רומניה הגדולה

רומניה הגדולה (ברומנית: România Mare) הוא ביטוי המתאר את רומניה שבין שתי מלחמות העולם, כאשר שטחה הריבוני של רומניה היה הגדול ביותר בהיסטוריה שלה. באותה התקופה פרשה רומניה את ריבונותה על אזורים שבהם היה רוב רומני דחוק. הדבר גרר את בעיית המיעוטים, בעיה רווחת ביותר בעקבות ההסכמים שנחתמו לאחר מלחמת העולם הראשונה בכל רחבי אירופה. מבחינה היסטורית מייצגת "רומניה הגדולה" את אחד האידיאלים של הלאומיות הרומנית ועדיין נתפסת בעיני רומנים רבים כ"גן העדן האבוד", תקופה טובה שיש לשאוף לחזור אליה, וזאת בהשוואה לתקופה הקומוניסטית שבאה אחריה. יש מפלגה רומנית לאומנית המשתמשת באותו בשמה, רומניה מארה (מפלגה).

היסטוריה

ב־1918, עם סופה של מלחמת העולם הראשונה, לאחר שהצבא הרומני כבש אותן, סופחו טרנסילבניה ובסרביה לממלכה הישנה של רומניה. מועצת הארץ (Sfatul Ţării) בבסרביה הכריזה, בעקבות המהפכה הבולשביקית, על עצמאות מרוסיה ב־1917. בעקבות צעד זה, קראה המועצה לכוחות רומניים שיגנו עליהם מפני הבולשביקים המפיצים את בשורת המהפכה. באזור טרנסילבניה התאחדו המחוזות האוסטרו-הונגריים: טרנסילבניה, מרמורש, קרישאנה ובאנאט ב"איחוד אלבה יוליה". איחודם של אזורים אלו בטרנסילבניה אושרר בשנת 1920 בחוזה טריאנון, אשר הכיר בריבונותה של רומניה על אזורים אלו וכפה את הגבולות החדשים על הונגריה, מדינה שנוצרה משאריות האימפריה האוסטרו-הונגרית המפורקת; ואילו איחודן של בוקובינה ובסרביה עם רומניה אושרר בחוזה ורסאי בשנת 1920. רומניה קיבלה את אזור הקדרילטר מבולגריה כתוצאה מניצחונה במלחמת הבלקן השנייה ב-1913.

ההתרחבות של 1919 כללה את מרבית האזורים בהם חיו רומנים במסגרת גבולותיה של מדינת לאום רומנית אחת; עם זאת, הדבר הוביל גם להכללת אזורים שחיו בהם מיעוטים אחרים באותה מדינת לאום. אחוז הלא-רומנים שנאלצו לחיות תחת ריבונות רומנית עמד על כ-28% מכלל אוכלוסיית רומניה באותה התקופה. המיעוטים הגדולים ביותר היו הונגרים, יהודים, גרמנים, אוקראינים ("רותנים"), בולגרים ועוד. מרבית ההונגרים חיו בטרנסילבניה, הגרמנים בטרנסילבניה, בוקובינה ובנאט, אוקראינים בבסראביה ובוקובינה ובולגרים בדוברוג'ה. בהתאם לחוזי ורסאי וטריאנון הכירה החוקה הרומנית במיעוטים, ומספר חוקים העניקו להם זכויות בתחומי חינוך, מנהל ותחומים נוספים. כמו כן, קיבלו המיעוטים הלאומיים (ובהם היהודים) ייצוג בפרלמנט, וחלקם אף יצרו מפלגות לאומיות (ההונגרים ב-1922, הגרמנים ב-1929 והיהודים ב-1931). ייצוג מיוחד, עם אוטונומיה בעלת בסיס איתן, כפי שהובטח על ידי "מועצת הרומנים הטרנסילבניים" ב־1 בספטמבר 1918, לא יצא לפועל, והמיעוטים המשיכו לחיות תחת ריבונות רומנית מלאה.

מ-1918 עד 1938 הייתה רומניה ממלכה חוקתית ליברלית. מאידך גיסא, התקופה התאפיינה גם בחיכוכים רבים על רקע בעיית המיעוטים (ראו פסקה קודמת) ועל רקע אנטישמי, והתרחשו בה פרעות אלימות רבות, בהן פוגרומים קשים ואכזריים שגבו קורבנות רבים וטויחו על ידי הממשל. ראוי לציין את עלייתה של המפלגה הפאשיסטית האנטישמית "התנועה הלגיונרית", שגרפה 15% מסך הקולות בבחירות הכלליות הדמוקרטיות של שנת 1937.

מ-10 בפברואר 1938 עד 1944 הייתה רומניה דיקטטורה. הדיקטטור הראשון היה המלך קרול השני, שביטל את המשטר הפרלמנטרי ושלט בעזרת הקבינט שלו. ב-1939 חתמו גרמניה וברית המועצות על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, אשר ציין, בין השאר, את "עניינה" של ברית המועצות בחבל בסרביה. הסכם זה הוביל תכתיבים שגרמו לרומניה הפסדים טריטוריאליים חמורים ב-1940 והמלך קרול השני אולץ לוותר על כיסאו, והוחלף על ידי בנו המלך מיכאי, אך השליטה במדינה עברה לידיו של המושל הצבאי יון אנטונסקו. יון אנטונסקו הכניס את רומניה לברית עם גרמניה הנאצית, כדי להשיג את הטריטוריות המזרחיות, שברית המועצות פלשה אליהן. בתחילת המלחמה נכבשו הטריטוריות האלה ועברו לשלטון רומני ואף צורפו אליהן אודסה וסביבתה וחבל טרנסניסטריה, אך עם השינוי במלחמה, נאלצה רומניה לסגת מהם. באוגוסט 1944 נעצר אנטונסקו על ידי הפיכה שהנהיגו הקומוניסטים בסיועו של המלך מיכאי.

בסיום מלחמת העולם השנייה נלקחו מרומניה המחוזות המזרחיים (בסרביה וחלק מבוקובינה) לטובת ברית המועצות, הקדרילטר נשאר תחת שלטון בולגרי, אך החבלים שהועברו להונגריה בתכתיב וינה הושבו לרומניה.

לאחר התפרקות ברית המועצות והכרזת רפובליקת מולדובה (בסרביה) על עצמאותה, נוצרה הזדמנות חדשה לאיחוד הרומנים במדינה אחת גדולה, אך התנגדות המיעוט הרוסי החי ברפובליקת מולדובה ונתמך על ידי רוסיה וסיבות כלכליות, מנעו בשלב זה איחוד בין שתי המדינות הרומניות.