טבח מעלה עקרבים
 | |
| שלט הנצחה לנרצחי מעלה עקרבים בראש מעלה עקרבים | |
| מקום | מעלה עקרבים |
|---|---|
| מטרה | אוטובוס של אגד-אשד |
| הרוגים | 11 במקום ואחד אחרי 32 שנים |
| מספר מפגעים | 12 איש, בפיקוד סעיד אבו באנדק, בן השבט הבדואי עזאזמה |
טבח מעלה עקרבים היה פיגוע ירי שבו נרצחו 12 נוסעים של אוטובוס "אגד" ב-17 במרץ 1954, י"ב באדר ב' ה'תשי"ד, במעלה עקרבים שבנגב.
הפיגוע
{{תמונה מוסתרת|כותרת=האוטובוס שהותקף ושלושה מקורבנות הטבח|תמונה=
האוטובוס היה בדרכו חזרה לתל אביב מהחגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים להנפת דגל הדיו. על גג האוטובוס, בחזיתו, התנוססה כרזה: "ליום אילת ברכת אגד - אשד לחלוצי הנגב". באוטובוס היו 11 גברים, נשים וילדים, ועוד ארבעה חיילי צה"ל כמאבטחים. בשעת הצהריים, כשעלה האוטובוס באיטיות במעלה הפיתולים התלולים של מעלה עקרבים, סמוך לאנדרטת חיל ההנדסה, התקיפו אותו מחבלים ביריות. קבוצת הטרוריסטים כללה ככל הנראה 12 איש, בפיקוד סעיד אבו באנדק, בן השבט הבדואי עזאזמה מהנגב. מטרת המחבלים הייתה להרוג את הנהג, כדי לגרום לאוטובוס להידרדר לתהום. הנהג, קלמן עשרוני, אכן נפגע במכת האש הראשונה, אך הצליח לגרום לאוטובוס להיעצר בצלע ההר. עשרוני פתח את הדלתות והנוסעים ניסו לרדת כדי למצוא מחסה, אך התוקפים ירו על כל מי שניסה לרדת. אפרים פירסטנברג, הנהג השני (בשל הדרך הארוכה והקשה היו באוטובוס שני נהגים), ניסה לירות על המחבלים, אך נהרג. החיילים, שהצטרפו לנסיעה כמלווים, לא הספיקו להגיב מכיוון שנשקם היה מונח על המדפים העליונים של האוטובוס.
המחבלים עלו על האוטובוס וירו בנוסעיו מטווח קצר. 11 מנוסעי האוטובוס נהרגו במקום, ובהם אשתו של פירסטנברג, חנה. בנה בן ה-9, חיים, שישב במושב האחורי ובתה מירי, בת ה-5 וחצי, הוסתרו מתחת לגופות חיילים ולא נפגעו. לאחר שירדו המחבלים מן הרכב חיים התרומם, קרא לאחותו ושאל אותה: "הם הלכו?". אחד המחבלים שמע את קולו, חזר וירה בראשו[1]. הוא לא חזר להכרתו, ושהה 32 שנים במצב של שיתוק והכרה חלקית, בדומה למצב של תרדמת, עד שנפטר. בכך היה להרוג ה-12 בטבח. מן הטבח ניצלו שני חיילים, חיילת (שנפצעה קשה), ומירי פירסטנברג, שניצלה בזכות החייל שסטר לה, הזהיר אותה שתשתוק, וסוכך עליה בגופו. בבית נותרה ציפי פירסטנברג, תינוקת בת 3 חדשים, בתם של אפרים וחנה. הניצולים העידו שהמחבלים ירקו על הגופות והתעללו בהן. מירי פירסטנברג, אף אמרה בראיון לאחר 60 שנה, שאִמהּ הייתה לבושה למחצה ועם אצבע אחת כרותה, מה שאומר שייתכן שהמחבלים גם עינו את אִמהּ וגנבו את טבעת הזהב שלה.
כעבור זמן קצר עבר במקום קומנדקר צבאי ובו שלושה חיילי צה"ל. השלושה נתקפו בהלם למראה הזוועה, ומחשש שהמחבלים עדיין נמצאים בקרבת מקום, נסעו במהירות למשטרה הצבאית בבאר שבע. שלושת החיילים נשפטו מאוחר יותר על כך שלא טיפלו בפצועים. מנהל סניף אגד בבאר שבע הגיע אחר כך למקום מיוזמתו, לאחר שהאוטובוס לא חזר לבאר שבע במועד. הוא מצא שם את מירי בת החמש שניצלה מהתוקפים, והסתתרה תחת ספסל. מירי פונתה לבאר שבע ברכב צבאי. קומנדקר נוסף שהגיע מחצבה נתקל באוטובוס ואסף את הניצולה הנוספת ואת שני הפצועים.
לאחר שהתברר לממשלה היקף הפיגוע, ולאחר שגופות ההרוגים כבר הועברו לבאר שבע, ניתנה הוראה להחזיר את הגופות ולהציבן סמוך לאוטובוס, על מנת שניתן יהיה לצלם את הזוועה לעיתוני העולם. כך, על אף שהפיגוע התרחש בשעות הצהריים, התמונות המפורסמות של האוטובוס עם ההרוגים צולמו בלילה.
השפעות הפיגוע
הטבח היה פעולת הטרור החמורה ביותר נגד ישראל מאז תום מלחמת העצמאות. בדיקות הצבא העלו שהמחבלים הסתננו מירדן כחוליית פדאיון; השערות אחרות היו שהמחבלים הגיעו ממצרים או שהיו תושבי הנגב שעסקו בהברחות בין מצרים לירדן. הפעולה עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם, ונראה היה כאילו מלחמה בין ישראל לירדן היא בלתי נמנעת. ראש הממשלה באותה עת, משה שרת, התנגד לפעולת תגמול, וכתב על כך ביומנו:
"מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה"
ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית דחתה את דרישת ישראל לגנות את ירדן, ובתגובה החליטה ממשלת ישראל לפרוש מהוועדה[2]. לאחר הפרישה החלה הוועדה לגנות את ישראל בגינויים חריפים, בקולות נציג ירדן ויושב ראש הוועדה מטעם האו"ם, ושלא בנוכחות ישראל. בישראל קמה מחאה ציבורית חריפה נגד מנגנון משקיפי האו"ם וקריאה להחלפתו של ראש משקיפי האו"ם הגנרל הדני ואגן בניקה, שגילה באופן עקבי גישה עוינת לישראל. עורך העיתון "ידיעות אחרונות", ד"ר הרצל רוזנבלום, רצה לצאת בקריאה פומבית בעיתונו להחלפת הגנרל, אך הצנזורה הצבאית לא התירה את פרסום המאמר. מנחם בגין, אז חבר הכנסת, נתן פומבי לדרישה זו באומרו מעל בימת הכנסת:
"הריני מביא לידיעת הבית מברק שעכשיו הגיעני מעורכו של עיתון "ידיעות אחרונות", עורך עיתון זה ד"ר הרצל רוזנבלום ביקש לפרסם היום בעיתונו מאמר ובו דרישה שהגנרל בניקה יעזוב את מדינתנו והצנזורה פסלה את המאמר הזה"
מנחם בגין סיים את נאומו בדרישה לצאת לפעולת תגמול באומרו:
"אם לא תגיבו ולא תשיבו דמנו יהיה באמת הפקר. ...הזהרו מחוסר תגובה על טבח אחד עשר אנשים, נשים וילדים. ...בשם אלוקים שימו קץ לשפיכות הדמים או לכו!"
בניסיון להפיג במעט את הדכדוך ששרר בארץ בעקבות הפיגוע, ביקש משה שרת ממרדכי זעירא ומיעקב אורלנד לכתוב שיר להרמת המורל[3], והשניים נענו וכתבו את "שיר שמח"[4] ("אם גם ראשנו שח"), שהפך לקלאסיקה בזמר העברי.
פעולת התגמול בנחלין
התנגדותו של משה שרת לפעולת תגמול לא מנעה פעולה שכזו לזמן רב. בעקבות רצח שומר על ידי מסתננים מירדן במושב כסלון שבפרוזדור ירושלים, פשט ב-29 במרץ 1954 כוח מיוחד של צנחנים בפיקודו של אריאל שרון על הכפר נחאלין שבקרבת בית לחם. בפעולה נהרגו 9 ירדנים, רובם אנשי המשמר הלאומי הירדני והלגיון הערבי, כולל מוכתר הכפר, ורבים נפצעו[5].
ב-10 בנובמבר 1968 נתקל כוח של סיירת שקד בחוליית מחבלים בסיני, והרג את מפקדה, סעיד אבו באנדק, שהיה מפקד המחבלים שביצעו את הטבח.
ב-2007, במלאת 53 שנים לטבח, הוצב אוטובוס ששוחזר על ידי אגד במוזיאון העיר באילת.[6]
לקריאה נוספת
- מירי פירסטנברג: הילדה ממעלה עקרבים, הוצאת טוטם, 2016.
קישורים חיצוניים
- 11 נרצחו מהמארב ליד מעלה עקרבים, דבר, 18 במרץ 1954
- ניצולה מהטבח מספרת, דבר, 18 במרץ 1954
- חביב כנען, 11 נוסעים נרצחו באוטובוס בדרכם מאילת, הארץ, 18 במרץ 1954
- עקבות הרוצחים מובילים לירדן, מעריב, 18 במרץ 1954
- שלוליות דם במעלה עקרבים, מעריב, 18 במרץ 1954
- 11 נרצחו בהתקפת ירדנים על אוטובוס מאילת, הבוקר, 18 במרץ 1954
- כח ערבי מאורגן רצח 11 איש צפונה מאילת, הצופה, 18 במרץ 1954
- ערבים רצחו 11 איש בדרך מאילת, זמנים, 18 במרץ 1954
- ביום השנה החמישי לכיבוש אילת: 11 יהודים - בהם נשים וילדים - נטבחו בהתקפה מלחמתית של הלגיון על אוטובוס בדרך אילת, חרות, 18 במרץ 1954
- מאיר בן גור, כוח ערבי מאורגן ביצע התקפה רצחנית על אוטובוס מאילת, על המשמר, 18 במרץ 1954
- 12 איש נרצחו בהתקפת-דמים על אוטובוס נוסעים בדרך מאילת, קול העם, 18 במרץ 1954
- ירדנים רצחו 11 יהודים בדרך מאילת, שערים, 18 במרץ 1954
- מאיר שפירא, תחקיר - "מעלה עקרבים", באתר "תפוז"
- מעלה עקרבים, נזכור - ודבר לא נשכח! באתר אגד
- ליווי שיירות במעלה העקרבים אחרי הטבח בשנת 1954, באתר הצנחנים של אריה גילאי
- אריק גרינשטיין, אני אנדרטה חיה; ריאיון עם ניצולת טבח מעלה עקרבים, באתר מידה, 26 במרץ 2014
זוועת מעלה העקרבים, יומני כרמל מרץ 1954- ארכיון צה"ל חושף אחרי 42 שנים סיכום מודיעין מיוחד של הנסיבות וזהות מבצעי הרצח
- מירי פירסטנברג, הילדה בת ה-5 ששרדה את הטבח - בריאיון לאחר שתיקה של 60 שנים, כאן 11 ביוטיוב, 2016
- הסבתא ניצלה מטבח, נכדתה איבדה את בעלה בקרב, כאן 11 ביוטיוב, 2024
הערות שוליים
- ^ תחקיר- "מעלה-עקרבים" מאת שפירא מאיר
- ^ ישראל עזבה את ועדת שביתת הנשק עם ירדן, הארץ, 24 במרץ 1954
- ^ מקור - זמרשת
- ^ מילות השיר "שיר שמח", באתר שירונט
דויד פרץ, ניתוח השיר 'שיר שמח', באתר "תרבות•il" - ^ הותקף הכפר הירדני נחלין, דבר, 30 במרץ 1954
- ^ מאיר אוחיון, אוטובוס הדמים חזר למעלה עקרבים, באתר ynet, 22 בינואר 2007
38307218טבח מעלה עקרבים