יחסי ישראל–קובה
| יחסי ישראל–קובה | |
|---|---|
|
|
| |
| ישראל | קובה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 22,072 | 110,860 |
| אוכלוסייה | |
| 10,009,800 | 10,965,416 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 509,901 | 107,352 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 50,940 | 9,790 |
| משטר | |
| דמוקרטיה פרלמנטרית | רפובליקה קומוניסטית |
היחסים בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה של קובה ידעו עליות ומורדות. החל משנת 1973 אין בין המדינות קשרים דיפלומטיים, אך מתקיימים קשרי תיירות ומסחר בין המדינות[1].
היסטוריה
שנות ה-40: קום המדינה
ב-29 בנובמבר 1947, קובה הצביעה נגד תוכנית החלוקה של האו"ם. המשלחת הקובנית לאו"ם נימקה את ההחלטה בכך ש"הפלסטינים היו שם קודם, לא ראוי ולא רצוי שמתנחלים חדשים ייקחו להם את אדמותיהם הקדושות."[2] אף על פי כן, ההצבעה באו"ם עברה ברוב גדול וישראל הוכרזה ב-14 במאי 1948.
קובה הכירה בישראל דה-פקטו ב-14 בינואר 1949, ובמרץ 1949 הצביעה בעד קבלת ישראל לארגון האומות המאוחדות כמדינה חברה. ב-18 באפריל 1949 הכירה קובה בישראל דה-יורה.
שנות ה-50 ושנות ה-60: חמימות
היחסים בין קובה לישראל היו חמימים בשנות ה-50. עקב החלוציות הסוציאליסטית, התחממו בהדרגה יחסיה של ישראל עם קובה. לאחר המהפכה הקובנית נרקמו יחסי ידידות בין הממשלה המהפכנית של קובה לבין ממשלת ישראל, ונפתחה לראשונה נציגות ישראלית דיפלומטית קבועה בהוואנה. המנהיגים הקובניים, גילו הערכה רבה לרוח החלוצית בישראל וראו את הקיבוץ כמודל לחיקוי.[1]
במקור, קסטרו תמך בישראל, בעיקר בשל האהדה שהייתה לו ליהודים כקרבנות של הפאשיזם, והזדהותו עם מדינת ישראל כמדינה סוציאליסטית. כתוצאה מכך, מדיניות החוץ של קובה הייתה חיובית כלפי ישראל. מדיניות אשר השתנתה לאחר מלחמת ששת הימים.[3]
דמות מפתח בקשרים בין שתי המדינות היה הציר הקובני בישראל, ריקרדו וולף, יהודי יליד גרמניה. וולף תרם בנדיבות למאבק של קסטרו בקודמו פולחנסיו בטיסטה, וזכה כתגמול להתמנות לציר קובה בישראל. הוא מימן משלוח מומחים חקלאיים — חברי קיבוצים של השומר הצעיר. כדי לא לפגוע ביחסים עם ארצות הברית, ישראל הסוותה את מעורבותה בסיוע החקלאי לקובה, והציגה אותה כפעילות פרטית של האגודה לקשרי ישראל־קובה, אם כי משרד החוץ הישראלי היה מעורב בכל המגעים.[1]
בשנת 1963 ציינה קובה בשלושה ימי אבל את מות הנשיא הישראלי, יצחק בן-צבי.[4]
שנות ה-70 ושנות ה-80: עוינות ואיבה
האהדה ההדדית בין ישראל לקובה הייתה מנוגדת למחויבויות הבינלאומיות של שתי המדינות, שהשתייכו למחנות עוינים בתקופת המלחמה הקרה. הקשרים המתהדקים בין קובה לבין אלג'יריה ומצרים, ומאוחר יותר עם התנועה הפלסטינית בראשות יאסר ערפאת, השפיעו על שינוי העמדה הקובנית כלפי ישראל, שהתבטאה באמצעי התקשורת המקומיים ובהצבעות האנטי־ישראליות מעל במות בינלאומיות.[1]
בין השנים 1967–1973 קובה התבטאה נגד ישראל בתקשורת המקומית והבינלאומית. הממשלה הקובנית התמקדה בהוקעת השליטה הישראלית באזור יהודה ושומרון וחבל עזה, אך לא ערערה על זכות קיומה של מדינת ישראל. לצירות הישראלית בקובה הייתה חשיבות רבה לקהילה היהודית הקטנה שנותרה במדינה, אשר ראתה עצמה מוגנת על ידי הנציגות הישראלית[1].
קסטרו ניתק את היחסים עם ישראל ב-1973, ערב מלחמת יום הכיפורים. בנוסף, חיילים קובנים נשלחו להשתתף בקרבות בצד הסורי. בשנת 1974 ממשלת קובה הזמינה את יאסר ערפאת לבקר בקובה וסיפקה הכשרה מתקדמת לאש"ף ולמליציות פלסטיניות אחרות. ב-1975 הצביעה קובה בעד החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, שהגדירה את הציונות כגזענות. ב-12 באוקטובר 1979, קסטרו נשא נאום באו"ם בטענה שישראל ביצעה רצח עם נגד העם הפלסטיני, בדומה לדבריו, לרצח העם שהנאצים ביצעו בעבר נגד היהודים[3]. עד סוף שנות ה-80, היחסים בין המדינות התחממו מעט. בשנת 1988, משלחת רשמית מקובה ביקרה בישראל כדי ללמוד על שיטות השקיה[3].
שנות ה-90: התמתנות והגירה
ישראל גם היא מצידה הפכה לעוינת לקובה והצביעה בשנת 1992 בעד הטלת אמברגו נשק על קובה יחד עם ארצות הברית.[5] למרות זאת, שינוי מסוים התרחש בשנות ה-90, בעקבות נפילת הקומוניזם והתפרקות ברית המועצות, שחייבו את קובה לגלות גמישות ופתיחות מסוימת כדי לשרוד כלכלית. במסגרת זו התפתחו יחסים בלתי פורמליים בין ישראל לקובה. אלה כוללים תיירות, עסקים בתחום הנדל"ן, החקלאות והתעשייה.[6] בשנת 1994 ביקר הרב הראשי האשכנזי של ישראל, הרב ישראל מאיר לאו, בקובה. הרב לאו זכה לקבלת פנים חמימה מפידל קסטרו. ישראל ניצלה גם את מדיניות הפתיחות החדשה בקובה כלפי השקעות זרות, והשקיעה בענף ההדרים הקובני, תוך כדי התחמקות מהכעס כלפי הממשלה האמריקנית.[3]
התפרקות ברית המועצות ונפילת הקומוניזם באירופה גרמו למשבר כלכלי חמור בקובה. התמורות הללו השפיעו בין היתר על היחסים בין ישראל לקובה. הממשלה הקובנית איפשרה למוסדות יהודיים בינלאומיים לפעול בקובה. המשבר הכלכלי, יחד עם הגבלת ההגירה משנת 1994 על ידי ממשל קלינטון, עוררו תנועת עלייה חשאית לישראל - "מבצע סיגר".[1]
המאה ה-21: בחינת היחסים מחדש
מאז 2003 יהודים צעירים מקובה משתתפים בפרויקט תגלית בישראל.[1]
בשנת 2006 השר לענייני גמלאים, רפאל איתן, והרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו, הוזמנו לפגישה לרגל חנוכת אנדרטה לזכר קרבנות השואה בהוואנה.[7]
בעשור השני של המאה ה-21 חל שיפור ביחסים בין ישראל לקובה. תיירים ישראליים מבקרים בקובה, ובמקביל, אמנים ואנשי רוח קובניים מבקרים בישראל.[1] ישראל מיוצגת בקובה באמצעות משרד אינטרסים שפועל בשגרירות קנדה בהוואנה. במשרד החוץ הישראלי קושרים את היחסים עם קובה בהתפתחויות היחסים של ארצות הברית עם קובה.[8] למרות זאת, היחסים הדיפלומטים בין המדינות לא התחדשו בעקבות מספר גורמים עיקריים: קסטרו נדרש להתייחס לארצות הברית, בעלת ברית קרובה של ישראל, כאויבת, כדי לאחד את עמו תחתיו. כמו כן, קובה תלויה בסיוע הכלכלי של איראן, התומכת בטרור נגד ישראל, ובנפט של ונצואלה, אשר ניתקה את יחסיה עם ישראל.[1] מצב סבוך זה מוביל לכך שמדי חודש אוקטובר מועלית באו"ם הצבעה הקוראת לסיום האמברגו על קובה. מדי שנה, כל המדינות מצביעות בעד למעט ארצות הברית, ובעקבותיה, ישראל ופאלאו.[7]
בשנת 2010 נזף קסטרו בנשיא איראן, מחמוד אחמדינז'אד, בעקבות הכחשתו את השואה ואף הוסיף ש"דבר לא משתווה לשואה",[9] כמו כן ציין קסטרו שלדעתו אף אחד לא הוכפש יותר מהיהודים.[10] באותו ראיון, הביע קסטרו הכרה בזכות הקיום של מדינת ישראל.[9] והוסיף שצריך להבין למה הישראלים חרדים לקיומם[10] בתגובה, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ונשיא מדינת ישראל, שמעון פרס, פרסמו דברי הערכה לדבריו של קסטרו.[11]
בשנת 2013 ארגן הג'וינט ביקור של אנשי עסקים ישראלים באי.[8]
בשנת 2014 טען קסטרו, כי המוסד היה שותף להקמת ארגון הטרור דאעש יחד עם הסנטור האמריקאי ג'ון מקיין.[12]
עד שנת 2017 מעולם לא ביקר שר ישראלי מכהן, אך בשנה זו ביקרה שם שרת התרבות והספורט מירי רגב בביקור פרטי ללא פגישות עם אנשי ממשל.[13]
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8
מרגלית בז'רנו, יחסי קובה-ישראל: התחברו בגלל החלוציות, התנתקו בגלל הציונות, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2014
- ^ "Palestine Vote Delayed" לונדון טיימס, 29 בנובמבר 1947
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 Cuba-Israel Relations (באנגלית)
- ^ דבר, אלפי מברקי תנחומים מרחבי הארץ ומראשי מדינות ואישים בכל העולם, 25 באפריל 1963
- ^ Fidel Castro reconoce el derecho de Israel a la existencia como un Estado judío
- ^ עופר אדרת, יחסי ישראל-קובה בעידן קסטרו: בין שיתוף פעולה לקרירות, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2016
- ^ 7.0 7.1 פזית רבינא, ישראל מחכה לקובה, אבל ארצות הברית לא ממהרת, באתר nrg, 17 באפריל 2015
- ^ 8.0 8.1 יוסי מלמן, נאחז בציציות: יחסי ישראל וקובה, 3 בינואר 2015
- ^ 9.0 9.1 Jeffrey Goldberg, Castro: 'No One Has Been Slandered More Than the Jews', 7 בספטמבר 2010 (באנגלית)
- ^ 10.0 10.1 AP, קסטרו נוזף באחמדינג'אד: תמיד התנכלו ליהודים, באתר ynet, 8 בספטמבר 2010
- ^ ברק רביד, ראש הממשלה בנימין נתניהו: פידל קסטרו מבין עמוקות בהיסטוריה היהודית, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2010
- ^ ערוץ7, פידל קסטרו: המוסד היה שותף להקמת דאעש, באתר ערוץ 7, 2 בספטמבר 2014
- ^ ברק רביד, ביקור נדיר של שר בקובה: רגב נסעה לטיול במדינה, עמה אין לישראל יחסים דיפלומטיים, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2017
22565061יחסי ישראל-קובה