קדרות
קדרות היא אומנות של יצירת כלים העשויים מחרס. את הצורה מקנים ליצירה כאשר החומר כיורי (פלסטי) ולאחר ייבוש מלא מכניסים אותו לשריפה בתנור, בחום גבוה הגורם להתחרסותו. מקור המונח הוא מהמילה "קדרה". אדם העוסק בקדרות נקרא "קדר".
ישנן טכניקות רבות ליצירה בחומר. ניתן להשתמש באובניים, מכשיר המסובב את היצירה ומאפשר לאומן לעצב אותה תוך כדי סיבוב. אפשרות אחרת היא עיצוב החומר בידיים או בעזרת כלי עבודה שונים, כמו כליה[1], חוט דיג, מסורית, גלגלת, סכין, מחט, שיפוד, מכחול וכו'.
תהליך העבודה
קדרות נעשית על ידי יצירת אובייקטים מחומר, וחימום שלהם בטמפרטורות גבוהות בתוך הכבשן הגורם לתגובות כמו; הגדלת כוחם, התקשותם, וקביעת הצורה שלהם. ישנן וריאציות רבות של חומרי גלם המשמשים לייצור כלי חרס, וערבוב חומרי גלם לצורך קבלת חומר עם תכונות ייחודיות הוא נפוץ מאוד.
לפני העיצוב, יש צורך לסלק כיסי אויר הלכודים בחומר. ניתן לעשות זאת ב"ואקום פאג" או באופן ידני על ידי לישה. לישה יכולה לעזור ליצור תכולת לחות אחידה בגוף החומר. לאחר מכן מתבצע עיצוב על ידי מגוון רחב של טכניקות. לאחר העיצוב מייבשים את גוף החומר. ישנם מספר שלבים בתהליך הייבוש:
- Leather-hard ("עור קשה") הוא מצב בו גוף החומר מכיל כ 15% לחות.
- גופי חומר יבשים לחלוטים הנקראים "Bone-dry" ("עצמות יבשות").
- וגם גופי חומר לא שרופים הנקראים באנגלית "Greenware". גופי חומר בשלב זה הם רגישים מאוד, ולכן יכולים להישבר בקלות.
לאחר ייבוש הכלי באוויר ניתן לעטרו בצבעים מיוחדים, לדוגמה: צבעי אנגוב וגלזורות צבעוניות. לאחר מכן הוא נשרף בשריפה ראשונה, הנקראת גם "שריפת ביסק". שריפה זו מתבצעת בטמפרטורה שבין 900 ל-1000 מעלות צלזיוס. בתהליך השריפה החומר משנה את מבנהו המולקולרי ומתגבש לחרס. שינוי זה הוא בלתי הפיך.
תהליך השריפה הראשונה נמשך בממוצע כ-8 שעות, לאחריהן נותנים לכלים ולתנור להתקרר כ-12 שעות טרם פתיחתו. תהליך זה צריך להתבצע בהדרגתיות ובקצב מבוקר ואיטי. לצורך כך מצוידים מרבית התנורים בווסת ממוחשב המאפשר שליטה בטמפרטורה הכללית, בקצב עליית החום בשעה, בקביעת היעד הסופי אליו רוצים להגיע, ובזמן ההשהיה בטמפרטורה המבוקשת. לאחר שהכלים התקררו, ועקב השינוי המולקולרי שעברו בתהליך השריפה, הם הופכים לעמידים ביותר, וניתן לאחוז בהם ללא חשש שישברו.
ניתן לזגג את הכלים בתהליך הנקרא גלזורה. הגלזורה מעניקה לכלים מרקם חלק כמו גם צבעים וטקסטורות שונות. אם הכלים מיועדים להכיל מזון ושתייה הזיגוג הוא חיוני, לפחות בחלקם הפנימי הבא במגע עם המזון. הגלזורה מאפשרת גם ניקוי קל יותר של הכלים.
קיימות גלזורות צבעוניות ושקופות; בגלזורה השקופה צובעים בצבעי אנגוב או אחרים, ובגלזורה צבעונית לא מתבצעת צביעה אלא מברישים את הגלזורה על הכלי ב-3 שכבות, ולאחר מכן שורפים בשריפה רגילה.
ישנם מגוון רחב של תנורים לשריפה; לדוגמה, תנורים חשמליים ותנורים של שריפה מעץ ואש חיה. שריפה זו נקראת "מנהרה" או "אנגמה".
לאחר שהגלזורה מוכנה לשימוש היא במצב נוזלי. טובלים בה את הכלים ומניחים אותם לייבוש האורך מספר דקות. כאשר החומר יבש, מסירים עם נייר שיוף את שאריות הגלזורה המיותרת, בעיקר מתחתית הכלי ומכניסים לתנור לשריפה שנייה. השריפה השנייה מתבצעת בטמפרטורה שבין 1000 ל-1300 מעלות. בסיום השריפה מתקבל הכלי המוגמר.
לקריאה נוספת
- רבקה גונן, כלי חרס עתיקים, ספרייה ארכאולוגית, הוצאת כתר, 1979
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: קדרות |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קדרות |
הערות שוליים
