היסטוריה של ממלכת ירדן
האזור שברבות הימים נקרא ירדן הוא חלק מהאזור בעל ההיסטוריה העשירה, שנודע בשם הסהר הפורה. ההיסטוריה באזור מתחילה בערך בשנת 2000 לפנה"ס, כאשר בני העם האמורי התיישבו על גדות נהר הירדן באזור שנקרא אז כנען. בהמשך פלשו לאזור והתיישבו בו בין היתר חתים, מצרים, עמונים, מואבים, אדומים, ישראלים, אשורים, בבלים, פרסים, יוונים, רומאים, ערבים מוסלמים, סלג'וקים, צלבנים, איובים, מונגולים, ממלוכים, עות'מאנים, צ'רקסים ובריטים.
==היסטוריה==
בעוד שבמצרים ובמסופוטמיה התפתחה הכתיבה לפני האלף השלישי לפני הספירה, בעבר הירדן, כנען וסוריה לא השתמשו בכתיבה עד כמה אלפי שנים מאוחר יותר, על אף שממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שהאוכלוסייה בעבר הירדן עסקה במסחר עם מצרים ומסופוטמיה.
בסוף האלף השלישי לפני הספירה רבות מן העיירות המבוצרות שבראשי הגבעות ננטשו לטובת כפרים קטנים ובלתי מבוצרים, או לטובת רעיית צאן. אין הסכמה בין החוקרים באשר לסיבה למעבר הזה, אך יש הסבורים כי מדובר בשילוב של שינויים במזג האוויר ושינויים פוליטיים, שהביא לסופה של רשת ערי המדינה.
במהלך תקופת הברונזה הביניימית התגברו דפוסי ההגירה באזור. המסחר שהחל להתפתח בין מצרים, סוריה, ערב, כנען ועבר הירדן הביא להתפשטות של תרבויות וטכנולוגיות. הברונזה שהופקה משילוב של נחושת ופח הביאה לייצור של כלים עמידים יותר. קהילות גדולות החלו לקום בצפון ובמרכז ירדן, בעוד שבדרום חיו נוודים בסגנון בדואי, שנודעו כשאסו.
ביצורים חדשים הופיעו באתרים כמו ג'בל אלקלעה (מצודת עמאן), אירביד ופלה. עיירות הוקפו בחומות, שכוסו בטיח על מנת להקשות את הטיפוס עליהן. סביב פלה נבנו חומות מאסיביות במיוחד וכן מגדלי שמירה.
ארכאולוגים בדרך כלל מתארכים את סוף תקופת הברונזה הביניימית לאמצע המאה ה-16 לפני הספירה, כאשר החיקסוס הוברחו ממצרים, בתקופת השושלות ה-17 וה-18. כמה עיירות בכנען ובעבר הירדן מתקופת הברונזה הביניימית נהרסו בתקופה זו.
היסטוריה קדומה
הממלכות החשובות ביותר שהתקיימו בירדן וקבעו בה את בירותיהן היו ממלכת עמון, ממלכת מואב וממלכת אדום. העמונים קבעו את בירתם בעיר רבת עמון, הידועה עד היום בשם זה בעברית וגם בשמה הערבי עמאן. המואבים התיישבו באזור הידוע כיום כמחוז כרכ וקבעו את בירתם בעיר כרכ, הנקראת גם קיר מואב. ממלכת אדום הייתה ממוקמת בדרום ירדן ובדרום ישראל ובירתה שכנה בעיר בצרה, במחוז טפילה.
בשונה מממלכות אחרות באזור, שנכבשו על ידי האימפריה האשורית, שמרה ממלכת עמון על עצמאותה. תרבות חשובה נוספת שהתקיימה באזור ירדן הייתה הממלכה הנבטית, שבירתה שכנה בעיר פטרה ובני עמה הם למעשה הוגי האלפבית הערבי המודרני.
לאחר שהפרסים לקחו את השליטה באזור מידי האשורים, הגיעו לאזור צבאותיו של אלכסנדר הגדול בנו בו בין היתר את העיר סלטוס. באותו זמן עלה כוחה של הנבטים והאדומים למעשה נטמעו בתוך ממלכתם. היוונים לא הצליחו לפרוץ את ההגנות החזקות שהוצבו בפטרה ולבסוף העיר הושמה תחת מצור על ידי הרומאים ואף נכבשה על ידיהם לאחר מספר ניסיונות כושלים בשנת 103 לספירה. בתקופה הגרקו-רומאית התפתחו כמה ערי-מדינות עצמאיות למחצה בירדן תחת המטריה של הדקאפוליס וביניהן: ג'רש, פילדלפיה (בעמאן), רפנה, דיאון, גדארה ופלה.
היסטוריה איסלאמית
מאוחר יותר, השתלבה ירדן בתוך האימפריה האומיית (השושלת המוסלמית הראשונה), אשר שלטה בחלק גדול מהמזרח התיכון משנת 661 עד שנת 750. באותה תקופה הפכה עמאן לעיר מרכזית במחוז דמשק והייתה למקום מושבו של מושל האזור. השם "ירדן" (אלאורדון בערבית) הוטבע על מטבעות נחושת אומיים החל מתחילת המאה השמינית ושימוש זה בשמה של המדינה המודרנית הוא השימוש הרשמי הקדום ביותר שידוע. בנוסף, נמצאו בירדן מכסי עופרת שעליהם מוטבע הביטוי "שליט ארץ ירדן" (חלאחיל ארצ' אלאורדון), שמתוארכים לסוף המאה השביעית עד תחילת המאה השמינית. כמו כן נמצאו מטבעות ערביים-ביזנטיים של "הכליף המכהן", אשר הוטבעו בתקופת האומיים והם נושאים את הכתובת "עמאן". הממצאים האמורים מעידים על כך שהשם בשמות ירדן ועמאן החל למעשה בעשורים הראשונים להשתלטות הערבית-מוסלמית על האזור, אם לא לפני כן.
לאחר תקופת השלטון של בית אומיה באזור, הגיע תורו של בית עבאס (750-1258). בתקופה זו הוזנחה ירדן ונחלשה בשל השינויים הגאופוליטיים שהתרחשו, כאשר העבאסים העבירו את בירתם מדמשק לכופה ולאחר מכן לבגדד. לאחר שקיעת בית עבאס נשלטו חלקים ירדן על ידי מספר עמים ואימפריות, ביניהם: המונגולים, הצלבנים, האיובים, הממלוכים וכן העות'מאנים, אשר כבשו חלקים גדולים מהעולם הערבי בסביבות 1517.
בתמונה שמשמאל ניתן לראות פאלס (שמו של מטבע הנחושת שהופק החל מימי בית אומיה ובית עבאס ובמידה מסוימת עד המאה ה-19), שעליו מוטבע השם "אלאורדון" (ירדן). הסברה הרווחת בקרב נומיסמטיסטים היא שמטבע זה, הנושא את שמו של מחוז (ג'ונד) ירדן, נראה יוצר בטבריה, בירתו הקודמת של המחוז.
האמירות הירדנית ההאשמית - ירדן בין השנים 1946-1919
לקראת מפלתם המקווה של העות'מאנים במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה עסקו הסכם סייקס פיקו, מכתבי חוסיין-מקמהון והצהרת בלפור בעתידו של חבל ארץ זה. לאחר כיבושו מידי העות'מאנים על ידי חיל המשלוח המצרי בקרב עבר הירדן השלישי באוקטובר 1918, הוכפף השטח למנהלת שטחי האויב הכבושים(אנ') מזרח, ובפועל עם נסיגת הכוח הבריטי היה תחת אחריות כוחותיו של פייסל הראשון, שליטה של הממלכה הערבית של סוריה שבתורם היו כפופים למפקד כוח המשלוח הגנרל אלנבי. מקץ הממלכה ביולי 1920 ועד אפריל 1921 עת התכנסה ועידת קהיר נותר עבר הירדן המזרחי שטח הפקר.[1]
הקמתה של האמירות הירדנית בשנת 1921, בהנהגתה של השושלת ההאשמית שמקורה באזור החיג'אז, לא הייתה תוצאה ממאבקה של תנועה פוליטית מקרב תושבי האזור, או מעלייתה של זהות לאומית מובחנת מקרב אלו, אשר הובילה לדרישה הולכת וגוברת לעצמאות. בניגוד לאירופה, בה נולדה התנועה הלאומית במהלך המאה ה-19, ובה המשיכה להכות גלים לאורך המאה ה-20. באזור המזרח התיכון התנועה הלאומית, בסגנונה הערבי, הייתה אך נחלתם של מעטים, בעיקר בקרב חוגי המשכילים בערים המרכזיות במזרח התיכון, ביניהם ביירות, איסטנבול, ובגדאד. בשאר האזורים, ומבחינת מרביתם המוחלט של תושבי האימפריה העות'מאנית המתפוררת, לא היו לרעיונות אלו דריסת רגל ממשית, לפחות במהלך ימיה הראשונים של מלחמת העולם הראשונה. עובדה זו אפשרה לבריטניה וצרפת, שתי המעצמות המערביות בעלות האינטרס הגדול ביותר באזור בסופה של מלחמת העולם, לשרטט את פניו החדשים כמעט כראות עיניהם, בהתאם לאינטרסים הייחודיים של כל מעצמה, ובכפוף להתחייבויותיהן הקודמות לגורמים שונים באזור.
התחייבויות קודמות כלפי המשפחה ההאשמית
ערך מורחב – מכתבי חוסיין-מקמהון
אחת מהתחייבויות אלו, אשר ניתנה עוד בימיה הראשונים של מלחמת העולם, הייתה בין המעצמה הבריטית, בייצוגו של הנרי מקמהון, נציב בריטניה הגדולה במצרים, לשריף חוסיין בן עלי, האמיר של העיר הקדושה מכה וראש השושלת הערבית ההאשמית. במסגרת חילופי מכתבים בין שני האישים לאורך השנים 1916-1915, הסכים האמיר חוסיין לסייע לבריטים במאבק כנגד האימפריה העות'מאנית, וזאת במסגרת "המרד הגדול במדבר", כפי שייקרא לימים. בתמורה לסיוע זה, הסכימה בריטניה כי לאחר המלחמה האמיר ובני שושלתו יוכרו כריבונים בשטחים מסוימים במזרח התיכון המאוכלסים באוכלוסייה ערבית, אף ששטחים אלו לא הוגדרו[2].
בשנת 1919, עם שוך הקרבות, נדרשו הבריטים לגשר בין התחייבויותיהן השונות לגורמי האזור, כאשר ביניהן היו אף דרישות מנוגדות. אחת מהתחייבויות אלו הייתה לשושלת ההאשמית ולאמיר חוסיין, אשר בנו, פייסל, שביקש לכונן ממלכה ערבית בראשותו בשטח "סוריה הגדולה" סולק משטח סוריה על ידי הצרפתים, אשר ביקשו לבסס את שליטתם בסוריה ובלבנון. בתגובה לאירועים אלו החליטו הבריטים בשנת 1921 על כינוס ועידה בקהיר, במטרה להסדיר את התחייבויותיהן באזור באופן סופי. במסגרת הוועידה הוחלט על המלכתו של פייסל כמלך עיראק, ובכך לנטרל את המצב הנפיץ בסוריה. באשר לאחיו של פייסל, עבדאללה, אשר באותה שעה נע מהחיג'אז לכיוון סוריה במטרה לסייע לאחיו כנגד הצרפתים, הוחלט ליצור ישות מדינית חדשה באזור, ולהמליך עליה את עבדאללה. האזור אשר נבחר לייסודה של הממלכה החדשה היה אזור עבר הירדן, בו שהה עבדאללה באותה העת בדרכו לסוריה, והחלק המזרחי של האזור שניתן לבריטניה במסגרת המנדט הבריטי במזרח התיכון[3]. בריטניה הייתה יכולה לעשות זאת בהתאם לסעיף 25 של כתב המנדט,
עבר הירדן המזרחי והצהרת בלפור
התחייבות נוספת התגלמה בנוסח הצהרת בלפור אשר כללה הכרה בהקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל. מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה, וכך היא קיבלה תוקף חוקי של מסמך בינלאומי מחייב. גם מגילת העצמאות כללה התייחסות להצהרה.
הקמתה של האמירות הירדנית ההאשמית
- ערך מורחב – אמירות עבר הירדן
"האמירות ההאשמית של עבר הירדן" נוסדה כישות מנהלית בעלת מאפיינים אוטונומיים, שלא היוותה חלק מאזור המנדט הבריטי, אך עדיין הייתה כפופה להלכה לשלטון הבריטי ולנציב העליון ממקום מושבו בארץ ישראל.
יצירתה של האמירות, כישות לאומית מובחנת, הגיעה כהפתעה עבור יושביו של האזור אשר נועד להיכלל בשטח האמירות החדשה של עבדאללה. תושבי האזור כללו קבוצות שבטיות רבות ושונות, אשר קיימו אך קשרים רופפים ביניהם, וחסרו כל תודעה לאומית משותפת, אשר בהתאם לעיקרון הלאומיות האירופי היווה תנאי מוקדם להקמתה של כל מדינה. יתרה מזאת, שטחה של האמירות הורכב למעשה משני חלקים בעלי אוריינטציה שונה במידה רבה. חלקה הצפוני של האמירות, אשר הושפע בעיקר מאזור סוריה, נחשב לחלק המפותח והמתקדם של האמירות, וכלל סוחרים ובעלי מלאכה בעלי קשרים מסחריים עם אחיהם בסוריה ובעיראק. לעומת זאת, חלקה הדרומי של האמירות, אשר נחשב לחלק הנחשל והמבודד של האמירות, כלל בעיקר שבטים בדואים נוודים, אשר מקורם באזור חצי האי ערב ועסקו בעיקר בחקלאות וברעיית צאן. נוסף על כך, תושביו של כל אזור אחזו בנטיות בדלניות ונטו להגדיר עצמם ביחס לאזור המובחן בו חיו, וכן ביחס למוצאם המשפחתי. במהרה התברר, כי הניסיון להחליף את הזהויות המקומיות השונות בזהות לאומית אחת כוללת עתיד להיות משימה ארוכה ומסובכת, אשר יצרה חיכוכים רבים בין תושבי האמירות, ולאורך השנים אף הובילה למספר התפרצויות אלימות בקרב תושבי האזורים[4].
במצב עניינים זה, יתרונו הגדול של עבדאללה היה מוצאו החיג'אזי, אשר הודות לו לא היה קשור ישירות לאחד משני האזורים. עובדה זו אפשרה לו להציג עצמו כשליט עליון המחויב לשני האזורים כאחד, ולהימנע ממראית עין של העדפה לאחד מהשניים, תדמית שהייתה עלולה להקים עליו את תושבי האזור השני. מסיבה זו, הקפיד עבדאללה במהלך כל ימיה של האמירות ההאשמית של עבר הירדן, ועד לקבלת העצמאות מבריטניה בשנת 1946, למנות את ראשי ממשלתו מקרב מועמדים שאינם בני המקום, אלא ממוצא ערבי מחוץ לגבולות האמירות. כך מנע יצירת ניכור בין השלטון הירדני לבין אחת מקבוצות האוכלוסייה הגדולות בחבל הארץ עליו הופקד. נוסף על כך, פעל עבדאללה על מנת לנסות וליצור מעין זהות לאומית חדשה ומובחנת, המבוססת על נאמנות לבית המלוכה ההאשמי, אשר אף אם לא תחליף לחלוטין את הזהויות הישנות, הרי שלכל הפחות תוכל להוות משקל נגד להן[5].
הקמתו של הלגיון הערבי
- ערך מורחב – הלגיון הערבי
.jpg)
אחד מהכלים המרכזיים, אשר בהם השתמש המלך ובכירי המשטר הירדני על מנת ליצור את הזהות הלאומית החדשה, היה הכוח הצבאי המזוין הירדני, אשר היה מוכר בשם "הלגיון הערבי". כוח זה, אשר הוקם בשנת 1921 במעורבותם של קצינים בריטיים, וזכה מימיו הראשונים למימון בריטי, נועד בראשיתו לתפקד כצבא ירדן, על כל המשתמע מכך. עם זאת, ככל שעבר הזמן התברר כי תפקידו המשמעותי ואולי החשוב ביותר של הלגיון, בא לידי ביטוי דווקא בזכות גיוס החובה הכולל לשורותיו, אשר הוטל באופן רשמי על כלל אזרחי האמירות, ללא הבדל של מוצא או שיוך שבטי. באמירות החדשה, המקוטבת קיטוב חמור, היה ארגון זה, אשר בו שירתו יחד חברים מכלל קבוצות האוכלוסייה בארץ, אחד מהארגונים היחידים אשר אפשרו קיום מגעים בין כלל קצוות האוכלוסייה הירדנית, וזאת במסגרת היררכית ומבוקרת היטב אשר יעודה הוא הגנת המשטר והמדינה הירדנית. בסופו של דבר, הליגיון הירדני תפקד למעשה כמעין "כור היתוך", אשר נועד לקלוט אנשים מכל קצוות האוכלוסייה, אשר לרבים מהם לא היה כל שיג ושיח עם גורם ירדני רשמי עד לגיוסם, להנחיל במתגייסים החדשים זהות לאומית ירדנית ונאמנות למשטר ההאשמי, ולהכשירם לשם הגנה על המשטר והמדינה[6]. במבט לאחור ניתן לקבוע, כי בתפקידו זה הגיע הלגיון להצלחה רבה, וגם אם לא ניתן להציג את הלגיון כמקורה הבלעדי של הזהות הירדנית, הרי שאין ספק בדבר חשיבותו הרבה להפצתה של זו בקרב כלל שכבות האוכלוסייה, ובמיוחד בקרב האוכלוסייה הבדואית בדרומה של ירדן[7].
הבדואים בירדן
האוכלוסייה אשר הושפעה בצורה הגדולה ביותר ממדיניות גיוס החובה, בשילוב תפיסת כור ההיתוך, הייתה האוכלוסייה הבדואית השבטית בדרום המדינה, אשר חוסר שביעות רצונה מהשלטון המרכזי החדש היה אחד מהגורמים שהביאו מלכתחילה להקמתו של הלגיון הערבי. גיוסם של בני השבטים לצבא, אשר החל בשנות השלושים ביוזמתו של הקצין הבריטי הידוע אשר כיהן כראש הלגיון, ג'ון באגוט גלאב (גלאב פאשא). יוזמתו של גלאב, אשר ביקשה לספק לבני השבטים פרנסה ולמנוע מהם לעורר אי שקט כנגד הממשל, גרמה אכן לרבים מהם להתגייס ללגיון, ואף להתקדם בשורותיו. בסופו של דבר, בניגוד לציפייתם של בכירים בממשל הבריטי במזרח התיכון, אשר התנגדו ליוזמה זו של גלאב במחשבה שהבדואים הנוודים מטבעם לא יסכינו להילחם על שטח, בניגוד לפלאחים עובדי האדמה אשר מכירים בחשיבותו של שטח אדמה ויהיו נכונים למות למענו, גיוס בני השבטים נחל הצלחה מסחררת, והוביל לגיוסם של רבים מקרב השבטים הבדואים, אשר החלו בהדרגה לתפוס עמדות מפתח בקרב בקצונה הזוטרה, ולימים אף הבכירה. בעבור רבים מקרב בני השבטים, הלגיון הערבי שימש עתה כמקור המחיה העיקרי שלהם, מה שהביא לנאמנות בלתי מתפשרת כלפי הלגיון עצמו, וכן כלפי השלטון הירדני ההאשמי. בסופו של דבר, בניגוד לעמדתם המסורתית של הבדואים לאורך ההיסטוריה, וכן במדינות ערב השכנות, אשר מתנגדת בבסיסה לכל שלטון מרכזי, הפכו הבדואים בירדן לתומכיו הגדולים של השלטון הירדני ושל בית המלוכה הירדני, ולימים אף למשענתו העיקרית למול התקוממותם של גורמים שונים בתוך ירדן, ובראשם המיעוט הפלסטיני[8].
ירדן במלחמת העולם השנייה
במהלך מלחמת העולם השנייה הלכה הזהות הירדנית והעמיקה, בעקבות תנועתם של כוחות צבא באזור, והמגעים המוגברים עם ערביי המדינות השכנות, אשר במסגרתם נוכחו אזרחי ירדן לדעת כי ההבדלים שבין כלל תושבי האמירות הירדנית קטנים מההבדלים בינם לבין ערבים ממדינות אחרות. כמו כן, הלגיון הערבי המשיך והתחזק בתקופה זו, הודות לרצונם של הבריטים בחיזוק הגוף על מנת לסייע לכוחותיהם בתפקידי סיור ומשמר במזרח התיכון, אשר התבטא במימון מוגבר וגיוס נרחב[9]. עם זאת, בד בבד החלו רבים בירדן ומחוצה לה להפריד בין הזהות הלאומית הירדנית, כזהות בת במסגרת הלאומיות הערבית, לבין בית המלוכה ההאשמי. מבחינת רבים מקרב ערביי הארצות השכנות, ובמיוחד מקרב הדוגלים באידאולוגיה הכלל-ערבית, הנכונות של עבדאללה ובית המלוכה ההאשמי לעמוד ללא סייג לצידה של בריטניה הגדולה ובעלות הברית לאורך המלחמה, וזאת בעוד מרבית האוכלוסייה הערבית, וכן מרבית מדינות ערב תמכו בגרמניה הנאצית ומדינות הציר, היוותה לא פחות מבגידה בלאומיות הערבית, והציגה את בית המלוכה ההאשמי כמשתף פעולה של האימפריאליזם הקולוניאלי המערבי, וכבוגד במטרה הערבית. ניכור זה בין בית המלוכה ההאשמי לבין תומכי הפאן ערביות, עתיד להוסיף ולהתרחב במרוצת השנים, כאשר לאורך הזמן הוא עתיד להוליד סכסוך מר בין ירדן לבין מדינות ערביות אחרות, ובראשן מצרים, ואף לערער על עצם יציבותו של המשטר הירדני עצמו[10].
מסוף מלחמת העולם ועד לפרוץ מלחמת העצמאות
למרות הניכור ההולך וגובר בין בית המלוכה ההאשמי לבין פעילי הלאומיות הערבית, השנתיים שבין סוף מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 לפרוץ המלחמה היהודית-ערבית בארץ ישראל בשנת 1947 נחשבות במידה רבה כתור הזהב של ירדן. נוסף על השגשוג הכלכלי אשר פקד את האזור כתוצאה מסיומה של המלחמה, ממשלת בריטניה הגדולה החליטה לבסוף להעניק לאמירות הירדנית עצמאות מבחינה פורמלית, כביטוי לתודתה על נאמנותה המתמשכת של ירדן לאורך כל המלחמה, וכך אכן עשתה בשנת 1946. יצוין עם זאת, כי מבחינה מעשית השינויים בעקבות ההחלטה היו מינוריים ברובם. בעוד שהשם "אמירות עבר הירדן" הוחלף בשם "הממלכה הירדנית ההאשמית", והאמיר עבדאללה הוכתר כמלך עבדאללה, הרי שמרבית האישים הבריטיים בירדן, אשר עד למתן העצמאות תפקידם היה לפקח על תחומים שונים בירדן, נשארו בתפקידם, אף כי תיאור תפקידם שונה. כך לדוגמה הנציג הבריטי בעמאן, אשר היווה את הפקיד הבריטי הבכיר ביותר בממלכה, הפך לשגריר הבריטי, אף שבפועל כוחו לא פחת במידה משמעותית. בסופו של דבר, מיקומה של ירדן בשטח מדברי וחסר משאבים, חייב אותה להסכין לקבלת סיוע חיצוני על מנת להתקיים, כאשר מקור הסיוע, יחד עם המעורבות החיצונית הנגזרת ממניו, הוא הגורם שהשתנה לאורך השנים, ולימים עבר לידי ארצות הברית[11].
מלחמת 1948 וירדן
- ערך מורחב – מלחמת העצמאות
מטרתו של עבדאללה מלך ירדן לספח לממלכתו שטח גדול ככל הניתן של ארץ ישראל, אשר נגזרה מחוסר נכונותו להסתפק בפיסת המדבר השוממת שניתנה לו על ידי הבריטים, הייתה ברורה עוד מימיו הראשונים כמלך ירדן. מטרה זו אף קיבלה ביטוי ממשי בשטח, כאשר עוד במהלך שנות המנדט הבריטי בארץ ישראל התקיימו קשרים ענפים בין גופים פוליטיים אופוזיציונרים מקרב ערביי ארץ ישראל, כדוגמת מפלגת אל-איסתקלאל ובני משפחת הנשאשיבים, עם גורמים רשמיים בירדן, ובכללם המלך עצמו, וזאת במרבית המקרים ביוזמתו של המלך, אשר ביקש להבהיר לתושבי הארץ הערבים את היתרונות בסיפוח השטח לממלכת ירדן[12]. עם זאת, בעבור רובם של תושבי ארץ ישראל, ובעיקר עבור תומכי המחנה החוסייני בראשותו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, לא היה הסיפוח לממלכת ירדן עובדה רצויה, ובמקרים מסוימים עצם האשמתם של גורמים אופוזיציונרים כדוגמת הנשאשיבים בניהול קשרים למול ירדן, נחשבה כהוכחה לבגידה ברעיון הפלסטיני וכעילה להתרת דמם[13].
מעורבות צבאית במלחמה
במהלך המלחמה, ועוד לפני הפלישה הצבאית של כוחות הלגיון הערבי לשטח ארץ ישראל, הפגין עבדאללה מעורבות רבה לצידם של ערביי ארץ ישראל. חרף קשריו החשאיים של עבדאללה עם גורמים במנהל המדיני היהודי בארץ, שאף באו לידי ביטוי בפגישתו של המלך עצמו עם נציגתו של היישוב היהודי, גולדה מאיר, הקפיד עבדאללה לסייע לכוחות הערביים המקומיים, בין היתר באמצעות אספקת נשק ותחמושת, וכן במתן שירותי אימון והדרכה לכוחות הערבים באזור ירושלים ויהודה ושומרון. בעקבות הלחימה, וככל שהתברר כי אין בכוחם של ערביי הארץ לבדם להכיל את האיום היהודי, החלו יותר ויותר פלסטינים להשליך מאוויהם על עבדאללה לשם מיגור האיום הציוני, וזאת הן בזכות קרבתו הגאוגרפית ורצונו הלא מוסווה להשיג דריסת רגל באזור, והן בשל היותו מפקדו העליון של הלגיון הערבי, כוח צבאי מאומן ומצויד היטב בסיוע בריטי, אשר נחשב על ידי רבים לכוח הערבי המאומן ביותר במלחמה כולה. מסיבות אלו, לא הופתע איש מנכונותה של ירדן להשתתף בפלישת ארצות ערב לארץ ישראל במהלך מאי 1948, ורבים קיוו, בעיקר מקרב בני משפחת הנשאשיבים וגורמים פוליטיים נוספים אשר יצרו קשרים יציבים ומתמשכים עם עבדאללה, שהדבר עתיד להביא להם תועלת אישית ופוליטית. בסופו של דבר, עם שוך הקרבות בשנת 1949 עבר חלק ניכר מחלקה הערבי של ארץ ישראל, אשר לימים נודע בכינוי הגדה המערבית, לשליטתה של ממלכת ירדן[14].
סיפוח יהודה ושומרון לירדן
- ערך מורחב – יהודה ושומרון ומזרח ירושלים תחת שלטון ירדן
הניסיון הפורמלי הראשון לספח באופן רשמי את יהודה ושומרון לירדן התרחש בעקבות הכרזתה של הליגה הערבית על הקמתה של "ממשלת כל פלסטין" ברצועת עזה, והשבעתה הסמלית כממשלתה של כלל ערביי פלסטין. ממשלה זו, אשר הוקמה בתאריך 20.9.1948 ביוזמתו של חאג' אמין אל חוסייני, מתנגדו המושבע של המלך עבדאללה, ובתמיכתה המסויגת של הליגה הערבית שביקשה למנוע את סיפוח יהודה ושומרון לירדן, נועדה להוות משקל נגד לרצונו הגלוי של עבדאללה לסיפוח שטחה הערבי של ארץ ישראל לממלכתו. בתגובה להכרזה אודות הקמת הממשלה, קבוצה של נכבדים ירדנים, ביוזמתו של עבדאללה, הודיעו על עריכתו של "הקונגרס הפלסטיני הראשון" בתאריך 1 באוקטובר 1948 בעמאן. במסגרת הכינוס, אשר מספר המשתתפים בו נע בין מאות ספורות לבין כעשרת אלפים, בהתאם למקורות השונים, הוכרז כי אין לאיש מנדט להקמתה של ממשלה פלסטינית בארץ ישראל, אלא לאחר שחרורה מזרועות האויב, וכי ממשלה זו צריכה להיבחר על ידי העם עצמו. בהתאם לזאת קראו משתתפי הקונגרס לאי הכרה בממשלת כל פלסטין, ולהענקת תמיכה גורפת בפעילותו של המלך עבדאללה במישור הפלסטיני. אף כי עבדאללה לא השתתף אישית במהלך הכינוס, הרי שבמהלכו הוקראה איגרת ברכה מטעמו של המלך, דבר המרמז על תמיכתו במסקנותיו[15].
לאור אי התגובה מטעם מדינות ערב כלפי הצעדים הירדנים עד כה, החליט עבדאללה להגביר את מאמציו, ובין היתר, במהלך ביקורו בירושלים ב-15 בנובמבר 1948, הכריז על עצמו כמלך פלסטין. בשלב זה ביקש עבדאללה ליצור תחושה של נהירה המונית של תושבי יהודה ושומרון להכיר בעבדאללה כמלכם ובשייכותם הירדנית[16]. כמו כן, כהמשך ישיר לכינוס עמאן באוקטובר 1948, אורגנה ביום 1 בדצמבר 1948 התכנסות נוספת ביריחו תחת השם "הקונגרס הפלסטיני השני". בעוד שמספר המשתתפים בכינוס נע אף הוא בין מאות ספורות לאלפי משתתפים, הרי שמטעם מארגני הכינוס הושם דגש מיוחד על אירוח נציגים מכלל אזורי יהודה ושומרון. בהודעת הסיכום של הכנס קראו משתתפיו לדחייה מוחלטת של הלגיטימיות של ממשלת כל פלסטין, וכן להכרה במלך עבדאללה כמלך של פלסטין כולה כשלב הראשון בדרך לאחדות העולם הערבי, וכן הציעו ליצור מנגנון ניהולי חדש אשר יאפשר לתושבי יהודה ושומרון לקחת תפקיד של ממש בניהול השטחים, בחסות הכתר הירדני. ביום 13 בדצמבר 1948 אושרו החלטות אלו בבית הנבחרים הירדני, וכך נפתחה הדרך לסיפוח הרשמי של יהודה ושומרון לממלכת ירדן, אשר הושלם, חרף ההתנגדות וגל גינויים מטעם מרבית מדינות הליגה הערבית, עם הכרזת הממשלה הירדנית ביום 24 באפריל 1950, על איחודן של שתי גדות הירדן למדינה אחת, בעלת פרלמנט משותף. כמו כן, נאסר באופן רשמי על שימוש במונח "הגדה המערבית" במסמכים רשמיים ממשלתיים[17].
יש להבהיר בנקודה זו, כי מבחינת גורמי הממשל הירדנים, לפחות באופן פורמלי, לא היה מדובר בסיפוח יהודה ושומרון לממלכת ירדן, אלא באיחודן של שתי גדות הירדן למדינה אחת. תפיסה זו התבטאה אף בבחירות לפרלמנט המחודש שהתקיימו בחודש אפריל 1950, אשר מספר הנציגים בו התחלק שווה בשווה בין שתי הגדות, וזכות הבחירה ניתנה לכלל תושבי שתי הגדות. באופן כללי, בניגוד ליחס כלפי הפליטים הפלסטינים מטעם שאר מדינות ערב, אשר נע על הציר שבין חשד לבין חוסר אמון, הממסד הירדני היה מעוניין בשילובם של פליטים פלסטינים בירדן ככל הניתן, בין היתר כדי להצדיק את הלגיטימיות של סיפוח הגדה המערבית לירדן. עקב זאת ניתנה לכל פליט פלסטיני שביקש זאת אזרחות ירדנית מלאה, לרבות זכות בחירה לפרלמנט, ולא הוטלו כל מגבלות פורמליות על תנועתם ברחבי הממלכה, בניגוד למצב במדינות ערב האחרות[18]. ביטוי נוסף לתפיסה זו ניתן לראות בהצהרות רבות מטעם המשטר הירדני לאורך השנים, בין היתר במסגרת תוכנית הפדרציה של המלך חוסיין משנת 1972, בה הדגיש המלך כי מבחינתו, הגדה המערבית והמזרחית של הירדן לא מאכלסות שני עמים שונים, אלא עם אחד בלבד[19].
עם זאת, עם תום מלחמת 1948 מנו תושבי הגדה המערבית כ-800 אלף איש, בעוד תושבי הגדה המזרחית מנו כחצי מיליון איש. משכך, כל ניסיון ליצור אינטגרציה מלאה בין שתי הגדות היה עלול להוביל במישרין לאבדן השליטה בירדן מידי השושלת ההאשמית, ולהשתלטות האלמנט הפלסטיני, אשר גיבש את תודעתו הלאומית זה מכבר במסגרת המאבק כנגד השלטונות הבריטים והיישוב היהודי[20]. יתרה מזאת, האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, בעיקר בזכות מגעיה הישירים עם האוכלוסייה היהודית ופקידי הממשל הבריטי בארץ ישראל, וכן תודות לקשריה הענפים עם ארצות ערב השכנות, הייתה משכילה ופלורליסטית יותר מהאוכלוסייה בגדה המזרחית, לפחות באופן כוללני. כמו כן, בניגוד להלך הרוח הפוליטי בגדה המזרחית, אשר התבסס על קיומה של משפחת המלוכה ההאשמית אשר בידיה ריבונות ושליטה מוחלטת, תושבי הגדה המערבית חוו במהלך שנות המנדט הבריטי חוויה פוליטית שונה לחלוטין, שהסתמכה על מגוון רחב של מפלגות פוליטיות ואידאולוגיות שונות, ועל פלורליזם תרבותי רחב בהרבה מזה שנתפס כמקובל בממלכה הירדנית[21].
לאור האמור, הממשלה הירדנית בראשות עבדאללה נקטה צעדים ניכרים לשם שילובה של הגדה המערבית ואוכלוסייתה בממלכת ירדן מחד, תוך שמירת ההגמוניה הפוליטית והשלטון המעשי בידי נאמני השלטון הירדני מהגדה המזרחית מאידך. באופן כללי, מרבית המשרות הפוליטיות החשובות בממלכה, לרבות תפקידי הליבה כגון ראש הממשלה, אוישו כמעט תמיד על ידי תושבי הגדה המזרחית[22]. גם המושלים הפלסטינים בערי ובכפרי הגדה המערבית, מונו בדרך כלל מקרב פלסטינים אשר נחשבו לתומכי המשטר ההאשמי, כדוגמת ראש עיריית חברון, ושחקן חשוב בזירה הלאומית הפלסטינית בעתיד, מוחמד עלי אל-ג'עברי. למעשה, השלטון הירדני ניסה למנוע את צמיחתה של מנהיגות פלסטינית מקומית, אשר עשויה לערער את שלטונו באזור, ואף בממלכה כולה, וביקש להבטיח שאך עושי דברו ימונו למשרות הנחשבות בממלכה[23].
חרף ניסיונות הממשל הירדני להכיל ולהטמיע את הגורם הפלסטיני במדינה, הרי שלסיפוחה של הגדה המערבית היו השפעות משמעותיות ביותר על אופייה וזהותה של הממלכה הירדנית, השפעות שבאו לידי ביטוי במהלך השנים הבאות. עצם הניסיון להבטיח את עליונותו של מיעוט בעל השכלה נחותה ותרבות פוליטית וחברתית מפותחת פחות, על הרוב המשכיל והמתקדם מבחינה תרבותית ופוליטית, היווה עוד מראשיתו אתגר קיומי לממלכה, ובמיוחד שחיכוך זה התמזג בחיכוכים ישנים נוספים בממלכה הירדנית, כדוגמת החיכוך הבין-אזורי בין הצפון והדרום. בסופו של דבר, מורת רוחם של פלסטינים רבים מצעדיו של עבדאללה, אשר נתפסו כבגידה ברעיון הפלסטיני, וכהוכחה נוספת להתנכרותו של המלך לאידיאל הפאן-ערביות, הביאו לבסוף להתנקשות בחייו ב-20 ביולי 1951, במסגרת ביקור רשמי בהר הבית, וזאת ביוזמתם וביצועם של קושרים פלסטינים, אשר לפי השמועות נשלחו על ידי מקורביו של חאג' אמין אל-חוסייני[24].
ממותו של עבדאללה הראשון ועד מלחמת 1967
בניגוד לתפיסתם של רבים, לפיה ממלכת ירדן, כיצירה מלאכותית מבית היוצר של המערב, תתפורר לאחר מותו של מייסדה, המלך עבדאללה בעל היוקרה והסמכות, הרי שמותו של עבדאללה הוכיח בראש ובראשונה את הצלחתו הגדולה של המלך בעיצובה של מה שניתן לכנות "הזהות הירדנית". חרף המכשולים העצומים, הצליח עבדאללה לגייס לצידו גורמים חזקים ובעלי השפעה במדינה, אשר האינטרסים שלהם חייבו את המשך קיומה של ירדן כמדינה עצמאית, ובזכות זאת תמכו לא רק בו, אלא גם בצאצאיו, בני השושלת הירדנית ההאשמית. תמיכה זו היא הסיבה לכך שהממלכה הירדנית צלחה בשלום לא רק את חילופי השלטון, אלא גם את תקופת שלטונו של המלך טלאל חולה הסכיזופרניה, ואת ימי שלטונו הראשונים של בנו, חוסיין, הצעיר וחסר הניסיון[25].
שלטונו של המלך טלאל
- ערך מורחב – טלאל, מלך ירדן
תקופת שלטונו הקצרה של המלך טלאל, בנו הבכור של המלך עבדאללה, החל מהכתרתו בתאריך 6 בספטמבר 1951 ועד להדחתו בתאריך 11 באוגוסט 1952 כתוצאה ממחלת הנפש אשר ממנה סבל עוד מצעירותו, נחשבת כיום במידה רבה כתקופת מעבר בין שלטונו הריכוזי של המלך עבדאללה, לבין שלטונו הארוך של בנו חוסיין, כאשר בדיעבד שלטונו של טלאל כמעט ולא השאיר חותם על הלכי הרוח הפנימיים במדינת ירדן. עם זאת, בתקופה זו נחקקה חוקה חדשה לירדן – חוקת 1952, אשר ביקשה, במידה רבה בעקבות הלכי הרוח הפלורליסטים יחסית שנבעו מסיפוחם של תושבי הגדה המערבית לממלכה, להגדיר מחדש את מעמדו של בית המלוכה הירדני. החוקה, אשר יסודותיה קיימים עד לימנו אנו, הכריזה אמנם כי הסמכות לשלטון בירדן נתונה בידי בית המלוכה ההאשמי, אך זאת בהסתמך על הסכמתו ותמיכתו של העם הירדני. כמו כן, בניסיון לחיזוק הזהות הירדנית ולהנחלתה לכלל שכבות האוכלוסייה, הכריזה החוקה על חובתה של המדינה לספק לכל ילד וילדה חינוך יסודי בסיסי ללא עלות, אף שבשנים הראשונות ביצועה של זו לקה בחסר, במיוחד באזורים הכפריים וביחס לבנות. עם זאת, פעולותיו של טלאל נקטעו בעקבות החמרה במצבו הנפשי, שבגינה הודה מתפקידו באוגוסט 1952. מאחר שבנו של טלאל, חוסיין, היה באותה תקופה בן 17, הוחלט כי המדינה תנוהל באופן זמני על ידי מועצת עוצרים, עד להגעת חוסיין לגיל 18[26].
עלייתו לשלטון של המלך חוסיין
- ערך מורחב – המלך חוסיין
עוד מימי שלטונו הראשונים של המלך חוסיין, אשר עלה לשלטון במאי 1953, הניסיון לשילובם של הפלסטינים תושבי הגדה המערבית בממלכת ירדן היווה את המשימה העיקרית בה עסק. המלך, אשר התחנך בבריטניה והיה בעל אוריינטציה פרו מערבית, בדומה לסבו, ביקש בימיו הראשונים להמשיך במגמת הליברליזציה בממלכה, אשר בה החל סבו בימיו האחרונים והמשיך אביו טלאל במסגרת חוקת 1952. מספר ימים לאחר הכתרתו, מינה חוסיין לתפקיד ראש ממשלת ירדן את פאוזי אל-מולקי, בעבר שגריר ירדן בבריטניה, אשר היה מוכר בדעותיו הליברליות באופן יחסי, וביקש להנחיל תפיסות אלו ברחבי ירדן. בין פעולותיו הראשונות של אל-מולקי, בתמיכתו של המלך, הייתה חקיקתו של חוק המפלגות, מדצמבר 1953, אשר העניק לתושבי ירדן את הזכות להקים מפלגות פוליטיות, כל עוד אלו אינן מהוות סכנה ליציבותו של המשטר ההאשמי או לקיומה של ירדן. כמו כן בתקופה זו נפתחו מספר עיתונים חדשים, וכן שוחררו אסירים פוליטיים, בין היתר במטרה להפגין את חוסנו ויציבותו של המשטר, ואת השתלבותם של הפלסטינים בממלכה.
עם זאת, בדומה לאביו, הבין חוסיין כי ליברליזציה בלתי מבוקרת עתידה להביא לעליית כוחו של הגורם הפלסטיני בממלכה, ובסופו של דבר, אף לסוף השליטה של בית המלוכה הירדני ההאשמי, אשר כאמור רבים מקרב הפלסטינים ראו בו כגורם נסבל במקרה הטוב, וכבוגד בעם הפלסטיני ובאידיאל הפאן-ערבי במקרה הרע, כפי שלמד חוסיין מהירצחו של סבו. במטרה למנוע תרחיש שכזה, פעולותיו של חוסיין במהלך שנות שלטונו הראשונות, יחד עם קידום ליברליזציה מבוקרת, המשיכו את מדיניותו של עבדאללה בניסיון להכיל את הגורם הפלסטיני בממלכה ולהבטיח את המשך הריבונות של תושבי עבר הירדן המזרחי במוסדותיה המרכזיים. לצורך כך הנהיג חוסיין מדיניות בלתי רשמית, אך מוחשית, של אפלייתם לרעה של תושבי הגדה המערבית, מבחינה פוליטית, צבאית וכלכלית[27].
כאמור, אחד מהגורמים העיקריים לחוסנו ויציבותו של המשטר הירדני, כמו גם אחד מהכלים העיקריים במסגרת מדיניות "כור ההיתוך", שאפיינה את השלטון הירדני בשנותיו הראשונות, היה הצבא הירדני. בימי שלטונו הראשונים של עבדאללה, הגיוס לצבא שימש כגורם המאחד המרכזי בממלכה, ואפשר לעבדאללה לרכוש את נאמנותם של הבדואים תושבי הדרום, אשר אף לאחר מותו נשארו תומכיו הגדולים של בית המלוכה ההאשמי. מסיבה זו ההקפדה על גיוס כולל מכל שכבות האוכלוסייה הייתה בזמנה אחת מאבני היסוד של המשטר. עם זאת, בעקבות סיפוח הגדה המערבית, ובשל מספרם העדיף ויתרונם האיכותי של תושבי הגדה המערבית על תושבי הגדה המזרחית, המשך המדיניות היה עלול להביא להתערערות תמיכת הצבא במשטר, וכתוצאה מכך אף להפיכה צבאית כנגדו. מסיבה זו, המדיניות בה החל עבדאללה בימי שלטונו האחרונים, ובה המשיך חוסיין בשנות שלטונו הראשונות, היה להגביל ולצמצם ככל הניתן את גיוסם של הפלסטינים לצבא הירדני, ובעיקר את קידומם לעמדות מפתח בו. גם כאשר אלו גויסו, במרבית המקרים הם פוזרו ליחידות שונות, בדגש על יחידות עורפיות, ורחוק ככל האפשר מנקודות מפתח בממלכה ואזורי חיכוך עם ישראל. חרף הדרישה החוזרת ונשנית מטעם תושבי הגדה המערבית להצבתו של כוח צבאי פלסטיני בשטח הגדה המערבית, בתגובה לפעולותיה הצבאיות של ישראל בשנות ה-50 וה-60 (במסגרת פעולות התגמול), נמנע המשטר הירדני מכך, מחשש להבערת השטח ולגרירתה של ירדן למלחמה מול ישראל, או לחלופין ליציאתן של יחידות צבא על טהרת הפלסטינים כנגד המשטר הירדני. כמו כן נמנע המשטר מהכלתו של חוק גיוס חובה בכל רחבי הממלכה, חרף דרישתם החוזרת ונשנית של פוליטיקאים פלסטינים בירדן, וזאת מסיבות דומות[28].
כאמור, בשעה שסיפוח הגדה המערבית לירדן הושלם, ניתנו לכלל האוכלוסייה הפלסטינית אזרחות ירדנית וזכות הצבעה בבחירות לפרלמנט. עם זאת, מראשיתה שיטה זו הפלתה למעשה את אוכלוסיית הגדה המערבית מבחינה פוליטית. בעוד שמספר התושבים בגדה המערבית היה גדול בהרבה ממספר התושבים בגדה המזרחית (על כל שני תושבים בגדה המזרחית היו שלושה בגדה המערבית), הרי שהפרלמנט הירדני נבחר ביחס של 50-50 משתי הגדות. משמעות הדבר הייתה שיתרונם המספרי של תושבי הגדה המערבית לא התבטא בכוח פוליטי תואם. יתרה מזאת, מעמדו העליון של בית המלוכה ביחס לפרלמנט התבטא בהגבלות נוקשות על מספרם ומעמדם של השרים הפלסטינים בממשלות ירדן, אשר נפל בהרבה ממעמדם היחסי באוכלוסייה, וכן נמנע מינויים של אלו לתפקידים אשר נחשבו בעלי השפעה גדולה במיוחד. למעשה, בעוד לאוכלוסיית עבר הירדן המזרחי הייתה השפעה פוליטית ניכרת גם ברחבי הגדה המערבית, בה רבים מנציבי המחוזות מונו מקרבם, הרי שנדירים מאוד המקרים בהם מונו נציבים מקרב תושבי הגדה המערבית לתפקידים מנהלתיים בגדה המזרחית, וגם במקרים שאלו מונו, היו אלו בעיקר חברים באליטות בגדה המערבית אשר קיימו קשרים עם השלטונות הירדנים, ונחשבו כאמינים במיוחד מבחינה פוליטית[29].
האפליה כנגד הפלסטינים בממלכה באה לידי ביטוי גם מבחינה כלכלית. בעוד שבתקופה שלאחר סיפוח הגדה המערבית לירדן הניגוד בין האוכלוסייה העירונית והמשכילה של הגדה המערבית, אשר נהנתה מתנאים כלכליים משופרים ותשתית תחבורתית מפותחת, לבין האוכלוסייה השבטית והמסורתית ברובה בגדה המזרחית בלט ביותר, במהלך השנים שלאחר מכן השקיעה הממשלה הירדנית משאבים ניכרים בפיתוח התשתית הכלכלית והתחבורתית בגדה המזרחית, בעוד חלקה של הגדה המערבית קופח במידה רבה. עובדה זו, בצירוף מדיניות ממשלתית לעידוד הגירה מהגדה המערבית, הובילה בתורה להגירה רחבת היקף של פלסטינים מהגדה המערבית לגדה המזרחית, ובעיקר לערים המפותחות בצפון המדינה, אשר קרצו בעיקר למגזר העירוני המשכיל מהגדה המערבית. הגירה איכותית זו תרמה אמנם לפיתוחן הכלכלי של הערים, ולצמיחתו של מעמד הביניים הירדני, אשר חווה פריחה משמעותית בין השנים 1967-1953, אך מצד שני הובילה לחיכוך ישיר עם תושבי הגדה המזרחית. אמנם היו פלסטינים מקרב הגדה המערבית אשר בחרו לאמץ את הזהות הירדנית, כהשלמה לזהותם הפלסטינית ובמסגרת חברותם המשותפת בלאום הערבי הכולל, אך היו רבים שבחרו לשמור על זהותם הנפרדת כנגד מה שהם ראו כניסיון לגזול מהם את זהותם[30].
שנות שלטונו הראשונות של המלך חוסיין, בין השנים 1967-1953, היוו שנות פרשת מים בשאלת זהותה של המדינה הירדנית, והיחס לאזרחיה ממוצא פלסטיני. השלטונות הירדנים עצמם הרבו להכריז על הקשר הישיר והחזק שקיים בין תושבי שתי גדות הירדן, ועל מחויבותה של ירדן לכלל אזרחיה, החולקים זהות לאומית משותפת. שלטונות ירדן ניסו למעשה ליצור זהות לאומית חדשה – ירדנית אמנם, אבל בעלת גוון פלסטיני, המתבסס על מוצאם המשותף של שני העמים כחלק מהלאום הערבי. עם זאת, בעבור הפלסטיני מהשורה, ובמיוחד תושב הגדה המערבית, אשר נשארה במידה רבה חבל ארץ נפרד מבחינה תרבותית מהגדה המזרחית, לא היו לניסיונות אלו הצלחה רבה, והגדה המערבית נשארה כעצם בגרונו של המשטר הירדני, כאשר מחד לא היה באפשרותו לבלוע אותו, מחשש לעתידה של הגדה המזרחית, ומאידך לא היה לו רצון לירוק אותו, ובכך לוותר על המקומות הקדושים ועל מעמדה הבינלאומי הרם של ירדן. בסופו של דבר, חרף ניסיונותיה של ירדן להציע לתושבי הגדה המערבית זהות לאומית שונה, בחרו מרביתם להישאר ולאמץ את זהותם הישנה, גם במחיר אפלייתם הפוליטית והחברתית לעומת תושבי הגדה המזרחית.
בו זמנית בגדה המזרחית, אחת ההשפעות של ההגירה הניכרת אליה בשנים אלו, אשר בשנת 1967 הביאה לראשונה לשוויון מספרי בין שתי הגדות, הייתה העתקתו של השסע הקיים בין שתי הגדות לתוך הגדה המזרחית, ושילובו בתוך השסע הישן בין המחוזות הדרומיים השבטיים, שאוכלסו בעיקר בבדואים ועובדי אדמה, לבין המחוזות הצפוניים המפותחים, אשר אוכלסו בעיקר בבעלי מלאכה ומקצועות חופשיים. כך הפך הסכסוך הישן מימיה הראשונים של ירדן לסכסוך הרי גורל, אשר לימים נדמה היה כי עתיד להביא לסופה של ממלכת ירדן. כמו כן, מבחינת תושבי הגדה המזרחית, ההגירה הנרחבת של תושבי הגדה המערבית הביאה לתחילתו של עימות חזיתי בין הזהות הלאומית הירדנית, כפי שהתגבשה בימי שלטונו של עבדאללה והתבססה על המאפיינים המשותפים לכלל תושבי ירדן, ובין הזהות הלאומית הפלסטינית, כפי שהתגבשה בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל ובמלחמת 1948. לעימות זה הייתה חשיבות ראשונה במעלה להתפתחותה ולעיצובה של הזהות הירדנית, כפי שקיימת כיום. במצב בו תושבי הגדה המזרחית נאלצו להתמודד למול גורם זר, בעל תודעה לאומית נפרדת, הדרך לעשות זאת הייתה באמצעות אימוצה של תודעה לאומית משלהם, ובמקרה זה תודעה לאומית ירדנית, שהייתה מוכנה לאימוץ. אין פלא, לאור זאת, כי ההגירה הנרחבת מהגדה המערבית, נוסף על השפעותיה הכלכליות והפוליטיות, הביאה בשנים הבאות לצמיחתה המואצת של זהות לאומית ירדנית מופרדת, אשר, חרף שורשיה מימיו של עבדאללה, התבססה בעיקרה על ההבדלים בינה לבין הזהות הפלסטינית. עימות חזיתי זה, אשר עיצב ועודנו מעצב את הזהות הירדנית, עתיד להתפרץ במלוא עוזו במהלך השנים שלאחר מלחמת 1967, ולהתוות את גורלה של הממלכה הירדנית, לכאן או לכאן[31].
החיכוך בין הפלסטינים לתושבי ירדן הוחרף במהלך שנות ה-60 כתוצאה מהתערבותן של מדינות ערב, ובראשן מצרים בראשותו של גמאל עבד אל-נאצר, כנגד המדיניות הירדנית כלפי הגדה המערבית. במסגרת ניסיונותיה של מצרים להוכיח את מחויבותה לפתרון בעיית פלסטין, פעל נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, להקמתו של ארגון פלסטיני חדש אשר נועד להוות ארגון גג לכלל הארגונים הפלסטינים הקיימים. במהלך חודש ינואר 1964, במהלך כינוס הליגה הערבית בקהיר, התקבלה החלטה בדבר הקמתו של הארגון הפלסטיני המדובר, אשר זכה לשם "הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף). כמנהיג הארגון נבחר אחמד שוקיירי, בעברו חבר בממשלת כל פלסטין, ומי שכיהן כנציג פלסטין בליגה הערבית. בעקבות החלטת הליגה הערבית על הקמתו של אש"ף, יזם שוקיירי כינוס של ועידה פלסטינית בשטח ירושלים המזרחית, אשר התקיימה בתאריך 28.5.1964 בירושלים. במהלך הכינוס אושר מסמך "האמנה הלאומית הפלסטינית", וכן תקנון היסוד של אש"ף. צעד זה, שסימן את הנתק והיריבות ההדדית בין מצרים וירדן, הוביל פלסטינים רבים לזנוח את הטענה הירדנית, ולאמץ את טענתו של אש"ף לפיה על העם הפלסטיני לפעול בכוחותיו למען השגת מטרותיו, ולא להשאיר זאת לידי מדינות ערב[32]. במהלך התקופה, השימוש בביטוי "הישות הפלסטינית" הלך והתפשט בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בירדן, ובמיוחד ברחבי הגדה המערבית, למורת רוחו של השלטון הירדני אשר תפס סיסמה זו כחתרנית, אך לא עלה בכוחו להכחידה לחלוטין[33].
ממלחמת 1967 ועד לעלייתו לשלטון של המלך עבדאללה השני
- ערך מורחב – מלחמת ששת הימים
מבחינת ממלכת ירדן, מלחמת 1967 היוותה לא פחות מאשר נקודת שבר היסטורית. לאורך המלחמה, אשר נמשכה שישה ימים, איבדה ממלכת ירדן חלק ניכר מציודה הצבאי, אשר בחלקו נפל בידיים ישראליות, וספגה פגיעה חמורה בכוחה הצבאי, לרבות אובדנו של כ-80% מחיל השריון הירדני. כמו כן, במהלך השנים שלאחר מכן נאלצה ירדן לקלוט בשטחה מספר רב של פליטים, שהטילו עול נוסף על כלכלתה הפגועה זה מכבר. עם זאת, אבדות אלו החווירו בהשוואה לאבדנה הגדול ביותר של ירדן במלחמה: הגדה המערבית, אשר בה ישבו כמחצית מתושבי הממלכה, והכניסה לירדן כ-90% מהכנסותיה הכוללות במטבע חוץ. גם העיר הקדושה ירושלים, התחליף הירדני לערי החיג'אז הקדושות מכה ומדינה אשר נפלו לידי השושלת הסעודית, נפלה בידי ישראל. בעבור המלך חוסיין, נפילתה של ירושלים המזרחית, לרבות מסגד אל-אקצה ושאר המקומות הקדושים במסורת המוסלמית, היוותה מכה כואבת במיוחד, שכן במתחם זה נפל סבו עבדאללה מידי מרצחים פלסטינים, והשליטה במתחם זה העניקה לממשל הירדני, מאז 1948, את הילת השמירה על המקומות הקדושים, ואפשרה לו להתמודד למול המשטר הסעודי, האויב של המשטר הירדני, כשווה. כמו כן, נפילתה של הגדה המערבית, בה התגורר חלק גדול של העם הפלסטיני, ובו שכנו הערים ההיסטורית אשר נחשבו לסלע קיומו, שמטה את הקרקע מתחת לטענתה של ירדן בדבר היותה מולדתו האמיתית של העם הפלסטיני, שכן זו איבדה את שליטתה על אדמת המולדת הפלסטינית, ועל אחד משני הריכוזים הגדולים והמרכזיים של העם הפלסטיני, יחד עם שטח רצועת עזה שנפל אף הוא לידי ישראל[34].
עוד בימים הראשונים שלאחר שוך הקרבות, הגיעו חוסיין ובכירי משטרו למסקנה כי מטרתה הראשונה במעלה של ירדן לאחר המלחמה היא השגתו של אזור הגדה המערבית מחדש. הדבר לא נבע אך מרצונם הברור למחות את זכר המפלה הקולוסאלית, או מרצון לשוב ולזכות במעמדם הבינלאומי הרם כשליטי המקומות הקדושים. המלך ובכיריו חששו במיוחד מההשפעה שתהיה לאבדן הגדה המערבית על הגדה המזרחית, ובמיוחד על האוכלוסייה הפלסטינית שהיגרה לשם במהלך שני העשורים הקודמים. בחודש יוני 1967, ובעקבות ההגירה רחבת ההיקף מהגדה המערבית, שיעורם של הפלסטינים מקרב תושבי הגדה המזרחית נמדד בקירוב בכ-40%, כאשר חלקם הגדול שכן בצפון המדינה, באזור העירוני והמפותח ביותר של ירדן. כתוצאה מכך, עלה החשש מצד המלך ובכירי המשטר, עשויה האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המזרחית, בעקבות הזעם על אבדן מולדתם ההיסטורית, להפנות אצבע מאשימה כלפי המשטר הירדני, ובגיבוי תומכיהם מקרב האוכלוסייה הירדנית, וכן בתמיכת מדינות ערב השכנות, אשר רבות האשימו את המשטר הירדני בבגידה באן-ערביות ובאוריינטציה מערבית, לפעול להפלת המשטר בצורה אלימה. במצב עניינים זה, ובנוסף למאמציה הבינלאומיים של ירדן לגבש תמיכה בינלאומית בהסדר אזורי כולל, אשר יחזיר לרשותה את הגדה המערבית, וכן בחידוש המגעים למול גורמים ישראלים לשם השגת אותה מטרה, הקפיד הממשל הירדני להדגיש את הקשר הבלתי ינותק בין שתי גדות הירדן. בין היתר, המשיכו הירדנים לשלם את משכורותיהם של עובדי מדינה בגדה המערבית, וכן להעביר כספי סיוע לגורמים שונים בגדה, בעיקר אלו אשר היו מוכרים כתומכיו של המשטר ההאשמי. עם זאת, השסע הירדני-פלסטיני, אשר הועתק זה מכבר לגדה המזרחית של הירדן במסגרת הפיצול בין הצפון לדרום, לא זו בלבד שלא הועם, אלא הלך והתגבר, ובעיקר כתוצאה מירידת כוחו של אש"ף, הארגון אשר זוהה, יחד עם מנהיגו אחמד שוקיירי, כעושה דברם של מדינות ערב, וקיים שקט מתוח עם הממשל ההאשמי, ביוזמת מצרים[35].
את כוחו של אש"ף בזירה הפלסטינית-ירדנית תפסו שורה של ארגונים פלסטיניים מיליטנטים, אשר תבוסת 1967 אך חיזקה את עמדתם שהדרך להביס את ישראל כרוכה במאבק מיליציוני, בהובלת ארגונים צבאיים לא סדירים, וזאת על טהרת העם הפלסטיני. אחד מארגונים אלו היה הפת"ח, ארגון לאומי פלסטיני אשר על פי מרבית המקורות נוסד בשנת 1957 בכווית, ודגל במאבק מזוין חסר פשרות למול ישראל. בעבור פת"ח, שימשה מלחמת 1967 נקודת קפיצה להשגת עמדת מנהיגות אמיתית עבור בני הפזורה הפלסטינית[36]. בעקבות המלחמה נאלץ שוקיירי, יושב ראש אש"ף, ובין מתנגדיה הבולטים של פת"ח, להתפטר מתפקידו בשל אופוזיציה גוברת והולכת בתוך אש"ף. הפגיעה ביוקרתן של מדינות ערב בעקבות הפסדן, יחד עם ניהול מספר פעולות צבאיות בארגון פת"ח כנגד מטרות ישראליות (כדוגמת פעולת כראמה ב-21.3.1968), הובילו להתחזקות כוחו ויוקרתו של פת"ח על חשבון המנהיגות הקיימת באש"ף, ולאימוץ תפיסתו של הארגון לפיה יש לפעול לייסוד הנהגה פלסטינית עצמאית אשר תוביל את המאבק כנגד ישראל. התפתחויות אלו, וכמו כן עליית יוקרתו של ראש פת"ח יאסר ערפאת כמנהיג המאבק העממי החמוש, הובילו לבחירתו של ערפאת כמנהיגו של אש"ף, בפברואר 1969[37].
מבחינתה של ירדן, עליית כוחו של פת"ח, אשר דגל במאבק עצמאי למען שחרור פלסטין מבלי להסתמך על מדינות ערב השכנות, ובהקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית מתכתיביו של גורמים חיצוניים, וכן התמיכה הציבורית ההולכת וגוברת לה זכה הארגון בקרב הפלסטינים בשטח ירדן, הייתה איום על יציבותה ועל עצם קיומה של ירדן בהרכבה הנוכחי. כמו כן, בתקופה הראשונה שלאחר המלחמה, ובעקבות פעולותיהם של גורמי הביטחון הישראלים בשטח הגדה המערבית, הגיעו פעילים רבים בארגונים הפלסטינים המיליטריסטים לירדן, שם הצטרפו לפעילים הפלסטינים אשר שוחררו מהכלא הירדני במסגרת החנינה הכוללת שניתנה לאחר המלחמה כביטוי לסולידריות הלאומית הירדנית. ארגונים אלו, אשר החלו בגיוס נרחב של צעירים פלסטינים מקרב אזרחי ירדן והפליטים החדשים, יצרו לקראת סוף שנת 1967 תשתית ארגונית יציבה באזורים הסמוכים לנהר הירדן, ומשם פעלו תדיר כנגד מטרות ישראליות מזדמנות. פעולות אלו הביאו לתגובות צבאיות ישראליות, ששיאן בפעולת כראמה (מרץ 1968), אשר הובילה ללחימה רחבת היקף בין צה"ל לצבא ירדן, ולאבדות כבדות לירדנים. קרב זה, חרף התיקו מבחינה צבאית טהורה, הועלה על נס הן על ידי הארגונים הפלסטינים והן על ידי צבא ירדן כניצחון מוחץ על הישראלים, כאשר מבחינתם של הארגונים הפלסטינים היה זה ניצחון פסיכולוגי טהור, אשר הגביר את הפופולריות שלהם בדעת הקהל בירדן, והגדיל את כוחם בשטח. מצב עניינים זה הקשה על המשטר הירדני, אשר ביקש למנוע מתקפות שכאלו מהגבול הירדני ובכך לחשוף את ירדן למתקפה ישראלית, לפעול כנגד הארגונים, אשר נהנו מבסיס תמיכה מוצק בדעת הקהל הירדנית ובעולם הערבי.
אירועי ספטמבר השחור
- ערך מורחב – ספטמבר השחור
לכל אורך השנים 1968-1970, הגבירו הארגונים הפלסטינים את פעולותיהם, ובתמיכה רחבה של הפלסטינים בירדן, יצרו למעשה "מדינה בתוך מדינה", כאשר אזורים מסוימים בירדן, בעיקר בערי ירדן בצפון המדינה כגון זרקא, סלט ואירביד, וכן במחנות הפליטים הפלסטינים כגון מחנה אל-וחדאת מדרום לבירה עמאן, הפכו למעשה לאזורים מחוץ לתחום עבור נציגי המשטר הירדני. בעוד שהמלך חוסיין, יחד עם בכירים במשטר ורבים בקרב האוכלוסייה הירדנית, חשו שפעילותם של הארגונים הפלסטינים, אשר דוגלים במטרות שונות מאשר אלו של המשטר הירדני, ובפעולותיהם הופכים את ירדן עצמה כמטרה לתוקפנות הישראלית, מסכנים את עצם קיומה של ירדן, הם נמנעו בתחילה מפעולה צבאית כנגד הארגונים, בחשש מפתיחתה של מלחמת אזרחים ירדנית, בה מדינות ערב יסייעו לארגונים הפלסטינים במטרה להפיל את המשטר. לחלופין ביקש המשטר הירדני לנהל משא ומתן עם הארגונים הפלסטינים, בניסיון להכפיפם ככל האפשר למרות השלטון הירדני. במהלך שנת 1968, בעקבות משא ומתן קדחתני בין נציגי המשטר הירדני לבין הארגונים הפלסטינים, נקבע כי בתמורה להכרה ירדנית בזכותם של הארגונים לפעול כנגד ישראל, זאת בכפוף לתנאים מסוימים, ימנעו הארגונים מנשיאת נשק ברחובות הערים בירדן ומפעולות לא חוקיות בשטח ירדן לשם חיזוק כוחם. עם זאת, הסכם זה, בדומה להבנות נוספות בין ירדן לבין הארגונים, לא מומשו, בעיקר עקב התנגדותם של פעילי הארגונים, אשר התנגדותם למשטר ההאשמי הלכה וגברה, ואשר חלקם החלו לראות במשטר הירדני כגוף עוין, אשר לטובת העניין הפלסטיני יש להפילו. אמנם, בראייה לאחור נדמה כי מבחינה צבאית לא ניתן להשוות בין שני הצדדים, שכן הצבא הירדני נהנה מעליונות מכרעת בנשק כבד ובתשתית לוגיסטית, מה שמעלה ספק גדול האם היה בכוחם של הארגונים, אם היו בוחרים בכך, להפיל את המשטר הירדני לחלוטין, אך בשנים 1970-1968, אפשרות זו נראתה לרבים מאזרחי ירדן כממשית בהחלט, בין היתר כתוצאה מהתמיכה הבלתי מעורערת של פלסטינים רבים בארגונים, ובהכרזותיהם הפומביות על כך. לאור האמור, בתחילת שנת 1970 חשו רבים מאזרחי ירדן, בין אם תומכי הארגונים ובין אם תומכי השלטון ההאשמי, שהגיע העת להכרעה בשאלה מיהו הריבון בממלכת ירדן, ולמי הסמכות העליונה בעריה וברחובותיה[38].
החשש של בכירי המשטר הירדני ושל המלך חוסיין מפעולותיהם של הארגונים הפלסטינים הוביל לבסוף לפיצוץ בין הצדדים בשנת 1970. המשבר החל בחודש פברואר 1970, כאשר הממשלה הירדנית הוציאה צו המורה על איסור נשיאת נשק בפומבי עבור כל ירדני שאינו נמנה עם הכוחות המזוינים של ירדן. צו זה אימץ למעשה את הבנות 1968 בין ירדן לארגונים הפלסטינים, אשר לא כובדו על ידי הארגונים, והפך אותם לצו רשמי. מבחינתם של הארגונים הפלסטינים, הדבר נחשב כקריאת תיגר ישירה כנגד כוחם, ובתגובה החלו חילופי אש בין פעילי הארגונים לחיילים ירדנים ברחבי ירדן. בשל החשש מהתדרדרות נוספת, בחרה ממשלת ירדן להקפיא את יישום הצו, וזאת עד אשר יהיה בידה זמן להכין תשתית צבאית מתאימה לניטרול כוחם של הארגונים החמושים. גם מבחינתם של פעילי הארגונים, הקפאתו של הצו לא הייתה אלא הפוגה זמנית, כאשר במהלכה הכינו עצמם הפעילים למאבק כנגד השלטון הירדני. המשבר סימל בצורה הברורה ביותר, הן בעבור שני הצדדים והן בעבור העם הירדני, כי לא ניתן עוד להסכין למצב הלימינאלי, וכי הגיעה השעה להכרעה. רבים מאזרחי ירדן, אשר חשו מושפלים בשל מה שנראה ככניעתו של המלך למול הארגונים הפלסטינים, תבעו כעת את כבודה של ירדן, ואת חיסול כוחם של הארגונים הפלסטינים אחת ולתמיד. מספר קצינים מצבא ירדן אף העלו רעיון לבצע הפיכה צבאית בממלכה ולהעלות לשלטון את אחיו של חוסיין, הנסיך חסן, אשר נתפס כמי שיגאל את ירדן מהשפלתה. רעיון זה, אף שלא יצא לפועל, מהווה הוכחה נוספת להקצנה במחנה הירדני, אשר תרמה להחלטת המלך לצאת למתקפה כוללת כנגד הארגונים.
המצב המתוח התפוצץ בתאריך 6 בספטמבר, בעקבות פעולתה של החזית העממית, אחד מהארגונים הפלסטינים המוכרים ביותר, אשר חטפה מספר מטוסי נוסעים באירופה והנחיתה שניים מהם בשדה התעופה דוסון, ליד העיר זרקא, אחד ממעוזיהם של הארגונים. פעולה זו, אשר הציגה את ירדן כמעין מדינת בובות, אשר אין לה כל יכולת לשלוט בנעשה בשטחה, הובילה להחלטתו של המלך לנקוט פעולה. ביום 16 בספטמבר 1970 פיטר המלך את ראש ממשלת ירדן, עבד אל-מנעם רפאעי, והחליפו במחמד דאוד, ירדני ממוצא פלסטיני אשר נודע כתומך המשטר הירדני. ראש הממשלה החדש קיבל הוראה "להחזיר את הסדר לירדן", ולמנוע ממה שהוגדר בצרה עלומה כ"כוחות עוינים" מלפגוע במה שתואר "האחדות הלאומית", וזאת בכל האמצעים הדרושים. בניסיון להרגיע את הרוחות, קבע המלך שראש הממשלה, וכן שלושה שרים נוספים בממשלה החדשה יהיו ממוצא פלסטיני, מה שנועד ליצור הילה של איחוד לאומי ולהרגיע את חששותיהם של אזרחי ירדן הפלסטינים מהכרזת מלחמה ישירות כנגדם[39].
עוד ביום השבעתה של הממשלה החדשה פרצו הקרבות הראשונים בין הארגונים הפלסטינים, אשר ראו בנסיבות הקמת הממשלה כהכרזת מלחמה כנגדם, לבין צבא ירדן, שנעזר בארטילריה ובטנקים. אף שקיימים חילוקי דעות בשאלה מיהו הגורם שפתח באש, הרי שהלחימה שפרצה בעקבות זאת אינה מוטלת בספק. במהלך עשרת הימים העוקבים, פתח הצבא הירדני, אשר חוזק בכוחות מיוחדים שנועדו במיוחד למטרה זו, והורכבו בעיקר מירדנים ממוצא בדואי מדרום הממלכה, בסיס כוחו המסורתי של בית המלוכה ההאשמי, במתקפה כוללת על מעוזיהם של הארגונים הפלסטינים ברחבי הממלכה. הלחימה, אשר ברובה התרחשה בערים שבשליטת הארגונים ובמחנות הפליטים, התאפיינה עוד מראשיתה בחוסר הסימטריה בין הצבא הירדני, המאומן והמצויד היטב אשר נהנה מתמיכה ארטילרית ואווירית, לבין החמושים הפלסטינים אשר הסתמכו בעיקר על נשק קל ולחימת גרילה, ולא היו מוכנים ללחימה צבאית נרחבת. הלחימה הוסלמה בתאריך ה-18 בספטמבר, כאשר כוחות צבא סוריים חצו את הגבול הירדני בדרכם לסייע לארגונים הפלסטינים האזור אירביד, אך הכוח הסורי, אשר בהחלטת ממשלת סוריה לא לווה בכוח אווירי, נבלם על ידי הצבא הירדני, בגיבוי שקט מטעם ישראל וארצות הברית, ובתאריך ה-23 בספטמבר נסוג חזרה למולדתו[40]. בסופו של דבר, ובעקבות התערבותן של מדינות ערב, הסכים המלך חוסיין ב-23 בספטמבר להפסקת אש, אך זו הייתה אך הפוגה זמנית, כאשר רבים מקרב הירדנים ראו בחולשת הארגונים הפלסטינים למול הצבא הירדני את ההזדמנות לסלקם לחלוטין מירדן, דרישה אשר רבים במשטר הזדהו איתה בשלב זה[41].
השלב השני של הלחימה, החל מאוקטובר 1970 ועד לאוגוסט 1971, עמד בסימן עליונותו הברורה של הצבא הירדני על הארגונים הפלסטינים, בכל המובנים. במסגרתם של מהלכים צבאיים מתוכננים ראשית דחק הצבא הירדני את פעילי הארגונים מאזור קו הגבול עם ישראל חזרה למשלטיהם ההרריים בצפון המדינה, ולאחר מכן פעל בשיטתיות לחיסול כוחם ולשביית פעיליהם. בעוד שמרבית הפעילים נפלו בשבי הצבא הירדני, ושוחררו לאחר מכן בשלבים, פעילים רבים נסו על נפשם למדינות ערב האחרות, ובעיקר ללבנון, אשר לימים עתידה לתפוס את מקום ירדן כבירת הארגונים הפלסטינים המיליטריסטים. היו אף פעילים אשר חצו את הגבול לישראל, בהעדפה להיתפס על ידי גורמי הביטחון הישראלים ולא להסתכן בזעמו של המשטר הירדני. בסופו של דבר, בתחילת שנת 1972, ניתן לקבוע כי כוחם של הארגונים הפלסטינים בירדן רוסק, מרבית פעיליהם הבולטים נלקחו בשבי, ומנהיגיהם נסו מהארץ. ניצחון זה הביא, בעבור רובו של הציבור הירדני, לתחושת הקלה, ולחיזוק ההכרה בהבדלים שבין הזהות הירדנית לזהות הפלסטינית, הבדלים אשר באו לידי ביטוי עם השנים בשינוי יחס המשטר הירדני כלפי הגדה המערבית[42].
בשלב הראשון, לאירועי ספטמבר 1970 בירדן לא הייתה השפעה מידית על הדרישה הירדנית להשיב לרשותה את שטח הגדה המערבית, אשר עדיין נתפס על ידי רבים כחלק אינטגרלי מהממלכה הירדנית. חרף עמדתם של רבים מהקיצונים במחנה הירדני, אשר ביקשו לוותר על הגדה המערבית ובכך למחות את הזהות הפלסטינית מממלכת ירדן כליל, בכירי המשטר, לרבות המלך חוסיין, עוד קיוו לפתרון ביניים אשר יאפשר להם לשמור על מעמדם בשטח. הקשרים בין שתי הגדות באו לידי ביטוי במסגרת בחירות 1972 אשר ערכה ישראל בשטח הגדה המערבית, ובמסגרתן רבים מנאמני השלטון הירדני עלו לשלטון, תוך הבטחה להמשיך ולפתח את הקשרים ההדדיים בין שתי הגדות. כמו כן, באותה התקופה לא הייתה קיימת אלטרנטיבה ממשית לאופציה הירדנית בגדה המערבית, שכן אש"ף בהנהגתו של הפת"ח עוד ליקק את פצעיו מהמאבק בשלטון הירדני, והיה עסוק בעיקר בשיקום כוחו.
עם זאת, לאירועי ספטמבר 1970 הייתה השפעה מסוימת גם בתקופה זו על מהלכי המשטר הירדני, אשר ביקש להפריד ככל הניתן בין האלמנט הפלסטיני לזה הירדני בממלכה, לפחות ברמה הפוליטית. מסיבה זו, יוזמתו של המלך חוסיין משנת 1972, אשר זכתה לכינוי "תוכנית הפדרציה" וביקשה להסדיר את הסכסוך בין ירדן לישראל, קראה להפיכת ירדן לשני חבלים אוטונומיים, המושתתים על שתי גדות הירדן, במסגרתה כל חבל ייהנה מאוטונומיה כמעט מוחלטת, למעט בתחומי הביטחון, הכלכלה ויחסי החוץ. כך ביקש חוסיין להחזיר לרשותו את הגדה המערבית, מבלי להסתכן פעם נוספת מהשתלטות הגורם הפלסטיני על ממלכתו. עם זאת, יוזמה זו לא יצאה לפועל, בין היתר כתוצאה מהתנגדותה של ישראל לתהליך, וכן של אש"ף, אשר ראה את היוזמה כניסיון לפגוע במעמדו כגוף המייצג של העם הפלסטיני. מבחינת הפלסטינים עצמם, בצד תמיכה מסויגת, רבים מהפלסטינים בגדה המזרחית, אשר התאקלמו שם זה מכבר, ביקשו להימנע ממצב בו יצירת אוטונומיה פלסטינית בגדה המערבית תוביל להכחדת האלמנט הפלסטיני מהגדה המזרחית כליל[43].
בסופו של דבר, היוזמה הירדנית ירדה מהפרק בעקבות שינוי האווירה שהתרחש בגדה המערבית בין השנים 1972-1976. בעוד שבבחירות 1972, אשר נערכו בצילה של היוזמה הירדנית, מרבית הנבחרים, גם אם לא כולם, היו מוכרים כנאמניו של השלטון הירדני, הרי שבחירות 1976, אשר נערכו לאחר מלחמת 1973, אשר הובילה לעלייה עצומה ביוקרתו של אש"ף, העלו לשלטון במרבית המועצות המקומיות את תומכיו של אש"ף. הדבר המחיש את השינוי שעברה הגדה המערבית לאורך ארבעת השנים, בין היתר כתוצאה מהתחזקותו של אש"ף ודרישתו למעמד מייצג בקרב כלל בני העם הפלסטיני, וכן מהיחלשותה של האופציה הירדנית אשר נדמתה לרבים בגדה המערבית כלא ישימה בהתחשב במעמדו היציב של השלטון הישראלי בגדה המערבית[44]. במצב עניינים זה, החלו רבים מהפלסטינים בגדה המערבית לחפש אחר פתרונות אחרים אשר יאפשרו להם קוממיות לאומית, בעוד שבעבור רבים מהפלסטינים בגדה המזרחית, אשר רושמם של אירועי ספטמבר 1970 עוד לא פג בעיניהם, החשיבות העליונה הייתה להמשיך ולהשתלב בממסד הירדני, גם אם במחיר זניחה חלקית של תקוותיהם לעצמאות. עם זאת, השסע הירדני פלסטיני, כעת שסע אשר במובהק מוקדו הוא בגדה המזרחית של הירדן, לא בא לידי פתרון, ופלסטינים רבים מהגדה המזרחית המשיכו לקרוא להתרת פעילותו של אש"ף בירדן. בעקבות חיסולם של הארגונים הפלסטינים החמושים, פלסטינים רבים הצטרפו לשורות האופוזיציה הירדנית, ונשאו את קולם ברמה כנגד החלטותיו של המשטר בתחומים שונים. עדות למידת השפעתם של הפלסטינים בגדה המזרחית ניתן לראות בעקבות פלישת צה"ל ללבנון במסגרת "מבצע ליטאני" בשנת 1978, כאשר האופוזיציה הירדנית, בהנהגת פעילים פלסטינים, פתחה בשורה של מפגני מחאה, אשר חלקם התדרדרו למהומות למול הצבא הירדני[45].
ניתוק הזיקה בין ירדן והגדה המערבית
- ערך מורחב – ניתוק הזיקה
לאורך השנים, וככל שמעמדו של אש"ף עלה, כך התערערה הטענה הירדנית לפיה מקומו של העם הפלסטיני בגדה המערבית הוא תחת שלטון ירדן. בין השאר, הוועידה הבין-ערבית ברבאט, שהתכנסה באוקטובר 1974, הכירה באופן רשמי באש"ף כמייצגו היחיד של העם הפלסטיני באשר הוא, והכירה רשמית בזכותו של העם הפלסטיני לקיים מדינה עצמאית בהנהגת אש"ף. חרף השתתפותה של ירדן בפסגה, והניסיון לטעון שעתידם של השטחים הפלסטינים צריך להיות מוכרע במסגרת משאל עם, אש"ף הוכר כעת כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני, וכיחיד שיש לו סמכות לדבר בשמו. עם זאת, ירדן עדיין המשיכה לפעול בשטח לחיזוק היחסים בין שתי הגדות, כאשר השלטון הירדני הבהיר, באופן סמוי, כי כל פלסטיני אשר מבקש ליהנות מהסיוע הכלכלי הנרחב שסיפקה ירדן לגדה המערבית, עליו לתרגם זאת לתמיכה בהחזרת שלטונה שם. יצוין, כי חרף החלטות רבאט, הסיפוח הירדני של הגדה המערבית, אשר התקבל כזכור בשנת 1950, עמד עוד בתוקפו, והשלטון הירדני המשיך וטען לחוקיותו של הסיפוח ולזכותו של כל פלסטיני לרכוש אזרחות ירדנית. גם ההצהרות הירדניות, אודות היותם של הירדנים והפלסטינים עם אחד בלתי נפרד, המשיכו להישמע. הירדנים, בברכתו של המלך חוסיין, גם ניהלו שיחות חשאיות עם ישראל בניסיון לבדוק האם ניתן להשיב את שליטתה של ירדן בגדה המערבית בהסכמתה של ישראל, אך נענו ריקם[46]. כמו כן, ניסתה ירדן להגיע להסכמה עם אש"ף עצמו באשר להסדר אפשרי, אשר ישקף את זיקתה של ירדן לגדה המערבית. גם מגעים אלו, אשר באו לידי ביטוי במסגרת "תוכנית הקונפדרציה" של ירדן ופלסטין מראשית שנות ה-80, נשאו חרס[47].
בסופו של דבר, ניסיונותיה של ירדן לשוב ולהשריש את השפעתה בשטח הגדה המערבית, חרף הצלחות נקודתיות, לא הצליחו להביא את מרבית האוכלוסייה בגדה המערבית לשוב ולתמוך בהחזרתו של שלטון ירדן על חשבון התמיכה באש"ף. עדות לכוחו של אש"ף בשטח ניתן לראות בפרוץ האינתיפאדה בשנת 1987, כאשר מרבית הפעילים בשטח היו מקרב הארגון, או מתומכיו[48]. תקוותה הראשונה של ירדן, כי מורת הרוח ברחוב הפלסטיני מהכיבוש הישראלי תוביל לתמיכה מחודשת באופציה הירדנית, בתור אופציה קרובה וזמינה, נכזבה, כאשר אופי ההתקוממות הסתמן כלאומי, ולמען הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. במצב עניינים זה, הבין לבסוף המלך חוסיין, כי מעמדה של ירדן בגדה המערבית חלש משמעותית ממעמדו של אש"ף, וכי אין תקווה לשינוי עתידי אשר יאפשר את החזרת הגדה המערבית לשליטת ירדן, בתמיכת תושביה. כמו כן, חשש המלך כי ההתקוממות הפלסטינית, אשר זכתה מראשיתה לתמיכה רבה בקרב הציבור הפלסטיני בגדה המזרחית, עלולה לחלחל אף לשם, ובכך פעם נוספת להצית את השסע הירדני פלסטיני, ולסכן את עתיד ירדן. לאור זאת, החליט המלך לזנוח באופן סופי את דרישתה של ירדן למרות שלטונית על שטח הגדה המערבית. בתאריך 31 ביולי 1988 הכריז המלך חוסיין, במהלך היסטורי אשר עמד בניגוד למהלכיה של ירדן מראשית קיומה, ומגישושיו הראשונים של המלך עבדאללה בקרב אוכלוסיית הגדה המערבית, על ניתוק כלל הקשרים המשפטיים והמנהליים בין ירדן והגדה המערבית, והבהיר כי, בניגוד להצהרותיה הרבות מספור של ירדן במהלך ההיסטוריה שלה, ירדן אינה פלסטין, ומדובר בשתי מדינות שונות[49].
החל מסוף שנות השישים ניהל חוסיין מערכת יחסים סודית עם ישראל, שהפכה להיות גלויה יותר ויותר עד לחתימת הסכם השלום בשנת 1994. יש הטוענים כי חוסיין הזהיר את גולדה מאיר בשנת 1973 מפני ההתקפה המצרית והסורית במלחמת יום כיפור.
במצב עדין עמדה הממלכה בימי מלחמת המפרץ כאשר חוסיין נדרש לאזן בין האינטרסים של סדאם חוסיין, שנתמך על ידי הארגונים הפלסטינים ועל ידי יאסר ערפאת, אשר היה בכוחם לנסות ולערער את המצב הפנימי במדינה, ובין האינטרסים של ארצות הברית ומדינות הקואליציה. עם זאת ירדן הייתה בין הזריזות לנצל את המצב שנוצר לאחר המלחמה, ליזום ולהצטרף לועידת מדריד, ולפתוח במגעים שהביאו להסכם השלום בשנת 1994.
בשנות התשעים החל מצב בריאותו של חוסיין מדרדר. מזה שנים היה ידוע כי יורשו הוא הנסיך חסן, אחיו הצעיר. סמוך למותו הדיח חוסיין את אחיו מתפקיד יורש העצר, ומינה לתפקיד זה את בנו עבדאללה, אשר עלה לשלטון עם מותו של חוסיין, בשנת 1999.
שלטון המלך עבדאללה השני
- ערך מורחב – עבדאללה השני, מלך ירדן
עבדאללה השני הוא מלך צעיר ומתון, בעל חינוך בריטי ונטייה פרו-מערבית ברורה. נראה כי הוא מצליח לשמר את מורשת אביו, לאזן בין הגורמים השונים בממלכתו, ולשמור על כיסאה של השושלת ההאשמית, אל מול הזעזועים העוברים על המזרח התיכון בתקופת מלכותו, לרבות האינתיפאדה השנייה, פיגועי 11 בספטמבר, מלחמת עיראק שהובילה לזרם של פליטים עיראקים סונים למדינתו. מגמת ההקצנה והאסלאמיזציה של השנים האחרונות במזרח התיכון לא פסחה גם על הציבור הירדני, בבחירות הפרלמנטריות ביוני 2003 הצליחו האחים המוסלמים (בסיעת "חזית הפעולה האסלאמית") לתפוס כמעט רבע ממושבי הפרלמנט (20 מתוך 84).
לקריאה נוספת
- יוסף נבו, ירדן - החיפוש אחר הזהות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה
קישורים חיצוניים
- ההחלטה הבריטית על הפרדת עבר הירדן, ההחלטה שגרמה להקמת אמירות עבר הירדן
- עיראק ועבר הירדן - משלטון בריטי לעצמאות באתר מטח
הערות שוליים
- ^ Norman Bentwich, England in Palestine, p51, "The High Commissioner had ... only been in office a few days when Emir Faisal ... had to flee his kingdom" and "The departure of Faisal and the breaking up of the Emirate of Syria left the territory on the east side of Jordan in a puzzling state of detachment. It was for a time no-man's-land. In the Ottoman regime the territory was attached to the Vilayet of Damascus; under the Military Administration it had been treated a part of the eastern occupied territory which was governed from Damascus; but it was now impossible that that subordination should continue, and its natural attachment was with Palestine. The territory was, indeed, included in the Mandated territory of Palestine, but difficult issues were involved as to application there of the clauses of the Mandate concerning the Jewish National Home. The undertakings given to the Arabs as to the autonomous Arab region included the territory. Lastly, His Majesty's Government were unwilling to embark on any definite commitment, and vetoed any entry into the territory by the troops. The Arabs were therefore left to work out their destiny."
- ^ Kamal Suleiman Salibi, The Modern History of Jordan, London: I.B. Tauris & co ltd, 1993, Pp. 72-80
- ^ Ann Dearden, Jordan, London: the Camelot press ltd, 1958, Pp. 43-49
- ^ Joab B. Eilon, The Making of Jordan: Tribes, Colonialism and the modern state, London: I.B. Tauris & co ltd, 2007, Pp. 37-46
- ^ Arthur r. Day, East Bank/West Bank, Jordan and the Prospects for Peace, New York: Council on Foreign Relations, Inc, 1986, Pp. 16-23
- ^ שאול משעל, הקונפליקט בין הגדה המערבית למזרחית בתקופת השלטון הירדני והשלכותיו על דפוסי הממשל והמנהל בגדה המערבית (1949-1967): חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה מאת שאול משעל, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, 1974, עמ' 55-54
- ^ Uriel Dann, Studies in the History of Transjordan: 1920-1949, Boulder: Westview Press Inc, 1984, Pp. 17-30
- ^ נאמן צץ, ממלכת עבדאללה לאחר הסיפוח (סיכום עד סתיו 1950), ירושלים: אגף החקר, המדור לחקר מדיני, ענף החקר הערבי, 1950, עמ' 18-15
- ^ Betty S. Anderson, Nationalist Voices in Jordan: the Street and the State, Austin: University of Texas Press, 2005, Pp. 71-74
- ^ Mary c. Wilson, King Abdullah, Britain and the making of Jordan, Cambridge: Cambridge University Press, 1987, Pp. 129-147
- ^ צץ, ממלכת עבדאללה לאחר הסיפוח (סיכום עד סתיו 1950), עמ' 60-57
- ^ צבי אל-פלג, "פלסטין עצמאית" בסבך היריבות הבינערבית, תל אביב: מכון שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, 1982, עמ' 18-14
- ^ יוסף נבו, עבדאללה וערביי ארץ ישראל, תל אביב: מכון שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה, 1975, עמ' 52-46
- ^ משעל, הקונפליקט בין הגדה המערבית למזרחית בתקופת השלטון הירדני והשלכותיו על דפוסי הממשל והמנהל בגדה המערבית (1949-1967): חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה מאת שאול משעל, עמ' 84-75
- ^ מנחם מילסון, ירדן והגדה המערבית, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, 1984, עמ' 12-11
- ^ יוסף נבו, עבדאללה וערביי ארץ ישראל, תל אביב: מכון שילוח לחקר המזרח התיכון ואפריקה, 1975, עמ' 116-108
- ^ אליעזר בארי, הפלסטינים תחת שלטון ירדן – שלוש סוגיות, ירושלים: י"ל מאגנס, תשל"ח, עמ' 29-28
- ^ Samih K. Farsoun and Naseer H. Aruri, Palestine and the Palestinians : A Social and Political History, Boulder, Colo.: Westview Press, 2006, pp. 135-136
- ^ משה גבאי, הפלסטינים, גבעת חביבה: המכון ללימודים ערביים, 1982, עמ' 100-95
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, רעננה: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2005, עמ' 54-44
- ^ Wilson, King Abdullah, Britain and the making of Jordan, Pp. 198-199
- ^ אשר ססר, בין ירדן לפלסטין: ביוגרפיה פוליטית של וצפי אל-תל, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1984, עמ' 17-9
- ^ זאב בר-לביא, המשטר ההאשמי ומעמדו בגדה המערבית 1967-1949, תל אביב: מכון שילוח באוניברסיטת תל אביב, 1981, עמ' 18-17
- ^ Salibi, The Modern History of Jordan, Pp. 168-176
- ^ Robert barry satloff, from Abdullah to Hussein, New York: Oxford University Press, 1994, Pp. 13-15
- ^ James D. lunt, Hussein of Jordan: Searching for a Just and lasting Peace, New York: William Morrow and Company, Inc, 1989, Pp. 14-15
- ^ דן שיפטן, אופציה ירדנית: היישוב היהודי ומדינת ישראל אל מול המשטר ההאשמי והתנועה הלאומית הפלסטינית, אפעל: יד טבנקין/מכון ישראל גלילי לחקר כוח המגן, 1986, עמ' 298-286
- ^ Paul a Jordan, The Impact of Social Changes on the Role of the Tribes, Washington: Georgetown University, 1984, Pp. 18-22
- ^ משעל, הקונפליקט בין הגדה המערבית למזרחית בתקופת השלטון הירדני והשלכותיו על דפוסי הממשל והמנהל בגדה המערבית (1949-1967): חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה מאת שאול משעל, עמ' 448-441
- ^ נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 68-64
- ^ נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 141-138
- ^ Hamid Rashid, What is the Plo?, Journal of Palestine Studies, 4:4 (1975), pp. 90-109
- ^ בארי, הפלסטינים תחת שלטון ירדן – שלוש סוגיות, עמ' 18-9
- ^ lunt, Hussein of Jordan: Searching for a Just and lasting Peace, Pp. 108-117
- ^ נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 146-145
- ^ Edward W. Said, The Question of Palestine, London: Routledge and Kegan Paul, 1979, pp. 133-136
- ^ Jillian Becker, The PLO: The Rise and Fall of the Palestine Liberation Organization, New York: St. Martin’s Press, 1984, pp. 59-67
- ^ אבי שליים, המלך חוסיין – ביוגרפיה פוליטית, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2007, עמ' 273
- ^ נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 170-161
- ^ מצטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 238-236
- ^ שליים, המלך חוסיין – ביוגרפיה פוליטית, עמ' 297-273
- ^ כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, עמ' 239-238
- ^ שיפטן, אופציה ירדנית: היישוב היהודי ומדינת ישראל אל מול המשטר ההאשמי והתנועה הלאומית הפלסטינית, עמ' 330-325
- ^ מנחם קליין, דו-שיח ושברו: יחסי ירדן-אש"ף 1988-1985, ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים, 1988, עמ' 9-8
- ^ נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 199-198
- ^ מילסון, ירדן והגדה המערבית, עמ' 35-31
- ^ קליין, דו-שיח ושברו: יחסי ירדן-אש"ף 1988-1985, עמ' 28-23
- ^ כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, עמ' 283-280
- ^ שליים, המלך חוסיין – ביוגרפיה פוליטית, עמ' 403-393
| היסטוריה של מדינות אסיה | ||
|---|---|---|
|
| היסטוריה של מדינות המזרח התיכון | ||
|---|---|---|
|
26550942היסטוריה של ממלכת ירדן