ירדן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ירדן ההאשמית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק בממלכה במזרח התיכון. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ירדן (פירושונים).
המונח "ירדני" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו ירדני (פירושונים).
ירדן
المملكة الأردنّيّة الهاشميّة
דגלסמל

לחצו כדי להקטין חזרה

הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודימצריםתוניסיהלובאלג'יריהמרוקומאוריטניהסנגלגמביהגינאה ביסאוגינאהסיירה לאוןליבריהחוף השנהבגאנהטוגובניןניגריהגינאה המשווניתקמרוןגבוןהרפובליקה של קונגואנגולההרפובליקה הדמוקרטית של קונגונמיביהדרום אפריקהלסוטואסוואטינימוזמביקטנזניהקניהסומליהג'יבוטיאריתריאהסודאןרואנדהאוגנדהבורונדיזמביהמלאוויזימבבואהבוטסואנהאתיופיהדרום סודאןהרפובליקה המרכז-אפריקאיתצ'אדניז'רמאליבורקינה פאסותימןעומאןאיחוד האמירויות הערביותערב הסעודיתעיראקאיראןכוויתקטרבחרייןישראלסוריהלבנוןירדןקפריסיןטורקיהאפגניסטןטורקמניסטןפקיסטןיווןאיטליהמלטהצרפתפורטוגלספרדהאיים הקנרייםכף ורדהמאוריציוסראוניוןמיוטקומורוסיישלמדגסקרסאו טומה ופרינסיפהסרי לנקההודואינדונזיהבנגלדשהרפובליקה העממית של סיןנפאלבהוטןמיאנמרקנדהגרינלנדאיסלנדמונגוליהנורווגיהשוודיהפינלנדאירלנדהממלכה המאוחדתהולנדבלגיהדנמרקשווייץאוסטריהגרמניהסלובניהקרואטיהצ'כיהסלובקיההונגריהפוליןרוסיהליטאלטביהאסטוניהבלארוסמולדובהאוקראינהמקדוניה הצפוניתאלבניהמונטנגרובוסניה והרצגובינהסרביהבולגריהרומניהגאורגיהאזרבייג'ןארמניהקזחסטןאוזבקיסטןטג'יקיסטןקירגיזסטןרוסיהארצות הבריתהאיים המלדיבייםיפןקוריאה הצפוניתקוריאה הדרומיתטאיוואןסינגפוראוסטרליהמלזיהברונייהפיליפיניםתאילנדוייטנאםלאוסקמבודיההודו
מוטו לאומי אללה, המולדת, המלך
המנון לאומי א-סלאם, אל-מלכי, אל אורדוני
המנון
ממשל
משטר מונרכיה חוקתית
שפה רשמית ערבית
עיר בירה עמאן 31°57′N 35°56′E / 31.950°N 35.933°E / 31.950; 35.933
גאוגרפיה
יבשת אסיה, המזרח התיכון
שטח יבשתי[1] 89,342 קמ"ר (113 בעולם)
אחוז שטח המים 0.01%
אזור זמן UTC +2
היסטוריה
הקמה   
עצמאות מהממלכה המאוחדת 25 במאי 1946
ישות קודמת האיחוד הערביהאיחוד הערבי האיחוד הערבי
דמוגרפיה
אוכלוסייה[2]
(הערכה 1 בדצמבר 2024)		 11,539,371 נפש (84 בעולם)
צפיפות 129.16 נפש לקמ"ר (96 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 30.67%
גילאי 15 - 24 18.45%
גילאי 25 - 54 39.71%
גילאי 55 - 64 6.65%
גילאי 65 ומעלה 4.52%
כלכלה
תמ"ג[3] (2023) 50.81 מיליארד $ (91 בעולם)
תמ"ג לנפש 4,404$ (138 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי[4]
(2022)		 0.736 (99 בעולם)
מטבע דינר ירדני‏ (JOD)
שונות
סיומת אינטרנט jo
קידומת בין־לאומית 962

ממלכת ירדן (בערבית: الأردنّ אל-אֻרְדֻן, השם הרשמי: المملكة الأردنّيّة الهاشميّة אָלְמָמְלָכָּה (א)לְאֻרְדֻּנִּיָּה (א)לְהַאשִמִיָּה, הממלכה הירדנית ההאשמית) היא מדינה במזרח התיכון. היא גובלת בצפון בסוריה, במערב בישראל, בדרום בים האדום (מפרץ אילת) ובערב הסעודית, במזרח בערב הסעודית ובצפון-מזרח בעיראק. כ-92% מאוכלוסיית ירדן הם מוסלמים.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של ממלכת ירדן

עדויות לפעילות בני אדם בעבר הירדן המזרחי מתחילות מהתקופה הפלאוליתית. בעוד שאין ממצאים ארכיטקטוניים מאותה תקופה, ארכאולוגים מצאו כלים, כמו סכינים וגרזנים, העשויים צור ובזלת.

תקופת הברזל

במהלך תקופת הברזל התפתחו בעבר הירדן המזרחי שלוש ממלכות עצמאיות: עמון, מואב ואדום.[5][6] תושביהן דיברו בשפות שמיות המשויכות לקבוצת השפות הכנעניות, ודומות במיוחד לעברית המקראית. העמונים קבעו את בירתם בעיר רבת עמון, שם שנשאר מזוהה בעברית גם עם בירתה של ירדן המודרנית, עמאן. שם זה הוא גם המקור לשמה הערבי המודרני, עמאן. המואבים התיישבו בחבל הארץ ההררי ממזרח לים המלח וקבעו את בירתם בקיר מואב, הידועה כיום ככרכ.[7] ממלכת אדום הייתה ממוקמת באזור הערבה ובירתה בעיר בצרה.[5]

כמבואר בתנ"ך, עבר הירדן המזרחי היה לנחלתם של שבטי ראובן, גד וחצי המנשה.[8] שבטים אלו התיישבו בעיקר בחבל הגלעד, השוכן בצפונה של ממלכת ירדן של ימינו. בעקבות זאת, נחשב עבר הירדן המזרחי לחלק מארץ ישראל השלמה.

לכל אורך תקופת הברזל נלחמו עמון, אדום ומואב לסירוגין בממלכות ישראל ויהודה.[9] בתנ"ך מבואר כי בתקופת שלטון דוד, מלכיהן הוכנעו והעלו מס לממלכתו. עדות ארכאולוגית ליריבות בין בני ישראל לממלכות עבר הירדן התגלתה במצבת מישע, שהוצבה על ידי מישע מלך מואב בשנת 840 לפנה"ס. במצבה, מתגאה מישע בניצחונותיו על ממלכת ישראל, ומספר על מפעלי הבנייה שלו, אותם הוא מקדיש לאל המואבי כמוש.[10] מצבת מישע התגלתה בדיבון בשנת 1868, ונחשבת לאחד הגילויים החשובים בארכאולוגיה של תקופת המקרא בשל היותה העדות החוץ-מקראית הראשונה שנחשפה למתואר בתנ"ך; התיאור המקראי של מרד מישע מופיע בספר מלכים, פרק ג'.[11]

מצבת מישע (840 לפנה"ס בקירוב), מצבת הכתובה בשפה המואבית והוקמה לציון ניצחונה של ממלכת מואב על ממלכת ישראל. מצבה זו מביאה גם עדות ארכאולוגית לקיומו של שבט גד.

במאה התשיעית והשמינית לפנה"ס התחרו ביניהן ממלכת ישראל וממלכת ארם דמשק על השליטה בחבל הגלעד.[12][13] סביב שנת 720 לפנה"ס, נכבשו ישראל וארם דמשק על ידי האימפריה הנאו-אשורית; שינוי מאזן הכוחות והתפתחות דרכי הסחר באזור הביאו לפריחתן של עמון, מואב ואדום. הבבלים השתלטו על האימפריה האשורית לאחר שזו התפרקה בשנת 627 לפנה"ס.[14] על-אף שהממלכות תמכו בבבלים כשאלו צרו על ירושלים בשנת 597 לפנה"ס, הן מרדו באימפריה הבבלית כעשור לאחר מכן.[14] הבבלים הפכו אותן למדינות חסות, ומעמדן זה נשמר תחת השלטון הפרסי וההלניסטי.[14] לאחר כיבוש האזור על-ידי הרומאים בשנת 63 לפנה"ס, איבדו ממלכת עמון וממלכת מואב את זהותן הייחודית, ונטמעו בתרבות הרומית.[5] לאחר גלות בבל, היגרו האדומים לדרום הר חברון שהתרוקן מיהודים, בשל לחצם של הנבטים על ארצם העתיקה. בהמשך נטמעו האדומים בקרב עם ישראל, לאחר שגוירו על-ידי הנשיא החשמונאי יוחנן הורקנוס.[15]

התקופה ההלניסטית והרומית

בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר הגדול את האימפריה הפרסית והביאו עמו לאזור את התרבות ההלניסטית. לאחר מותו, חולקה האימפריה שלו בין הדיאדוכים. ארץ ישראל ועבר הירדן הפכו לשטח במחלוקת בין בית תלמי שקבע את מושבו במצרים לבין בית סלאוקוס, שהתבסס באזור סוריה. בשלהי התקופה ההלניסטית, התגוררה בעבר הירדן המזרחי אוכלוסייה מעורבת שכללה יהודים, יוונים, ערבים ועמונים.[16] אחד מהשרידים המרשימים ביותר מאותה התקופה הוא עיראק אל-אמיר, ארמון בסגנון ההלניסטי שנבנה על-ידי משפחת בית טוביה היהודית.[17]

הנבטים, נוודיים ערביים שמקורם בצפון-מערב ערב הסעודית של ימינו, ניצלו את התפוררותה והיחלשותה של האימפריה הסלאוקית והקימו את ממלכתם באזור הרי אדום ובנגב בסביבות שנת 169 לפנה"ס. במקביל, השטחים ממזרח לנהר הירדן נכבשו בידי המלכים החשמונאים יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי. הנבטים צברו הון רב בזכות שליטתם בנתיבי הסחר. הם הקימו את בירתם בעיר פטרה, שפרחה בזכות הקמתם של מערכות השקיה וחקלאות. הנבטים הותירו אחריהם שרידי מבנים מרשימים, כדוגמת מקדש אלחזנה הידוע, החצוב באבן חול.[18] על-פי הסברה המקובלת, האתר נבנה כמאוזוליאום למלך הנבטי חרתת הרביעי.[18]

ב-63 כבש המצביא הרומי פומפיוס את האזור.[19] חבל הפראה היה לחלק מממלכתו של הורדוס מלך יהודה, בן חסותם של הרומים.[20] בהמשך סופח אזור זה לפרובינקיית יהודה. בשנת 106 לספירה, השתלט הקיסר הרומי טראיאנוס על ממלכת הנבטים ללא קרב, וירדן שולבה באימפריה הרומית כפרוביניקה ערביה. הרומאים העניקו אוטונומיה לקבוצה של ערים הלניסטיות, רובן באזור הגלעד, שנודעו כדקאפוליס. אחת מערי הדקאפוליס, ג'רש נחשבת לאחת הערים העתיקות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר.[21]

בשנת 324 לספירה התפצלה האימפריה הרומית, והאימפריה הרומית המזרחית - שנודעה לימים בשם האימפריה הביזנטית - נעשתה לכוח המרכזי באזור עד שנת 636 לספירה. בשנת 380 לספירה, הפכה הנצרות לדתה הרשמית של האימפריה הרומית, ובעבר הירדן, כמו בארץ ישראל, נבנו כנסיות רבות. באתר הארכאולוגי אום א-רסאס אשר בדרום עמאן התגלו 16 כנסיות מהתקופה הביזנטית.[22] בשל שינוי בנתיבי הסחר, העיר פטרה הלכה ואיבדה מגדולתה, עד שלבסוף היא ננטשה.[18] האימפריה הסאסאנית בפרס קראה תיגר על שלטונם של הביזנטים באזור. עבר הירדן המזרחי, כמו ארץ ישראל, נשלטו בידי שתי האימפריות לסירוגין.[23]

התקופה האסלאמית

במאה ה-7 וה-8 לספירה הייתה ירדן חלק מהאימפריה האומיית (השושלת המוסלמית הראשונה). באותה תקופה הפכה עמאן לעיר מרכזית במחוז דמשק והייתה למקום מושבו של מושל האזור. השם "ירדן" (אלאורדון בערבית) הוטבע על מטבעות נחושת אומיים החל מתחילת המאה השמינית.

בתקופת בית עבאס (750-1258) הוזנחה ירדן ונחלשה בשל שינויים גאופוליטיים. לאחר שקיעת בית עבאס נשלטו חלקים של ירדן על ידי מספר עמים ואימפריות, ביניהם: המונגולים, הצלבנים, האיובים, הממלוכים והעות'מאנים, שבתקופתם הייתה ירדן לחלק ממחוז דמשק.

המאה ה-20

במהלך מלחמת העולם הראשונה, המריד השריף חוסיין בן עלי את חצי האי ערב כנגד האימפריה העות'מאנית, במה שכונה המרד הערבי. המרד המהוסס קיבל את תמיכת הבריטים אך גם הפעולות הצבאיות הזניחות הובלו על ידי לורנס איש ערב שנאלץ לא פעם להפציר בעצמו בראשי השבטים להצטרף ללחימה בתמורה לשלל. תוצאתיו של המרד היו זניחות מבחינה צבאית והצבא העותמאני שנסוג מאזור ערב הסעודית העדיף לרכז את כוחותיו בחזיתות משמעותיות יותר. חוסיין בן עלי המליך את עצמו למלך חג'אז ללא אישור או הסכמה מראשי השבטים האחרים ורבים לעגו לו. הבריטים שקיבלו מנדט על עיראק ועבר הירדן העדיפו למנות את חוסיין בשלטון מסיבות מגוונות. ביניהם, קשריו המצוינים עם לורנס שזעם על הסכם סייקס פיקו שנחתם מאחורי גבו וכתמורה לעמידתו נגד הטורקים במהלך המלחמה הגדולה. מכתבי מקמהון לא היוו הבטחה בריטית רשמית למינוי או שלטון על חבל ארץ והדבר הובהר למלך על ידי לורנס בעצמו מכשנודע לו על הסכם סייקס פיקו. בנוסף הבריטים העדיפו מנהיג מוכר וצפוי שבטח בהם על פני מנהיגי שבטים אחרים.

פייסל הראשון, בנו השני של חוסיין בן עלי, הומלך למלך הראשון של עיראק והקים את הממלכה ההאשמית של עיראק, ועבדאללה הראשון, בן נוסף של חוסיין בן עלי, הומלך למלך הראשון של ירדן והקים את הממלכה ההאשמית של עבר הירדן. בכך חיזק בית המלוכה ההאשמי את שליטתו באזור הצפוני אותו קיבלו הבריטים במנדט שלהם, זאת מול כוחו העולה של בית סעוד שהצליח לכבוש את כל השבטים באזור הדרומי של חצי האי ערב.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה הפך האזור לחלק מן המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בשנת 1921, בעקבות "ועידת קהיר" ובהסתמך על סעיף 25 של כתב המנדט על ארץ ישראל, החליטה הממלכה המאוחדת לנתק את האזור שממזרח לנהר הירדן (למעט שטחים בעמק הירדן דרומית לים כנרת ומזרחית לו ולירדן הצפוני) משטח המנדט, ולכונן בו את אמירות עבר הירדן בראשות עבדאללה הראשון, שהוא ומשפחתו (השושלת ההאשמית) למרות שכמעט שלא סייעו לבריטים במלחמתם בשלטון הטורקי. אמירות עבר הירדן הייתה ישות אדמיניסטרטיבית נפרדת מארץ ישראל, אולם הייתה כפופה לנציב העליון הבריטי. בשנת 1946 קיבלה האמירות עצמאות והפכה ל"ממלכה ההאשמית של עבר הירדן", והאמיר עבדאללה הפך למלך.

תקופה זו, שבין סוף מלחמת העולם הראשונה לסוף מלחמת העולם השנייה מכונה "העידן הפורמטיבי" של ירדן. בתקופה זו ירדן המודרנית התעצבה מבחינה טריטוריאלית ומבחינה מדינית. ירדן החלה את התקופה הזו בתור מדינה מלאכותית, ללא גבולות היסטוריים או אוכלוסייה בעלת עבר משותף, אשר ניתנה לאמיר עבדאללה על ידי הממשלה הבריטית בעיקר כדי לבסס את שליטתם באזור. בתקופה זו עבדאללה וויתר על שאיפתו הראשונית להרחיב את הטריטוריה שקיבל לכיוון סוריה, והשתקע בגבולות שקיבל. מבחינה מדינית, בתקופה זו יש התגבשות של הזהות הלאומית הירדנית וביסוס שלטונו של עבדאללה. הצבא שימש בתקופה זו כגורם מפתח בביסוס לגיטימציה עבור השלטון, כמכשיר לאיחוד זהויות וגם כוח המאפשר השלטת סדר ותמיכה במשטר. תקופה זו גם התאפיינה ביצירת קו התיחום הכלכלי-פוליטי בין הצפון לדרום, אשר המשיך להתקיים מאז.[24]

בניגוד לבית המלוכה בעיראק, בו הודחו שליטיו בהפיכה צבאית היות שהשליטים היו זרים לעם, המלוכה הירדנית ביססה את עצמה במדינה וקיבלה תמיכה רחבה בעם. הגאווה העממית במלכים והשלטון החכם של המנהיגים הצליח לתת ביטחון הן להנהגה והן לתושבים, מה שיצר מאוחר יותר מדינה ריבונית ירדנית תחת שלטון המשפחה ההאשמית האהודה.

במלחמת העצמאות של ישראל ב-1948, נחל הלגיון הירדני הצלחה יחסית לשאר צבאות ערב, ובסיום המלחמה שלטו כוחותיו בשטחי יהודה ושומרון ובמזרח ירושלים. מבחינת גורמי הממשל הירדנים, לא היה במהלך המדובר סיפוח יהודה ושומרון לממלכת ירדן, אלא כי אם באיחודן של שתי גדות הירדן למדינה אחת (שבהזדמנות זו שינתה את שמה לממלכה ההאשמית של ירדן), כנגזרת משאיפותיו ארוכות השנים של המלך עבדאללה לאחד את שתי הגדות למדינה אחת, ובכך בין היתר להשיג דריסת רגל בעיר השלישית בקדושתה באסלאם - ירושלים. תפיסה זו התבטאה אף בבחירות לפרלמנט המחודש שהתקיימו בחודש אפריל 1950, אשר מספר הנציגים בו התחלק שווה בשווה בין שתי הגדות, וזכות הבחירה ניתנה לכלל תושבי שתי הגדות.[25] רוב מדינות העולם הכירו דה-פקטו בשלטונה של ממלכת ירדן על שטחים אלו, ובריטניה הצהירה על הכרה רשמית בסיפוח הירדני.[26] באופן כללי, בניגוד ליחס כלפי הפליטים הפלסטינים מטעם שאר מדינות ערב, אשר נע על הציר שבין חשד לבין חוסר אמון, הממסד הירדני היה מעוניין בשילובם של הפליטים הפלסטינים ככל הניתן, בין היתר כדי להצדיק את הלגיטימיות של סיפוח יהודה ושומרון לירדן. עקב זאת ניתן לכל פליט פלסטיני שביקש זאת אזרחות ירדנית מלאה, לרבות זכות בחירה לפרלמנט, ולא הוטלו כל מגבלות פורמליות על תנועתם ברחבי הממלכה, בניגוד למצב במדינות ערב האחרות.[27] ביטוי לתפיסה זו ניתן לראות אף בתוכנית הפדרציה של המלך חוסיין משנת 1972, ובה הדגיש המלך כי מבחינתו, יהודה ושומרון והגדה המזרחית של הירדן לא מאכלסות שני עמים שונים, אלא עם אחד בלבד.[28]

עבדאללה נרצח ביולי 1951 על ידי פלסטיני בעת ביקור בהר הבית. את כיסאו של עבדאללה ירש בנו הבכור טלאל, אך הוא הודח לאחר שנה בשל מחלת נפש. בנו הקטן של טלאל, חוסיין, עלה לשלטון במקומו והוכתר למלך בשנת 1953 בגיל 18. שלטונו של המלך הצעיר היה בתחילה לא יציב. היו אלו שנים בהן פרחה התנועה הלאומית הערבית מייסודו של גמאל עבד אל נאצר. ממשליהם של מלכים ברחבי העולם הערבי קרסו לטובת כתות של קצינים בעלות אופי לאומני ופאן ערבי כבמצרים ובעיראק. פלסטינים מיהודה ושומרון סייעו בתחילת שנות ה-50 לפדאיון המצרי בפעולות טרור נגד אזרחים ישראלים, והצבא הירדני נאלץ להילחם בהם. בשנת 1964 הוכרז בהר הזיתים שבירושלים על הקמת אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין), אף שהשלטון הירדני לא עודד את הקמת הארגון.

בעקבות מלחמת ששת הימים, בה השתתפו הירדנים בלחץ מדינות ערב, הפסידה הממלכה את שטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים שכבשה ב-1948 לטובת ישראל. לאחר המלחמה, ארגוני הטרור הפלסטיניים הקימו בסיסים בירדן, וניהלו את ענייני קהילת הפלסטינים, שמנתה באותה העת כ-80 אחוזים מאזרחי ירדן. התגברות תקיפות הפלסטינים נגד ישראל משטח ירדן, וכן האיום על יציבות משטרו שכלל ניסיון להתנקש בחייו בעידוד סוריה, הניעו את חוסיין להורות בשנת 1970 על מתקפות על בסיסי אש"ף, אירועים שזכו לכינוי "ספטמבר השחור", בהם נהרגו אלפי פלסטינים, ואנשי אש"ף נסו לדרום לבנון.

לאחר מלחמת ששת הימים, נמנע חוסיין מלהצטרף למצרים ולסוריה במלחמת יום הכיפורים. זאת לאחר שהחל מסוף שנות השישים ניהל חוסיין מערכת יחסים סודית עם ישראל, שהפכה לגלויה יותר ויותר עד לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994. במצב עדין עמדה הממלכה בימי מלחמת המפרץ כאשר חוסיין נדרש לאזן בין האינטרסים של סדאם חוסיין, שנתמך על ידי הארגונים הפלסטינים, אשר היה בכוחם לנסות ולערער את המצב הפנימי במדינה ובין האינטרסים של מדינות הקואליציה. בשנות התשעים החל מצב בריאותו של חוסיין מדרדר. מזה שנים היה ידוע כי יורשו הוא הנסיך חסן, אחיו הצעיר. סמוך למותו הדיח חוסיין את אחיו מתפקיד יורש העצר, ומינה לתפקיד זה את בנו עבדאללה, אשר עלה לשלטון עם מותו של חוסיין, בשנת 1999.

המאה ה-21

עבדאללה השני הוביל את ירדן לאימוץ כלכלה חופשית ולקו פרו-מערבי ברור, תוך ניסיון לשמור את מורשת אביו, לאזן בין הגורמים השונים בממלכתו, ולשמור על כיסאה של השושלת ההאשמית, אל מול הזעזועים העוברים על המזרח התיכון בתקופת מלכותו, לרבות האינתיפאדה השנייה, פיגועי 11 בספטמבר ומלחמת עיראק ומלחמת האזרחים הסורית שהובילה לזרם של פליטים עיראקים וסורים סונים למדינתו.

בראשית 2011 התקיימו הפגנות גדולות כנגד שלטונו של עבדאללה, כחלק מגל המחאות בארצות ערב. בפברואר 2011 פיטר המלך עבדאללה את ראש הממשלה סמיר ריפאעי ומינה במקומו את מערוף אל-בח'ית, במטרה לפייס את המפגינים, אך באוקטובר 2011 פיטר את אל-בח'ית, ומינה במקומו את עון אל-ח'סאונה.

ב-3 באפריל 2021 פורסם במספר כלי תקשורת על סדרת מעצרים בחשד לניסיון הפיכה במדינה, אשר תוכנן להתבצע על ידיו אחיו למחצה של המלך עבדאללה השני.[29]

הסכמי גבולות

ירדן - ערב הסעודית

ערך מורחב – יחסי ירדן–ערב הסעודית
חילופי השטחים בין ירדן לערב הסעודית

עד שנת 1965 המוצא הימי מעקבה היה מוגבל. בשנת 1965 נחתם הסכם חילופי שטחים בין ירדן לבין ערב הסעודית. ירדן ויתרה על כ-6,000 קמ"ר של שטחי מדבר נרחבים בפנים היבשה (מעל 6% משטח הממלכה), תמורת רצועת חוף של 12 קילומטרים דרומית לעיר עקבה, דבר שאפשר לה להרחיב את העיר עקבה ונמלה ולהקל על יבוא ויצוא סחורות דרך הים האדום.

ירדן - עיראק

ערך מורחב – גבול ירדן–עיראק

הגבול נקבע לראשונה ב-2 בדצמבר 1922 במהלך הסכם ניוקמב-פולה. הבריטים ומלך ירדן, עבדאללה הראשון, הסכימו על גבול המורכב מקו ישר אחד בשנת 1932. הגבול תוקן בשנת 1984 והורכב משישה קווים ישרים. גבול זה נותר על כנו באופן קבוע גם בראשית המאה ה־21.

ירדן - ישראל

ערך מורחב – יחסי ירדן–ישראל

בשנת 1949, במסגרת הסכמי רודוס, נקבע שלטונה של ירדן בשטחי יהודה ושומרון, שאף סיפחה שטחים אלה בשנת 1950, סיפוח שזכה להכרה באופן רשמי על ידי בריטניה, והכרה דה פקטו על ידי ארצות הברית, פקיסטן ומדינות נוספות בעולם. בשנת 1967 הצטרפה ירדן למצרים וסוריה בלחימה במלחמת ששת הימים, ואיבדה את השליטה בשטחי הגדה המערבית לישראל, שהחילה את החוק הישראלי במזרח ירושלים והחזיקה את שאר השטח (יהודה ושומרון) במעמד של תפיסה לוחמתית. ב-1988 הודיעה ירדן על ויתור על תביעתה ליהודה ושומרון ואש"ף הכריז על הקמת מדינת פלסטין, ללא ציון גבולותיה. בשנת 1994, במסגרת הסכם השלום בין ישראל לירדן, נעשו תיקוני גבול עם ישראל: הוסכם על גבול משותף לאורך התוואי של נהר הירדן, וישראל העבירה לירדן 300 קמ"ר, ביניהם "אי השלום" שהפך לאזור חיץ בו אזרחי שתי המדינות רשאים לשהות, וכן תיירים רבים, ומקום בו נמצאים הסכרים של תחנת הכוח בנהריים. כמו כן הוסכם על חכירה של 2.85 קמ"ר במובלעת צופר בידי ירדן. קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן, הנמצא בין ממלכת ירדן לשטח שנפל בידי צה"ל ב-1967, סומן בצבע שונה וללא הגדרת מעמדו הנוכחי.[30] בנובמבר 2019 אי השלום ומובלעת צופר הוחזרו לירדן בעקבות סיום החכירה של השטח.[31]

ירדן - סוריה

בין ירדן לבין סוריה היו סכסוכי גבול במשך עשרות שנים. בשנת 2004 נחתם בין המדינות הסכם חילופי שטחים המבטל את הסכם סייקס–פיקו ההיסטורי. בשטח הירדני שהועבר לסוריה נמצאים שני יישובים ירדניים. בתמורה, ירדן קיבלה מסוריה שטחים מדבריים גדולים הנמצאים לאורך הגבול. פרטי ההסכם סוכמו בוועדה ביטחונית המשותפת לשתי המדינות, שהוקמה ביוזמת עבדאללה השני, מלך ירדן, ונשיא סוריה בשאר אל-אסד.[32] ירדן העבירה לסוריה שטח של כ-3 קמ"ר, הכולל את הכפרים טבריאת וחרבת עוואד, יישובים חקלאיים על אדמה פורייה ובה בארות מים, בסמוך לנחל ירמוך. בכפרים גרות אלפי משפחות. תושבי הכפרים היו אזרחי סוריה לפני הסכמי סייקס-פיקו. לפי ההסכם, ירדן רשאית להקים תחנות התרעה להגנה אזרחית באזור היישובים. בנוסף לשטח הכפרים, העבירה ירדן לסוריה שטח של 2.7 קמ"ר, שבו היא שלטה מעבר לקו הגבול הבינלאומי.

פוליטיקה

ערכים מורחבים – פוליטיקה של ירדן, חוקת ירדן

ירדן היא מונרכיה חוקתית. בראש המדינה עומד המלך עבדאללה השני שירש את אביו חוסיין אחרי מותו בפברואר 1999.

בירדן ישנן מפלגות פוליטיות, אך הן מהוות רק חמישית מהמושבים. שאר המושבים נתפסים על ידי חברי פרלמנט עצמאיים. במהלך יולי 2012 נחקק חוק שאוסר על הקמת מפלגות דתיות. הבחירות האחרונות נערכו ב־23 בינואר 2013, ולדברי המשקיפים הבינלאומיים היא התנהלה בדרך כלל, באופן נקי והוגן, אך נמתחה ביקורת על צורת הבחירה, והחוק שעל פיו היא התנהלה.[33]

עם הקמת אמירות עבר הירדן (1922), שלט האמיר עבדאללה הראשון כאשר לצדו מספר פוליטיקאים ערבים שהגיעו מסוריה ומארץ ישראל. הבחירה שלו בפוליטיקאים זרים נועדה להדגיש כי לא זנח את חלומו לשלוט על סוריה הגדולה.

יחסי חוץ

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. הסיבה היא: יש לתת הסבר כללי על יחסי החוץ של ירדן ולא רק דוגמאות קונקרטיות.

יחסי ישראל וירדן

ערך מורחב – יחסי ירדן–ישראל

קשרי מדינת ישראל וירדן התאפיינו ביחס של דואליות במשך כל תקופת הסכסוכים בין ישראל ומדינות ערב. אף על פי שעבר הירדן הייתה חלק מהמנדט שעליו חלה הצהרת בלפור, ואף על פי שהבריטים התכחשו להתחייבותם ונתקו את עבר הירדן כדי להקים שם את האמירות (נסיכות) ההאשמית, הכירה ההנהגה בישראל כמעט מההתחלה בריבונות ההאשמית והיו מגעים לכינון שלום.

עוד המלך עבדאללה, סבו של המלך חוסיין, ניסה להגיע להבנות מדיניות עם היישוב היהודי בארץ ישראל. בשיחות סודיות שנוהלו בין גולדה מאיר כנציגת הסוכנות היהודית לבין המלך עבדאללה בנובמבר 1947, סוכם בין הצדדים כי היישוב היהודי יאפשר לירדן להשתלט על אזור יהודה ושומרון, ובתמורה לא יתקוף את המדינה היהודית שתקום. זמן קצר קודם לסיום המנדט הבריטי נערכה פגישה שנייה בין גולדה מאיר למלך עבדאללה, בה הודיע המלך עבדאללה כי לא יוכל לעמוד בסיכום שהבטיח, בשל ההסכם עם מדינות ערב הנוספות בדבר פלישה לארץ.[34] הצבא הירדני (שנקרא אז "הלגיון הערבי") הצטרף לצבאות ערב שתקפו את מדינת ישראל עם הקמתה, והסב אבדות קשות ליישוב בירושלים, בלטרון, בגוש עציון ובמקומות אחרים. חיילי הלגיון היו תחת פיקוד בריטי. אחת התוצאות לכך הייתה שהם התייחסו למאות השבויים הישראליים שנפלו בידיהם, מספר גדול בהרבה מאשר בכל זירה ומועד אחרים של מלחמות ישראל-ערב, טוב יותר מאשר כל יתר מדינות ערב.

לחוסיין מלך ירדן היה יחס ידידותי יחסית למדינת ישראל. הוא היה היחיד שהיה מוכן לקבל פניות מקדימות של ממשלת ישראל. הגבול בין המדינות היה פתוח למעבר סחורות וגם למעברם של תושבי השטחים. ב-1973 אף נפגש חוסיין עם ראש הממשלה גולדה מאיר והזהיר אותה ממלחמת יום הכיפורים המתקרבת. עם זאת, ממלכת ירדן נטלה חלק פעיל באותה מלחמה עת שיגרה חטיבה משוריינת לחזית רמת הגולן, שאחר כך תוגברה בכוחות נוספים עד לכדי גודל של אוגדה. עדיין, השקט שנשמר לאורך גבול ישראל עם ירדן אפשר לישראל לקחת סיכון מחושב ולתגבר את חזית רמת הגולן בכוחות שאלמלא כן היו מרותקים להגנתו.

בשנת 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן וכונן שלום בין המדינות. בשנת 1997 ירה חייל ירדני על קבוצת ילדות ישראליות שביקרו באי השלום ורצח שבע מהן. נכון ל-2017 היחסים בין ישראל לירדן חמים, ומעברי הגבול פתוחים, אם כי משמשים בעיקר תיירים, תושבי השטחים ואנשי עסקים הנמצאים בקשרים עסקיים עם ירדן. אי השלום וחלקים נוספים מאתר נהריים נמצאים כיום בריבונות ירדנית, אך ישראלים מבקרים בהם ללא צורך בדרכון. קיימות מספר יוזמות עסקיות כגון מפעלי טקסטיל ישראלים בירדן, התוכנית לעשות שימוש בשדה התעופה הבינלאומי בעקבה על ידי טיסות הנוחתות בישראל, ויוזמות נוספות באזור הסחר הישראלי - ירדני החופשי, בבקעת הירדן. בשנת 2018 הודיע מלך ירדן על כוונתו לממש את תיקוני הגבול שנחתמו בחוזה השלום,[35] ולא להאריך את הסכם החכירה של ישראל באותם שטחים. צד זה נתפס כתוצאה ממורת הרוח של הציבור הירדני ממדיניותה של ישראל.

יחסי ארצות הברית וירדן

ערך מורחב – יחסי ארצות הברית-ירדן

בין ארצות הברית של אמריקה וירדן קיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים, אשר באים לידי ביטוי במסגרת סיוע אמריקאי שוטף לירדן בתחומי הביטחון והכלכלה. במקביל, שיתוף הפעולה בין שתי המדינות מעניק לארצות הברית דריסת רגל משמעותית באזור, ומסייע בשימור האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון.[36]

ארצות הברית מחזיקה בשגרירות רשמית בעמאן, בעוד שירדן מחזיקה בשגרירות רשמית בוושינגטון די. סי.

היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, וכן הסיוע האמריקאי הכלכלי והצבאי לירדן, הושפעו במהלך השנים ועודם מושפעים במידה ניכרת מיחסי ארצות הברית–ישראל. מדיניות החוץ הכוללת של ארצות הברית במזרח התיכון, אשר מתאפיינת בעשורים האחרונים במחויבות לביטחונה של מדינת ישראל, היוותה פעמים רבות גורם שלילי ביחסים שבין ארצות הברית וירדן, כאשר הלחץ הישראלי מונע את הרחבת הסיוע הצבאי האמריקאי לירדן בתחומים נוספים, כגון במסגרת פיתוח נשק גרעיני, מה שלטענת ירדנים רבים גורר פגיעה ישירה בביטחונה וביציבותה של הממלכה הירדנית, ואף מוביל לביקורת ירדנית כנגד הממשל הישראלי עצמו.[37]

כלכלה

ערך מורחב – כלכלת ירדן

הגידולים העיקריים בחלקה המזרחי של בקעת הירדן הם עצי הדרים וירקות. ברמה מגדלים בעיקר חיטה ושעורה, ובאזורים הצחיחים רועים עדרי גמלים וצאן. כמות המשקעים במרכז ירדן מועטה, והיא אף פוחתת ככל שהולכים מזרחה.

ירדן ענייה במחצבים פרט לפוספטים שאותם כורים בסביבות עמאן. כמו כן ירדן מנצלת את אוצרות המלח, האשלג והברום שבמימי ים המלח.

בשנת 1975 שבה החלה מלחמת האזרחים בלבנון העבירו בעלי הון ערבים את השקעותיהם מלבנון לירדן, יסדו בה מפעלי תעשייה, בנו שכונות מגורים ובנייני משרדים.

בשנת 1980 ירד ערכו של הדינר הירדני וממשלת ירדן נאלצה להטיל הגבלות על יבוא של מוצרי מותרות כדי להתגבר על הגירעון הכבד במאזן התשלומים שלה.

בעת מלחמת המפרץ, תמיכתו של המלך חוסיין בסדאם חוסיין, שליט עיראק, גרמה למדינות המפרץ ולסעודיה להפסיק את מכירת הנפט והסיוע לממלכה הירדנית, מה שגרם לקשיים כלכליים ניכרים שכן היא מייבאת את מרבית צורכי האנרגיה שלה.

במדינה עובר צינור הגז הערבי המוביל גז טבעי ממצרים לירדן, סוריה ולבנון. ירדן החלה לייבא גז לעקבה בשנת 2003 ובשנת 2005 הוארך הצינור עד אזור הבירה, עמאן. בתחילת שנת 2008 הושלם הצינור הצפוני שחיבר את סוריה לצינור, וירדן החלה לקבל תמלוגים.

מחוזות

ערך מורחב – מחוזות ירדן

ירדן מחולקת ל-12 מחוזות ואלה מחולקים ל-52 נפות. המחוזות נשלטים על ידי מושלים הממומנים על ידי מלך ירדן. מלבד מינוי המושלים, השלטון המרכזי אינו מתערב בשלטון המקומי, וכל מחוז מתנהל בצורה אוטונומית בתחומי הכלכלה, הפיתוח, התרבות ועוד.

המחוזות של ירדן
המחוזות של ירדן

גאוגרפיה

שטחה של ירדן מגיע ל-92,300 קמ"ר (פי 4.2 משטחה של ישראל כולה), ורוב השטח הוא מדברי.

לאורך גבולה המערבי של ירדן עובר השבר הסורי אפריקני. בחלקו הצפוני של השבר, זורם נהר הירדן, במרכזו שוכן ים המלח ובדרומו הערבה. ממזרח לשבר מתנשא רכס הרים וממזרח לרכס משתרעת רמה בעלת אופי מדברי, המתחזק ככל שממשיכים מזרחה, כאשר הרמה מתלכדת עם מדבריות ערב הסעודית. במזרח, מעל הרמה, מתנשאים פה ושם הרים, שגובהם כמה מאות מטרים מעל הים.

בצפון ממלכת ירדן זורם נהר הירמוך הנשפך לירדן ומעברו הצפוני שוכנות סוריה וגם ישראל.

פחות מעשירית שטחה של ירדן היא קרקע הראויה לעיבוד חקלאי, רובה מרוכזת לאורך נהר הירדן ובאזור הצפון מערבי של המדינה. שאר השטח הוא מדבר.

ברמת עבר הירדן שורר חום עז בקיץ, וקור עז בחורף. בחלקה המזרחי של בקעת הירדן החורף חמים והקיץ לוהט. בצפון במרכז ובדרום האקלים צחיח ולכן קיימת חשיבות חקלאית רק לעמק הירדן הצפוני עד הירמוך.

אזורי ממלכת ירדן

ניתן לחלק את ירדן לשלוש רצועות אורך:

  • חלקה המזרחי של בקעת הירדן.
  • הרי עבר הירדן.
  • המדבר של ירדן (הנמצא בין המדבר הסורי למדבריות חצי-האי ערב).

בצפון נמצא הגלעד (עג'לון). במרכז, בין נחל יבוק לנחל ארנון נמצא חבל עמון ומדרום לו חבל מואב שבירתו מואב המקראית. מדרום למואב שוכן חבל אדום שבירתו מעאן, היא מעון המקראית.

כמבואר בתנ"ך, בחלק מתקופה זו היו חלקים מעבר הירדן כלולים בארץ ישראל. על פי סיפורי המקרא, בימי דוד המלך היה כל האזור ההררי של ירדן מעקבה ועד הירמוך חלק מממלכת ישראל.

דמוגרפיה

נכון ל-2020 מונה אוכלוסיית ירדן כ-10,820,644 נפש, מתוכם 2.9 מיליון אינם אזרחים. רוב תושביה משתייכים לדת המוסלמית, בעיקר לזרם הסוני, ומיעוט הם נוצרים, דרוזים וצ'רקסים. השפה המדוברת בירדן היא ערבית. 95% מהאוכלוסייה מרוכזים במערב המדינה, באזור המהווה כ-15% משטחה.

בשנת 1922 מנתה אוכלוסיית ירדן כ-200,000 נפש בלבד. בשנת 1948 האוכלוסייה מנתה כ-400,000 נפש, רובם בדואים. אוכלוסייתה גדלה במהירות בשל גלי הגירה ממדינות שכנות. בשנת 1948, בזמן מלחמת העצמאות של ישראל, נהרו לירדן כחצי מיליון פליטים פלסטינים. בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, התווספו אליהם 180,000 פליטים נוספים מיהודה ושומרון. נכון לשנת 2016 נמצאים בירדן כ-2.2 מיליון פלסטינים הרשומים כפליטים.[38] בעקבות מלחמת המפרץ ומלחמת עיראק, היגרו למדינה כמיליון פליטים מעיראק. ובעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, ירדן נאלצה לקלוט כ-1.5 מיליון פליטים מסוריה. בנוסף, כל שנה קולטת ירדן אלפי פלסטינים המחפשים עבודה ולימודים.

למיעוט הצ'רקסי תפקיד מרכזי בהיסטוריה הירדנית. הצ'רקסים הראשונים שהגיעו לירדן התיישבו בכפרים באזור בו הוקמה עמאן. המנדט הבריטי בחר במקום כמקום מושבו בעיקר בזכות המוצא האירופאי של הצ'רקסים. הצ'רקסים ממלאים תפקידים רמי מעלה בממלכה הירדנית, צ'רקסי כיהן בעבר כראש ממשלה (סעיד מופתי), ולמלך אף משמר צ'רקסי.

צבא

ערך מורחב – הכוחות המזוינים של ירדן

הכוחות המזוינים של ירדן (ידועים גם בשם: הצבא הערבי) הוא שמם של כלל הכוחות המזוינים של הממלכה הירדנית ההאשמית. הכוחות נמצאים תחת פיקודו של מלך ירדן, שהוא המפקד העליון.

גיוס חובה בצבא ירדן הופסק בשנת 1999, נשים אינן כפופות לגיוס אך יכולות להתנדב לשירות לתפקידים לא קרביים.

דתות

ערך מורחב – דת בירדן

האסלאם הסוני היא הדת הדומיננטית בירדן. מוסלמים מהווים כ־92% מאוכלוסיית המדינה, ו-93% מתוכם מזהים עצמם כסונים - האחוז הגבוה ביותר בעולם - על פי מרכז מחקר של Pew Research Center. בנוסף קיים גם מספר קטן של מוסלמים-אחמדים.

בירדן יש מיעוט נוצרי המונה כ-6% מהאוכלוסייה, לעומת 30% שנמנו בעבר בשנת 1950. ירידה שנגרמה בשל שיעורי הגירה גבוהים של מוסלמים לירדן, שיעורי הגירה גבוהים של נוצרים למערב ושיעורי ילודה גבוהים יותר של מוסלמים. למיעוט הנוצרי שמורים באופן מסורתי שני מקומות בקבינט, ו-9 מושבים מתוך 150 בפרלמנט. העמדה הפוליטית הגבוהה ביותר אליה הגיע נוצרי היא סגן ראש הממשלה, תפקיד שאותו מילא מרוואן אל-מועשר בשנת 2005. לנוצרים השפעה מיוחדת בכלי התקשורת, וערוץ הטלוויזיה הפופולרי ביותר של ירדן הקרוי Ro'ya tv הוא בבעלות נוצרית. הנוצרים הערבים, נעזרים בחינוך ובקשר שלהם עם עולם המערבי כמו גם הידיעה של שפות זרות, הדומיננטיות יותר בעולם העסקים. מחקר שנערך בשנת 1987 על ידי גורמים מערביים העלה כי כמעט מחצית ממשפחות העסקים המובילות בירדן הן נוצריות. בשנת 1998 נחשפו שרידיה של כנסייה ביזנטית מסוף המאה ה-3 בצפונה של העיר התיירותית עקבה, והיא נחשבת לאחת הכנסיות הביזנטיות העתיקות ביותר הידועות כיום.

מיעוטים דתיים אחרים קטנים יותר, כוללים את הדרוזים והבהאים. רוב הדרוזים הירדנים חיים בעיירה המזרחית אזרק, בעוד שרוב הבהאים חיים בכפר הדסיה, הגובל עם בקעת הירדן. בנוסף בירדן, המיעוט הדרוזי נחשב כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית.[39]

תרבות

הדת והמסורת גם יחד משמשים בערבוביה בתרבותה של החברה הירדנית המודרנית. הירדנים חיים בחברה מסורתית יחסית שמתמודדת יותר ויותר עם השפעותיה של הגלובליזציה. ירדן נחשבת לאחת מהמדינות הקוסמופוליטיות והליברליות ביותר בעולם הערבי.

אמנויות

האמנות בירדן מיוצגת באמצעות מוסדות רבים על מנת להגביר את המודעות של התרבות הפלסטית [דרושה הבהרה] והחזותית, ובמטרה לייצג את התנועות האמנותיות בירדן ואת קשת הרחבה של יצירתיות בתחומים שונים כמו ציור, פיסול, וידאו, צילום, גרפיקה אמנותית, קרמיקה ועוד. הגלריה הלאומית לאמנות ירדן היא מוזיאון גדול לאמנות מודרנית וממוקמת בעמאן, בירת ירדן.

מוזיאונים

המוזיאון הגדול ביותר בירדן הוא המוזיאון הארכאולוגי של ירדן. המוזיאון מכיל ממצאים ארכאולוגיים שנמצאו בירדן מהתקופות הפרהיסטוריות ועד המאה ה-15, וכולל צלמיות המתוארכות לאלף ה-7 לפנה"ס מעין ע'זאל, אתר נאוליתי חשוב השוכן בסמוך לעמאן, חלק ממגילות ים המלח כולל מגילת הנחושת והעתק מצבת מישע. רוב המוזיאונים בירדן ממוקמים בעמאן, כולל: גלריית ירדן הלאומית לאמנויות יפות, מוזיאון הילדים של ירדן, מוזיאון הרכב המלכותי, מוזיאון הנביא מוחמד, מוזיאון האוניברסיטה הירדנית, ועוד. מוזיאונים אחרים מחוץ לעמאן הם המוזיאון הארכאולוגי בעקבה, המוזיאון הארכאולוגי ג'רש, המוזיאון הארכאולוגי מדבא, מוזיאון תולדות, המוזיאון הארכאולוגי פטרה, מוזיאון המורשת הירדנית, ועוד.

מוזיקה

המוזיקה בירדן כיום מתפתחת בידי מוזיקאים ואמנים חדשים רבים הפופולריים במזרח התיכון, כמו הזמר והמלחין טוני קטאן והזמר חני מטוו'אסי, ויחד עם צמיחה גוברת של להקות מוזיקה אלטרנטיביות, הם שינו את התפיסות הישנות של המוזיקה הירדנית שהיו פופולריות רבות בשנים. רבאב הוא כלי נגינה בדואי מסורתי.

תקשורת

בשנת 2010, מדד חופש העיתונות מטעם ארגון עיתונאים ללא גבולות נתן לירדן את המקום ה-132 מתוך 178 מדינות ברשימה (כאשר מיקום נמוך מעיד על חופש עיתונות רב יותר). מתוך 20 המדינות באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה קיבלה ירדן את המקום ה-5.[40] עיתונים ירדנים פופולריים הם: חדשות עמון, א-דוסתור, וירדן טיימס, ושתי תחנות הטלוויזיה הפופולריות ביותר הן Ro'ya tv והטלוויזיה הירדנית.

קולנוע

הרויאל פילם קומישן (מועצת הקולנוע הירדני)[41] הוא הגוף הממונה על תעשיית הקולנוע בירדן. הקומשינר הממונה על המועצה הוא עלי מאהר. בירדן הופקו בעזרת הרויאל פילם קומישן מספר סרטים קצרים, סרטי טלוויזיה ופיצ'רים אמריקאיים כמו "מלך העקרבים" ו"אינדיאנה ג'ונס 3". בינואר 2016, בפעם הראשונה אי פעם, סרט ירדני בשם Theeb העוסק בקורותיו של ילד בדואי במלחמת העולם הראשונה היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.[דרוש מקור]

מטבח

ערך מורחב – המטבח הירדני

כאחת מיצרניות הזיתים הגדולות בעולם, שמן זית הוא שמן הבישול העיקרי בירדן. עשבי תיבול, שום, תבלינים, בצל, רוטב עגבניות ולימון הם תיבולים אופייניים בירדן. אוכל ירדני יכול להשתנות מחם וחריף במיוחד לנוח ועדין. המנה הראשונה המשותפת והפופולרית ביותר היא חומוס, עם טחינה, לימון ושום. פול מודאמס היא מנה ראשונה ידועה אחרת.

בתחילת הארוחה מקובל לאכול מגש מזה המכיל מספר מתאבנים: קובה, לבנה, באבא גנוש, טבולה, זיתים כבושים, ומלפפונים חמוצים.

הצלחת הירדנית הבולטת ביותר היא המנסף, המאכל הלאומי של ירדן, המסמל בתרבות הירדנית את הנדיבות. המאכל, המוגש כמנה עיקרית, מכיל בשר כבש המבושל ברוטב ג'מיד, רוטב יוגורט תוסס. ומוגש לצד אורז או בורגול.

נהוג להגיש מיני מאפים מזרחיים כגון: בקלווה, כנפה, קטאיף; או דברי מתיקה כגון חלווה או מלבי. לעיתים קרובות מגישים גם פירות טריים. בנוסף, בתום הארוחה נהוג לשתות קפה שחור או תה עם נענע.

מקום האישה בחברה

בחוק הירדני ובנורמות המוסלמיות נפוצות בחברה הירדנית מעמדן של נשים שונה מהותית ממעמדם של גברים, ועל הנשים ישנן מגבלות ספציפיות אשר אינן מוטלות על גברים. מצב זה דומה לחברות מסורתיות נוספות במזרח התיכון, ומקורו בתרבות שבטית מסורתית המקדשת את חיי ה"חמולה", ומציבה את אבות המשפחות במרכז החשיבות החברתי.[42]

דו"ח של ארגון אמנסטי סקר בשנת 2019 את מעמד האישה בחברה הירדנית, ומצא מקרים רבים בהם, על פי דעת הארגון, מופרות זכויותיהם של נשים[43].

החוק הירדני קובע עונש מאסר על נשים שהפרו הוראה של דמות סמכות גברית, ועל נשים שהביאו ילד מחוץ לנישואים. בנוסף, על נשים מתחת לגיל 30 לבקש אישור מדמות סמכות גברית כדי להתחתן, ולפני החתונה עליהן לעבור "מבחן רווקות", שמטרתו לוודא שהן לא נישאו או סטו[43].

הרשויות בירדן מצדיקות את המאסר, כיוון שהוא נעשה, לדבריהן, "כדי להבטיח את הגנתן"[43].

תיירות

אתרי תיירות

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ירדן

הערות שוליים

  1. ^ דירוג שטח יבשתי - מתוך אתר Worldometer, כפי שפורסם ב-28 במאי 2021
  2. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך אתר Worldometer
  3. ^ דירוג תמ"ג - מתוך אתר הבנק העולמי, כפי שפורסם ב-2 באוגוסט 2023
  4. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2022 בדו"ח שפורסם ב-2024 על ידי אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 LaBianca, Oystein S.; Younker, Randall W. (1995). "The Kingdoms of Ammon, Moab, and Edom: The Archaeology of Society in Late Bronze/Iron Age Transjordan (ca. 1400–500 BCE)". In Thomas Levy (ed.). The Archaeology of Society in the Holy Land. Leicester University Press. p. 114. נבדק ב-16 ביוני 2018. {{cite conference}}: (עזרה)
  6. ^ B. Mcdonald, Younker Ancient Ammon
  7. ^ Smith's Bible Dictionary
  8. ^ "י"ג: ט"ו-ל"ב". ספר יהושע.
  9. ^ Harrison, Timothy P. (2009), "'The land of Medeba' and Early Iron Age Mādabā", in Bienkowski, Piotr (ed.), Studies on Iron Age Moab and Neighbouring Areas: In Honour of Michèle Daviau (PDF), Leuven: Peeters, pp. 27–45, ארכיון (PDF) מ-16 במאי 2018, נבדק ב-16 ביוני 2018 {{citation}}: (עזרה)
  10. ^ Rollston, Chris A. (2010). Writing and Literacy in the World of Ancient Israel: Epigraphic Evidence from the Iron Age. Society of Biblical Lit. p. 54. ISBN 9781589831070. ארכיון מ-18 באוקטובר 2017. נבדק ב-16 ביוני 2018. {{cite book}}: (עזרה)
  11. ^ "The Mesha Stele". Department of Near Eastern Antiquities: Levant. Louvre Museum. אורכב מ-המקור ב-16 ביוני 2018. נבדק ב-16 ביוני 2018. The stele of King Mesha constitutes one of the most important direct accounts of the history of the world that is related in the Bible. The inscription pays tribute to the sovereign, celebrating his great building works and victories over the kingdom of Israel during the reign of Ahab, son of Omri. The mention of 'Israel' is its earliest known written occurrence. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Na'aman, Nadav (1995). "Rezin of Damascus and the Land of Gilead". Zeitschrift des Deutschen Palästina-Vereins (1953-). 111 (2): 105–117. ISSN 0012-1169.
  13. ^ In search for Aram and Israel : politics, culture, and identity. Omer Sergi, Manfred Oeming, Izaak J. de Hulster. Tübingen. 2016. ISBN 978-3-16-153803-2. OCLC 967957191.{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: others (link)
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 al-Nahar, Maysoun (11 ביוני 2014). "The Iron Age and the Persian Period (1200–332 BC)". In Ababsa, Myriam (ed.). Atlas of Jordan. Contemporain publications. Presses de l'Ifpo. pp. 126–130. ISBN 9782351594384. נבדק ב-16 ביוני 2018. {{cite book}}: (עזרה)
  15. ^ Levin, Yigal (2020-09-24). "The Religion of Idumea and Its Relationship to Early Judaism". Religions. 11 (10): 487. doi:10.3390/rel11100487. ISSN 2077-1444.
  16. ^ Richardson, Peter; Fisher, Amy Marie (2017-09-04). Herod: King of the Jews and Friend of the Romans (2 ed.). London: Routledge. p. 231. doi:10.4324/9781315163352. ISBN 978-1-315-16335-2.
  17. ^ Richardson, Peter; Fisher, Amy Marie (2017-09-04). Herod: King of the Jews and Friend of the Romans (2 ed.). London: Routledge. p. 231. doi:10.4324/9781315163352/herod-peter-richardson-amy-marie-fisher. ISBN 978-1-315-16335-2.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 "Petra Lost and Found". National Geographic. 2 בינואר 2016. ארכיון מ-8 באפריל 2018. נבדק ב-8 באפריל 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Parker, Samuel; Betlyon, John (2006). The Roman Frontier in Central Jordan: Final Report on the Limes Arabicus Project. Dumbarton Oaks. p. 573. ISBN 9780884022985. נבדק ב-3 ביולי 2018. {{cite book}}: (עזרה)
  20. ^ "Herod: King of the Jews and Friend of the Romans". Routledge & CRC Press (באנגלית). pp. 23, 231. נבדק ב-2021-12-12.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  21. ^ Gates, Charles (15 באפריל 2013). Ancient Cities: The Archaeology of Urban Life in the Ancient Near East and Egypt, Greece and Rome. Routledge. pp. 392–393. ISBN 9781134676620. ארכיון מ-28 בנובמבר 2016. נבדק ב-9 באפריל 2016. {{cite book}}: (עזרה)
  22. ^ "Um er-Rasas (Kastrom Mefa'a)". UNESCO. 1 בינואר 2004. ארכיון מ-4 ביולי 2018. נבדק ב-4 ביולי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ Gideon Avni, The Byzantine-Islamic transition in Palestine : an archaeological approach, 2014, מסת"ב 978-0-19-150734-2
  24. ^ המזרח התיכון בימינו, Open University of Israel, 2003, מסת"ב 978-965-06-0812-5. (בiw)
  25. ^ Asher Susser, Israel, Jordan, & Palestine (Waltham, Mass.: Brandeis University Press, c2012), pp. 171-173.
  26. ^ בריטניה הכירה דה-יורה בישראל ובסיפוּח, דבר, 28 באפריל 1950
  27. ^ Samih K. Farsoun and Naseer H. Aruri, Palestine and the Palestinians : A Social and Political History (Boulder, Colo.: Westview Press, 2006), pp. 135-136.
  28. ^ משה גבאי, הפלסטינים (גבעת חביבה: המכון ללימודים ערביים, 1982), עמ' 100-95.
  29. ^ אתר למנויים בלבד ג'קי חורי ורויטרס, יורש העצר לשעבר של ירדן מצוי במעצר בית בחשד שניסה לבצע ניסיון הפיכה, באתר הארץ, 3 באפריל 2021
  30. ^ חוזה שלום בין מדינת ישראל לבין הממלכה הירדנית ההאשמית, נספח Iא', סעיף 7, מתוך אתר הכנסת
  31. ^ עדי חשמונאי, ‏השער נסגר: הישראלי האחרון עזב את "אי השלום" בנהריים לקראת החזרתו לירדן, באתר ישראל היום, 9 בנובמבר 2019
  32. ^ יואב שטרן, הסכם סורי-ירדני על תיקוני גבול וחילופי שטח בלי לעקור יישובים, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2004
  33. ^ מאמרים - סיכום בחירות ינואר 2013 בירדן, באתר www.molad.org
  34. ^ יהודה לפידות, ‏המהלכים המדיניים שהכתיבו את המערכה על ירושלים בתש"ח, באתר "דעת"
  35. ^ דניאל סלאמה, איתמר אייכנר ואילנה קוריאל, ירדן לא תאריך נספח בהסכם השלום: שטחים יחזרו לריבונותה, באתר ynet, 21 באוקטובר 2018
  36. ^ U.S. Relations With Jordan, באתר מזכיר המדינה של ארצות הברית
  37. ^ יעל גרונטמן, ‏אולטימטום אמריקאי לירדן: שת"פ עם ישראל או שהסיוע ייפסק, באתר גלובס, 12 ביולי 2010
  38. ^ Jordan, לפי אתר אנור"א, ‏01 בדצמבר 2016
  39. ^ הדרוזים בישראל: שאלה של זהות, באתר citizenship.cet.ac.il
  40. ^ Press Freedom Index 2010 - Reporters Without Borders, en.rsf.org (ארכיון)
  41. ^ :: The Royal Film Commission ::, www.film.jo
  42. ^ ד"ר מרדכי קידר: המדריך הלא פוליטיקלי קורקט למזרח התיכון והאיסלאם, באתר זווית אחרת
  43. ^ 43.0 43.1 43.2 עמית ולדמן, ‏דו"ח חדש קובע: ירדן מפרה זכויות אדם של נשים, באתר ‏מאקו‏‏, ‏24 באוקטובר 2019‏


מדינות אסיה
אוזבקיסטן • אזרבייג'ן • איחוד האמירויות הערביות • אינדונזיה3 • איראן • אפגניסטן • ארמניה • בהוטן • בחריין • בנגלדש • ברוניי • גאורגיה1 • הודו • המלדיביים • הפיליפינים • טאיוואן2 • וייטנאם • טג'יקיסטן • טורקיה1 • טורקמניסטן • יפן • ירדן • ישראל • כווית • לאוס • לבנון • מונגוליה • מזרח טימור3 • מיאנמר • מלזיה • נפאל • סוריה • סין • סינגפור • סרי לנקה • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • פקיסטן • קוריאה הדרומית • קוריאה הצפונית • קזחסטן1 • קטר • קירגיזסטן • קמבודיה • קפריסין • רוסיה1 • תאילנד • תימן

1חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2המדינה לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.

אסיה
מדינות המזרח התיכון
איחוד האמירויות הערביות • איראן • בחריין • טורקיה • ישראל • ירדן • כווית • לבנון • מצרים • סוריה • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • קטר • קפריסין • תימן
פורטל:המזרח התיכון
הליגה הערבית
איחוד האמירויות הערביות • איי קומורו • אלג'יריה • בחריין • ג'יבוטי • הרשות הפלסטינית • ירדן • כווית • לבנון • לוב • מאוריטניה • מצרים • מרוקו • סודאן • סומליה • סוריה • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • קטר • תוניסיה • תימן
הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
חברות אפגניסטן • אלג'יריה • צ'אד • מצרים • גינאה • אינדונזיה • איראן • ירדן • כווית • לבנון • לוב • מלזיה • מאלי • מאוריטניה • מרוקו • ניז'ר • פקיסטן • תימן • ערב הסעודית • סנגל • פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) • סודאן • סומליה • תוניסיה • טורקיה • בחריין • עומאן • קטר • איחוד האמירויות הערביות • סיירה לאון • בנגלדש • גבון • גמביה • גינאה ביסאו • אוגנדה • בורקינה פאסו • קמרון • קומורו • עיראק • המלדיביים • ג'יבוטי • בנין • ברוניי • ניגריה • אזרבייג'ן • אלבניה • קירגיזסטן • טג'יקיסטן • טורקמניסטן • מוזמביק • קזחסטן • אוזבקיסטן • סורינאם • טוגו • גיאנה • חוף השנהב
מדינה מושעית סוריה
מדינות משקיפות בוסניה והרצגובינה • הרפובליקה המרכז-אפריקאית • קפריסין הצפונית • תאילנד • רוסיה
ארגונים משקיפים הליגה הערבית • האו"ם • המדינות הבלתי-מזדהות • האיחוד האפריקאי • הארגון לשיתוף פעולה כלכלי
מונרכיות
ממלכות אוסטרליה • איי בהאמה • איי שלמה • אנטיגואה וברבודה • אסוואטיני • בהוטן • בחריין • בלגיה • בליז • ג'מייקה • גרנדה • דנמרק • הולנד • הממלכה המאוחדת • טובאלו • טונגה • ירדן • לסוטו • מלזיה1 (נגרי סמבילן • פרליס) • מרוקו • נורווגיה • ניו זילנד • סנט וינסנט והגרנדינים • סנט לוסיה • סנט קיטס ונוויס • ספרד • ערב הסעודית • פפואה גינאה החדשה • קמבודיה • קנדה • שוודיה • תאילנד מונרכיות
מונרכיות נבחרות איחוד האמירויות הערביות • מלזיה • קריית הוותיקן
נסיכויות אנדורה • הממלכה המאוחדת (ויילס) • ליכטנשטיין • מונקו • ספרד (אסטוריאס)
סולטנויות אינדונזיה (יוגיאקרטה) • ברוניי • מלזיה1 (ג'והור • טרנגנו • סלנגור • פהנג • פרק • קדה • קלנטן) • עומאן
קיסרויות יפן
אמירויות איחוד האמירויות הערביות1 (אבו דאבי • אום אל-קיוין • דובאי • עג'מאן • פוג'יירה • ראס אל-ח'ימה • שארג'ה) • כווית • קטר
דוכסויות גדולות לוקסמבורג
1 חלק ממונרכיה פדרטיבית
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33642225ירדן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ירדן&oldid=2008697"