כרכ
 | |
| מצודת כרכ | |
| מדינה |
 ירדן |
|---|---|
| מחוז | מחוז כרכ |
| נפה | כרכ |
| גובה | 930 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 21,678 (2003) |
| ‑ במטרופולין | 68,810 (2003) |
| אזור זמן | UTC +2 |
כַּרַכּ (ערבית الكرك) הידועה גם בשמותיה העבריים קיר מואב, קִיר חֲרָשֶׂת וקִיר חֶרֶשׂ, היא עיר בירדן השוכנת מזרחית לים המלח, ומשמשת כבירת נפת כרכ. אוכלוסיית העיר היא כ-20,000 תושבים. היא שימשה כבירתה של ממלכת מואב הקדומה. ליד מרכז העיר שוכנת מצודת כרכ הצלבנית.
היסטוריה
העיר נוסדה בתקופת המקרא בתקופת התנחלות שבטי מואב במזרח ים המלח. היא שימשה כבירת הממלכה המואבית החל מכיבוש צפון מואב על ידי סיחון ועד גלות מואב על ידי אשור, במשך רוב תקופת העצמאות המואבית. המפורסם בין המלכים שישבו בעיר הוא מישע, שכתב את מצבת מישע, המתארת את ניצחונו על מלך ישראל.
בתנ"ך מוזכרת העיר מספר פעמים: הריסת העיר על ידי שלושת המלכים במלחמתם נגד מישע[1], הריגתו של רצין מלך ארם והגליית עירו דמשק לקיר מואב על ידי תגלת פלאסר מלך אשור[2], ומספר נבואות על חורבנה הסופי של קיר מואב[3]. משא מואב של ישעיהו פותח במילים: ”מַשָּׂא מוֹאָב כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר מוֹאָב נִדְמָה כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד קִיר מוֹאָב נִדְמָה.” (ישעיהו ט"ו, א')
לאחר הכיבוש האשורי נכבשה העיר על ידי האימפריות בבל, פרס, האימפריה המוקדונית של אלכסנדר הגדול. בתקופה ההלניסטית הייתה העיר ידועה בשם חרקה. היישוב היהודי בעיר פרח במשך כל תקופה זו. האזור התחיל להיות מוקד לנדידת הנבטים מחצי האי ערב, והעיר עברה לשליטתם. הרומאים הגיעו אליה רק בשנת 105. בתקופת האימפריה הביזנטית נבנתה בעיר כנסייה, והיא הפכה לעיר נוצרית ומרכז מחוזי. בארמית נקראה כרכא-דמואב (עיר-מואב) ומזה התגלגלו השמות היווני חרכמובה (Χαρακμωβα) והערבי כרכ.
בתקופת הצלבנים עלתה חשיבות העיר, והחל בשנת 1142 בנה פולק מלך ירושלים את מצודת כרכ, מבצר ליד העיר. המבצר עבר לידיו של רנו משטיון, בזכות נישואיו ליורשת רוזנות עבר הירדן, אטיינט דה מיי. בשנות השמונים של המאה ה-12 ניסה צלאח א-דין מספר פעמים לכבוש את המבצר, ללא הצלחה. ניסיון אחד היה במהלך נישואיו של בנו החורג של רנו. הסולטאן כיבד את האירוע והמתין לסיום הטקס כדי להמשיך בהרעשת העיר[דרוש מקור]. המבצר נפל לידי המוסלמים לאחר נפילת הצבא הצלבני בקרב קרני חטין. בשנת 1263 האזור נכבש על ידי הממלוכים, ב-1514 על ידי העות'מאנים, בשנת 1917 על ידי הבריטים, ומ-1946 כרכ היא עיר בירדן ההאשמית.
ניסיון התיישבות יהודית
בשלהי המאה ה-19 חלה התעוררות לאומית בקרב יהודי בולגריה, תוך חתירה להתיישבות בארץ ישראל. הוקמו אגודות בערים השונים ונוצרו גרעיני התיישבות שהחלו בהתיישבות פזורה בחורן ובהמשך ביבנאל ובהר-טוב. ב-1896 הוזמן שבתאי חזקיה מראשוני מתיישבי הר-טוב על ידי המושל העות'מאני של אזור כרכ חילמי פאשה והוצע לו לרכוש אדמה לצורך ייסוד מושבה יהודית בסמיכות לעיר.
השלטונות העות'מאנים נתבקשו להקצות בחינם אדמה ל-600 משפחות יהודיות מבולגריה שעתידות היו להתיישב בגרעין ההתיישבות כארבעה קילומטרים מהעיר. התוכנית אושרה בוועדה המקומית והועברה לאישור מינהלת הווילאייט בדמשק. לאחר קבלת האישור בדמשק הועברה התוכנית לאישור הסולטאן עבדול חמיד השני. נציגי המתיישבים הגיעו לאיסטנבול ונפגשו עם הווזיר הגדול סעיד פאשה כדי לשכנעו בנחיצותה. לבסוף הביע הווזיר את תמיכתו בהקצאת קרקעות ל-100 משפחות בלבד ותמיכה כספית של גרוש וחצי ליום לכל מתיישב למשך שנה.
בסיוע בני קהילת פלובדיב ודוד שלמה ערב מסופיה שולמה מקדמה בסך 500 לירות עות'מאניות לצורך התנעת התהליך. בה בעת החלו מהומות באיסטנבול שכללו פגיעה באוכלוסייה הארמנית והווזיר הגדול הודיע לנציגי המתיישבים על דחייה זמנית של הטיפול בבקשתם. בהמשך הועבר המושל העות'מאני של כרכ לתפקיד מושל סלוניקי והתוכנית ירדה סופית מהפרק. שבתאי חזקיה השתקע בכרכ, פתח בה חנות מכולת, בהמשך היגר לתל אביב ושם הלך לעולמו[4].
ראו גם
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
- "אריאל - כתב עת לידיעת ארץ-ישראל", גיליון 110-111 (נובמבר 1995), עמ' 187-192. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"