פטרה
ערך זה עוסק בעיר בירדן. אם התכוונתם לעיר ביוון, ראו  | |||
| בית האוצר בפטרה (אלחזנה) | |||
 אתר מורשת עולמית | |||
|---|---|---|---|
| |||
| מיקום | |||
| מדינה |
 ירדן | ||
| קואורדינטות | 30°19′43″N 35°26′31″E / 30.32861°N 35.44194°E | ||
 | |||
פטרה (ביוונית Πέτρα, "פטרוס" - אבן, בערבית: اَلْبَتْرَاء או اَلْبَتْرَا) היא עיר נבטית קדומה המפורסמת בארמונות הקבורה שלה החצובים באבן החול של הרי אדום, ומכאן שמה בעברית "הסלע האדום". העיר הייתה בירת הנבטים וביוזמה פרטית נבחרה בשנת 2007 באינטרנט כאחד משבעת פלאי תבל החדשים.
פטרה שוכנת בדרום ירדן, כמאה ק"מ צפונית לאילת.[1] היא מכונה גם "העיר הוורודה" בפי התושבים המקומיים בשל גוון המסלע.
האתר
פטרה נמצאת בדרום ירדן בגובה של 885 מטר מעל פני הים. הדרך המקובלת להגיע לפטרה היא מהכפר הסמוך ואדי מוסא דרך קניון ה"סיק". הקניון עצמו צר למדי, ורוחבו אינו עולה על מטרים ספורים, בעוד שקירותיו מגיעים לגובה של כמאה מטרים. צלעות הקניון עשויות אבן חול נובית בצבע אדמדם, ועל קירותיו ניתן למצוא תבליטים של אלילים נבטים, כתבים ופסלים. לאורך צלעות הקניון ניתן למצוא שרידים של אקוודוקטים שנועדו להעביר מים לעיר.
פטרה מפורסמת כיום בזכות המבנים החצובים במורדות ההר שנשתמרו היטב עד ימינו. הידוע מכולם הוא קבר מלכותי מפואר בשם "אוצר פרעה" (אלחזנה), שלצורך פיסולו הוזמנו אומנים מאלכסנדריה. גובהו 33.77 מטר ורוחבו 24.90 מטר, והוא נחצב מלמעלה כלפי מטה. את הרווח שבין העמודים הצדדיים מפארים פסלי ענק של רוכבי סוסים.
מוזיאון הנבטים
בשנת 1994 נפתח במקום "מוזיאון הנבטים" המתאר את חייהם ואת נדודיהם. בשנת 2019 נפתח מוזיאון חדיש במרכז המבקרים באתר בתרומת ממשלת יפן, המציג ממצאים שונים שנמצאו באתר, כמו כן הסבר היסטורי על העיר פטרה והתרבות הנבטית.
מוטיבים אדריכליים
בפטרה השתנו דגשים אמנותיים ודתיים, אולי בכיוון הסגנוני (כטענת מקנזי) ואולי בתהליך הפוך, בכיוון הנטורליסטי. אולי הזרמים אף התקיימו במקביל זה לזה. למשל, דמות איסיס מופיעה בפטרה במאה הראשונה לפני הספירה, ובגומחה אחרת מופיעה אלה שעיצובה אנתרופומורפי במאה הראשונה לספירה. לא ברור אם כיוון ההתפתחות היה מריאליסטי למסוגנן. ייתכן שמדובר בפעולה מקבילה של זרמים אמנותיים שונים: נון-פיגורטיביזם מול אנתרופומורפיזם, ולצדם הפשטות סגנוניות סימבוליסטיות. קשה לעמוד על התפתחות ליניארית בכיוון של נטישת התיאור המצבתי הגולמי ואימוץ של תיאור אנתרופומורפי. פטריך מציע שחלה תמורה דומה, מפיסול נון-פיגורטיבי לפיסול אנתרופומורפי בתיאור האלים בתקופת שלטונה של האימפריה הרומית בפטרה. עם זאת, ייתכן שתהליך זה קדם לתקופת היותה של פטרה חלק מפרובינקיה ערביה של האימפריה הרומית, שכן הקשרים הנבטיים עם רומא היו מבוססים דיים כדי לאפשר תהליך כזה של השפעה אמנותית.
היצירה הנבטית המקורית בעבר הירדן עולה בכמותה על זו ההלניסטית. חזיתות הקברים מטיפוס רומי בפטרה מונים כאחוז אחד מחזיתות הקברים בפטרה. זו עדות לדומיננטיות של ההשפעות המזרחיות באדריכלות ובפיסול הנבטיים. בפרטיה האדריכליים, החזנה היא מונומנט הלניסטי מובהק, ונבדלת בכך משאר חזיתות הקברים בפטרה, אך בחלק מהפרטים העיטוריים ניכרת השפעה מקומית. ייתכן שלאמן האלכסנדרוני שפיסל את החזנה סייעו אמנים מקומיים. בעבודתם במקביל, במשך שנים, על משטחים שונים, ייתכן שמיזגו השפעות שונות באותה יצירה, לבטח כשמדובר ביצירת-ענק כחזנה, גם אם היצירה היא תחת שרביטו של אמן אחד. גם שהותו הממושכת בפטרה במשך מעשה היצירה לבטח חשפה את האמן להשפעות הסביבה. "כשהעשירים נטו לתכנון מונומנטים של אמנות הלניסטית, אמנים מקומיים עדיין פסעו בעקבות מסורות המזרח בהחלטתם על ביצוע פרטים דקורטיביים".[2]
זיהויה במחקר המקרא
עד העת האחרונה זוהתה פטרה כקדש המקראית. הזיהוי התבסס על התרגום לארמית בו נקראה קדש בשם רקם וקדש ברנע בשם רקם גיאה או רקם גיעה: "מהלך חד עשר יומין מחורב אורח טורא דשעיר עד רקם גיאה" (תרגום אונקלוס על דברים א' ב: "אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ").
יוסף בן מתתיהו המשיך את גלגול השם רקם לפטרה: "ורקם (מלך מדין), אשר שמו היה כשם העיר, המרכז והבירה של כל ערב, אשר עדיין נקראת על ידי האומה הערבית בשם א-רקם על שם המלך שבנה אותה. אבל היוונים כינוה פטרה".[3] מכאן שקדש היא פטרה, הסלע האדום בירדן. ('סלע' או 'צור' מתורגם ליוונית: πετρα - פטרה). במקום אחר מציין יוסף בן מתתיהו שפטרה נקראה לפני לכן בשם "ארקי" או "ערקא".[4]
בשנת 1840 חשבו החוקרים כי מצאו מיקום חדש לקדש לפי הדמיון בשם לעין גדייס בנגב. אולם כשהתברר שאין קשר בין השמות ו"גדייס" היא "שוקת" בערבית, על שם השוקת שהייתה במקום, "העבירו" את המיקום לעין קודיראת הסמוכה ופטרה נעלמה מן התנ"ך. כיום עין קודיראת מסומנת במפות כקדש ברנע.
היסטוריה
לפי המסורת הבדווית בפטרה, זה המקום בו הכה משה בסלע, כאן נקברה מרים, אחות משה, וכאן גם מת אהרון על הור ההר, ג'בל הרון בערבית. הנחל העובר בפטרה נקרא ואדי מוסא, על שמו של משה רבנו, וכך גם שם העיר הסמוכה. מאוחר יותר, נבנתה פטרה על ידי האדומים במאה ה-9 לפנה"ס והייתה לבירת הנבטים, לאחר שאלה השתלטו עליה במאה ה-3 לפנה"ס. בעת העתיקה שימשה פטרה כצומת דרכים אזורי חשוב, אליה הגיעו אורחות גמלים של סוחרי קטורת ולבונה. בשנת 106 נכבשה העיר על ידי הרומאים. ההשפעה ההלניסטית והרומית ניכרת בשרידי מבניה המפוארים. בימי הצלבנים היה בה "מבצר עמק משה". שבה לתודעת העולם המערבי לאחר שיוהאן לודוויג בורקהרדט (Jean Louis Burckhardt), נוסע ומזרחן שווייצרי, סייר במקום ב-1812.
בין 1924 ל-1947 טיילו בפטרה מטיילים ארץ-ישראלים ובהם יוסף ברסלבי, שהתפעם במיוחד מהמקום ותיאוריו משכו לשם רבים,[5] זאב וילנאי, דב הוז, ארתור רופין, רחל ינאית בן-צבי, דוד בנבנישתי ואחרים שחיברו רשמי מסע נלהבים.[6][7]
ב-1985 הכריזה אונסק"ו על פטרה כאתר מורשת עולמית. ב-7 ביולי 2007 נבחרה פטרה כאחד משבעת פלאי תבל החדשים.
מחלוקת היסטוריוגרפית
ארכאולוגים ירדניים טוענים שבפטרה החלו הנבטים לבנות ולהתיישב, והשקיעו בה את העושר שצברו במסחר[8] ועם הכיבוש הרומאי "חזר המקום לשקט המקורי. ציפורים וחיות בר שבו ללכת ברחובות שפעם היו עמוסי תנועה, תעלות המים יבשו".[9]
בהיסטוריוגרפיה הירדנית מוקדש מקום רב לממצאים המעידים על ההתיישבות בפטרה, לצד אזכור הממצאים המעידים על הפולחן בה. הארכאולוג אברהם נגב ערער על פרשנות זו, בטענה שהממצאים המעידים על קבורה, פולחן והנצחה (מאות חזיתות הקברים, המקדשים) רבים בהרבה מאלו המעידים על מגורים.
מסעות של ישראלים לפטרה
בראשית שנות ה-50 של המאה ה־20 ניסו צעירים בישראל לחצות את הגבול לשטח ירדן, אז מדינת אויב לישראל, כדי לטייל בפטרה. מרביתם לא שבו בחיים. זוג מטיילים שהיו בפטרה וחזרו בחיים היו מאיר הר-ציון ורחל סבוראי. גם כושי רימון וחברו, ויקטור פרידמן, חצו את הגבול בדרכם לפטרה מחופשים לחיילי או"ם על גבי ג'יפ צבוע בצבעי האו"ם שגנב רימון ממטה משקיפי האו"ם בארמון הנציב ושבו בשלום. באותה תקופה נאסרה השמעת השיר "הסלע האדום" מאת חיים חפר, בביצוע אריק לביא, כדי לא לעודד מטיילים נוספים לסכן את חייהם.
- ב-1953 יצאו חמישה צעירים לוחמי פלמ"ח בעברם, איתן מינץ, יעקב קלייפלד, גילה בן עקיבא, אריק מגר ומרים מונדרר, למסע לסלע האדום. אחרי שחצו את הגבול לירדן, נרצחו בדרכם לפטרה בידי בדואים.[10]
- בנובמבר 1957 השיבה ירדן לישראל גופות של שני מטיילים שנורו בידי חיילים בדויים, בדרכם חזרה מפטרה לישראל.
הכניסה לקניון המוביל לפטרה
מקדש האוצר בפטרה
מקדש האוצר - פרט
תצורות סלע בפטרה
כוכי קבורה חצובים באבן חול בפטרה
המנזר
ראו גם
לקריאה נוספת
- נסיה שפרן, הסלע האדום - המסעות האסורים לפטרה, יד יצחק בן-צבי, 2013
- יוסף פטריך, התהוותה של הכותרת הנבטית, בתוך ארץ ישראל י"ז (תשמ"ד), עמ' 291–303
- יוסף פטריך, איסור פסל ותמונה בקרב הנבטים - הסגידה לאלילי מצבה, בתוך קתדרה 26 (טבת תשמ"ג), עמ' 47–104
- רחל סבוראי, עד סלע, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
Petra Archaeological Park אתר האינטרנט הרשמי של פטרה- אסף שטול-טראורינג, הסתיימו עבודות השימור של ציורי קיר בפטרה, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2010
- חיים שלם, ר' יחזקאל הכהן נוסע להר ההר – פרק במסעות יהודים לאזור פטרה, קתדרה 19, אפריל 1981, עמ' 154-145
- אלי רז, טל רז, אלכסנדר אוצ'יטל, סלע אדום, קתדרה 101, אוקטובר 2001, חשוון תשס"ב, עמ' 38-19
- נסיה שפרן, "השתקפות פרשת ההליכה לפטרה בספרות העברית", עיונים בתקומת ישראל 9, 1999, עמ' 490-524
- אריה גילאי, פטרה והצנחנים - ושם מקורות רבים נוספים
- תגלית ארכיאולוגית נדירה בפטרה שבירדן, באתר ynet, 10 ביוני 2016
- פטרה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ איילת נעמן, הסלע הרדום: ביקור בפטרה, באתר מסע אחר
- ^ AVI-YONAH, M., "ORIENTAL ELEMENTS IN THE ART OF PALESTINE IN THE ROMAN AND THE BYZANTINE PERIODS", IN QDAP 9 )1942(, P. 106
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ד, פרק ז, פסקה א, סעיף 161.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ד, פרק ד, פסקה ז, סעיף 82; הערה 53
- ^
רות בקי-קולודני, הרפתקאותיה של משלחת סודית בעבר הירדן, באתר הארץ, 27 בספטמבר 2015 , בסוף
- ^ אריה גילאי, פטרה והצנחנים
- ^ נסיה שפרן, הסלע האדום – מבט לאחור
- ^ PETRA (AMMAN: JORDAN DISTRIBUTION AGENCY, 1973), pp. 22, 24
- ^ PETRA (AMMAN: JORDAN DISTRIBUTION AGENCY, 1973), pp. 36
- ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1957
 | |
|---|---|
|
