יחסי ארצות הברית – ירדן
| יחסי ארצות הברית – ירדן | |
|---|---|
|
|
| |
| ארצות הברית | ירדן |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 9,833,517 | 89,342 |
| אוכלוסייה | |
| 346,048,636 | 11,542,018 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 27,360,935 | 50,814 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 79,067 | 4,402 |
| משטר | |
| רפובליקה נשיאותית פדרלית | מונרכיה חוקתית |
בין ארצות הברית של אמריקה והממלכה הירדנית ההאשמית קיימים יחסים דיפלומטיים רשמיים, אשר באים לידי ביטוי במסגרת סיוע אמריקאי שוטף לירדן בתחומי הביטחון והכלכלה. במקביל, שיתוף הפעולה בין שתי המדינות מעניק לארצות הברית דריסת רגל משמעותית באזור, ומסייע בשימור האינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון.[1]
ארצות הברית מחזיקה בשגרירות רשמית בעמאן, בעוד שירדן מחזיקה בשגרירות רשמית בוושינגטון די. סי.
היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, וכן הסיוע האמריקאי הכלכלי והצבאי לירדן, הושפעו במהלך השנים ועודם מושפעים במידה ניכרת מיחסי ארצות הברית-ישראל. מדיניות החוץ הכוללת של ארצות הברית במזרח התיכון, אשר מתאפיינת בעשורים האחרונים במחויבות לביטחונה של מדינת ישראל, היוותה פעמים רבות גורם שלילי ביחסים שבין ארצות הברית וירדן, כאשר הלחץ הישראלי מונע את הרחבת הסיוע הצבאי האמריקאי לירדן בתחומים נוספים, כגון במסגרת פיתוח נשק גרעיני, מה שלטענת ירדנים רבים גורר פגיעה ישירה בביטחונה וביציבותה של הממלכה הירדנית, ואף מוביל לביקורת ירדנית כנגד הממשל הישראלי עצמו.[2]
תקופת ההגמוניה הבריטית בירדן
עוד מימיה הראשונים, הממלכה הירדנית ההאשמית בראשותו של המלך עבדאללה הראשון, נדרשה להסתמך על תמיכה פוליטית וכלכלית מצד מעצמה עולמית כלשהי, כאשר עיקרון בסיס זה, אשר גם בימים אלו מהווה אלמנט יסודי במסגרת מדיניות החוץ הירדנית, נובע בראש ובראשונה ממיקומה הגאוגרפי של ירדן, בשטח מדברי חסר משאבי טבע או גישה לים, מה שמונע מירדן מלהסתמך על משאביה בלבד. כתוצאה מכך, החל מיום הקמתה של האמירות הירדנית ההאשמית בשנת 1921, הסתמכה ירדן בראש ובראשונה על הממלכה המאוחדת, אשר העניקה לה את עצמאותה באותה שנה, ונותרה ידידתה הקרובה ביותר במהלך שנות העצמאות הראשונות.[3]
ההישענות הירדנית על התמיכה הבריטית החלה להתערער במהלך שנות ה-50, וזאת בד בבד עם התדרדרות מעמדה הבינלאומי של בריטניה, והאבדן ההדרגתי של שטחי האימפריה הבריטית. מגמה זו באה לידי ביטוי בחודש מרץ 1957, עם ביטולו הרשמי של חוזה ההגנה האנגלו-ירדני, אשר סימן את תום ימי מעמדה המועדף של בריטניה בקרב הממלכה הירדנית.[4] כתוצאה מכך, המשטר ההאשמי הירדני ביקש לגייס תמיכה מצד מעצמה עולמית חדשה, כאשר האוריינטציה הפרו-מערבית של ירדן הפכה את ארצות הברית למועמדת הברורה לתפקיד. מבחינת ארצות הברית, אשר באותן השנים התמודדה מול ברית המועצות במסגרת המלחמה הקרה, התמיכה בירדן נועדה להעניק לה דריסת רגל חשובה במזרח התיכון, וזאת כמשקל נגד למעורבות הסובייטית בסוריה ובמצרים באותם הימים.
ראשיתם של היחסים המיוחדים בין ארצות הברית וירדן
כניסתה של ארצות הברית לתפקיד "מעצמת החסות" של ירדן באה לידי ביטוי עוד בחודש אפריל 1957, זמן קצר לאחר תום החוזה האנגלו-בריטי, ובשעה שארצות הברית הכריזה על הענקת סיוע כלכלי לירדן בשווי 10 מיליון דולר. בד בבד, נשיא ארצות הברית דוויט אייזנהאואר, ומזכיר המדינה האמריקאי ג'ון פוסטר דאלס, הכריזו על תמיכתם ביציבותה הכלכלית והפוליטית של ירדן, וכן בשלמותה הגאוגרפית.[5]
במהלך השנים הבאות הלך הסיוע הכלכלי האמריקאי וגדל בהתמדה, ובו בזמן ארצות הברית החלה להעביר משלוחי נשק לצבא ירדן, כאשר החל משנת 1960 החימוש האמריקאי החליף בהדרגה את החימוש מתוצרת בריטית כעמוד השדרה של הצבא הירדני. עם זאת, ארצות הברית התמקדה בתקופה זו בניסיונות חוזרים ונשנים למסד מגעים עם מדינות ערב החזקות יותר באזור, כדוגמת עיראק ומצרים, ומשכך, וחרף תמיכתה הכלכלית והצבאית של ארצות הברית בממלכה הירדנית, הממשל האמריקאי לא ראה בירדן משום "יעד מועדף" בתקופה זו.[6]
ספטמבר השחור
ערך מורחב – ספטמבר השחור
התמיכה האמריקאית בממלכת ירדן באה לידי ביטוי ממשי בימים הסוערים של ספטמבר השחור בשנת 1970, ובשעה שממלכת ירדן בראשות המלך חוסיין התמודדה כנגד מה שנתפס בימים אלו כהתקוממות פלסטינית רחבת היקף, אשר שמה לעצמה כמטרה את הפלת המשטר ההאשמי הפרו-מערבי. במהלך השתלשלות האירועים, ובעקבות נחיתותם הצבאית של הארגוני הפדאיון הפלסטינים במאבק מול הצבא הירדני הסדיר, קראו הארגונים לסיוע חיצוני, קריאה שנענתה על ידי הממשלה הסורית.
כחלק מהניסיון לסייע לארגונים במאבק כנגד השלטון הירדני, כוחות שריון סורים חצו את הגבול הסורי-ירדני בתאריך 18 בספטמבר, כאשר יומיים לאחר מכן הכוח הסורי מנה בין 250 ל-300 טנקים שאיימו על השלטון הירדני. המלך חוסיין, שחשש כי הסיוע הסורי עשוי להטות את הכף בלחימה לצד הארגונים הפלסטינים, פנה בבהילות לארצות הברית ולאנגליה בבקשת סיוע או התערבות בינלאומית. ארצות הברית נענתה בחיוב לבקשה, אך מכיוון ששינוע כוחות הצבא האמריקאים ושיגורם לאזור לא היה ניתן לביצוע באופן מיידי, ארצות הברית פנתה לידידתה באזור, ישראל, וביקשה את התערבותה המהירה, תוך הבטחת ערבויות שארצות הברית תעמוד לימינה אם הסכסוך יסלים, וברית המועצות תתערב לצידו של המשטר הסורי.
בו בזמן, כוחות הצבא של ארצות הברית הועברו לכוננות גבוהה, והצי השישי החל להזיז שלוש נושאות מטוסים לאזור שבין כרתים לישראל. ישראל ריכזה כוחות שריון באזור הגולן, ואף ביצעה יעפי דמה מעל טורי השריון הסורי על מנת להעביר מסר מאיים.[7] כמו כן, ארצות הברית הזהירה את ברית המועצות כי אם סוריה, בת חסותה, לא תסיג את כוחותיה מירדן באופן מיידי, צה"ל יתערב בעימות. המהלכים המדיניים והצבאיים של ישראל ושל ארצות הברית הביאו לכך שב-22 בספטמבר החלו הטנקים הסורים בנסיגתם חזרה לסוריה, כאשר כוחות שריון וארטילריה ירדניים הסבו נזקים קשים לכוחות הסורים.
שנות ה-70 וה-80
במהלך שנות ה-70 וה-80, ובעקבות הצלחתו של המשטר ההאשמי בעמאן למגר את האיום הפלסטיני, הלכו היחסים בין ארצות הברית וירדן והתהדקו בהדרגה, בשעה שממשל ארצות הברית הגיע למסקנה כי יציבותה הפוליטית והמדינית של ירדן אינה מוטלת עוד בספק, והמשטר ההאשמי אינו ניצב עוד בפני איום קיומי מיידי.
עם זאת, במהלך שנים אלו התעוררו מספר חיכוכים בין שתי המדינות, וזאת בעיקר בשל הביקורת הירדנית כלפי מדיניות החוץ הכוללת של ארצות הברית במזרח התיכון והיחס המועדף כלפי מדינת ישראל, אשר נתפסה מבחינת ירדנים רבים כפוטנציאל לאיום על שלמותה המדינית של הממלכה הירדנית, שעדיין קיוותה להחזיר לידה את שטחי הגדה המערבית שאבדו לה במלחמת 1967. חילוקי הדעות בין שתי המדינות, אשר התקיימו בצידו של הגידול המתמשך בסיוע הכלכלי והצבאי האמריקאי לירדן, פגעו במידה מסוימת ביחסים שבין שתי המדינות, ואף הובילו במספר הזדמנויות את הממשל בעמאן לשקול ולפנות בבקשה לתמיכה סובייטית, רעיון שלא התממש בסופו של דבר.[8]
מלחמת המפרץ
- ערך מורחב – מלחמת המפרץ
בעקבות תחילתה של מלחמת המפרץ בשנת 1991, בין עיראק בהנהגתו של סדאם חוסיין ובין קואליציה עולמית בהנהגתה של ארצות הברית, המשטר הירדני ניצב בפני דילמה משמעותית. מחד, היחסים הידידותיים של ירדן עם עיראק, שאיפתה של ירדן לזכות בהכרה כחלק בלתי נפרד מהעולם הערבי, והרצון לשמור על יציבות הממלכה ועל שביעות רצונו של הרוב הפלסטיני שאהד בגלוי את הצד העיראקי במלחמה, דרשו כי ירדן תגנה באופן חד משמעי את פלישת כוחות הקואליציה לעיראק. מאידך, היחסים המתהדקים בין ירדן ובין ארצות הברית, אשר בשלב זה היוותה משענתה היציבה ורשת הביטחון העיקרית של המשטר הירדני, מבחינה כלכלית וצבאית כאחד, מנעו ממנה לנקוט בצעדים קיצוניים מדי כנגד הפעולה האמריקאית בעיראק.
מסיבה זו, החל מהימים הראשונים שלאחר פלישתה של עיראק לכווית, ועוד טרם תחילתה של הלחימה הממשית, המשטר הירדני חזר וקרא לאימוץ פתרון דיפלומטי לסכסוך הגבולות בין עיראק לכווית, וזאת במסגרתו של מוסד הליגה הערבית, וללא התערבות חיצונית. עם זאת, הקמפיין הדיפלומטי הירדני לא זכה להצלחה בשטח, ובשעה שהתמיכה הירדנית הרשמית בסדאם חוסיין פגעה במידה מסוימת ביחסים הדיפלומטיים עם ארצות הברית, וכן עם המדינות הערביות המתונות שהתנגדו לפעולה העיראקית כגון מצרים וערב הסעודית, רבים מאזרחי ירדן, ובעיקר אלו ממוצא פלסטיני, התייחסו לחוסר נכונותה של ירדן לצאת בפועל להגנתה של עיראק כבגידה באידיאל הפאן-ערביות, מה שפגע במרקם היחסים שבין המשטר הירדני והרוב הפלסטיני בממלכה.[9]
שנות ה-90 ואילך
היחסים בין ארצות הברית וירדן התחממו פעם נוספת בעת ימיה של ועידת מדריד בשנת 1991, וזאת בשעה שהממשל האמריקאי הגדיר את ירדן כשותפה חשובה בניסיון לגבש הסדר מדיני בין ישראל והפלסטינים. ההשתתפות הירדנית בוועידה תרמה במידה רבה להתחממות המחודשת ביחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, כאשר התחממות זו נמשכה לאורך כל שנות ה-90, ובאה לידי ביטוי בעלייה הדרגתית בהיקף הסיוע הכלכלי והצבאי השוטף שהעבירה ארצות הברית לירדן.
חרף מותו של המלך חוסיין, אשר נודע בגישתו הפרו-מערבית והאוהדת כלפי ארצות הברית, עלייתו לשלטון של המלך עבדאללה השני בירדן לא פגעה במגמת הידוק היחסים בין שתי המדינות, כאשר המלך עבדאללה נודע אף הוא כמלך פרו-מערבי, אשר תומך באופן מוצהר בהידוק היחסים עם ארצות הברית, אשר עודנה מהווה משענתה העיקרית של הממלכה הירדנית בזירה הבינלאומית.
היחסים בין שתי המדינות נפגעו במידה מסוימת בעקבות פרוץ מלחמת עיראק במהלך שנת 2003, כאשר עוד בשנת 2002, במסגרת ריאיון לעיתון הוושינגטון פוסט, המלך עבדאללה הדגיש כי פעולה אמריקאית בעיראק תהווה "טעות חמורה", אשר צפויה לגרור את כל האזור למערבולת מדינית, ולפגוע במידה ניכרת ביציבות הפוליטית האזורית, ובכלל זאת ביציבותה של ירדן. עם זאת, במהלך חודש ינואר 2003, כחודשיים טרם פרוץ המלחמה, המלך עבדאללה הודיע כי ירדן תתיר לצבא ארצות הברית להשתמש בשטחה לצורך גיחות אוויריות ולמשימות חילוץ והצלה, אך לא לצורך הפלישה היבשתית לעיראק גופה.[10] בתגובה, הממשל האמריקאי הודיע על הכפלת הסיוע הכלכלי לירדן, בסך של 450 מיליון דולר לשנה.[11]
פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011 הובילה להידוק נוסף של הקשרים בין המדינות. החשש מזליגת הסכסוך דרומה, והרצון למנוע מארגוני טרור אסלאמיים לחדור לשטח ירדן, הוביל להרחבת שיתוף הפעולה הביטחוני, וזאת בין היתר במסגרת הקמת אזור חיץ בדרום סוריה במטרה להגן על גבול סוריה-ירדן מפני חדירת גורמים אסלאמיים קיצוניים.[12] כמו כן, ובעקבות מספרם הרב של הפליטים הסוריים אשר ברחו מסוריה לירדן, והכבידו במידה ניכרת על כלכלת הממלכה, הודיע הממשל האמריקאי בחודש יולי 2013 על הגדלת הסיוע הכלכלי השנתי לירדן לסכום של מיליארד דולר, וזאת החל משנת 2014.[13]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- האתר הרשמי של שגרירות ירדן בארצות הברית (באנגלית)
- האתר הרשמי של שגרירות ארצות הברית בירדן (באנגלית)
- U.S. Relations With Jordan, באתר מזכיר המדינה של ארצות הברית
- Jordan: Background and U.S. Relations
הערות שוליים
- ^ U.S. Relations With Jordan, באתר מזכיר המדינה של ארצות הברית
- ^ יעל גרונטמן, אולטימטום אמריקאי לירדן: שת"פ עם ישראל או שהסיוע ייפסק, באתר גלובס, 12 ביולי 2010
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 95-94
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 77
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 85
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 125-124
- ^ אירועי ספטמבר, באתר "יד לשריון"
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 277-275
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 291-289
- ^ ynet, "ירדן תתיר לצבא ארצות הברית להשתמש בבסיסיה", באתר ynet, 30 בינואר 2003
- ^ נתן גוטמן, ארצות הברית תכפיל את סיוע החוץ לירדן, באתר וואלה!, 5 בפברואר 2002
- ^ סוכנויות הידיעות, ארצות הברית וירדן מקימות אזור חיץ בדרום סוריה, באתר nrg, 3 באפריל 2013
- ^ הממשל האמריקאי הגדיל את סיועו לירדן: מיליארד דולר בשנה, באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
22377654יחסי ארצות הברית – ירדן