יחסי ירדן–ישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יחסי ישראל-ירדן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יחסי ירדן–ישראל
ירדןירדן ישראלישראל
ירדן ישראל
שטח (בקילומטר רבוע)
89,342 22,072
אוכלוסייה
11,542,018 10,009,800
תמ"ג (במיליוני דולרים)
50,814 509,901
תמ"ג לנפש (בדולרים)
4,402 50,940
משטר
מונרכיה חוקתית דמוקרטיה פרלמנטרית
שגרירים
איתן סורקיס

יחסי ממלכת ירדן ומדינת ישראל היו עוינים עם הקמת מדינת ישראל ב-1948 ועד להסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994. עד לשנה זו היו המדינות במצב רשמי של מלחמה, ולחמו זו בזו במלחמת העצמאות, במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. במלחמת ששת הימים ישראל אף כבשה מירדן את שטחי יהודה ושומרון וכן את מזרח ירושלים. למרות זאת התקיים יחס דואלי מסוים, והתקיים ביניהם שיתוף פעולה ודו-שיח בלתי רשמי, לאור האינטרסים המשותפים של שתי המדינות, גם לפני הסכם השלום.

גבול ישראל-ירדן הוא הארוך שבגבולות מדינת ישראל.

היסטוריה

עד למלחמת העצמאות

ממלכת ירדן שוכנת בעבר הירדן המזרחי, אשר החל מהמאה ה-16, היה חלק מאיילט דמשק שבאימפריה העות'מאנית. לקראת מפלתם של העות'מאנים במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה עסקו בעתידו של חבל ארץ זה הסכם סייקס פיקו, מכתבי חוסיין–מקמהון והצהרת בלפור. לאחר כיבושו מידי העות'מאנים על ידי חיל המשלוח המצרי בקרב עבר הירדן השלישי באוקטובר 1918, הוכפף השטח למנהלת שטחי האויב הכבושים מזרח, ובפועל עם נסיגת הכוח הבריטי היה תחת אחריות כוחותיו של פייסל הראשון, שליטה של הממלכה הערבית של סוריה שבתורם היו כפופים למפקד כוח המשלוח הגנרל אדמונד אלנבי. מקץ הממלכה ביולי 1920 ועד אפריל 1921 עת התכנסה ועידת קהיר נותר עבר הירדן המזרחי שטח הפקר[1]. בעקבות ועידת קהיר (1921), החליטה הממלכה המאוחדת להפריד את האזור שממזרח לנהר הירדן (למעט שטחים בעמק הירדן דרומית לים כנרת ומזרחית לו ולירדן הצפוני) מהשטח שיועד לבית הלאומי היהודי ולכונן בו אמירות ערבית בראשות עבדאללה הראשון, שהוא ומשפחתו (השושלת ההאשמית) סייעו לבריטים במאבקם בעות'מאנים - המרד הערבי. אחיו של האמיר, פייסל הראשון קיים קשרים עם ההסתדרות הציונית בראשות חיים ויצמן ואף חתם איתו על הסכם שלא יצא אל הפועל. אמירות עבר הירדן שהוקמה הייתה ישות אדמיניסטרטיבית נפרדת מארץ ישראל, אולם, נמצאה תחת שלטון המנדט הבריטי וכפופה לנציב העליון הבריטי. אמירות זו הייתה שונה מאוד מן הממלכה של ימינו, שכן הרכבה הדמוגרפי כלל בעיקר ערבים בדואים, אשר היו נאמנים לשושלת ההאשמית.

תחילה היו הקשרים בין ההסתדרות הציונית לבין האמירות החדשה מעטים אולם ב-5 במרץ 1926 קיבל פנחס רוטנברג, מראשי התנועה, זיכיון לתקופה של שבעים שנה לניצול מי הירדן ומי הירמוך להספקת חשמל בארץ ישראל ובעבר הירדן. עבודות הבנייה של המפעל בנהריים, אשר הוקם על ידי פנחס רוטנברג החלו באוגוסט שנת 1927. ב-9 ביולי 1932 נחנך האתר באופן רשמי, בהשתתפות הנציב העליון של ארץ ישראל סר ארתור ווקופ, נציב בריטניה בעבר הירדן קולונל קוקס, האמיר עבדאללה ופנחס רוטנברג. סמוך למפעל בנהריים הוקם בעבר הירדן המזרחי (קרי בשטח האמירות) יישוב לשיכון עובדי המפעל ומשפחותיהם - תל אור שהיוותה את היישוב היהודי היחיד בממלכה. בנוסף על תחנת הכוח עצמה הקימה חברת החשמל מתקנים להספקת חשמל גם בארמונות המלך.

בשנת 1946 קבלה האמירות עצמאות והפכה ל"ממלכה ההאשמית של עבר הירדן". האמיר עבדאללה הפך למלך עבדאללה בטקס בו השתתפו ראשי חברת החשמל. עם זאת הלגיון הערבי נותר משולב בצבא הבריטי שחנה בשטח המנדט.

לפני מלחמת העצמאות התנהל משא ומתן חשאי בין הנהגת היישוב, באמצעות גולדה מאירסון (לימים גולדה מאיר) מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, לבין המלך, שכלל חילופי מכתבים ושתי פגישות. הפגישה הראשונה נערכה בנהריים ב-17 בנובמבר 1947 (בהשתתפותם של אליהו ששון ועזרא דנין מהצד היהודי), ובה נדונו אפשרויות לשיתוף פעולה אחרי קבלת תוכנית החלוקה. בין השאר הציע עבדאללה הקמת רפובליקה יהודית עצמאית בארץ ישראל במסגרת המונרכיה הירדנית, שתכלול צבא ופרלמנט משותפים, ושאל את גולדה מה דעתה על האפשרות שיספח לירדן את החלק הערבי של ארץ ישראל. על כך השיבה המשלחת היהודית שהיא תראה זאת בחיוב, אם הוא לא יפריע להקמת המדינה היהודית.

מלחמת העצמאות

ככל שהמנדט הבריטי בארץ ישראל התקרב לסופו, התגברה מעורבות הלגיון הערבי בלחימה ואף על פי שהיה באופן תאורטי בארץ ישראל תחת פיקוד הכוחות הבריטים, הרי הוא החל לפעול יותר ויותר באופן עצמאי וזאת בניגוד לשאר מדינות ערב שנמנעו מהשתתפות בלחימה כל עוד המנדט נמשך. במהלך מלחמת העצמאות הסב "הלגיון הערבי" אבדות קשות בירושלים ובגוש עציון. חיילי הלגיון, שהיו תחת שליטה בריטית וקיבל חינוך בריטי, התייחסו לשבויים הישראליים טוב מאשר כל מדינות ערב, אך עם זאת לא נעדרו מעשי טבח.

למרות המעורבות ההולכת וגוברת של הלגיון בלחימה, נערכה פגישה נוספת בעמאן בין ירדן וההנהגה הציונית יומיים לפני טקס ההכרזה על המדינה, ב-12 במאי 1948, בהשתתפות דנין (ששימש כמתורגמן), ואחד מאנשי סודו של המלך מוחמד זובאטי. גם בפגישה זו היה המלך ידידותי, אך "מדוכא, טרוד, עצבני" (כדברי גולדה). לפני הפגישה, העביר דרך איש הקשר את הצעתו לסיפוח ארץ ישראל כולה לממלכתו, והקמת "מדינה אחידה", בה תהיה אוטונומיה ליהודים באזורים המאוכלסים ביותר על ידם. גולדה דחתה את ההצעה ודרשה לחזור לסיכום הקודם על אי התנגשות בין הצדדים והסכמה בשתיקה להשתלטות עבדאללה על החלק הערבי של ארץ ישראל המערבית. עבדאללה ניסה לשכנע את גולדה לדחות את הכרזת העצמאות, ושאל מה החיפזון. על כך השיבה לו גולדה שאלפיים שנה אינן חיפזון. עבדאללה הסביר שאמנם הבטיח לא להילחם ביישוב היהודי, אך בינתיים השתנו הנסיבות. היו אירועי דיר יאסין, ועתה הוא "אחד מחמישה" (מנהיגי מדינות ערב שתכננו את הפלישה לארץ ישראל). שני הצדדים לא רצו במלחמה אך הבינו לצערם שהיא בלתי נמנעת. גולדה אמרה "אנחנו נילחם", ועבדאללה ענה: "חובתכם להילחם". כשדנין הזהיר אותו מהתוצאות ענה "אני יודע שאתם תכו בנו, אבל חובתכם לעשות את המוטל עליכם". גולדה נפרדה מעבדאללה באומרה: "ניפגש אחרי המלחמה".

שיירה בדרך בורמה ("כביש 7") בשנת 1948

כוחות הלגיון תפסו את לטרון וחסמו את הדרך לירושלים. שלושה ניסיונות בקרבות עקובים מדם לכבוש את לטרון נכשלו, אך נכבש שטח שאיפשר דרך עוקפת לירושלים, היא דרך בורמה, שנסללה תוך כדי המלחמה ואיפשרה נתיב פתוח לירושלים. במקביל ל"דרך בורמה" הוקם "מפעל השילוח" (קו צינורות עם שתי תחנות שאיבה, שעקף את לטרון מבריכה ליד חולדה ועד שער הגיא) שאיפשר הזרמת מים לירושלים הנצורה. הרובע היהודי בעיר העתיקה נשאר מנותק, וניסיונות פריצה אליו נכשלו. הר ציון נכבש על ידי כוחות ישראלים וממנו נעשתה פריצה נוספת לעבר הרובע היהודי שנכשלה. ב-28 במאי נכנע הרובע היהודי לתוקפיו, לאחר שנפלו רבים ממגיניו ותחמושתו אזלה. אנשי הרובע נפלו בשבי. הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח' ג'ראח, אך נבלם מהתקדמות נוספת. קרבות עזים נערכו בקיבוץ רמת רחל, עם כוחות ירדניים ומצריים שהגיעו מחברון, במהלכם עבר הקיבוץ מיד ליד, עד שלבסוף הוכרע הקרב והקיבוץ נשאר בידי כוחות ישראל.

החל מ-12 באפריל פונו רוב הנשים והילדים מנהריים וב-15 במאי קיבלו תושבי המקום אולטימטום מהלגיון הירדני להיכנע או לעזוב את המקום. מחלקת ההגנה עזבה עם רוב הנשק ונשארו במקום בעלי תעודות זהות ירדניות. הצבא העיראקי נכנס לנהריים (בהסכמת הירדנים) ולקח בשבי 30 מאנשי המקום. שתי נשים שנמנו עם השבויים הוחזרו ב-6 ביוני. עם כיבוש המקום, הופסקה פעילותו של המפעל, היישוב תל אור וכן המפעל נבזזו ונהרסו על ידי החיילים הירדנים, התושבים והעובדים שנלקחו בשבי שוחררו אחרי תקופה של כתשעה חודשים.

ב-24 במרץ 1948 נשלחה שיירת תגבור נוספת, עמוסת אספקה, שהצליחה להגיע לגוש עציון. בדרכה חזרה השיירה הותקפה בנבי דניאל (בהשתתפות הלגיון הערבי) וספגה אבדות רבות. למחרת חולצה השיירה על ידי הבריטים. היו מקרים רבים דומים בהם היו מעורבים שני הצדדים. בתחילת מאי, הלגיון הערבי ואלפי חיילים לא סדירים שהיו בעיקר ערבים תושבי הסביבה, החלו בסדרת תקיפות מסיביות על גוש עציון. ב-12 במאי החלה המתקפה המסיבית האחרונה על קיבוץ כפר עציון. ללגיון היו מכוניות משוריינות וארטילריה, שמולם לכוחות היהודים לא היה מענה יעיל. ב-13 במאי החלה מתקפה על קיבוץ כפר עציון בה היו מעורבים פלוגות חיל רגלים של הלגיון הערבי, ארטילריה קלה[2] ותמיכה מהתושבים המקומיים אשר פלשו מכל הכיוונים.

ב-13 במאי, כאשר יכולתם של הלוחמים לשרוד את המתקפה המסיבית החלה להיות מוטלת בספק, מגיני כפר עציון החליטו להיכנע. קיימות מחלוקות לגבי מספר האנשים המדויק אשר נהרגו בעת הלחימה ומספר האנשים שנרצחו לאחר שנכנעו. לפי גרסה אחת, קבוצת המגנים העיקרית, שמנתה כ-50 לוחמים, הותקפה על ידי מספר רב של חיילים ערבים תושבי הסביבה אשר צעקו "דיר יאסין!" והורו ליהודים לשבת, לקום, לשבת שוב ופתאום מישהו פתח באש על היהודים עם מקלע ובעקבותיו האחרים הצטרפו לרצח. הלוחמים אשר לא נרצחו בתחילה ניסו לברוח על אף שהם נרדפו על ידי הכוחות הערבים. בסך הכל 157 מגנים נהרגו בקרב בגוש עציון[3], לרבות אלו אשר נרצחו בטבח בכפר עציון. בערך 2/3 מהם היו תושבי היישוב והשאר היו לוחמי ארגון ההגנה או הפלמ"ח. מעורבות הלגיון הערבי בטבח עדיין נתונה במחלוקת. אין ספק כי הלגיון הוביל את המתקפה על כפר עציון (ככל הנראה לפי הוראותיו המפורשות של ג'ון באגוט גלאב), ולפחות מספר לוחמי הלגיון היו נוכחים כאשר החל הטבח. מלבד זאת, העדות האמינה ביותר מהטבח היא של עליזה פאוקטואנגר אשר ציינה כי קצין הלגיון (סרן מיהיאר) אשר הציל את חייה, שחרר את כל הפצועים אשר נשלחו לירושלים. ג'ון באגוט גלאב הכחיש בהמשך כי התקיים טבח.

במהלך הלחימה כבשה ירדן חלק ניכר מהשטח שיועד למדינה הערבית בהחלטה על חלוקת ארץ ישראל (שזכה לכינוי "הגדה המערבית") ומזרח ירושלים, לרבות העיר העתיקה ומסגדי הר הבית, וכך שילשה הממלכה את אוכלוסייתה. עד מהרה היה רובה של האוכלוסייה בממלכה ממוצא פלסטיני שהגיע בגל של פליטים.

ב־1 בדצמבר 1948 ארגנה ירדן את קונגרס יריחו. נכבדי הגדה שאורגנו על ידי הממלכה הציעו לה לספח את השטח, דבר שתאם את האינטרס הישראלי לדחוק את המופתי.

מבצע עובדה שהתקיים בין ה-6 ל-10 במרץ 1949, היה אחרון מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות ובו נכבש הנגב הדרומי וכוחות צה"ל הגיעו לאום רשרש ובזאת קבעו כי אום רשרש והחוף הצפוני של מפרץ אילת יישארו בתחום מדינת ישראל ועליהם תוקם העיר אילת. בריטניה וירדן הגיבו על כך בחריפות: הבריטים הגבירו את כוחותיהם לאורך קו הגבול בין עקבה לים המלח ומשלחת ירדן בשיחות שביתת הנשק ברודוס דרשה את יציאת צה"ל מכל המשולש הדרומי של הנגב. ישראל דחתה בתוקף את הדרישה וסופו של דבר נחתם הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן ב-3 באפריל 1949. עיראק לא השתתפה בשיחות ומסרה את השטחים שהחזיקה לצבא ירדן (מכיוון שעיראק סירבה לחתום על הסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה היא נמצאה, רשמית, במלחמה עם ישראל), וההסכם שנחתם עם ירדן חל על כל קו הפסקת האש בחזית הירדנית. במסגרת ההסכם סופחו ב-20 במאי 1949 יישובי ואדי עארה לשטח מדינת ישראל. כמו כן, ניתן לישראל אזור "המשולש" וכן אזורים נרחבים בין אזור ראש העין וכפר קאסם בצפון, דרך אזור שוהם ועד מודיעין בדרום. שבויי העיר העתיקה של ירושלים וגוש עציון הוחזרו למדינת ישראל. בהסכם נקבע שישראלים יוכלו לפקוד את המקומות הקדושים במזרח ירושלים בהם הכותל המערבי והר הזיתים, ותתאפשר תנועת ישראלים בכביש לטרון-ירושלים (כיום חלק מכביש 1) אך השלטון הירדני לא כיבד את החלק הזה בהסכם[4].

ממלחמת העצמאות ועד למבצע סיני

בדצמבר 1949 התקבלה החלטה 303 בעצרת האו"ם ברוב של למעלה משני שלישים על בינאום ירושלים. ההחלטה נתקבלה כתוצאה מהצבעתם של שלושה גושים: המדינות הקתוליות, מדינות ערב והגוש המזרחי. גם ירדן התנגדה לבינאום ירושלים וההתנגדות המשותפת יצרה סיכוי חד פעמי להשגת שלום בין ישראל לבין ירדן. בחודשים דצמבר 1949 וינואר 1950 התנהלו שיחות חשאיות בין שתי המדינות[5], ונראה היה כי נמצא בסיס להסכם שלום ואף נחתמה טיוטה של חוזה אי התקפה למשך 5 שנים בין הצדדים. דבר השיחות דלף והליגה הערבית התכנסה באפריל 1950 והחליטה לגרש משורותיה כל מדינה ערבית שתנהל משא ומתן לשלום עם ישראל. תחת איום זה נרתע המלך מלהגיע להסכם שלום עם ישראל, אך המגעים החשאיים בין שתי המדינות נמשכו והושגו הסכמות בדבר הגבלת סוגי הנשק באזורי הגבול, וכן הושג הסכם למניעת הסתננות, שביצועו נכשל.

בשנת 1950 סיפחה ירדן באופן פורמלי את הגדה המערבית ושינתה את שמה לממלכת ירדן ההאשמית, שינויים אלו אושררו בחוקה שהתקבלה ב-1 בינואר 1952. הסיפוח יצר גבול ארוך מאוד בין שתי המדינות וכן הביא את ירדן להעניק לתושבי הגדה המערבית אזרחות ירדנית[6].

ההריסות בקיביה לאחר הפעולה, אוקטובר 1953

לאורך גבול זה החלו לפעול במהלך מלחמת העצמאות אך בעיקר לאחריה קבוצות של פליטים פלסטיניים שניסו לחלץ את רכושם. ניסיונות אלו הוכשלו תחילה על ידי ישראל בשיתוף ירדן והמגעים בנושא זה אף הביאו, כאמור, להתקדמות לקראת הסכם שלום שנתקע בעקבות הכרזת הליגה הערבית מאפריל 1950. במהלך 1951 התדרדר המצב הביטחוני בגבול מה שהביא לריבוי פעולות תגמול של ישראל כלפי המחבלים בשטחה של ירדן ועם הרצחו של עבדאללה ב-20 ביולי 1951 בעיר העתיקה של ירושלים, על ידי קבוצת מתנקשים פלסטיניים קיצוניים שהיו בקשר עם המופתי של ירושלים לשעבר חאג' אמין אל-חוסייני, בשעה שעמד להיכנס לתפילה במסגד אל-אקצא, התנדפו הסיכויים להשגת שלום בין ישראל לבין ירדן, והמצב הביטחוני המשיך להתדרדר. הסכמים מקומיים בין מפקדי הגזרות הישראלים והירדנים, שאסרו על ישראל לבצע פעולות תגמול, הביאו לרגיעה מחודשת החל מינואר 1952 וההסכמים תוקנו במאי כך שישראל תהיה רשאית להגיב באופן חלקי, מה שהביא להתגברות פעולות התגמול שלה בשטח ירדן. ניסיון חזרה להסכמי ינואר 1952 שנערך בדצמבר נכשל במהרה וישראל ערכה מספר רב של פעולות תגמול כנגד ירדן החל מינואר 1953 שאף הביאו את ירדן לנסות ולהפעיל את חוזה ההגנה שלה עם בריטניה. ביוני 1953 הוסכם שוב על התמודדות משותפת כנגד ההסתננות אך החוזה לא יושם. פעולת קיביה שנערכה באוקטובר היוותה את שיא הפעילות הישראלית כנגד ההסתננויות משטח ירדן, בעקבותיה אמנם נפרס הלגיון הירדני לאורך הגבול (בעוד שקודם לכן טיפלו בתופעה רק כוחות מקומיים) וחלה ירידה בכמות ההסתננויות.

לקראת אביב 1954 חלה התדרדרות במצב הביטחוני כאשר בעקבות טבח מעלה עקרבים ביצעה ישראל את פעולת נחלין ואנשי מחלקת המדינה אף העריכו שהמצב עשוי להתדרדר למלחמה. במהלך התדרדרות זו גם פרשה ישראל בסוף מרץ מוועדת שביתת הנשק ירדן–ישראל (אליה שבה באוקטובר) ונערכו חילופי אש כבדים בירושלים בסוף יוני. במאי אותה שנה רדפו תושבי עין גדי לתוך שטח ירדן בעקבות מסתננים שגנבו פרות, ובהיתקלות עם כוח של הלגיון הרגו 3 חיילי לגיון ואזרח ירדני[7]. החל מאמצע 1954 החלה רגיעה בגבול שבין המדינות שנמשכה עד לנובמבר 1955.

בנובמבר 1955 הייתה החמרה במצב הביטחוני לאורך הגבול אולם זו פסקה לאחר הגבלת חופש הפעולה של הנספח הצבאי המצרי בירדן. רגיעה זו נשברה בעקבות המשבר הפנימי בירדן בעקבות פיטוריו של גלאב, מפקד הלגיון הערבי בתחילת מרץ 1956 שהביאה לגידול רב במספר ההסתננויות ולהחמרה בתוצאותיהן[8]. כתוצאה משינוי זה החל צה"ל בסדרת פעולות תגמול החל מספטמבר שנמשכו עד למלחמת סיני בסוף אוקטובר ולסיום פעולות הפדאיון בעקבותיה.

פיתוח מקורות מים וניצול מי הירדן

כבר משנות ה-20 של המאה ה-20 התגבשו הצעות שונות לפתרון בעיית המים בישראל, שעיקרה בנגב ותוכניות שהיו משולבות איתן לפתרון בעיית המים בעבר הירדן. עם תחילת העבודות בספטמבר 1953 הגיבו הסורים במחאה לאו"ם על הפרת הסטטוס קוו, אך עם התגברות העבודות בצד הישראלי, המצב באזור הסלים[9]. כדי למצוא פתרון לחלוקת מי הירדן ולהנחת יסוד למפעלי פיתוח אזוריים, שיגר הנשיא האמריקני אייזנהאואר ב-1953 את איש העסקים אריק ג'ונסטון בתור "שגריר מיוחד לענייני מים", שינסה להגיע לפשרה בשאלת חלוקת מכסות המים. על פי התוכנית שהציע, לישראל הוקצבו מעל 38 אחוזים ממכסת מי הירדן והיתר הוקצו למדינות ערב, כאשר ירדן קיבלה את מכסת המים הגדולה ביותר. חלוקת מכסות המים נועדה להביא לשיתוף פעולה, לפחות מוגבל, בין ישראל למדינות השכנות.

ביולי 1955 אישרה ממשלת ישראל את התוכנית וגם הוועדה הטכנית של הליגה הערבית קיבלה אותה. אולם שלושה חודשים לאחר מכן דחתה אותה הוועידה המדינית של הליגה הערבית בטענה, כי קבלת התוכנית פירושה הכרה בישראל[10]. ישראל וירדן החלו בפעילות לפיתוח מפעלי המים לאחר מערכת סיני. ממלכת ירדן הייתה הראשונה לפעול ובאוגוסט 1958 החלה, בסיוע כלכלי אמריקני, בפיתוחה של תעלת הע'ור, מנהר הירמוך לאורך הצד המזרחי של הירדן, להשקיית 120 אלף דונמים.

ממבצע סיני ועד למלחמת ששת הימים

במשך השנים התרחשו אירועי ירי רבים בהם חיילים ירדנים ממזרח ירושלים פתחו באש על אזרחים ישראלים במערב העיר; במאי 1965 נרצחו ילדה בת 16 וגבר, מירי של חיילים ירדנים על שכונת מוסררה[11].

פעולות הפדאיון וכן המאבק על השליטה בגדה המערבית הביאו את ירדן וישראל לשתף פעולה וישראל הרתיעה כוחות ערביים זרים מלהתפרס בתוך שטחה של ירדן דבר שמנע מצבא עיראק להיכנס אליה. לפני מלחמת ששת הימים הוגדרה ירדן כ"פקק ביטחון" במערכת הסבוכה שבין ישראל לשאר מדינות ערב ולכן לא רצתה ישראל לשנות את הסטטוס קוו עם ירדן באותן השנים. ירדן היוותה מכשול בניסיון ליצור איחוד בין מצרים לסוריה תחת קע"ם שנעשה בפברואר 1958 ונעשו ניסיונות להתנקש בראשי ירדן על מנת לזרוע מבוכה שתכשיר את הקרקע לסיפוחה. בפברואר התאחדו שתי המדינות ההאשמיות - ירדן ועיראק בקונפדרציה רופפת ובמאי פרצה מלחמת אזרחים בלבנון. מצב אזורי מעורער זה וחתרנות מצרית הביא את המשטר בירדן לקרוא לעזרתו את עיראק, עיראק נענתה אך כוח הסיוע ששלחה לירדן הפיל תחת זאת את המשטר בעיראק ב־14 ביולי. נפילה זו של המשטר ערערה עוד יותר את המשטר בירדן והיא הפעילה את הסכם הסיוע הצבאי שלה מול בריטניה. שלושה ימים לאחר מכן הונחתו בירדן נחתים בריטיים שהגיעו מקפריסין (שהייתה תחת שלטון בריטי באותה עת) דרך שמי ישראל. לפי יובל נאמן, בריטניה הסכימה למכור לישראל 2 צוללות ו-50 טנקי צנטוריון תמורת ההרשאה הישראלית להטיס כוח זה מעל ישראל[12].

לאחר ההתנקשות בראש ממשלת ירדן היזאע אל-מג'אלי ב-1960 תכנן חוסיין מלך ירדן פעולת תגמול נגד סוריה, ולצורך כך נדרש לו שקט בגבול עם ישראל. ב-14 בספטמבר הגיע שליח מיוחד לראש אמ"ן, אלוף חיים הרצוג, עם הבהרה שירדן עומדת לדלל את כוחותיה בגבולה עם ישראל והם רוצים לדעת אם ישראל לא תנצל מצב זה כדי לפגוע בירדן. ראש הממשלה דוד בן-גוריון החזיר הודעה, שקיומה של ירדן כמדינה עצמאית הוא אינטרס ישראלי. זה היה הצעד הראשון של שותפות לא רשמית בין ישראל וירדן.

באותה תקופה החל חוסיין לקיים תקשורת אלחוטית מוצפנת ישירה עם המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים. אפרים הלוי סיפר על כך:

"הקשר עם הירדנים נבנה לאורך הרבה מאוד שנים. כשאני נכנסתי למוסד ב-1961, אחד התפקידים הראשונים שהטילו עלי היה לדקלם את האותיות של המורס, של שדרים חשאיים שהיו נשלחים לסוכנים. ... והיו ספרי צופן אז שהיו משותפים רק לשני אנשים, קראו לזה מחברת חד-פעמית ... וכעבור הרבה מאוד שנים, כשנפגשתי לעיתים מזומנות עם המלך חוסיין, הוא פעם אמר לי: 'אני חייב לומר לך שכל הזמן גירד לי בראש שאני מכיר את הקול', והסתבר באמת שהוא היה מקבל את התשדורות האלה, כי בין היתר הוא היה איש שהפעיל בעצמו את מערכות הצופן שלו ופענח לבד את המברקים שהוא קיבל."[13]

בשנת 1963 נפגש חוסיין לראשונה עם ישראלי. היה זה יעקב הרצוג, יועץ לראש הממשלה החדש של ישראל, לוי אשכול. פגישה זו הייתה ראשונה מבין פגישות רבות, ונערכה בלונדון. בין היתר נפגש חוסיין בשנת 1965 עם גולדה מאיר. בפגישות אלו תואמו היחסים בין שתי המדינות, סוכם על שיתוף פעולה מודיעיני ושיתוף פעולה בתחום המים, כמו גם על מגבלות על העברת משוריינים לגדה המערבית, שהייתה עדיין בשליטת חוסיין.

למרות כל אלה היה על חוסיין לאזן בין כל הגורמים ולשתף פעולה עם הלכי הרוח בעולם הערבי. בינואר 1964 חידש את היחסים הדיפלומטיים עם מצרים הנאצריסטית. בספטמבר 1964 השתתפה ירדן בוועידת הפסגה הערבית שנערכה באלכסנדריה, שם נאלצה להכיר בישות חדשה "הארגון לשחרור פלסטין", על אף שמכך השתמעה קריאת תיגר על שליטתה בשטחי הגדה המערבית.

פעילותם של אנשי הארגון לשחרור פלסטין הביאה את צה"ל להבנה כי אין לסמוך על חוסיין בבלימת המחבלים. ב-13 בנובמבר 1966 ביצע צה"ל את פעולת סמוע, אחת הגדולות שבפעולות תקופה זו, כשפשט על הכפר סמוע הסמוך לחברון. בפעולה נהרגו עשרות חיילים ירדנים. הפעולה הביאה לגל של מחאות כנגד חוסיין (שחייב אף הפעלת טנקים בשכם) ולערעור נוסף של משטרו, כאשר תחנות הרדיו במצרים שידרו תעמולה המציגה אותו ככלי שרת של הישראלים ושל המעצמות המערביות ואילו צה"ל ריכז כוחות בגבול בעקבות ההפגנות האלימות.

המתיחות באזור הביאה את חוסיין לכלל החלטה אסטרטגית, לשתף פעולה עם מצרים ועם סוריה במה שהסתמן כסיבוב נוסף במלחמות המזרח התיכון. ב-30 במאי 1967 טס חוסיין לקהיר ושם חתם עם נאצר על "הסכם הגנה". צבאו של חוסיין הועמד תחת פיקוד מצרי, וניתנה ערובה מצרית להגנה על ירדן במקרה של תקיפה ישראלית. בכך הפך עצמו חוסיין מטרה לתקיפה ישראלית, כאשר המלחמה הייתה בשלב זה כמעט בלתי נמנעת. הצבא הירדני נתפס כאיום גדול אף מן הצבא הסורי, והצטרפותו לברית כנגד ישראל הידקה את תחושת המצור והדחיפות שקדמה למלחמת ששת הימים.

ממלחמת ששת הימים עד מלחמת יום הכיפורים

בשנת 1967 הצטרף חוסיין למלחמה נגד ישראל. על פי הערכתו של משה דיין היה זה בעקבות איחוד הכוחות בעולם הערבי וחוסר רצונה של ירדן להיות מבודדת. בנוסף, מאז פשיטת צה"ל על כפר סמוע, חשד חוסיין שאם תתגרה סוריה בישראל תעדיף ישראל להכות בירדן מאשר בסוריה, מפני שסוריה הייתה בת חסותה של ברית המועצות. נוסף על כך, אזהרות מפני תסיסה פנימית הביאו את חוסיין להצטרף למלחמה.

בפרוץ מלחמת ששת הימים, ב־5 ביוני 1967, שלחה ישראל לחוסיין באמצעות האו"ם אזהרה כי אם לא יפעל כנגדה, לא ישמש כמטרה לתקיפה. חוסיין הושפע כפי הנראה מן התעמולה המצרית ומשיחת הטלפון עם נאצר לפיה היום הראשון של המלחמה היה ניצחון מצרי גדול (וזאת כאשר חיל האוויר המצרי הושמד, וטורי הטנקים הישראלים שועטים בתוך סיני), התעלם מן האזהרה הישראלית ונקט בפעולות ראווה חסרות ערך צבאי אך מתגרות - תותחים ירדנים הפגיזו מטרות בישראל, ומתחם ארמון הנציב שהיה שייך לאו"ם נכבש בידי הלגיון. בתגובה תקף חיל האוויר הישראלי את שדות התעופה הירדניים והשמיד את חיל האוויר הירדני וכוחות קרקעיים ישראליים תקפו בירושלים ולאורך הגבול הירדני. תוך זמן קצר, הובס הצבא הירדני וכבר בערבו של ה־7 ביוני כבש צה"ל את מזרח ירושלים ואת הגדה המערבית כולה. לאחר מלחמת ששת הימים הייתה הפסקה של שלשה שבועות בשיחות בין ישראל לירדן.

ישראל החליטה שלא לספח את רוב השטח הכבוש, שכן צעד כזה היה עלול ליצור משבר ביחסי החוץ של המדינה, ולחייב אותה להעניק אזרחות לתושבי השטחים המסופחים, מהלך שהיה מקטין במידה ניכרת את שיעור היהודים באוכלוסיית המדינה, עד כדי ביטול הרוב היהודי. מצד שני, ישראל לא רצתה לסגת מהשטחים, הן מטעמים ביטחוניים-אסטרטגיים, הן מטעמים מדיניים (השטחים הכבושים עתידים להפוך לקלף מיקוח עבור ישראל) והן מטעמים אידאולוגיים. ישראל הנהיגה ממשל צבאי בשטח הכבוש, ברוח אמנת ז'נבה הרביעית, אך במקביל סיפחה את שטח מזרח ירושלים בצו שפורסם חודשים ספורים לאחר המלחמה, על-פי חוק שהתקבל בכנסת. הצו הורה על החלת החוק הישראלי על שטח שכלל את החלק הירדני של ירושלים וכן כמה כפרים ועיירות בסביבתה. שטח זה מכונה מזרח ירושלים והוא שייך לשטח המוניציפלי של עיריית ירושלים. לתושבי האזור הוענק מעמד של תושבי קבע. כמו כן החלה ממשלת ישראל בהקמת יישובים ישראליים בשטחים שנכבשו. תחילה הוקמו יישובים על-פי תוכנית אלון, שגרסה כי יש להחזיק בשטחי בקעת הירדן ואזורים אסטרטגיים אחרים, ולהחזיר את היתר. מאוחר יותר הוקמו יישובים גם באזורים אחרים.

אי הסיפוח היה נוח מבחינת ירדן מכיוון שהשאיר לה תקווה לשוב ולקבל את השטח, אך בניית ההתנחלויות נגד את האינטרס הירדני והקשה על הנכבדים המקומיים שעדיין ראו את עצמם משויכים לירדן. ירדן המשיכה לממן באופן חלקי את עובדי המדינה בגדה המערבית ולשלוט על הווקף באזור (במיוחד על הר הבית), קיימה משרת שר מיוחד לעניין השטחים הכבושים על ידי ישראל ואף טיפחה נכבדים מקומיים וכל זאת תוך הסכמה בשתיקה ולעיתים גם סיוע של ישראל. ישראל לא מנעה מירדן לנסות ולהגביר את השפעתה ברצועת עזה ואף בתחומי הקו הירוק (למשל על ידי מתן אפשרות מעבר מאמינים מוסלמים למכה בשטחה).

זמן קצר אחרי המלחמה הנהיג שר הביטחון, משה דיין, מדיניות שכונתה "הגשרים הפתוחים". במסגרת המדיניות הזאת, נשארו גשרי נהר הירדן (בייחוד גשר אלנבי) פתוחים למעבר פלסטינים תושבי השטחים, כך שנשמר הקשר בין ממלכת ירדן לבין יהודה ושומרון. במקביל נפתח הקו הירוק לתנועה חופשית, ובוטלה הדרישה מן הפלסטינים להצטייד באישור מיוחד לשם ביקור בישראל גופא. לפיכך, נוצר קשר עקיף אך רצוף בין ישראל לירדן.

תוצאות מלחמת ששת הימים הקשו על ירדן בכך שהביאו לפריחה של הלאומנות הפלסטינית, כך שנאלצה להתמודד עם הארגונים הפלסטיניים החמושים אשר התבססו בממלכה (כאשר 80% מאזרחי הממלכה הם ממוצא פלסטיני) ותקפו משטחה את ישראל, שהגיבה בפעולות תגמול (הקשה ביניהן היא פעולת כראמה ב-1968) בהן השתתף גם הצבא הירדני.

במרץ 1969 נורו קטיושות מעקבה על אילת, ושמונה אזרחים ישראלים נפצעו. בתגובה הפגיז צה"ל מטרות בעקבה. ביוני אותה שנה הפגיזה ירדן את צידו הישראלי של חוף ים המלח, מההפגזה נהרגה תיירת ונפצעו ארבעה תיירים[14].

ב־1970 נעשה ניסיון הפיכה פלסטיני בירדן - במהלך ניסיון זה (הידוע בכינוי "ספטמבר השחור") נכנסו טנקים סוריים לשטחה. ישראל, לבקשת ארצות הברית יצאה לעזרת ירדן בכך שריכזה כוחות של צה"ל ליד גבולה עם סוריה ומטוסי חיל האוויר פטרלו מעל שמי ירדן. צעדים אלו סייעו להרתיע את הסורים ואילצו אותם לסגת מירדן. לאחר דיכויה של ההפיכה הודתה ירדן לישראל על עזרתה אבל נזהרה שלא לעשות זאת בפומבי. כמו כן, נזהרה שלא לחשוף את הקשר הישראלי־ירדני שהיה באותה שעה. גם ישראל נמנעה מפרסום קשר זה.

לאחר עקירת ארגוני הטרור מממלכתו, ראה המלך חוסיין כיעד את השבת שטחי הגדה לריבונות ירדן. הוא החל בסדרת פגישות חשאיות עם מנהיגים ישראלים, ובהם גולדה מאיר ומשה דיין (עמו נפגש בערבה)[15]. מדיניות הגשרים הפתוחים נמשכה והמטבע הירדני המשיך להיות הילך מקובל בגדה ירדן המשיכה לשלם את משכורות עובדי המדינה בשטחי הגדה. ממשלתם הניצית של דיין ושל גולדה לא הייתה מעוניינת במהלך מדיני מרחיק לכת. במרץ 1972 הציע חוסיין תוכנית מדינית המבוססת על פדרציה בין ממלכתו ובין מדינה פלסטינית אוטונומית בגדה המערבית. הצעה זו נדחתה על ידי גולדה באופן פומבי.

ממלחמת יום הכיפורים עד מלחמת לבנון

ערב מלחמת יום הכיפורים, ב־25 בספטמבר 1973 הזהיר חוסיין את גולדה מאיר על כך שקיפאון בתהליך המדיני האזורי עלול להביא למלחמה. שר הביטחון משה דיין הגיע למסקנה שירדן לא תשתתף במלחמה וזאת בשל הנתק ביחסים בינה לבין סוריה ומצרים, אם כי ביום פרוץ המלחמה עצמה לא היה כה בטוח בכך. באביב שלפני כן נעשו ניסיונות מצריים וסוריים לשלב את ירדן בהכנות למלחמה אבל המלך חוסיין היה מסויג באשר להשתתפותו מאחר שהעריך שאין בכוחן של מדינות ערב להכריע את ישראל במערכה צבאית. בלחץ מדינות ערב ובלחץ פנימי של הצבא הירדני החליט לבסוף חוסיין לשלוח כוחות קרקעיים שיסייעו לסוריה במלחמתה בישראל בחזית רמת הגולן. לפני שעשה כן, שלח מברק דרך הנרי קיסינג'ר[16]. ישראל החליטה שהיא תתקוף כל כוח שיעמוד בדרכה כולל טנקים ירדנים שיוצבו בחזית. וכך, כאשר שתי חטיבות שריון נעו לעבר עמדות של צה"ל בגולן נערך קרב בו השמיד צה"ל 22 טנקים ירדנים. עם זאת, הורה דיין לא לפרסם ש"צה"ל פגע בטנקים ירדניים"[17].

במהלך המגעים הדיפלומטיים שלאחר המלחמה, באפריל 1974, העלה המלך חוסיין הצעה ל"הסכם הפרדת כוחות", במסגרתו ייסוגו כוחות שני הצדדים וישאירו אזור מפורז בבקעת הירדן, וזאת כצעד ראשון לפתרון של קבע. גם הצעה זו נדחתה על ידי גולדה מאיר, בימים האחרונים לכהונתה. הפגישות עם גורמים ישראלים המשיכו, ובהן השתתף אף ראש הממשלה החדש יצחק רבין. הפגישות נערכו גם בתל אביב ונמסר כי במהלכן טייל חוסיין, כשהוא מחופש, ברחוב דיזנגוף. חילוקי דעות בממשלתו של רבין שהייתה קרועה בין גורמים שונים, ועמדה בפני משימת שיקום לאחר המלחמה, ובמיוחד הקרע בין רבין ובין שר הביטחון שמעון פרס, אשר בתקופה זו הביע עמדות נציות, גרמו לכך שהמגעים לא הביאו לחתימת הסכם.

באוקטובר 1974 החליטה ועידת הפסגה הערבית ברבאט כי זכותו של העם הפלסטיני להקים מדינה בשטחי הגדה, וכי הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני הוא אש"ף. החלטה זו סתמה את הגולל על המגעים, שכן חוסיין הבין כי לא יוכל לפעול כנגד ההחלטה, ולקבל בחזרה את הריבונות בשטחים שאבדו.

ממלחמת לבנון עד להסכם השלום

בעקבות מלחמת לבנון הראשונה הגיע אש"ף למבוי מדיני סתום, אשר הביא אותו לחתום על הסכם עם ירדן[18] ב־11 בפברואר 1985. הסכם זה, שבו הוסכם על עיקרון שטחים תמורת שלום, היה אמור לחזק את מעמדם של הצדדים מול ישראל על ידי הצגת עמדה משותפת. הסכם זה נכשל בעקבות קשיים פנימיים באש"ף והמלך חוסיין נסוג ממנו ב־19 בפברואר 1986.

הזדמנות נוספת לקידום השלום עם ישראל הגיעה בשנת 1987. ממשלת האחדות הלאומית בישראל שלחה את שר החוץ שמעון פרס לשורת מגעים, שהסתיימו זו הפעם הראשונה בהסכם כתוב, הסכם לונדון. ב-11 באפריל 1987 הסכימו הצדדים על ועידה בינלאומית לקידום השלום במזרח התיכון. הסכם לונדון לא מומש, שכן במערך הפוליטי הפנימי בתוך ישראל, ולאור עמדתו הנצית התקיפה של ראש הממשלה יצחק שמיר לא היה לפרס הכוח להוציא את ההסכמה אל הפועל.

בעקבות האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב־1987 חששה ירדן שהיא תתפשט גם לתוך ארצו דבר שגרם לו ב־31 ביולי 1988 להכריז על ניתוק מנהלי מהגדה המערבית ועל ויתור על כל תביעה לריבונות בשטחים, אירוע אותו רואה משה ז"ק בספרו "חוסיין עושה שלום" כגורם שאִפשר את חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן. מצב חדש זה הביא לשינוי היחסים בין שתי המדינות משום ש"האופציה הירדנית" - הרעיון כי ניתן יהיה להשתמש בחוסיין ככלי לשמירת השליטה בשטחים במידה זו או אחרת, תוך הגעה להסכמות עם ירדן בדבר השליטה בשטח, והתעלמות מדרישות הפלסטינים לעצמאות – היה לנחלת העבר.

1990 הביאה למשבר נוסף, עם כיבוש כווית על ידי כוחותיו של סדאם חוסיין. שוב מצאה עצמה ירדן לכודה בין השכן האלים ממזרח, הנתמך על ידי ההנהגה הפלסטינית, בראשות יאסר ערפאת, ובין דרישות המערב. חוסיין שב ושגה כאשר תמך בסדאם חוסיין, נמנע מלהצטרף לקואליציה המלחמתית כנגדו, ואיבד את אהדת ארצות הברית, דבר שלווה בסנקציות כלכליות. הסנקציות הכלכליות הביאו את ירדן להתקרב לישראל על מנת להסתייע בהשפעתה על ארצות הברית.

מכיוון שישראל בתקופה זו לא הייתה מוכנה לנהל משא ומתן עם אש"ף, לא הייתה לפלסטינים ברירה אלא להיעזר בחוסיין בניהול המשא ומתן באופן עקיף עם ישראל. וכך, לוועידת מדריד ב־1991 הגיעה "משלחת ירדנית־פלסטינית משותפת". מבחינת היחסים בין המדינות, על אף שהוועידה עצמה לא השיגה את מטרותיה, היא נתנה תנופה לשיחות.

המשלחת הירדנית־פלסטינית החזיקה מעמד עד אוגוסט 1993, אז גילתה ירדן שישראל ואש"ף מנהלות משא ומתן ללא ידיעתה. המשלחת המשותפת חייבה את ירדן לתת לגיטימיות לפלסטינים כמו גם זכות הטלת וטו בנושאים הקשורים למשא ומתן הישראלי־ירדני.

בשנת 1992 עלה לשלטון בישראל יצחק רבין. הסכמי אוסלו, שנחתמו בשנת 1993 בין ישראל ובין הפלסטינים, נתנו תנופה למשא ומתן עם ירדן. לאחר משא ומתן חשאי ממושך, נפגש רבין עם חוסיין ב־25 ביולי 1994 בוושינגטון, ובנוכחות הנשיא ביל קלינטון הודיעו השניים על סיום מצב הלוחמה בין ישראל לירדן. ההכרזה לוותה בצעדים סמליים כגון מטס של מטוסו המלכותי של חוסיין בשמי ישראל ב־3 באוגוסט 1994 (המלך היה טייס מוכשר ומנוסה), כשהוא מלווה בשלושה מטוסי קרב ישראלים, ומשט של רבין ביאכטה המלכותית של חוסיין.

מהסכם השלום ועד מות המלך חוסיין

ערך מורחב – הסכם השלום בין ישראל לירדן
חוסיין לוחץ ידיים עם ראש הממשלה רבין, כשברקע הנשיא ביל קלינטון, לאחר חתימת הסכם השלום בין המדינות, מעבר הגבול שליד אילת, אוקטובר 1994
חוסיין מלך ירדן מדליק לראש הממשלה יצחק רבין סיגריה במעונו המלכותי בעקבה, לאחר חתימת חוזה השלום במסוף הערבה שליד אילת, 26 באוקטובר 1994
ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן משוחחים ביניהם לחוף ים כנרת לאחר טקס אשרור חוזה השלום הישראלי ירדני בבית גבריאל בצמח
נשיא המדינה ראובן ריבלין עם שגריר ירדן בישראל וואליד עבידאת, בעת קבלת פנים חגיגית לכבוד השנה החדשה עם הסגל הדיפלומטי המוצב בישראל, ספטמבר 2017

ב־26 באוקטובר 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן בטקס במעבר ערבה, בנוכחות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. ההסכם כלל תיקוני גבול קלים, הסכמים בדבר השימוש במים, והסכמה על נורמליזציה ביחסי המדינות. במהלך השנתיים שלאחריו נחתמו עוד שישה-עשר הסכמים מפורטים בין הצדדים בנושאים שונים.

בעקבות הסכמי השלום נפתחו הגבולות, ישראלים ביקרו באתרים שונים בירדן, ואף הועברו מפעלים לירדן שם כוח העבודה זול יותר.

ב־4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן השתתף בהלווייתו. כמו כן, נחתם הסכם סחר ב-1996 וישראל סייעה בהקמת מרכז רפואי משוכלל בעמאן. במקביל, ירדן ראתה את עצמה מחוייבת לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני ויחסיה עם ישראל נעכר מפעם לפעם בעקבות משברים בו.

ב־13 במרץ 1997 אירע הטבח בנהריים, כשחייל ירדני פתח באש על קבוצת ילדות שביקרו במובלעת הירדנית ב"אי השלום" בנהריים. שבע ילדות מבית שמש נהרגו באירוע. עם לכידת החייל, הודיע הצבא הירדני שמדובר בחולה נפש. מספר ימים לאחר מכן קטע חוסיין ביקור בספרד והגיע לביקור בישראל, במהלכו ביקר את משפחות ההרוגות וניחם אותן באופן אישי. בנוכחות כלי תקשורת הביע המלך התנצלות בשם ממלכת ירדן, כשהוא כורע על ברכיו. כן ביקר את הפצועות בבית החולים, והורה על מתן פיצוי כספי למשפחות הנפגעות. הרוצח נידון בבית דין צבאי ירדני למאסר עולם, שבירדן משמעותו בדרך כלל 25 שנות מאסר עם עבודת פרך. עונש המוות הקיים בחוק הירדני לא הושת עליו, בנימוק שבריאותו הנפשית הייתה מעורערת בעת ביצוע המעשה[19]. חוגים בירדן המתנגדים להסכם השלום יצאו להגנתו של הרוצח, בטיעונים שונים, וביקרו את התנהלותו של המלך חוסיין.

בספטמבר 1997 נעשה ניסיון ההתנקשות כושל בחייו של ח'אלד משעל, יושב-ראש הלשכה המדינית של חמאס, שבוצע על ידי סוכני המוסד על אדמת ירדן. שני סוכנים נמלטו לשגרירות ישראל בעמאן והשגרירות הוקפה בכוחות מיוחדים ירדנים, חוסיין ראה במעשה משום מעילה באמונו ואיים לפרוץ לשגרירות, בה מצאו הסוכנים מקלט, אם לא יוסגרו הסוכנים לידיו. כישלון זה הטיל כתם על תפקודו של ראש המוסד, דני יתום. בתיווכם של שר החוץ, אריאל שרון ושל אפרים הלוי, שליח מיוחד של ראש הממשלה נתניהו לירדן, הוסגרו הסוכנים לידי הירדנים. לאחר משא ומתן שוחררו הסוכנים בתמורה למתן סם הנגד לזריקת הרעל שהוזרקה למשעל, ושחרור שייח' אחמד יאסין מכלאו.

בשנות התשעים החל מצב בריאותו של חוסיין מדרדר. מזה שנים היה ידוע כי יורשו הוא הנסיך חסן, אחיו הצעיר. סמוך למותו הדיח חוסיין את אחיו מתפקיד יורש העצר, ומינה לתפקיד זה את בנו עבדאללה, אשר עלה לשלטון עם מותו של חוסיין, בשנת 1999. התפתחות זו הפתיעה את ישראל שיצרה קשרים קרובים עם חסן, אך היחסים בין המדינות לא נפגעו.

ירדן תחת שלטון המלך עבדאללה

עם פריצת האינתיפאדה השנייה נמנעה ירדן מלשגר שגריר חדש לישראל והוא הגיע רק בתחילת 2005 (לקראת ההתנתקות)[20].

ירדן הייתה בין הדוחפים העיקריים לקבלת יוזמת השלום הערבית על ידי הליגה הערבית בסוף מרץ 2002.

גם במהלך מלחמת לבנון השנייה (בה הזהיר המלך את ישראל כי פעולותיה יגרמו לפעילות טרור כנגדה) שררה קרירות רשמית ביחסים, ובמבצע עופרת יצוקה נעדר השגריר הירדני מישראל.

במרץ 2011 נערך תרגיל משותף להיערכות לרעידות אדמה, בניהול מגן דוד אדום והסהר האדום הירדני. בתרגיל השתתפו כ-200 איש, בהם אנשי מקצוע משתי המדינות וחברי הסגל האקדמי וסטודנטים מהפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב[21].

הידרדרות היחסים לאחר התקרית בשגרירות

ב-2017 כחלק מסיטואציה רחבה יותר של מתיחות בירושלים לאור הפיגוע בהר הבית החלו מחאות עממיות. בעוד שמלך ירדן גינה את האלימות, אך גם את צעדי הביטחון שנקטה ישראל, וגורמים רשמיים אחרים מסרו את תמיכתם. הבולט שבהם היה יו"ר הפרלמנט הירדני, פאיז אלטראונה, שאמר לאחר האירוע ”דם השהידים משקים את האדמה הטהורה”[22].

היחסים בין המדינות הגיעו לשפל לאחר תקרית בשגרירות ישראל בירדן במהלכה מאבטח ישראלי ירה למוות בשני ירדנים לאחר שאחד מהם ניסה לדקור את המאבטח. לאחר האירוע ממשלת ירדן סירבה לאפשר לצוות הקונסולרי לעזוב לישראל, והדבר התאפשר רק לאחר מגעים מתמשכים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למלך עבדאללה[23].

במסגרת הסיכום בין המנהיגים, ישראל הכריזה פומבית על הסרת המגנומטרים והמצלמות מהר הבית, ובמקביל צוות שגרירות ישראל בעמאן הורשה לחזור לישראל[24]. עם שובם, זימן ראש הממשלה בנימין נתניהו את המאבטח ללשכתו שבירושלים[25]. סרטוני וידאו מהפגישה שבהם נראה נתניהו מחבק את המאבטח הופצו על ידי לשכת ראש הממשלה, שעוררו כעס נרחב ירדן[26][27]. בנובמבר 2017 הצהירה ירדן על השגרירה הישראלית בעמאן כאישיות בלתי רצויה וכי שגרירות ישראל בירדן לא תיפתח עד אשר ישראל תנקוט צעדים נגד המאבטח[28][29].

הניסיונות ליישור ההדורים

ב-18 בינואר 2018 התנצלה ישראל בפני ירדן על התקרית והבטיחה לשלם פיצוי למשפחות ההרוגים[30]. היחסים בין המדינות השתפרו וירדן מינתה מחדש שגריר בישראל[31], וראש הממשלה נפגש עם מלך ירדן באופן פומבי[32]. עם זאת, 2018 הייתה שנה של אי-יציבות פוליטית וכלכלית בירדן לאור הזעם העממי על תוכניות הממשלה ליישם רפורמות כלכליות שהתחייבה לקרן המטבע הבין-לאומית באקלים זה החליט מלך ירדן ב-21 באוקטובר 2018, לא לחדש את ההסכם שהעניק לישראל זכויות גישה לנהריים ולמובלעת צופר, וכן לא להפעיל את מנגנון הבוררות שנקבע בנספח להסכם השלום. לפיכך נמסרו אזורים אלה לריבונות ירדנית מלאה ב-10 בנובמבר 2019[33]. בשבועיים לאחר מכן, אמר עבדאללה השני, מלך ירדן, כי "היחסים עם ישראל במצב הגרוע ביותר אי פעם", לטענתו בשל עניינים פוליטיים פנימיים בישראל[34]. ב-29 באוקטובר 2019, לאחר מעצרם המנהלי בישראל של שני ירדנים, הוחזר השגריר הירדני לארצו להתייעצויות[35].

ב-8 באוקטובר 2020 ישראל וירדן חתמו על הסכם שיאפשר למטוסים משתי המדינות לחצות את המרחב האווירי של ישראל ושל ירדן בדרכן ליעדים אחרים[36].

במרץ 2021, בשל מחלוקת על ענייני אבטחה שהביאה לביטול ביקורו של יורש העצר הירדני בהר הבית. לאור זאת הממלכה הירדנית סירבה לאשר לראש הממשלה בנימין נתניהו לטוס מעל שטחה לאיחוד האמירויות הערביות[37]. בשל האיסור הירדני בוטלה פגישת נתניהו עם יורש עצר של איחוד האמירויות הערביות[38].

ביולי 2021, נפגש ראש הממשלה נפתלי בנט עם המלך עבדאללה בארמונו בעמאן[39]. כמה ימים לאחר מכן שוחח עבדאללה גם הנשיא הנכנס, יצחק הרצוג, ובירך על חזרת היחסים למסלולם התקין. בספטמבר נפגש שר החוץ יאיר לפיד עם מלך ירדן[40]. הממשלה הישראלית הנכנסת סיכמה עם ירדן על מכירת 200 מיליון מ"ק מים מותפלים נוספים בשנה ורכישת חשמל סולארי בהיקף של 600 מגה-וואט[41]. בינואר 2022 נפגש שר הביטחון בני גנץ עם המלך הירדני בארמונו[42].

בעקבות גל הטרור 2022 ומבצע שובר גלים, הפגינו אלפים ברמת עמון בקריאה לבטל את הסכם השלום עם ישראל[43].

ב-18 באפריל 2022, בעקבות התפרעויות בהר הבית, כתב ראש ממשלת ירדן בישר אל-ח'סאונה כי הוא "מברך את הפלסטינים שעומדים בצורה נעלה כמו צריח ומשליכים אבנים על הפרו ציוניים המטמאים את מסגד אל-אקצא". מאוחר יותר, זימן משרד החוץ הירדני הממונה על שגרירות ישראל בעמאן, והעביר דרכו איגרת מחאה[44][45]. בישראל ביקרו את הירדנים והאשימו אותם ב"משחק כפול": פרסום התבטאויות שאינן מקובלות בין שותפים ובמקביל אמרו שזה ניסיון להרגיע את מתנגדי השלום בין המדינות[46].

ב-24 בינואר 2023 נערכה בעמאן פגישה של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עם מלך ירדן. השניים "ברכו על הידידות והשותפות ארוכת השנים בין מדינת ישראל לממלכה הירדנית"[47].

באפריל 2023 חבר הפרלמנט הירדני בשם עמאד עדואן, נתפס מבריח 160 אקדחים מסוג "גלוק" וזיג-זאוור וכן 17 רובי M16 לישראל[48].

ב-1 בנובמבר 2023 במהלך מלחמת חרבות ברזל, החזירה ירדן את שגרירה מתל אביב לרבת עמון ובנוסף הודיעה כי השגריר הישראלי לא ישוב לירדן עד סיום הלחימה בעזה. למהלך זה קדמו הפגנות המוניות נגד ישראל ואף ניסיונות הסתערות על שגרירות ישראל בירדן.

קשרים כלכליים

קיימות מספר יוזמות עסקיות כגון מפעלי טקסטיל ישראלים (דלתא גליל תעשיות) בירדן, התוכנית לעשות שימוש בשדה התעופה הבינלאומי בעקבה על ידי טיסות הנוחתות בישראל, ויוזמות נוספות באזור הסחר הישראלי - ירדני החופשי, בבקעת הירדן.

הסחר הישיר עם ירדן (ללא מעבר דרך מדינות שלישיות) הסתכם ב־2008 כ־400 מיליון דולר, חלק ניכר ממנו קשור לאזור הסחר החופשי[49]. חלק נוסף מהסחר (לא ידוע בגודלו) מתבצע דרך מדינות שלישיות בשל העוינות של חלק מתושבי ירדן כלפי ישראל. עם התגלות מאגרי הגז של ישראל בים התיכון, ירדן הייתה אחת המדינות הראשונות שחתמו על חוזה לאספקת גז, עוד לפני אישור מתווה הגז במערכת הפוליטית בישראל. היקף החוזה נעמד בכ-15 מיליארד דולר[50].

פרויקט גדול שמתוכנן להיבנות בשיתוף עם ירדן הוא תעלת הימים. הפרויקט התעכב שנים רבות עקב התנגדויות שונות, בעיקר של ארגונים למען איכות הסביבה, אך בפברואר 2015, נחתם ההסכם הסופי לבנייתו, וירדן החלה בבניית החלק שמתחיל בשטחה[51].

המונופול שהחזיקה מצרים על הסחר הערבי-אירופי בתעלת סואץ הוביל את ירדן ליצירת נתיב סחר חדש במעבר טורקיה - סוריה - ירדן - מדינות ערב, אך פרוץ מלחמת האזרחים הסורית הובילה לחסימת נתיב זה. כמוצא חלק מהסוחרים עברו לעגינה בנמל חיפה, והעברת הסחורות לגבול ירדן דרך עמק יזרעאל[52]. במסגרת חידוש מסילת העמק, הועברה תנועת המשאיות לירדן לתעבורה על רכבת העמק[53], ותוכנן לחבר את המשך המסילה אל ירדן[54]. במסגרת התוכנית מסילות לשלום אזורי של ישראל כץ, כל נתיב הסחר יועבר לרכבות ותונח מסילת רכבת רציפה מחיפה, דרך ירדן לערב הסעודית ומדינות המפרץ.

ב-22 בנובמבר 2021 נחתם מזכר הבנות בין ישראל, ירדן ואיחוד האמירויות הערביות, לפיו ישראל תקים מתקן התפלה בשטחה ותעביר את המים שייוצרו לירדן, ובתמורה ירדן תספק חשמל להפעלת מתקן ההתפלה באמצעות חווה סולארית שתועבר לישראל, וכל זה במימון של איחוד האמירויות[55]. במהלך מלחמת חרבות ברזל, שר החוץ הירדני איימן א־ספדי אמר כי ההסכם לא יקודם[56].

שיתוף פעולה ביטחוני

הרמטכ"ל הישראלי שאול מופז עם הרמטכ"ל הירדני מוחמד אל־מלכווי (אנ'), 2000

שיתוף הפעולה המודיעיני בין ירדן וישראל החל עוד לפני ששתי המדינות זכו לעצמאותן. לאורך השנים נחשב המודיעין הירדני לשותף של המודיעין הישראלי בעיקר נגד הטרור הפלסטיני[57]. שיתוף פעולה זה מוצנע, בעקבות התנגדות המיעוט הפלסטיני הגדול שבירדן. עם זאת, התקיימו מלחמות בין שתי המדינות, וכן התנגשויות צבאיות כמו פעולות התגמול.

לפני מלחמת ששת הימים, ראתה ישראל בכניסת צבא זר ממערב לנהר הירדן כעילה למלחמה. מאז כיבוש יהודה ושומרון, ישראל רואה בכניסת צבא זר לממלכת ירדן כעילה למלחמה. מצב זה מהווה מבחינת ירדן חלק מהבסיס של מצבה הביטחוני, במיוחד בתקופה שלפני נפילת סדאם חוסיין. בפועל, הפעילה ישראל את מדיניותה זו פעם אחת עם כניסת צבא סוריה לירדן במהלך ספטמבר השחור.

לישראל יש אינטרס בשמירת השושלת ההאשמית בשלטון, הנחשבת ליציבה ושומרת שלום. לצד הירדני אינטרס לשמור על שיתוף פעולה עם ישראל, שלה כלכלה חזקה יותר, וכן מודיעין איכותי נגד ארגוני טרור אשר לא פעם מתנגדים לשלטון ההאשמי, המלוכני והחילוני.

יחסים תרבותיים

למרות ההתחייבות לנורמליזציה שהיוותה חלק מהסכם השלום, רוב הציבור הירדני אינו מוכן לקבל קשרים תרבותיים עם ישראל. ביקור בישראל גורם להכרזת המבקר כאישיות בלתי רצויה במרבית ארגוני האינטליגנציה בירדן (סופרים, עורכי דין וכו') וכן לגירוש מאגודותיהם. במהלך השנים ניסו ישראל ובית המלוכה הירדני לשנות מצב זה ללא הצלחה מרובה.

נציגויות

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יחסי ירדן–ישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Norman Bentwich, England in Palestine, p51, "The High Commissioner had ... only been in office a few days when Emir Faisal ... had to flee his kingdom" and "The departure of Faisal and the breaking up of the Emirate of Syria left the territory on the east side of Jordan in a puzzling state of detachment. It was for a time no-man's-land. In the Ottoman regime the territory was attached to the Vilayet of Damascus; under the Military Administration it had been treated a part of the eastern occupied territory which was governed from Damascus; but it was now impossible that that subordination should continue, and its natural attachment was with Palestine. The territory was, indeed, included in the Mandated territory of Palestine, but difficult issues were involved as to application there of the clauses of the Mandate concerning the Jewish National Home. The undertakings given to the Arabs as to the autonomous Arab region included the territory. Lastly, His Majesty's Government were unwilling to embark on any definite commitment, and vetoed any entry into the territory by the troops. The Arabs were therefore left to work out their destiny."
  2. ^ B. Morris, The Road to Jerusalem: Glubb Pasha, Palestine and the Jews. p. 135–138, 2003.
  3. ^ יצחק לוי, תשעה קבין: ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת מערכות, 1986
  4. ^ "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון" אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 150
  5. ^ נציגי ישראל מציעים לעבה"י רכבת אכסטריטוריאלית, על המשמר, 20 בדצמבר 1949
  6. ^ ירדן ותהליך השלום, שגרירות ירדן בישראל
  7. ^ פעולה להחזרת עדר עין גדי גרמה לתקרית דמים בגבול, מעריב, 3 ביוני 1954
  8. ^ דוד טל, ‏הסכם מפקדים מקומיים (ישראל-ירדן) – כשלונו של ערוץ הידברות ישיר, קתדרה 71, מרץ 1994, עמ' 149-116
  9. ^ אזדרכת, 2004, עמ' 136–141.
  10. ^ גת, 2002, עמ' 153–155; מיכלסון, ספטמבר 2008, ע' 35.
  11. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1965
  12. ^ העתק כתבה של "ידיעות אחרונות" 18 במרץ 2005 בפורום פרש
  13. ^ פסטיבל מספרי סיפורים - סיפורי מוסד חלק ב', סרטון באתר יוטיוב, בערוץ ה-YouTube הרשמי של תאגיד השידור הישראלי (דקה 31 - 32)
  14. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1969
  15. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1970
  16. ^ Henry Kissinger, Years of Upheaval, p.506
  17. ^ אריה בראון, דיין במלחמת יום הכיפורים, עמ' 189-190
  18. ^ הערך אש"ף בספריה הווירטואלית של מט"ח
  19. ^ Daqamseh sentenced to life in prison for killing Israelis, Arabic News
  20. ^ אחרי הפוגה של 4 שנים: לירדן שוב יש שגריר בישראל, nrg
  21. ^ על רקע האסון ביפן: תרגיל ישראלי-ירדני משותף דימה הערכות אזורית לרעידת אדמה, באתר אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 21 במרץ 2011
  22. ^ רועי קייס, חסן שעלאן, אליאור לוי ואיתמר אייכנר, שבחים בפרלמנט הירדני למחבלים מאום אל פחם: "השהידים משקים את האדמה הטהורה", באתר ynet, 16 ביולי 2017
  23. ^ Gavin Rabinowitz, Netanyahu speaks with King Abdullah in bid to resolve crisis, www.timesofisrael.com (באנגלית אמריקאית)
  24. ^ ברק רביד, המשבר עם ירדן: צוות השגרירות בעמאן הוחזר לישראל, באתר הארץ, 24 ביולי 2017
  25. ^ איתמר אייכנר ורועי קייס, המאבטח נפגש עם נתניהו: "ירדה לי אבן מהלב", באתר ynet, 25 ביולי 2017
  26. ^ אתר למנויים בלבד ברק רביד, שר החוץ הירדני: ישראל הציגה את התקרית בשגרירות באופן מעוות ואבסורדי, באתר הארץ, 26 ביולי 2017
  27. ^ מערכת ערוץ 20, ביקורת בירדן על יחס נתניהו למאבטח מהשגרירות, באתר ערוץ 20, 26 ביולי 2017.
  28. ^ האולטימטום החדש של ירדן לישראל: החלפת השגרירה 1 בנובמבר 2017, חדשות 2
  29. ^ רויטרס, ירדן: "לא נאפשר לישראל לפתוח השגרירות - עד שתנקוט צעדים נגד המאבטח", באתר ynet, 30 בנובמבר 2017
  30. ^ איתמר אייכנר וליעד אוסמו, תם המשבר עם ירדן שטוענת: "ישראל התנצלה ותשלם פיצוי", באתר ynet, 18 בינואר 2018
    נעה לנדאו, נתניהו מאשר: ישראל הביעה חרטה על התקרית בשגרירות בירדן ותשלם פיצויים, באתר הארץ, 19 בינואר 2018
  31. ^ Adam Rasgon, Jordan submits candidate for next ambassador to Israel to fill vacant post, www.timesofisrael.com (באנגלית אמריקאית)
  32. ^ אתר למנויים בלבד יהונתן ליס, הפגישה הגלויה הראשונה מאז 2014: נתניהו נפגש עם המלך עבדאללה בעמאן, באתר הארץ, 18 ביוני 2018
  33. ^ אלי אשכנזי, טל שלו, יפעת רוזנברג‏, דגל ירדן הונף באי השלום; עבדאללה: נחיל ריבונות מלאה בכל סנטימטר, באתר וואלה!‏, 10 בנובמבר 2019
  34. ^ מלך ירדן: "היחסים עם ישראל במצב הגרוע ביותר אי פעם", באתר ynet, 22 בנובמבר 2019
  35. ^ יואב איתיאל, יפעת רוזנברג ואמיר בוחבוט‏, בעקבות מעצר שני אזרחיה: ירדן מחזירה את השגריר בישראל להתייעצויות, באתר וואלה!‏, 30 באוקטובר 2019
  36. ^ אפשר לטוס מעל ירדן: טיסות יתקצרו וייתכן שיוזלו, באתר N12, ‏8 באוקטובר 2020
  37. ^ ניר דבורי, ‏הירדנים נעלבו - והחליטו לנקום | מאחורי הקלעים של המשבר, באתר ‏מאקו‏‏, ‏11 במרץ 2021‏
  38. ^ ירדן נגד נתניהו: גורם לביטול ביקור באל-אקצא ואז רוצה לטוס, זה לא רציני, באתר וואלה!‏, 12 במרץ 2021
  39. ^ ברק רביד‏, אחרי שנים של נתק עם נתניהו: בנט נפגש בחשאי עם המלך עבדאללה בארמון בעמאן, באתר וואלה!‏, 8 ביולי 2021
  40. ^ שר החוץ יאיר לפיד נפגש עם מלך ירדן, באתר ערוץ 7, 26 בספטמבר 2021
  41. ^ אתר למנויים בלבד ישראל פישר, ישראל וירדן חתמו על הסכם חשמל תמורת מים. עכשיו עולות השאלות, באתר TheMarker‏, 22 בנובמבר 2021
  42. ^ אלון בן דוד, הערכה: בעקבות פגישת גנץ-עבדאללה - בירדן מתכוונים לחמם יחסים עם ישראל, באתר חדשות 13, 7 בינואר 2022
  43. ^ אלפים בירדן: לבטל השלום עם ישראל, באתר ערוץ 7, 3 באפריל 2022
  44. ^ אלעד הומינר, ‏ראש ממשלת ירדן משבח את מיידי האבנים בהר הבית: "עומדים בצורה נעלה", באתר כיפה, 18 באפריל 2022
  45. ^ טל שלו‏, מתיחות מול ירדן בשל האירועים בהר הבית: סגן שגריר ישראל זומן לשיחה, לפיד קיים הערכת מצב, באתר וואלה!‏, 18 באפריל 2022
  46. ^ גורם מדיני: "הירדנים משחקים משחק כפול בלתי נסבל", באתר רשת 13
  47. ^ רה"מ בנימין נתניהו נועד עם המלך עבדאללה בירדן: "דנו בסוגיות אזוריות" עכשיו 14
  48. ^ דוד גולדברג, המחוקק הירדני שחשוד בהברחת נשק, באתר JDN, ‏24 באפריל 2023
  49. ^ אורי שרון, ‏החרם הערבי טוב ליהודים, אורי שרון, באתר גלובס, 22 ביוני 2009
  50. ^ אביטל להב, ישראל וירדן חתמו על הסכם למכירת גז טבעי, באתר ynet, 3 בספטמבר 2014
  51. ^ אתר למנויים בלבד אורה קורן, נחתם הסכם "תעלת הימים" בין ישראל לירדן; ארגונים ירוקים: יש פתרון פחות בזבזני, באתר TheMarker‏, 26 בפברואר 2015
  52. ^ ארי ליבסקר, להציל את ירדן ולהרוויח כסף, באתר כלכליסט, 6 בנובמבר 2015
  53. ^ אתר למנויים בלבד אורן דורי, הירדנים מחכים לרכבת העמק: תאפשר הובלת מטענים מעמאן לנמל חיפה, באתר TheMarker‏, 9 במרץ 2016
  54. ^ תתל 13 / א
  55. ^ היסטוריה במשק האנרגיה: נחתם מזכר ההבנות ההסטורי לשיתוף פעולה אזורי במאבק במשבר האקלים, באתר GOV.IL, ‏22 בנובמבר 2021
  56. ^ "בעקבות המלחמה: ירדן לא תחתום עם ישראל על הסכם חשמל תמורת מים". TheMarker. נבדק ב-2023-11-16.
  57. ^ יוסי מלמן, Diplomacy: Back to square one on Jordanian-Israeli relations, ג'רוזלם פוסט, 1 בנובמבר 2014
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37736213יחסי ירדן–ישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יחסי_ירדן–ישראל&oldid=2479859"