרי שרזיאל שוחרר מהכלא באוקטובר 1939, ושאר חברי מפקדת האצ"ל שוחררו ביוני 1940, הגיעו הדברים לידי עימות גלוי בין רזיאל לשטרן, והפילוג באצ"ל היה לעובדה מוגמרת. לאחר שזאב ז'בוטינסקי בחלופת מכתבים בהולים מארצות הברית נאלץ לברור בסכסוך על זהות מפקד האצ"ל לטובת דוד רזיאל, הוקם סופית פלג הפורשים שאימץ לעצמו בתחילה את השם "הארגון הצבאי לאומי בישראל", בשונה מ"הארגון הצבאי לאומי בארץ ישראל" ממנו פרשו, ומאוחר יותר, בשנת 1943 אחרי רצח אברהם (יאיר) שטרן, שינה את שמו ל"לוחמי חרות ישראל".

הארגון והחברים בו

עמוד השער של ירחון "החזית" של לח"י. לח"י הוציא במהלך השנים מספר עיתונים נוספים בהם "במחתרת", "המעש" ו"מברק"

בראש המחתרת עמד אברהם שטרן עד שנתפס ונרצח ב-12 בפברואר 1942 על ידי קצין הבולשת הבריטית ג'פרי מורטון במקום מחבואו בתל אביב. אחרי הירצחו קמה הנהגה שחבריה היו יצחק שמיר (אז יצחק יזרניצקי או בכינויו מיכאל), ישראל שייב (אלדד) ונתן פרידמן - ילין (גרא). חברים נודעים אחרים היו יהושע זטלר, יצחק חסון, יעקב אליאב, יעקב גרנק, גאולה כהן, יהושע כהן, דוד שומרון ועמוס קינן. ב-1942, לאחר רצח שטרן, כיהן יהושע כהן כראש המחתרת בפועל (אם כי לא רשמית) למשך תקופה של כחצי שנה שבה החזיק את שרידי הארגון, כיוון שההנהגה שקמה לאחר הרצח הייתה כלואה בבתי הכלא הבריטיים, תוך שהוא מסתתר עם זוגתו נחמה (נחה) בפרדסים, עד שיצחק שמיר ברח מהכלא וקיבל את הפיקוד.

לח"י היה ארגון קטן שמנה מאות אנשים בלבד, אך ביצע פעולות נועזות נגד השלטון הבריטי, שכללו הפעלת מוקשים נגד שוטרים בריטיים והתקפות על יעדים בריטיים. הבריטים כינו את הארגון "כנופיית שטרן" - The Stern Gang (או בערבית "ג'מעאת שטרן"), כדי לבטא את תיעובם אליו וכדי להמעיט בערכו כארגון לוחם. כדי לממן את פעילותו עסק הארגון לעיתים בשוד בנקים. הארגון הפיץ שבועון קיר בשם "החזית" ולאחר מכן גם את ביטאון הארגון "המעש", והפעיל תחנת שידור מחתרתית, "קול המחתרת העברית", שהקריינית שלה הייתה גאולה כהן, הקריין היה מרפיש נתן – גד, וטכנאי השידור היה יעקב יצחקי[14] (אלכס). חברים רבים הצטרפו ללח"י דרך תנועת הנוער הדתית ברית החשמונאים.

אנשי "ההגנה" ראו בלח"י כמו באצ"ל ארגון פורש שפעל בניגוד להוראות המוסדות הלאומיים. לכן הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, עקב עצר וחקר בעינויים לוחמי לח"י. לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ב-1 בנובמבר 1945, הצטרף לח"י לתנועת המרי העברי שאיחדה את כל הכוחות הלוחמים בשטחי המנדט. עם זאת, לח"י ואצ"ל המשיכו במאבק המזוין גם לאחר שההגנה פסקה מכך, ולח"י אף הרחיב את פעילותו מחוץ לגבולות ארץ ישראל.

כללי ההתנהגות במחתרת כפי שהועברו לחברי הארגון:[15]

  • אל תביא חברים לחדרך ובעיקר לא חברי מחתרת אחרים.
  • אל תתידד עם השכנים או בעל הבית ואל תספר על תולדותיך לבעלי הבית.
  • אף פעם אל תקנה מצרכיך בחנות שליד ביתך. חפש חנות רחוקה שלא ידעו היכן אתה גר.
  • אל תשוחח עם אנשים על התנועה.
  • אל תגלה אף פעם את השקפותיך האמיתיות.
  • אל תציג את עצמך כלאומני, עדיף שמאלי.
  • אם יש באפשרותך, קשט את חדרך בתמונות המתאימות להשקפותיך הבדויות, למשל תמונה של ויצמן או קארל מרקס.
  • בהתחמקות ממעקב השתמש בחדרי מדרגות ובמעברים בין חצרות.
  • כאשר אתה נכנס לחדרך בלילה, חכה כ־10 דקות לפני שתעלה את האור.

אידאולוגיה

עיקרי התחיה כפי שפורסמו בגיליון השני של "במחתרת" ביטאונה של לח"י
הגראפיטי: "הלאה האימפריאליזם האנגלי!", שנותר עד ימינו על קיר בית חפץ בשכונת הבוכרים בירושלים

כמו האצ"ל, גם לח"י היה קרוב פוליטית לתנועה הרוויזיוניסטית. מצע הארגון נוסח ב"שמונה עשר עקרונות התחייה", שנכתבו על ידי אברהם שטרן, ובו הגדיר את יעוד התנועה:

  • גאולת הארץ
  • תקומת המלכות
  • תחיית האומה

משפט המפתח בעקרונות התחייה הוא: "אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה ללא תקומת המלכות".

ארבעת הסעיפים הראשונים מדברים על ייחודו של עם ישראל, זכותו על מכורתו, היא ארץ ישראל מהפרת ועד נהר מצרים, ועל ייעודה של התנועה. ששת הסעיפים הבאים מדברים על תפקידי הארגון: חינוך העם, איחוד העם, כריתת בריתות, הקמת כוח לוחם, כיבוש הארץ ומלחמה במפריעים למטרות אלו. יתרת הסעיפים מדברים על תפקידי התנועה לאחר שחרור הארץ מהשלטון הבריטי: הקמת משטר צדק, הפרחת השממה, קיבוץ גלויות, החייאת השפה העברית ובניית בית המקדש השלישי.

לח"י החזיק באידאולוגיה אנטי-אימפריאליסטית. לשיטתו, השלטון הבריטי בשטחי ארץ ישראל היה כיבוש לא חוקי. אסירי לח"י סירבו להגן על עצמם בבית המשפט של המנדט הבריטי. בטענה, שאין סמכות לכובש זר לשופטם והוא אינו חוקי. מאותה סיבה סירבו אסירי לח"י לבקש חנינה, גם במקרים שבהם בקשה זו יכלה לבטל עונש מוות. אחד מאסירי לח"י, משה ברזני, התאבד בכלא יחד עם לוחם האצ"ל מאיר פיינשטיין, על מנת למנוע מהבריטים להוציא אותם להורג בתלייה.

מימוש האידאולוגיה הנ"ל היה בעזרת פעולות גרילה והתנקשות כנגד נציגי השלטון הבריטי כגון חיילים שוטרים ותחנות משמר וצבא בריטי. הארגון פעל בעיקר במרכזי היישוב העיקריים בארץ: ירושלים תל אביב וחיפה. חלק מהאידאולוגיה של הארגון הייתה הפרחת השממה. אך רק לאחר מלחמת העצמאות והתפרקות המחתרת יכלו יוצאי המחתרת, להקים ב-1949 את היישוב נוה יאיר.

המנון לח"י, "חיילים אלמונים", נכתב על ידי אברהם שטרן, מייסד ומפקד לח"י (קודם להקמת לח"י שימש המנון זה את האצ"ל). בשירים נוספים שנכתבו על ידו, כמו הרי את מקודשת לי והשבועה, באים לידי ביטוי באופן בולט ערכי לח"י וסגנונו, המעלים על נס את ההתמסרות לארץ ולאומה והנכונות להקריב את החיים עבורן ועבור תקומת מלכות ישראל בארצו.

לאחר מותו של שטרן ב-1942, החלה ההנהגה החדשה של לח"י לתמוך בברית המועצות של יוסיף סטלין וב"בולשביזם לאומני" (אנ').[8][9][10]

הזכות על הארץ

ראשי לח"י האמינו בבעלות המוחלטת של עם ישראל על ארץ ישראל, כזכות טבעית ונצחית, אותה יש לממש בזכות עצמה ולא רק כתגובה על מצוקת היהודים בגלות או לשם "פתרון שאלת היהודים" כפי שסבר בנימין זאב הרצל. הם האמינו בכיבוש הארץ בכוח הזרוע ("ארץ נכבשת בדם"), ולא ברכישתה בכסף, או בהשגתה באמצעים מדיניים ובחסדי שליטים ומעצמות, כמו גם כי הנשק והכוח הצבאי הם הדרך הטבעית והמקובלת להגשמת מטרות לאומיות, ולא אמצעי אחרון של הגנה עצמית.

היחס לערבים

עיקר המחלוקת בין הזרמים השונים בלח"י היה בנושא היחס לתושביה הערבים של ארץ ישראל. בעוד פלג אחד, עליו נמנה בין היתר ישראל אלדד (שייב) ראה בתושביה הערבים של הארץ זרים, אשר את בעייתם יש לפתור בדרך של חילופי אוכלוסין, הרי הפלג השני בראשות נתן ילין-מור-פרידמן ואליהו בית צורי הושפע מהכנענים, ודגל בהשתלבות ב"מרחב השמי". קבוצה זו (שעם חבריה נמנה עמוס קינן) סברה כי המכנה המשותף בין ה"צבר" הישראלי לבין התושב הערבי גדול מאשר המכנה המשותף בין הצבר לבין היהודי הגלותי. על חברי לח"י נמנו גם ערבים, למשל יוסף אבו גוש ואחרים מקרב בני כפרו, אבו גוש. אבו גוש שאף גם הוא לסילוק הבריטים מארץ ישראל ולחיים בשכנות טובה עם היהודים.[16] מאחר שמטרתו העיקרית של לח"י הייתה מלחמה בבריטניה, אותה הגדירו "כובש זר", היו בשני הפלגים בארגון אנשים שלא שללו ברית עם הערבים נגד הבריטים. בפועל בוצעו פעולות אלימות רבות נגד ערבים.

הפניות לשלטון הפשיסטי והנאצי

מכתב מינואר 1941 שצורף להצעה לשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית

בספטמבר 1940 היה לח"י במשא ומתן לקראת חתימה עם איטליה הפשיסטית על הסכם שנקרא "הסכם ירושלים 1940" אשר לא הגיע לכלל חתימה. ההסכם נולד כתוצאה מפרובוקציה של אדם בשם משה רוטשטיין שהופעל על ידי האצ"ל, אשר הגיע אף לידיעת הבולשת הבריטית, כאשר הצד האיטלקי לכאורה להסכם היה בדוי, לעומת זאת שטרן ביטא במשא ומתן את שאיפותיו וכוונותיו האמיתיות לחבור למדינות הציר במלחמתן בבריטים. זאת הן בשל קרבתו האידאולוגית לאיטלקים והן משום שהם היו אויביו של האויב הבריטי, ויוכלו לעזור לעם היהודי לכבוש את ארצו. על אף שנתגבש נוסחו הסופי של ההסכם הוא לא הגיע לידי חתימה. חביב כנען, חוקר תולדות היישוב, כתב כי הסיבה לכך הייתה שבשלב בו ההסכם היה ראוי כבר לחתימה, בא רוטשטיין בדרישה כי שטרן ייפגש עם נציג ממשלת איטליה כדי לחתום עליו. שטרן מוכן היה לנסוע לפגישה, אולם חבריו התנגדו לנסיעתו לפגישה כזו והמשא ומתן הגיע לקיצו. יוסף הלר, חוקר תולדות לח"י הסביר כי בסוף שנת 1940, לאחר מפלות איטליה בפלישה ליוון ובמערכה במדבר המערבי, איבד שטרן ככל הנראה את התקווה למימוש ההסכם, ואז המיר את איטליה הכושלת בגרמניה הנאצית המצליחה, דבר שגם כן לא הצליח.

בסוף שנת 1940, נציג לח"י נפתלי לובינצ'יק נשלח לביירות, שם נפגש עם נציג השלטון הנאצי ורנר אוטו פון הנטיג ומסר הצעה בשם לח"י לקחת חלק פעיל במלחמה לצד גרמניה בתמורה לסיוע גרמני בהעלאת יהודים לארץ ישראל. פון הנטיג העביר את המכתב לשגרירות הגרמנית באנקרה, אך לא ידוע על תשובה רשמית למכתב מצד גרמניה. אנשי לח"י ניסו ליצור קשר עם הגרמנים בשנית בדצמבר 1941, אך ללא הצלחה. מטרת הארגון הייתה להילחם בבריטים שלא הסכימו להעלאת יהודים, על ידי פנייה לגרמנים אשר יעזרו בסיוע העלאת יהודים לארץ ישראל. הרעיון התבסס על בדיקת האינטרסים: הגרמנים לא רוצים את היהודים באירופה, ואילו הבריטים אינם רוצים את היהודים בארץ ישראל, ועל כן צריך להילחם קודם כל נגד האויב הבריטי כדי לפתוח את שערי ארץ ישראל לפליטים היהודים.

לאחר כישלון שליחותו של לובינצ'יק לא שקטו אנשי לח"י על השמרים וניסו לחדש את הקשר עם גרמניה הנאצית. לאחר הניצחון במערכה בסוריה ובלבנון, ביולי 1941 שלטו כבר בעלות הברית בסוריה, וניתן היה להגיע דרכה לגבול טורקיה הנייטרלית, בה שכנה שגרירות של גרמניה. בדצמבר 1941 יצא נתן ילין-מור לסוריה, לעבוד - כביכול - בביצורים שבנה קבלן יהודי מארץ ישראל בצפון סוריה, ולמעשה כדי להגיע משם לטורקיה וליצור קשר עם הגרמנים, כדי לשכנעם להושיט עזרה ללח"י במלחמתו באויב המשותף – בריטניה. ילין-מור יצר קשר עם מבריחי גבול ועמד לצאת לטורקיה. המודיעין הבריטי גילה זאת ובינואר 1942 אסר את ילין-מור והביא אותו למחנה מעצר בארץ.[דרוש מקור]

פעילות הארגון והלחימה נגדו

פעולותיו של לח"י כוונו בעיקרן נגד הבריטים בתקופת המנדט. לא ידוע על מקרים בהם הארגון תקף אזרחים בריטיים שאינם משורות השלטון, למעט פצצה שכוונה לרוי פאראן, (חוטפו וכנראה גם רוצחו של אלכסנדר רובוביץ, נער מלוחמי הארגון) אך התפוצצה על אחיו.[דרוש מקור] לשם מימון פעולותיהם עסקו גם בפעולות שוד, שכונו בפיהם "החרמות". בין היתר בוצעו פעולות כאלה נגד סניפי בנקים (מקומיים וזרים), סוחרי זהב ויהלומים, פקיד של המשביר המרכזי ומכונית דואר.

בהנהגת אברהם שטרן (יאיר)

בתחילת חודש דצמבר 1941 פשטה המשטרה הבריטית על דירה בסמוך לתחנה המרכזית של תל אביב; אנשי מפתח רבים של המחתרת (בהם יצחק שמיר ויהושע זטלר) נמצאו ונאסרו בפעולה זאת, מה שהוביל את שטרן למסקנה כי יש לפגוע בחוזקה במנגנון הבילוש הבריטי. הייתה זו תקופה קשה למחתרת: הקופה הייתה כמעט ריקה לגמרי בשלב זה, ואנשיה נאלצו לבצע ניסיונות שוד שכשלו. רבים הושלכו למאסר עקב הלשנות, ואף בעל ברית לא נראה באופק. גם היישוב העברי גילה איבה כלפי המחתרת, אשר נתפסה כקיצונית מדי ואף פגעה בקצינים יהודים.

הכרוז פורסם על ידי לח"י ביום 26.01.42 בעקבות הפעולה ברחוב יעל

בין הפעולות שיזם שטרן כנגד הבולשת הבריטית הייתה ההתנקשות ברחוב יעל 8. המטרה, יש שטענו, הייתה לחסל את הקצין הבריטי ג'פרי מורטון, שהוביל את הפעילות נגד לח"י. התוכנית הייתה להטמין מלכודת בגג הבניין של רחוב יעל 8 בתל אביב. אחד מאנשי לח"י הפעיל מטען נפץ בכמות קטנה ופיזר דם (של חיה) בחדר שבגג ועל המדרגות, מה שגרם לבהלה בקרב השכנים אשר הזעיקו את המשטרה. ג'פרי מורטון היה עסוק באותה עת ולכן ביקש מהקצין שלמה שיף, שהיה מפקד מחוז תל אביב, לצאת אל המקום. שיף וקצינים נוספים שהתלוו אליו נכנסו לחדר בעליית הגג ומטען שני שהוטמן מראש הופעל על ידי איש לח"י מבניין סמוך. שיף נהרג במקום, נחום גולדמן, קצין נוסף מהיישוב העברי ששירת במשטרה הבריטית והקצין הבריטי טורטון שהיו עמו מתו מפצעיהם למחרת היום. הפעולה גרמה לזעזוע רב ביישוב היהודי, והעיתונות העברית גינתה את הרצח. שני כרוזים אשר פורסמו לאחר הפעולה על ידי 'הארגון הצבאי הלאומי בישראל' ו'ארגון צבאי לאומי' (שמות קוד ללח"י באותם הימים), הביעו תמיכה והצדקה בפעולה ובפגיעה בשיף וגולדמן אשר שירתו במשטרה הבריטית כשליחים מטעם ארגון "ההגנה" וסייעו לה ולמאבק היישוב היהודי רבות. כך לדוגמה נרשם בהודעות לח"י כי: "הקצינים שיף וגולדמן נדונו למוות על ידי בית הדין העליון של הארגון. פסק דין זה נתאשר על ידי המנהיג והמפקד של הא.צ.ל. בישראל, והוצא לפועל ביום ב' שבט תש"ב 20 בינואר 1942 בשעה 09:20 בבוקר בתל אביב... על המשטרה להימנע מכל התערבות בפעולות חברי הארגון בשעת מילוי תפקידם הלאומי. התראה זו מופנית גם לקויסלינים של הסוכנות היהודית, והמפלגה הרויזיוניסטית".[17] בפרסום כרוז לח"י מיום 26 בינואר 1942 הוסבר מדוע הותר דמם של שיף וגודלמן ונרשם "..הלקח: הקצינים והשוטרים היהודים וכל איש ביישוב נדרשים למלא את חובתם הלאומית ולעמוד לימינינו למען תקומת המלכות העברית בציון. אנו מתרים פעם נוספת בכל המלשינים שכירי השלטון הזר ומשרתיו, כי אם לא יחדלו מייד לסייע לו, נוסיף ללחום בהם עד חרמה. ידינו תשיגם באשר הם שם ושום כח לא יצילם מעברתנו".

לוחית זיכרון ברחוב דיזנגוף 30 לאנשי לח"י שנרצחו במקום על ידי בלשי ה-C.I.D ב-27/1/1942

רציחתו של יאיר

המנון לח"י
(חיילים אלמונים)
חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.
פזמון
בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,
וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!
מילים ולחן: אברהם שטרן

ב-27 בינואר 1942 פרצו בלשי ה-C.I.D לדירה ברחוב דיזנגוף 30 בתל אביב בה שהו ארבעה אנשי לח"י. הם פתחו באש ופצעו אותם קשה. אברהם אמפר[18] וזליג ז'ק[19] נפטרו אחר כך מפצעיהם. השניים האחרים, יעקב לבשטיין ומשה סבוראי, נתפסו ונכלאו. לאורך השנים היו שהאשימו את סבוראי, וטענו כי פליטת פה שלו בעת ששכב בבית החולים תחת השגחת שוטרים בריטים היא שחשפה את מקום מחבואו של יאיר, סבוראי עצמו דחה טענה זאת בתוקף ואף ניהל שורה של משפטי דיבה נגד הטענה הזאת.

ב-12 בפברואר 1942 פרצה הבולשת האנגלית לדירתו של סבוראי ברחוב מזרחי (שקרוי היום רחוב שטרן), ומצאה את יאיר שהסתתר שם. יאיר נאזק וקצין הבולשת הבריטי ג'פרי מורטון ציווה על הנוכחים לצאת מהדירה, ואז ירה ביאיר האזוק, שמת במקום (לאחר האירוע הוא טען שיאיר ניסה לברוח ובחלוף השנים שינה עדות ובספרו כתב כי חשש שיאיר נשא מטען נפץ).

זאת הייתה נקודת השפל של לח"י. הבריטים הצליחו לעצור את רוב המפקדים. חברי המפקדה חנוך קלעי ובנימין זרעוני הסגירו עצמם לבריטים. מי שהמשיך את פעילות המחתרת היה יהושע כהן שהסתתר בפרדסי רעננה. יצחק שמיר, שהצליח לברוח ממחנה המעצר מזרע, החל בשיקום לח"י.

מדיניות נשיאת נשק שלא בתפקיד הייתה בעוכרי המחתרת. לאחר שנרצח ירחמיאל אהרונסון ונידון למוות מתי שמואלביץ בהיותם נושאי נשק, שונתה המדיניות הזאת.

לאחר רצח שטרן

בנובמבר 1943 נמלטו 20 אנשי לח"י ממחנה המעצר בלטרון דרך מנהרה ארוכה שכרו במשך חודשים רבים בעזרת כלי הגינון שניתנו להם.

בחודשים פברואר-ספטמבר 1944 אנשי לח"י תקפו את הבריטים ברחובות, הטמינו מוקשים במכוניותיהם, ירו בהם בעת מרדף אחרי אנשי לח"י ופוצצו את בנין הבולשת בירושלים. בפעולות אלה נהרגו ונפצעו מספר גדול של שוטרים וקצינים בריטים, וכן גם מספר יהודים ששרתו במשטרת המנדט, ושהו במקרה באותו המקום. מספר אנשי לח"י נהרגו בפעולות ואחרים נאסרו והובאו בפני בתי דין צבאיים. נאשמי לח"י השתמשו בבתי המשפט להסברת מעשיהם. הנאשמים הפכו למאשימים ושללו את חוקיות שלטון הכיבוש הבריטי. תחבולות ומאמצים רבים הושקעו בניסיונות להתנקש בחייהם של ראשי כוחות הביטחון הבריטים ושל אישים בכירים המסמלים את השלטון הבריטי בארץ. רוב התוכניות האלה לא יצאו אל הפועל או נכשלו, לרוב בגלל עזרת ההגנה לבריטים.

ב-19 באוקטובר 1944 ממשלת המנדט הגלתה מאות עצירים חברי האצ"ל ולח"י למחנות מעצר באפריקה. הגולים ערכו ניסיונות בריחה אחדים, אך רק מעטים מהבורחים הצליחו בכך. העצירים שלא נרצחו באפריקה בידי השומרים שוחררו וחזרו ארצה רק לאחר קום המדינה, ב-12 ביולי 1948.

אנשי לח"י הוציאו להורג את מי שנחשדו בשיתוף פעולה עם הבריטים. כך הוציאו להורג בשנים 1943–1948 את יוסף דוידסקו, מוותיקי מחתרת נילי, את ישראל פריצקר איש מש"י, את אנשי לח"י יהודה אריה לוי ואברהם וילנצ'יק, את ורה דוכס וחיה זיידנברג, את הנער ארנסט מיכאל שנאל ואחרים שעזרו לבריטים נגד המחתרות. בשורות הנהרגים על בגידה נמנו גם נתינים זרים וביניהם מיכאיל קליסזצ'וק ("זיידק"), פולני נוצרי שהיה מנהל מועדון פליטים, אשר נרצח בינואר 1948 לאור זה שהיה בקשר עם כנופיות ערביות, וככל הנראה סייע להן.

אנדרטה ל-11 לוחמי לח"י שנפלו במבצע פיצוץ מחסני הרכבת הבריטים ב-1946, סמוך לקריית אתא
לוח זיכרון בשדרות בן-גוריון בחיפה, לזכר התנקשות של לח"י שנערכה במקום
גן לח"י בפתח תקווה
  • 7 באוגוסט 1944: ניסיון התנקשות בנציב העליון הבריטי הרולד מקמייקל. מקמייקל נחלץ בשלום מההתנקשות אך אשתו נפצעה.
  • 29 בספטמבר 1944: ההתנקשות תומאס ג'יימס וילקין, בכיר בבולשת של המשטרה הבריטית בארץ ישראל ומהאחראים לרצח אברהם שטרן.
  • 6 בנובמבר 1944: ההתנקשות בלורד מוין, שר המושבות הבריטי, שהיה אחראי למדיניות "הספר הלבן", בעת שביקר בקהיר. ההתנקשות זכתה לתהודה עולמית, ובמשפט שהתנהל בפני בית דין מצרי הייתה למבצעיה, אליהו חכים ואליהו בית צורי, הזדמנות לגנות את האימפריה הבריטית. הם נידונו למוות וב-1945 הועלו לגרדום. לח"י ראה בהתנקשות בלורד מוין הישג גדול בפריצת דרך אל דעת הקהל העולמית, ואולם הנהגת היישוב והתנועה הציונית ראו בכך המחשה קיצונית לנזק הנגרם ליהודים בארץ ישראל.
  • 1 בנובמבר 1945: במסגרת ליל הרכבות פוצץ כוח משותף של האצ"ל ולח"י את צומת המסילות בלוד תוך כדי ניהול קרב עם הבריטים.
  • דצמבר 1945: פשיטה משותפת של האצ"ל ולח"י על מבני המשטרה בירושלים וביפו. מרכז המשטרה במגרש הרוסים פוצץ.
  • 6 בפברואר 1946: התקפת לח"י בחולון בה הוחרמה כמות גדולה של נשק שהייתה במחנה בריטי ליד שכונת אגרובנק בחולון. לאחר ההתקפה השתוללו חיילים בריטים קולוניאליים ברחובות השכונה, ורצחו שלושה אזרחים תמימים.
  • 25 בפברואר 1946: קבוצה של לוחמי לח"י חדרה למנחת סירקין ופוצצה 8 מטוסים של חיל האוויר המלכותי. הפעולה בוצעה במסגרת התקפת שדות התעופה הבריטיים ובתיאום עם תנועת המרי העברי.
  • 2 באפריל 1946: פיצוץ הגשר ומסילת הרכבת מעל נחל נעמן.
  • 17 ביוני 1946 אור לי"ט בסיוון ה'תש"ו: ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, במסגרתה פוצצו מכונות, קטרים ומתקנים. בדרכם חזרה נתקלו אנשי לח"י במחסום טנקים בריטי, וספגו 11 הרוגים ו-22 שבויים. כאשר הועמדו לדין הם סירבו לשתף פעולה במשפט, נידונו שלא בפניהם למוות אך העונש של כולם הומתק למאסר עולם. פחות משבועיים אחרי שגזרי הדין של הנידונים למוות הומרו למאסר עולם, חידש לח"י את פעולותיו.[20]
  • 9 בספטמבר 1946: חיסול קצין הבולשת מרטין במושבה הגרמנית בחיפה. מרטין זיהה את יצחק שמיר במסדר זיהוי ב-29 ביולי 1946 והביא למאסרו ולשילוחו לאריתריאה.
  • 25 באפריל 1947: בפעולה בחניון הצבא הבריטי ברחוב הירקון בתל אביב נהרגו שבעה צנחנים בריטים מהדיוויזיה שכונתה ביישוב ה"כלניות", בשל הכומתות האדומות שחבשו. הבריטים ראו בפעולה זו רצח לכל דבר, וטענו כי החיילים הבריטים נורו בשנתם ולא היו חמושים (מה שהתגלה כלא נכון). גם נתן אלתרמן הוקיע פעולה זו, בשיר "דרושה מטפלת", שבו כתב על פלוגה לאומית מאורגנת "אשר שחטה קבוצת חיילים לא מוגנת, בחצר, באוהל ובתוך המיטה, והוציאה כרוזים אחרי השחיטה". בראיון שהעניק ל"מעריב" הגן יעקב בנאי על הפעולה ואמר:

הפעולה ברחוב הירקון לא הייתה רצח. זה היה קרב. נכנסנו כדי להחרים נשק. 'הכלניות' ששמרו שם לא ישנו. התפתח קרב יריות והם נהרגו.

— זיכרונות של כלניות, באתר nrg‏, ריאיון לאריק בנדר, "מעריב", 18.10.05

תנועת המרי העברי

אבן זיכרון ללח"י, ביער לח"י ליד משמר איילוןכתב ידו של אברהם שטרן "הרי את מקודשת לי מולדת", באנדרטה לחללי לח"י

בשנת 1944–1945 הפעילה ההגנה "פעולה למניעת הטרור" (הסזון, בו הוסגרו לבריטים מאות לוחמי מחתרות ונתלו על ידם) ולח"י נאלץ להפסיק את פעולותיו היזומות למשך מספר חודשים. חודשי ההפוגה נוצלו לגיבוש ה"חטיבה הלוחמת" לח"י ולהכנות לפעולות לחימה חדשות. פותח הייצור העצמי של כלי נשק (בעיקר תת-מקלעים "סטן") ושל חומרי נפץ. כמו כן פותחו באותה תקופה שירות הידיעות של לח"י וכלי ההסברה שלו.

עם סיום מלחמת העולם השנייה הסכימו ההגנה (שכבר ראו שמהבטחותיהם של הבריטים לא יצא דבר), האצ"ל והלח"י לכונן במשותף את "תנועת המרי העברי". (אוקטובר 1945). המבצעים המשותפים העיקריים של לח"י והאצ"ל מנובמבר 1945 עד יוני 1946 היו: התקפה על תחנת הרכבת המרכזית בלוד, התקפה על מרכזי הבולשת בירושלים וביפו, ניסיון לשחרר אסירים מבית הסוהר המרכזי בירושלים, התקפה על שדות תעופה בריטיים, כאשר לח"י השמיד מטוסים בריטיים בכפר סירקין.

במקביל ערך לח"י שורת "מבצעי רכש" כלומר התקפות לשם השגת נשק מחוץ להסדר תנועת המרי.

הגדולה בפעולות לח"י במסגרת "תנועת המרי" הייתה ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. נגרם נזק כבד לקטרים, מנופים, מכונות ומחסנים.

הפעולה הראשונה אחרי פירוק "תנועת המרי" הייתה פיצוץ בנין הבולשת ביפו (9.09.46). בכך נפתחו שנה ורבע של מלחמות התשה והטרדה בלתי פוסקת בבריטים. הפעולות נערכו במקביל ובנפרד על ידי לח"י ואצ"ל, תוך מידה מוגבלת של תיאום בין שני הארגונים ומסירת הודעות מוקדמות כדי למנוע הפרעות הדדיות. לח"י ביצע בתקופה זו מאות פיגועים והתקפות על אנשי השלטון וכוחות הביטחון הבריטי. יריות ורימונים פגעו בחיילים ושוטרים. כבישים ומסילות ברזל מוקשו, מכוניות ורכבות פוצצו. חובלו מתקני ממשלה ורשתות הטלפון והטלגרף, הותקפו תחנות משטרה ותחנות צבא. מספר האבדות בקרב הבריטים הסתכם במאות.

כדי להבטיח את אנשיהם מפני ההתקפות, החלו הבריטים בקיץ 1946 לרכז את המשרדים והמגורים באזורי ביטחון מיוחדים ושמורים. אזורים אלה הוקמו בשלוש הערים הגדולות. בשנים 1946–1947 לוחמי לח"י החדירו מכוניות תופת למפקדת המחנה הצבאי בצריפין, לחצר מרכז המשטרה בחיפה[22] ולבסיס המשטרה הניידת בשרונה.

כמו כן נערכה התקפת יריות ורימונים על היוצאים מבית קולנוע באזור מחנות הצבא שליד פרדס חנה. בנוסף לכך הובערו 11 מכלי דלק במפרץ חיפה. יש להזכיר את הברחת קריינית "קול המחתרת העברית" גאולה כהן שנשפטה ל-7 שנות מאסר בעזרת אוהדים ערבים של לח"י. כמו כן יש לזכור את מותם של איש לח"י משה ברזני ושל איש האצ"ל מאיר פיינשטיין שנידונו למוות והתאבדו בכלא ירושלים כדי לא ליפול בידי שוביהם הבריטים. השניים תכננו להרוג עצמם עם תלייניהם הבריטים בעזרת רימונים שהורכבו על ידי אסיר לח"י אבל כשלא הצליחו לגרום לרב לוותר על כוונתו להיות נוכח בשעת התלייה וויתרו על תוכניתם ופוצצו את עצמם שעות ספורות לפני שעמדו לעלות לגרדום. לפני שפוצצו עצמם בעזרת הרימונים שהוברחו לתאם בתוך תפוזים, דאגו משה ומאיר שהסוהר הבריטי ששמר עליהם לא ייפגע. ספרון עם מסר פרידה מהסוהר, נמצא במוזיאון בירושלים, ליד התא בו הוחזקו. במסר שכתבו לסוהר, מודים לו משה ומאיר, על היחס האנושי שהפגין כלפיהם, שלא כדרך סוהרים בריטים רבים.

לאחר הקמת המדינה

גיוס לצה"ל

עם ההכרזה על עצמאות ישראל במאי 1948 החליט מרכז לח"י לקבל את מרות המדינה ולגייס את לוחמי המחתרת לצה"ל. ב-29 במאי 1948 התקיים לראשונה בתולדות המחתרת מסדר פומבי של לוחמי לח"י בשייח' מוניס (בשטח קמפוס אוניברסיטת תל אביב של ימינו), במסגרתו התגייסו כ-700 לוחמי לח"י לצה"ל, רובם לחטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה.[23][24] במלחמת העצמאות אך כ-300 לוחמי לח"י פעלו כמסגרת עצמאית באזור ירושלים, שנותרה מחוץ לתחומי מפת החלוקה ויועדה למעמד בינלאומי. 50 לוחמים קיבלו פטור משירות על מנת שהתנועה תוכל לקיים פעילות מפלגתית ותנועת נוער.

חטיבת לח"י בירושלים

בירושלים פעלה המחתרת כארגון נפרד, אך בתיאום ובשיתוף פעולה עם האצ"ל וההגנה. על החטיבה פיקד יהושע זטלר. במסגרת הפעילות הוקם מחנה "דרור" בטלביה. מחנה "אלדד" ומחנה "יואב" הוקמו על אדמות הכפרים ליפתא ושייח' באדר אשר לח"י כבשה. במסגרת החטיבה הוקמה ה"מחלקה הדתית לח"י", המחלקה נועדה עבור תלמידי ישיבות ובני ירושלים החרדים והדתיים אשר חפצו להצטרף אל שורות לח"י. פעילות החטיבה התמקדה בלחימה נגד הערבים, באיתור משתפי פעולה עם הבריטים והערבים. בין פעולותיה הבולטות נמנו השתתפות במבצע קלשון, כיבוש הכפר דיר יאסין, רצח הקונסול הפולני ויטולד הולאניצקי ובפרט, ההתנקשות במתווך האו"ם, פולקה ברנדוט בספטמבר 1948.

בעקבות ההתנקשות הכריזה הממשלה הזמנית על לח"י ארגון טרור,[25][26] הארגון פוזר, חברים רבים נאסרו וראשי לח"י נידונו למאסר (אך שוחררו מאוחר יותר בחנינה כללית) אשר ניתנה לאחר הבחירות לכנסת הראשונה.

השתלבות בפוליטיקה

יוצאי הארגון התמודדו בבחירות לאספה המכוננת בשם "מפלגת הלוחמים" וזכו במושב אחד, שמטעמה נבחר נתן ילין-מור. עקב חילוקי דעות, המפלגה לא התמודדה בבחירות לכנסת השנייה.

הנצחה

אות לח"י

בשנת 1980 הכירה מדינת ישראל בתרומתו של לח"י וראתה בו גוף לוחם שסייע בתקומת המדינה. באותה שנה נוצר "אות לח"י" שהוענק לחברי המחתרת. צבעו אדום, שחור, אפור, כחול ולבן.

העמותה להנצחת מורשת לוחמי חירות ישראל מנתה 125 חללים אשר נפלו בהיותם בשורות לח"י. יום כ"ה בשבט, יום הירצחו של יאיר, נקבע, כיום הזיכרון לחללי לח"י. מדי שנה מארגנת העמותה טקס לזכרם על קברו של יאיר בבית העלמין נחלת יצחק, בתל אביב.

ב-1985 הוקם בבית שבו נרצח יאיר, בשכונת פלורנטין בתל אביב, מוזיאון למורשת לח"י.

ב-11 בספטמבר 2005 נחנכה אנדרטת לח"י ביער לח"י ליד משמר איילון. באנדרטה של הפסלת איילת ביתן-שלונסקי, מונצחים 125 חללי לח"י.[27]

לקריאה נוספת

אנדרטה לזכר חללי האצ"ל ולח"י, בבית הקברות נחלת יצחק
שלט מורשת על פיצוץ בתים בקטמון על ידי לח"י, בסמוך למוזיאון האסלאם ברחוב הפלמ"ח בירושלים

הנצחה

ביוגרפיות של אנשי לח"י

  • יצחק שמיר, סיכומו של דבר, הוצאת עידנים, תשנ"ד-1994. (אוטוביוגרפיה; יצא לאור באותה שנה באנגלית)
  • משה שמיר, יאיר - רומן ביוגרפי
  • ישראל אלדד, מעשר ראשון
  • עזרא יכין, אלנקם - סיפורו של לוחם חרות ישראל, הוצאת יאיר, תל אביב (מהדורה י"ג - תשס"ח).
  • עופר רגב, לוחם חרות ירושלים, זיכרונות ויומן הכלא של יהושע זטלר
  • מלכה הפנר, בדמייך חיי - רומן אוטוביוגרפי, הוצאת הדר, 1978.
  • נתן ילין-מור, שנות בטרם, הוצאת כנרת, 1990.
  • יעקב אליאב, מבוקש, הוצאת במחתרת, 1983.
  • יצחק חסון, הזקן ואני: סיפורו האישי של ראש המודיעין של הלח"י ומפקד ירושלים, הוצאה שלישית, נערך על ידי בתו של יצחק חסון, הוצאת אסיף, 2021.
  • גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, רומן אוטוביוגרפי, הוצאת המדרשה הלאומית, מהדורה ראשונה 1961.
  • טובה ומשה סבוראי, מאצ"ל ללח"י, הוצאת המחברים, 1989.
  • יהושע זטלר, לוחם חרות ירושלים-זכרונותיו של יהושע זטלר, הוצאת "פורת", 2007.
  • חיים דבירי, אנו מתחבקים במבט, הוצאת "משגב", 1993.
  • יורם שיאון, ממעין חרוד עד ירושלים, התשס"ז.
  • יעקב גרנק - דב, אגדת דב הבלונדיני מלח"י , נחמיה בן-תור, הוצאת יאיר, התשע"ג 2013.
  • רחל גלעדי ולאה ענבר, עליהן לא כתבו, הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, 1997.
  • יצחק פס, מורשת לח"י: ישראל אלדד, נתן ילין־מור והמערכה על הזהות, ההיסטוריה והזיכרון, הוצאת מוסד הרצל, 2021
  • נורית גרץ, על דעת עצמו, סיפורו של עמוס קינן, עם עובד, 2008

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: לח"י
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לוחמי חרות ישראל
פורטל
פורטל

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

הערות שוליים

  1. ^ Ami Pedahzur, The State’s response to extremism: Attitudes towards subversive movements and violent organisations, Manchester University Press, 2018-07-30, עמ' 77, מסת"ב 978-1-5261-3777-7. (באנגלית אמריקאית)
  2. ^ Hasan Afif El-Hasan, Israel Or Palestine? Is the Two-state Solution Already Dead?: A Political and Military History of the Palestinian-Israeli Conflict, Algora Publishing, 2010, עמ' 115, מסת"ב 978-0-87586-792-2. (באנגלית)
  3. ^ Sean Kennedy, The Shock of War: Civilian Experiences, 1937-1945, University of Toronto Press, 2011-01-01, עמ' 34, מסת"ב 978-1-4426-0370-7. (באנגלית)
  4. ^ אהוד שפרינצק, The Israeli Radical Right: History, Culture and Politics, עמ' 3
  5. ^ John Andrews, The World in Conflict: Understanding the World's Troublespots, Simon and Schuster, 2023-08-01, מסת"ב 978-1-63936-444-2. (באנגלית)
  6. ^ Jonathan Bernis, A Lasting Peace: A Historical, Biblical, and Prophetic Lens on the Crisis in the Middle East, Charisma Media, 2019-01-08, עמ' 144, מסת"ב 978-1-62999-586-1. (באנגלית)
  7. ^ Richard I. Cohen, The Return to the Land of Israel, World Zionist Organization, Dor Hemschech, 1986, עמ' 143, מסת"ב 978-965-227-035-1. (באנגלית)
  8. ^ 8.0 8.1 Peter Y. Medding, Studies in Contemporary Jewry: Volume XIV: Coping with Life and Death: Jewish Families in the Twentieth Century, Oxford University Press, 1999-02-04, עמ' 343, מסת"ב 978-0-19-535188-0. (באנגלית)
  9. ^ 9.0 9.1 Alain Dieckhoff, The Invention of a Nation: Zionist Thought and the Making of Modern Israel, Hurst, 2003, עמ' 245, מסת"ב 978-1-85065-595-4. (באנגלית)
  10. ^ 10.0 10.1 May 1948-1947 – Freedom Fighters of Israel Heritage Association (באנגלית אמריקאית)
  11. ^ החיים אחרי המוות: המיתוס של 'יאיר' (אברהם שטרן) בחברה הישראלית, אופירה גראוויס קובלסקי, עמ' 94
  12. ^ 12.0 12.1 Amanda Ufheil-Somers, Document: Shamir on Terrorism (1943), MERIP, ‏1988-05-09 (באנגלית אמריקאית), בהתבסס על מאמר של יצחק שמיר שפורסם ב"החזית" בקיץ 1943
  13. ^ Arie Perliger, William L. Eubank, Middle Eastern Terrorism, Infobase Publishing, 2006, עמ' 37, מסת"ב 978-1-4381-0719-6. (באנגלית)
  14. ^ יעקב יצחקי
  15. ^ נורית גרץ, על דעת עצמו, עמ' 133
  16. ^ אבו גוש יוסף, שייח – העמותה להנצחת מורשת לח״י
  17. ^ ניתן לראות את הכרוז בארכיון תנועת העבודה בבית ברל
  18. ^ אברהם אמפר
  19. ^ זליג ז'ק
  20. ^ היום: האזכרה לנופלי לח"י בקרית אתא, באתר ערוץ 7, 22 ביוני 2008
  21. ^ ⁨The Palestine Post⁩ | עמוד 1 | 1 אפריל 1948 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
  22. ^ סרטונים פיצוץ משטרת חיפה, ינואר 1947, ארכיון הסרטונים של AP
  23. ^ דני רכט, רמת יאיר / בית המרכז למרשם, באתר האנציקלופדיה העירונית "תל.אביב.פדיה"
  24. ^ הם עמדו שם שורות שורות…, אתר עמותת לח"י
  25. ^ ערך אנציקלופדי, המחתרות הופכות לארגוני טרור, באתר ynet, 5 באוקטובר 2008
  26. ^ עיתון רשמי 22, 20 בספטמבר 1948
  27. ^ אנדרטת לח"י באתר "נלך"(הקישור אינו פעיל, 11.4.2020)
  28. ^ אתר למנויים בלבד יחיעם ויץ, אריה אלדד מציג גרסה משלו להיסטוריה המרתקת של לח"י, באתר הארץ, 20 בינואר 2021


לוחמי חירות ישראל - לח"י
מפקדים אברהם שטרן (יאיר) (מייסד) • יצחק שמיר
ישראל אלדד • יעקב גרנק • יצחק חסון • נתן ילין-מור • חנוך קלעי • בנימין זרעוני • משה סבוראי • עמנואל הנגבי 		סמל הלח"י
לוחמים ירחמיאל אהרונסון • עמוס קינן • יעקב אורנשטיין • אברהם רביץ • פנחס גינוסר • דוד שטרן • יעקב שטרן • יעקב חרותי • גאולה כהן • עזרא יכין • גרשון שץ • לוחמי לח"י נוספים • גולי אפריקה
עולי הגרדום: אליהו חכים • אליהו בית צורי • משה ברזני
ברחו ממאסר: אליהו גלעדי • דוד בגין מאירי • עמנואל הנגבי • יהושע זטלר • בנימין זרעוני • נתן ילין-מור • משה סבוראי • מתתיהו שמואלביץ' • יצחק שמיר • פרידה ורקשטל
סמלים, זרועות ויחידות חיילים אלמונים • הרי את מקודשת לי • עיקרי התחייה • מברק • המעש • קול המחתרת העברית
פעולות ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת • פיצוץ הסראייה • התקפת שדות התעופה הבריטיים • השוד ברחוב הרצל (1942) • ליל הרכבות • התקפת לח"י בחולון • התקפת לח"י בשרונה • פרשת דיר יאסין • פיצוץ הרכבת הצבאית הבריטית ברחובות • השוד בבנק אפ"ק • הקרב ביבנאל • אישים שהוצאו להורג על ידי לח"י
בריחות מכליאה בריחת 12 אסירי המחתרות מבית הסוהר המרכזי בירושלים • הבריחות ממחנות המעצר באפריקה • בריחת ה-20 מלטרון • הפריצה לכלא עכו
פרשיות נוספות גולי אצ"ל ולח"י • משפט השלושים ושמונה • הסזון • מבצע היפופוטם • רצח נערי לח"י ברעננה • רצח אלכסנדר רובוביץ
תנועות פוליטיות מפלגת הלוחמים
הנצחה והיסטוריוגרפיה אות הלח"י • מוזיאון לח"י • אנדרטת המחתרות • אנדרטת חללי לח"י • נוה יאיר • בית הכנסת אחדות ישראל • בית הכנסת עולי הגרדום
ערכים קשורים מחתרות עבריות בארץ ישראל • אצ"ל • תנועת המרי העברי • ברית החשמונאים
מחתרות עבריות בארץ ישראל לפני קום מדינת ישראל
בר-גיורא • השומר • הרועה • הגדעונים • ארגון המגן • ניל"י • הקיבוץ • ההגנה • פלמ"ח • אצ"ל • לח"י • תנועת המרי העברי
אברהם שטרן (יאיר)
פעילות אצ"ל • לח"י
שיריו חיילים אלמונים • השבועה • הרי את מקודשת לי • חיים אנחנו במחתרת
הנצחתו חוות יאיר • כוכב יאיר צור יגאל • נווה יאיר • מוזיאון הלח"י
הגותו עיקרי התחיה
ציונות ישראלישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציונית • התקווה • ארץ ישראל • אוטואמנציפציה • תוכנית בזל • תוכנית אוגנדה • תוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבות • תחיית הלשון העברית • עבודה עברית וכיבוש העבודה • חלוציות • קיבוץ • מחתרות עבריות בארץ ישראל • כוח המגן העברי • כרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה • אנטישמיות • טריטוריאליזם יהודי • הצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקה • הכרזת העצמאות ומלחמת העצמאות • דגל ישראל • הסכסוך הישראלי-פלסטיני • פוסט-ציונות ואנטי-ציונות • החלטת האו"ם 3379 • החלטת האו"ם 4686
זרמים בציונות ציונות מדינית • ציונות מעשית • ציונות סינתטית • ציונות רוחנית • הציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטית • ציונות רוויזיוניסטית • ציונות דתית • ארץ ישראל השלמה • ציונות נוצרית • ניטשה והציונות
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה • ההסתדרות הציונית העולמית • הקונגרס הציוני העולמי • הוועד הפועל הציוני וההנהלה הציונית • הסוכנות היהודית • קרן קיימת לישראל • קרן היסוד • מינהל מקרקעי ישראל • המשרד הארצישראלי • המוסדות הלאומיים • הכשרת הישוב • אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה • פיק"א • הגדודים העבריים • ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל • הסתדרות העובדים הכללית החדשה • סולל בונה • הארכיון הציוני המרכזי • ארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"ו • חובבי ציון • ציוני ציון • פועלי ציון • ההתיישבות העובדת • התנועה הקיבוצית • עליית הנוער • תנועת המזרחי • ברית הציונים הרוויזיוניסטים • ציונות ברוסיה • ציונות בלוב
מחתרות עבריות בר-גיורא • השומר • הרועה • הגדעונים • ארגון המגן • ניל"י • הקיבוץ • ההגנה • פלמ"ח • אצ"ל • לח"י • תנועת המרי העברי
ראשוני הציונות מבשרי הציונות • יהודה לייב פינסקר • בנימין זאב הרצל • נתן בירנבוים • מקס נורדאו • אחד העם • ליאו מוצקין • דב בר בורוכוב • משה הס • נפתלי הרץ אימבר • דוד וולפסון • חיים ויצמן • משה לייב ליליינבלום • נחום סוקולוב • נחמן סירקין • יוסף לוריא • מקס בודנהיימר • אדמונד ג'יימס דה רוטשילד • הרב יצחק יעקב ריינס • אוטו ורבורג • נחום גולדמן • יחיאל צ'לנוב • אבא הלל סילבר • רבי צבי הירש קלישר • רבי שמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדון • מרטין בובר • רחל המשוררת • שמואל הוגו ברגמן • הנרייטה סאלד • זאב ז'בוטינסקי • הרב מאיר בר-אילן • חיים ארלוזורוב • זלמן שזר • הרב אברהם יצחק הכהן קוק • ארתור רופין • דוד בן-גוריון • מנחם אוסישקין • אב"א אחימאיר • חיים בוגר (בוגרשוב) • ברל כצנלסון • אלכסנדר זייד • יוסף שפרינצק • ישראל שוחט • שמריהו לוין • יוסף טרומפלדור • מיכאל הלפרן • גרשם שלום • יהודה לייב מאגנס • יצחק טבנקין • יצחק בן-צבי • מנחם בגין • אברהם שטרן (יאיר) • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראל • היסטוריה של ארץ ישראל
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

לוחמי חרות ישראל39897558Q293332

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=לוחמי_חרות_ישראל&oldid=2732732"