עברית מקראית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לוגו המכלול לאתר.png חסר בערך זה אספקלריה תורנית. המידע המצוי בערך זה כתוב מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

עברית מקראית (המכונה גם "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא" או "יהודית"[1]) היא לשון הקודש המקורית והיא הניב של השפה העברית כפי שדובר במחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה ברחבי ארץ ישראל. בניב זה כתובים ספרי התנ"ך (למעט הפרקים הכתובים ארמית) וממצאים אפיגרפיים מאותה התקופה שהתגלו באתרים ארכאולוגיים, והיא הצורה המתועדת המוקדמת ביותר של השפה העברית.

סקירה כללית

לוחות הברית בכתב העברי הקדום. פסל אבן בעכו

הכתובת האפיגרפית העתיקה ביותר בעברית שהתגלתה בח'ירבת קייאפה מתוארכת סביב 1,000 לפנה"ס (סוף תקופת השופטים). שפה זו הייתה מדוברת בפי עם ישראל והיא מוכרת כיום בעיקר מן התנ"ך וממעט כתובות אפיגרפיות שנמצאו באתרים ארכאולוגיים, אך מוכרות גם שפות הדומות לה מאוד כמו מואבית. מקובל לשייך את העברית למשפחת השפות השמיות, בתוכה לענף הצפון המערבי, ובתוכו למשפחת השפות הכנעניות. קרובות לה המואבית, האמורית והאוגריתית ובמידה פחותה הארמית. בתנ"ך עצמו יש עדות (בראשית, ל"א, מ"ז: וַיִּקְרָא-לוֹ לָבָן, יְגַר שָׂהֲדוּתָא; וְיַעֲקֹב, קָרָא לוֹ גַּלְעֵד) לפיה לבן הארמי דיבר ארמית, בעוד יעקב, שאף הוא היה נין לתרח, אך גדל בארץ כנען, דיבר עברית.

גם בקרב דוברי העברית עצמה התקיימו ניבים שונים על פי אזורים גאוגרפיים; לפי ספר שופטים (י"ב, ו') היה הבדל בהגיית האות ש בין אנשי גלעד לבין בני שבט אפרים ("שיבולת"). כמו כן מן הכתובות האפיגרפיות שנמצאו בצפון (ממלכת ישראל) ובדרום (ממלכת יהודה) אנו למדים על הבדלים נוספים בהגיית העברית בין הממלכות, כמו מעתק ב/פ, כיווצי דו-תנועות ועוד. בתנ"ך נשמרו שרידים נוספים לניב שאפיין כנראה את שבטי ממלכת ישראל, בעיקר בספרים שנכתבו באותו אזור, כגון ספר עמוס. מניחים שהניב שבו כתוב התנ"ך כולו הוא הניב שאפיין את ממלכת יהודה, ולשון התנ"ך עצמה מכונה בו "יהודית" (מלכים ב', י"ח, כ"ח).

בתוך העברית התנ"כית קיימים הבדלים סגנוניים ניכרים בין לשון הפרוזה לבין לשון השירה, ובהם גם הבדלים בסגנון הדקדוקי וגם הבדלים באוצר המילים, שבשירה עשיר במילים הנדירות בפרוזה.

נוהגים לחלק את העברית התנ"כית לשתי תקופות עיקריות: העברית המקראית הרגילה – והעברית המקראית המאוחרת, שבה נכתבו ספרי התנ"ך של תקופת גלות בבל ואחריה, כגון ספר זכריה, מלאכי, ספר עזרא, נחמיה, מגילת אסתר ודברי הימים. העברית התנ"כית המאוחרת מגלה סימנים ראשונים של שינוי לקראת מה שהפך אחר כך להיות לשון חז"ל. ניתוח פילולוגי של ספרי התנ"ך המאוחרים מעלה את האפשרות שנעשה מאמץ לכתוב בלשון התנ"ך גם בתקופה שבה השפה העברית המדוברת הייתה דומה יותר ללשון חז"ל, כנראה משום שלשון התנ"ך נתפסה כדגם ראוי לשפה הכתובה.

לשון התנ"ך נחשבת כאחת מן התקופות של העברית הקלאסית, שכוללת גם את העברית התנ"כית וגם את לשון חז"ל. הדיבור בעברית נפסק[דרוש מקור] במאה השנייה לספירה ואז החלה תקופת הביניים של העברית. גם בתוך העברית הקלאסית יש הבדלים ניכרים בדקדוק ובאוצר המילים בין לשון המקרא ולשון חז"ל. בתווך בין שתי הלשונות נמצאת העברית של מגילות ים המלח וכתבים אחרים מאותה תקופה.

יש רק מעט תעודות ארכאולוגיות אותנטיות מתקופת התנ"ך הכתובות בלשון התנ"ך או בשפות דומות. מיעוט התעודות הארכאולוגיות מקשה על חקר העברית התנ"כית, אם כי התעודות שהתגלו עשירות למדי ומכילות חומר רב-ערך למחקר. הטקסט המקראי הנמצא לפנינו היום מורכב מבחינה לשונית מכמה רבדים: הטקסט העיצורי, אִמות הקריאה, שנוספו כנראה בשלב מאוחר יותר[דרוש מקור]; תחילה רק בסופי מילים ובהמשך באופן גורף, והניקוד והטעמים, שחוברו לראשונה רק במאה השמינית לספירה על ידי אנשי המסורה[דרוש מקור], לצורך שימור מסורת קריאה שהועברה לפני כן בעל פה. בנוסף להן קיימים תעתיקים של שמות עבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים, וקיימות מסורות הקריאה בתורה של העדות היהודיות השונות. המסורות הנבדלות של קריאה בתורה, כפי שהן מוכרות לנו כיום, שונות זו מזו במימוש הפונטי של העיצורים והתנועות, וכולן מראות שוני משמעותי ממסורת הקריאה המתועדת באמצעות הניקוד הטברני (אף כי הניקוד הטברני התקבל בסופו של דבר בשפה הכתובה).

מאפייני העברית התנ"כית

תורת ההגה

עיצורים

בעברית התנ"כית לא קיימות מקבילות לשלוש פונמות עיצוריות מתוך 29 פונמות שהיו בפרוטו-שמית, שפת האב המשוערת של הרבה שפות שמיות במחקר האקדמי. העיצורים הערביים הם: ض, ظ, غ. (לכן בערבית ארצ' ובעברית ארץ, ובאותו אופן עַטְ'ם-עֶצֶם, ע'זה-עזה).

תעתיק שמי אפ"ב עברית ארמית ערבית דוגמאות
עברית ארמית ערבית
*ḏ /ð/ /z/ ז /d/ ד /ð/ ذ זהב דהב ذهب
*z /z/ /z/ ז /z/ ز מאזנים מאזניא موازين
/ʃ/ /ʃ/ שׁ /ʃ/ שׁ /s/ س שנה שנה سنة
*ṯ /θ/ /t/ ת /θ/ ث שלושה תלתא ثلاثة
*ṱ /θʼ/ /sˤ/ צ /tˤ/ ט /zˤ~ðˤ/ ظ צל טֵלָלָא ظل
/ɬʼ/ /ʕ/ ע /dˤ/ ض ארץ ארע أرض
*ṣ // /sˤ/ צ /sˤ/ ص צרח צרח صرخ

לדעת חלק מהחוקרים, בשלב מאוחר יותר התחיל העיצור שׂ להתמזג בעיצור ס, תהליך שהושלם בלשון חז"ל. בנוסף בשלב מסוים התפצלו שש הפונמות בג"ד כפ"ת כל אחת לשני אופני הגייה שונים. כמו כן החלק מהחוקרים חושבים אולי שהפונמות ח' ו-ע' נעלמו מהעברית התנ"כית. הם מצאו עדות בתעתיקי השמות העבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים, לכך שההבחנה בין ח' ל-ח ובין ע' ל-ע עדיין הייתה קיימת בעת התרגום. כך, האות העברית עי"ן מתועתקת לפעמים לאות היוונית גמא ולפעמים נשמטת כליל, והאות העברית חי"ת מתועתקת לפעמים לאות היוונית כי ולפעמים נשמטת. לפי מקורות אחרים נראה שכל אחד מהצמדים האלה התמזג לפונמה אחת.

תעתיק שמי אפ"ב עברית ארמית ערבית דוגמאות
עברית ארמית ערבית
*ḫ /χ/ */ħ/ ח */ħ/ ח */χ/ خ חמשה
צרח
חמשא
צרח
خمسة
صرخ
*ḥ /ħ/ */ħ/ ح מלח מלח ملح
/ʁ/ */ʕ/ ע */ʕ/ ע */ʁ/ غ עורב
מערב
עראב
ערב
غراب
غرب
/ʕ/ */ʕ/ ع עבד עבד عبد

עיצורים שאבדו ושנוצרו-או-נוספו במהלך אורך החיים של עברית התנ"כית, לפי חלק מהחוקרים:

עיצורים של עברית תנ"כית
שפתי שיני/
מכתשי
בתר-מכתשי חכי וילוני/
ענבלי
לועי סדקי
אפי m n
סותם אטום p t k ʔ
קולי b d ɡ
נחצי kʼ/q
חוכך אטום (f) (θ) s ɬ ʃ (x) χ ħ h
קולי (v) (ð) z (ɣ) ʁ ʕ
נחצי
מקורב w l j
רוטט r

בקרב החוקרים, יש מחלוקת לגבי הפונטה הטבעי של כמה עיצורים בעברית התנ"כית. העיצורים הנחציים כנראה היו מסודקים, אבל ייתכן גם שהיו מלועלעים או מוולניים. יש הטוענים שהעיצורים הסותמים /s, z, sʼ/ היו בעצם מחוככים /ts, dz, tsʼ/.

תנועות

הניקוד הטברני של התנ"ך מחזיק שבע תנועות רגילות (פתח, קמץ, צירי, סגול, חיריק, חולם, שורוק) ולצידן תנועות חטופות (השווא והחטפים). בניקוד הבבלי יש רק שש תנועות, משום שהפתח והסגול זהים. חוקרי העברית בימינו סבורים שהניקוד הטברני לא סימן הבדלים באורך התנועות, וכי חכמי טבריה לא הבחינו בין תנועות ארוכות לקצרות, אם כי בעבר היו מקובלות דעות שונות.

הטעמה

בדרך כלל ההטעמה היא מלרעית, ובקטגוריות דקדוקיות מסוימות היא מלעילית. ההטעמה היא בעלת ערך פונמי, מאחר שיש מקרים מסוימים שבהם היא יוצרת הבחנה כלשהי במשמעות, כגון בצמד הנטיות שָבָה (בעבר) - שָבָה (בהווה) וכגון ואכלת (בעבר והאות ו' היא ו' החיבור) - ואכלת (בעתיד, והאות ו' היא ו' ההיפוך).

תורת הצורות

המורפולוגיה התנ"כית בנויה בעיקרה, וכך גם שאר השפות השמיות, על שיבוץ של שורשים בבניינים ובמשקלים. מערכת הפועל מקיימת שבעה בניינים סדירים – קל (פָּעַל), נִפְעַל, הִפְעִיל, הֻפְעַל, פִּעֵל, פֻּעַל, הִתְפַּעֵל – ושרידים של בניין נוסף[דרוש מקור], סביל פנימי של בניין קל. בדרך כלל אין מעבר של שורש מבניין אחד לאחר באופן חופשי אלא רק תוך חילוף משמעות. מערכת השם מגלה פחות סדירות, ויש נטייה למשמעות חופשית למשקלים השונים. בפרט אין גם משקלים סדירים לשמות הפעולה, וסדירות כזו התפתחה רק בלשון חז"ל. בתוך בניין קל יש הבחנה מסוימת של משקלים שונים לפעלים המציינים פעולה (קָטַל – אָכַל, הָלַךְ) ולפעלים המציינים מצב (קָטֵל, קָטֹל – יָשֵן, יָכֹל).

בתוך מערכת הפועל יש מגוון גדול של צורות. על הפועל הבסיסי נוספות צורות מוארכות (אֵלֵךְ - אֵלְכָה) ומקוצרות (יִפְנֶה - וַיִּפֶן), וכן צורות שונות לסימון הגוף והמין (תשְמְרִי - תשְמְרִין, עָשְׂתָה - עָשָׂת). גם בשימוש הזמנים אין חוקיות מלאה, ואפשר למצוא צורות פָּעַל המסמנות הווה ועתיד וצורות יִפְעַל המסמנות עבר (בין השאר צורות הפותחות במה שמכונה ו"ו ההיפוך). הן במערכת הפועל והן במערכת השם כל צורה יכולה לעמוד בשלוש דרגות חיבור למילה שאחריה: צורה צמודה, צורת הקשר וצורת הפסק (בפועל: שְמָרַתְהוּ-שָמְרָה-שָמָרָה; בשם: עַבְדְּךָ-עֶבֶד-עָבֶד).

לשון השירה מקיימת כמה צורות מורפולוגיות חריגות, כגון הסיומות לִמְנוּחָיְכִי, יֹאכְלֵמוֹ.

תחביר

תחביר הצירוף נעזר בעיקר בשיטת הסמיכות ופחות בצירופים מורכבים יותר. במשפטים עצמם מובא בדרך כלל הנשוא לפני הנושא ("וילך משה"), למעט לצורכי הדגשה או גיוון ("ומשה יִקַּח את האֹהל"). העברית התנ"כית מקיימת משפטים שמניים שאין בהם פועל כלל, ובדומה לכך כל השפות השמיות. החוקרים חלוקים בשאלה אם קיימים משפטי ייחוד בתנ"ך. הקישור בין משפטים הוא בדרך כלל בדרך של איחוי ("ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה") ופחות בדרך של שעבוד וזיקה באמצעות מילות קישור.

אוצר מילים

אוצר המילים של העברית התנ"כית מוכר לנו רק לפי מה שמצוי בתנ"ך, ושם מונים כ-8,000 מילים מילוניות. המילים בחלקן מקבילות למילים בשפות השמיות הקרובות, ויש גם שאילה של מילים משפות אחרות, כגון הארמית והאכדית[דרוש מקור]. מערכת שלמה של אוצר מילים נמצאת בלשון השירה, שבה לעיתים קרובות משמשות מילים אחרות מאשר בפרוזה, עם נטייה רבה לכיוון הארמית (ראה-חזה, יין-חמר). מילים רבות בתנ"ך הן מילים יחידאיות שמשמעותן לא ידועה בבירור, וחלקן שימשו בשלבים מאוחרים של העברית במשמעות שאיננה בהכרח משמעותן המקורית. אף על-פי-כן, מספר המילים היחידאיות בתנ"ך קטן מכפי שאפשר היה לצפות בהתחשב באורכו של הטקסט (אפשר להעריך באמצעות חישוב סטטיסטי את מספר המילים היחידאיות הצפויות בטקסט נתון בהתחשב באורכו).

תקופות בעברית התנ"כית

משנות ה-70 של המאה ה-20, פיתח אבי הורביץ מהאוניברסיטה העברית שיטת מחקר משווה של התפתחות הלשון לפי תקופות, על פי ניתוח משווה, ועל פי נתונים חוץ מקראיים.

השפות השמיות של אמצע האלף השני לפנה"ס קשורות קשר הדוק בעברית התנ"כית הקדומה, בפרט כתבי אוגרית חושפים שורה ארוכה של ביטויים ומליצות מקבילים ללשון העברית התנ"כית הקדומה[2].

החלוקה של הורביץ מבוססת היטב ומפריכה את הגישה המינימליסטית בחקר התנ"ך, המטילה ספק בערכו ההיסטורי ובקדמותו. כך, למשל, כותב איתמר זינגר: "על פי המחקרים הלשוניים: הגישה הניהליסטית קורסת במבחן לשוני פשוט (ראה הורביץ). יש הבחנה ברורה בין העברית הקלאסית של ימי בית ראשון לבין העברית המאוחרת, רוויית ה"ניאולוגיזמים" והשפעות ארמיות, של ימי בית שני, שבה נכתבו הספרים המאוחרים (אסתר, דניאל, עזרא, נחמיה ודברי הימים). לדוגמה, "מכתב" יכונה "ספר" בעברית קלאסית, "איגרת" בעברית מאוחרת. ההבחנה בין רובדי הלשון מוצאת את אישורה גם במכלול הכתובות העבריות שנתגלו בחפירות בארץ, ותמוה הדבר שבעלי הגישה "הניהיליסטית" מתעלמים מנתון חשוב זה"[3].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. כך השפה מכונה במלכים ב', י"ח, כ"ח
  2. אברהם בנדויד לשון מקרא ולשון חכמים, 1967, עמ' 45. קאסוטו ספרות מקראית וספרות כנענית
  3. פרופ' איתמר זינגר, התנ"ך כהיסטוריה, באתר הידען, 1.12.2001


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0