יחסי ישראל–נורווגיה
| יחסי ישראל–נורווגיה | |
|---|---|
|
|
| |
| ישראל | נורווגיה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 22,072 | 323,802 |
| אוכלוסייה | |
| 10,009,800 | 5,592,257 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 509,901 | 485,513 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 50,940 | 86,819 |
| משטר | |
| דמוקרטיה פרלמנטרית | מונרכיה חוקתית |
| שגרירים | |
| רפאל שוץ | |
בין מדינת ישראל וממלכת נורווגיה מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים החל משנת 1949. נכון לשנת 2014, בין שתי המדינות מתקיים שיתוף פעולה נרחב בנושאים כלכליים ומסחריים, זאת בצד חילוקי דעות פוליטיים בין שתי המדינות, בעיקר על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
לישראל יש שגרירות באוסלו, בעוד שלנורווגיה יש שגרירות בתל אביב וכן שתי קונסוליות כבוד, בחיפה ובאילת.
היסטוריה
בהצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על תוכנית החלוקה נורווגיה הצביעה בעדה. היחסים בין ישראל לנורווגיה החלו ב-4 בפברואר 1949, זמן קצר לאחר הקמתה של מדינת ישראל, כאשר נורווגיה הייתה מבין המדינות הראשונות אשר הכירו בעצמאותה. מאוחר יותר באותה השנה, שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים, אשר הביאו להקמתן של שגרירויות רשמיות בשתי המדינות.
אסון ילדי אוסלו
ערך מורחב – אסון ילדי אוסלו
בשנת 1949 נחתם הסכם בין ארגון הג'וינט ומשרד הסעד הנורווגי לפיו יועמדו 200 מקומות במרכז הבראה לחולי שחפת שפונה, לרשותם של ילדים יהודים מצפון אפריקה על מנת לחזק את הילדים מבחינה בריאותית לפני הטסתם לישראל.
באפריל 1949 הגיע למחנה המחזור הראשון – כ-200 ילדי יוצאי מרוקו. מחזור שני, המורכב מילדים יוצאי תוניסיה, היה מיועד להגיע בעקבותיו. ב-20 בנובמבר 1949 התרסק מטוס DC-3 דקוטה סמוך לעיירה הורום הסמוכה לאוסלו. באסון נספו 27 ילדים, 3 מלווים ו-4 אנשי צוות המטוס. ילד אחד, יצחק אלל, נפצע קשה אך ניצל. גל של חמלה שטף את נורווגיה. באמצעי התקשורת דובר על הנס של יצחק אלל ומלך נורווגיה שסיפור זה נגע ללבו ביקש לאמצו לבן. יו"ר מפלגת העבודה בנורווגיה, הוקון לי, יזם מבצע התרמת כספים להקמת מושב בישראל בשם "מושב נורווגיה" (הפך למושב ינוב). מחמישים הצריפים שנתרמו נשאר אחד המשמש כ"בית ראשונים" במושב.
שנות השבעים
- ערך מורחב – פרשת לילהאמר
בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, עם עליית הנושא הפלסטיני לסדר היום העולמי, ירדה תמיכתה של נורווגיה בישראל והיא החלה למתוח ביקורת על מדיניותה. הדבר ניכר במיוחד במפלגות השמאל, אך לא רק בהן.[1]
באמצע 1973 התרחשה פרשת לילהאמר שאירעה בעיירה לילהאמר, במסגרת מבצע זעם הא-ל, כאשר סוכנים של המוסד הרגו צעיר מרוקאי בשם אחמד בושיקי לאחר שסברו בטעות כי האיש הוא עלי חסן סלאמה מראשי ארגון ספטמבר השחור. חלק מן הצוות שביצע את ההריגה נלכד בידי הנורווגים וחלקם נשפטו לתקופות מאסר. הפרשה פורסמה בהרחבה בתקשורת הבינלאומית וגרמה למבוכה רבה בישראל. בתחילת הפרשה שרר מתח בין ישראל לנורווגיה על רקע הפרשה וממשלת ישראל סירבה להודות על חלקה בפרשה. אולם, במשך השנים השתפרו היחסים בין המדינות. בשנת 1996 העבירה ישראל פיצוי של 283,000 דולרים לאשתו ולבתו של בושיקי.
שנות התשעים ואילך
לאורך השנים, התקיים שיתוף פעולה מסחרי בין שתי המדינות בתחומים שונים, וכן שיתוף פעולה פוליטי אשר הגיע לשיאו במסגרת התיווך הנורווגי בין ישראל לרשות הפלסטינית, אשר הוביל לחתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993. עם זאת, בד בבד הלכו והעמיקו ביניהן חילוקי הדעות הפוליטיים באשר לאופן התנהלותה של מדינת ישראל ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי והסכסוך הישראלי-פלסטיני, וזאת בעקבות ביקורת נורווגית מתמשכת על אופן התנהלותה של מדינת ישראל, בדגש על התעלמותה לכאורה מהחלטות האו"ם ביחס לסכסוך, ומהנוהג הבינלאומי באשר לדיני מלחמה. במהלך השנים, וככל שהסכסוך בין ישראל והפלסטינים הסלים, עד לשיאו במהלך האינתיפאדה השנייה, הלכו והתגברו הדעות האנטי-ישראליות בנורווגיה, כאשר אירועי השנים 2010-2009, ובראשם מבצע עופרת יצוקה והמשט לעזה, הביאו לשפל בתדמית הישראלית בקרב דעת הקהל הנורווגית. הביקורת הנורווגית הגוברת על ישראל, בצירוף יוזמות מקומיות שונות של אזרחים נורווגים לקיים חרם מקיף כנגד מדינת ישראל, הפכו את נורווגיה, מבחינתם של רבים בישראל ומחוצה לה, לאחת מהמדינות העוינות ביותר בעולם המערבי כלפי ישראל, אשר לעיתים אף מואשמת ביחס אנטישמי כלפי ישראל[2].
בשנת 2008, על רקע הסלמת הסכסוך בין ישראל והארגון האסלאמי פונדמנטליסטי חמאס, אשר שולט ברצועת עזה, הביעה סיב ינסן, פוליטיקאית נורווגית ומנהיגתה של "מפלגת הקדמה", המפלגה השנייה בגודלה בנורווגיה, תמיכה בישראל ובזכותה להגן על עצמה. כמו כן ביקרה ינסן בשדרות ובכנסת, והתנגדה להכרה של ממשלת נורווגיה בארגון החמאס, בציינה ש”טרוריסטים הם טרוריסטים, אתה לא מנהל משא ומתן עמם”[3]. כמו כן, ינסן הבהירה כי היא תומכת בצמצום התמיכה הנורווגית הניכרת בגופים פלסטינים, ישירות או דרך ארגוני האו"ם[4]. ינסן גם ביקרה את החלטת קרן ההשקעות הממשלתית של נורווגיה למכור את השקעותיה בחברת אלביט מערכות, משום שלטענה הדבר נעשה משיקולים אנטי-ישראלים ואף אנטישמיות סמויה. בחודש ינואר 2009, ינסן גם השתתפה בהפגנת תמיכה בישראל שהתקיימה באוסלו, אשר נערכה תחת הסיסמה "תנו לישראל להתקיים". בשל תמיכתה הגלויה והעקבית בישראל, שירות הביטחון המשטרתי הנורווגי הביע חשש כי ינסן עשויה להפוך ליעד להתקפה מצד גורמים עוינים לישראל, אף שינסן עצמה הבהירה כי אינה מודאגת מכך. חרף הציפיות כי תמיכתה העקבית של ינסן בישראל תוביל לירידה בכוחה הפוליטי של מפלגתה, על רקע הלך הרוח הציבורי המתנגד נחרצות לפעולותיה של ישראל, הסקרים הראו דווקא כי התמיכה במפלגה עלתה במהלך התקופה, אף כי במידה מזערית.
היחסים בין שתי המדינות עלו פעם נוספת לכותרות בנורווגיה בעקבות מתקפת הטרור בנורווגיה בשנת 2011, וזאת משום שאנדרס ברינג בריוויק, הטרוריסט אשר הוציא לפועל את המתקפה בה נרצחו בדם קר 69 נערים, היה מוכר כפעיל ימין קיצוני, וכתומך נלהב בישראל ובפעולותיה כנגד הפלסטינים[5]. מצד שני, גורמים מסוימים העלו סברה כי הפיגוע עשוי להמחיש לנורווגיה את הסכנה הטמונה בפיגועים המופנים כלפי אוכלוסייה אזרחית, וכך להקטין את חילוקי הדעות בינה לבין ישראל בתחום. עם זאת, סברה זו נשללה על ידי שגריר נורווגיה בישראל, אשר הבהיר כי ממשלת נורווגיה תומכת בצד הפלסטיני בשל היותו "הצד החלש" בסכסוך הישראלי פלסטיני, וכי מתקפת הטרור אינה צפויה לשנות זאת[6].
באוקטובר 2013 נבחרה ממשלה חדשה בנורווגיה והיא ממשלת מרכז-ימין. כ-5 שבועות לאחר בחירת הממשלה הגיע שר החוץ החדש לביקור בישראל והודיע שמדינתו לא תקדם חרם על מדינת ישראל בעקבות הבנייה בהתנחלויות. בתקופה שלאחר בחירת הממשלה החדשה, התחממו היחסים בין ישראל לנורווגיה[7]. אולם בהמשך השנה במהלך מבצע צוק איתן שוב הפכה לאחת המבקרות הגדולות של ישראל באירופה.[8]
קשרים צבאיים
שיתוף הפעולה המודיעיני בין ישראל לנורווגיה הופסק לאחר פרשת לילהאמר ב-1973. הוא חודש רק לאחר 5 שנים, כאשר המודיעין הנורווגי העביר לישראל פרטים על מערכות נ"מ סובייטיות מדגם SA-17.[9]
בחודש ספטמבר 2010, לאחר שגרמניה החלה לבחון את כשירותן המבצעית של שתי צוללות דולפין חדשות, אשר נבנו עבור חיל הים הישראלי, נורווגיה אסרה לקיים את הבדיקה בתחום המים הטריטוריאליים שלה, וזאת בשל התפקיד האפשרי שלהן בעתיד כחלק מאכיפת הסגר על רצועת עזה, אשר זוכה בנורווגיה לביקורת נוקבת.
נכון לשנת 2007, מספרם של האזרחים הנורווגים אשר התגייסו לשורות צה"ל עמד על 24. התופעה, אשר המשיכה את המסורת של תנועת המתנדבים הנורווגים, אשר הגיעו לישראל במהלך שנות ה-50 וה-60 על מנת להתנדב בקיבוצים, זכתה לסיקור עיתונאי נרחב בנורווגיה[10].
ראו גם
קישורים חיצוניים
- האתר הרשמי של שגרירות נורווגיה בישראל (באנגלית)
- האתר הרשמי של שגרירות ישראל בנורווגיה (בנורווגית)
- אמנה למניעת כפל מס בין ישראל לבין נורווגיה
- עקיבא אלדר, שגריר נורווגיה בישראל: אירופה לא שוללת את הלגיטימיות של ישראל אלא את הכיבוש, באתר הארץ, 7 בדצמבר 2010
- אלי ברנשטיין, נורווגיה: "נפסיק לקרוא להחרמת ישראל", באתר nrg, 26 בנובמבר 2013
הערות שוליים
- ^ שלמה שפיר, סחף ואהדה - נורווגיה, פינלנד, דניה, דבר, 21 במרץ 1976
- ^ נורווגיה היא המדינה האנטישמית ביותר במערב, באתר "הפורום לתאום המאבק באנטישמיות"
- ^ A Norwegian Thatcher?, ראיון עם סיב ינסן, דצמבר 2008
- ^ אבי יופה, חופשת שחרור: החיים החדשים של נועם שליט, באתר nrg, 19 במרץ 2013
- ^ טל שלו, סערה בנורווגיה: "ישראל אחראית לפיגועים במדינה", באתר וואלה!, 16 בדצמבר 2011
- ^ אלי ברדנשטיין, "רואים בכיבוש כסיבה לטרור נגד ישראל", באתר nrg, 26 ביולי 2011
- ^ אלדד בק, נורווגיה משנה כיוון: 'החרמת ישראל לא תועיל', באתר ynet, 20 בינואר 2014
- ^ [1]
- ^ יוסי מלמן, הפרוטוקולים של המחדל בלילהאמר נחשפים, סופהשבוע, 2 ביולי 2013
- ^ Ja, vi elsker Israel
