אבו דאבי (אמירות)
 סמל אבו דאבי | |
 | |
| קו הרקיע של אבו דאבי | |
| מדינה |
 איחוד האמירויות הערביות |
|---|---|
| מושל | מוחמד בן זאיד אאל נהיאן |
| בירת האמירות | אבו דאבי |
| שפה רשמית | ערבית |
| תאריך ייסוד | 2 בדצמבר 1971 |
| שטח | 67,340 קמ"ר |
| דת | אסלאם (הדת הרשמית באמירויות) |
| אוכלוסייה | |
| ‑ צפיפות | 25 נפש לקמ"ר (2008) |
אֵמִירוּת אַבּוּ דַאבִּי (בערבית: إمارة أبو ظبي; תעתיק מדויק: אמארת אבו ט'בי) היא האמירות הגדולה ביותר מבין שבע האמירויות המרכיבות את איחוד האמירויות הערביות. היא משתרעת על שטח של 67,340 קמ"ר, המהווה כ-87% משטח האיחוד. היא גובלת בצפון במפרץ הפרסי, בצפון-מזרח באמירויות דובאי ושארג'ה, במזרח בעומאן ובדרום ובמערב בערב הסעודית.
בירתה של האמירות היא העיר אבו דאבי, שהיא גם בירת איחוד האמירויות כולו.
אטימולוגיה
"דאבי" זהו השם בשפה הערבית למין של צבי שהיה בעבר נפוץ באזור זה. המילה "אבו" משמעה אביו של דבר מה בערבית. צירופן של שתי מילים אלו יוצר את המשמעות "אבא של דאבו", כלומר אבי הצבאים או "זה שיש לו צבאים", בתרגום חופשי יותר. נהוג לחשוב כי מקורו של שם זה הוא בכמות הרבה של הצבאים מסוג זה שהיו באזור בעבר, ולסיפור עם שכלל את השייח' שח'בוט בן ד'יאב אאל נהיאן.[1]
היסטוריה
אזור אבו דאבי היה מיושב עוד מימי האלף השלישי לפנה"ס. ההתיישבות הראשונית באבו דאבי הייתה מבוססת על דיג ונוודות, באופן דומה לשאר ההתיישבויות העתיקות בתקופה זאת. אופי חיים זה התקיים באבו דאבי עד לאמצע המאה ה-20. בתקופה זו כבר החלה להתבסס תעשייה מקומית. תעשיית הפנינים פרחה והיוותה את רוב הייצוא.
בשנת 1939 כבר הוענקו זיכיונות להוצאת נפט מאדמות דאבי, אך תחום זה התפתח רק לאחר עצמאות המדינה בשנת 1971.
פוליטיקה וממשל
אמיר אבו דאבי, מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, מכהן גם כנשיא איחוד האמירויות הערביות. המשטר הוא מונרכיה דתית ומתבסס על השריעה. אמנם אין פרלמנט נבחר, אך ישנה אספה עממית המאפשרת לאזרחים מידה מסוימת של חופש פוליטי.
כלכלה
רוב הכסף של המדינה בא במידה רבה ממכירות נפט. בשנת 2011 התמ"ג המקומי הוערך בכ-806 מיליון דירהם.
גאוגרפיה
גבולות אבו דאבי אינם מוגדרים, והדבר שימש בעבר עילה לסכסוכים עם שכניה, ובייחוד בעניין נאות המדבר בוריימי. רוב שטחה של האמירות לא מיושב ומכוסה חולות. לשטח האמירות נוספים 200 איים שמחוץ לקו החוף שאורכו 700 ק"מ. בשנים האחרונות ישנו ניסיון ליער ולהפוך שטחים חקלאיים. 5% משטח המדינה כיום (2017) הוא מיוער ו-1.2% הוא חקלאי.
תחבורה
נמל התעופה הבינלאומי אבו דאבי מהווה את שער הכניסה הראשי לאמירות. בנוסף לכך קיימים נמלי תעופה נוספים על החלק היבשתי של האמירות. לחלק מהאיים כמו למשל לדלמה יוצאות טיסות פנימיות בנוסף לתחבורה ימית.
דמוגרפיה
אבו דאבי היא האמירות השנייה בגודל אוכלוסייתה אחרי דובאי. ב-2008 התגוררו בה כמיליון וחצי תושבים, שהם כ-31% הם אזרחי איחוד האמירויות הערביות, והם ערבים ילידי-המקום. ב-2011 גרו באמירות למעלה מ-2 מיליון בני אדם, כתוצאה מריבוי טבעי גבוה, הגירה ומתמותה נמוכה.
70.7% מאוכלוסיית המדינה הם גברים ו-60.96% מתגוררים באזורים עירוניים. הגיל הממוצע לנישואין הוא 26.7 לגברים ו-25.7 לנשים. תוחלת החיים עומדת על כ-70 שנים לנשים ו-69 לגברים.
דתות
האסלאם היא הדת הרשמית במדינה, כך על פי הסעיף השביעי לחוקה של איחוד האמירויות הערביות. הממשלה מסבסדת כ-95% מהמסגדים ומעסיקה את האימאמים שלהם, כש-5% המסגדים הנותרים הם פרטיים לגמרי. רבים מהמסגדים באבו דאבי הם מהאסכולה המאלכית או המוואחידון.
בדובאי יש גם בני מיעוטים של דתות אחרות, כשרבים מהם הם העובדים הזרים המתגוררים בה.
ראו גם
- איתיחאד איירווייז - חברת התעופה הלאומית של האמירות אבו דאבי
קישורים חיצוניים
- אבו דאבי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
| אמירויות איחוד האמירויות הערביות | ||
|---|---|---|
|
33886298אבו דאבי (אמירות)