קונגרס יריחו
קונגרס יריחו היה כינוס של נציגים ונכבדים ערבים פלסטינים, שנערך ב-1 בדצמבר 1948[1] ביריחו, כדי לדון בעתידם של השטחים ממערב לנהר הירדן, שנותרו תחת שליטת ממלכת ירדן לאחר הכרזתה של הפסקת האש בגזרת ירדן ב-18 ביולי 1948, שטחים שנודעו מאוחר יותר בשם "הגדה המערבית". בקונגרס הוחלט על סיפוחה של הגדה המערבית לממלכת ירדן,[2] שברבות הימים נקרא "איחוד שתי הגדות" (הגדה המערבית והמזרחית של נהר הירדן) והמלכת המלך עבדאללה כמלך "הממלכה המאוחדת".
רקע
על פי תוכנית החלוקה נועדו לקום שתי מדינות - יהודית וערבית - בשטח ארץ ישראל המערבית. היישוב היהודי קבל את החלטת החלוקה ואילו מדינות ערב וערביי ארץ ישראל דחו אותה. קווי הפסקת האש עם שוך הקרבות, שבמהלך 1949 היו לקווי הסכמי שביתת הנשק הותירו את רוב שטחי יהודה ושומרון שנכבשו על ידי ממלכת ירדן בידה, את רצועת עזה תחת כיבוש מצרי, ואילו שאר השטחים שנועדו להיכלל במדינה הערבית ונכבשו על ידי ישראל, סופחו דה פקטו לשטחה. מדינה ערבית לא הוקמה.
בין המלך עבדאללה לבין המופתי אמין אל-חוסייני החריף המאבק על ייצוג הערבים הפלסטינים בשטחי ארץ ישראל המערבית, שנותרו בשליטה ערבית בשוך הקרבות.
כינוסי המחנות היריבים
ב-20 בספטמבר 1948 כינס אמין אל-חוסייני כמה עשרות נכבדים פלסטינים ברצועת עזה, ובתמיכת מצרים הקים את המועצה הלאומית הפלסטינית ואת ממשלת כל פלסטין. פלסטין, על פי אל-חוסייני, השתרעה על פני שטחי ארץ ישראל המערבית, כולה, כולל השטחים שבשליטה ישראלית והשטחים שבשליטה ירדנית.[3]
כנגד קריאת התיגר של אל-חוסייני, כינס המלך עבדאללה בעמאן ב-1 באוקטובר כמה אלפי נציגים פלסטינים בשם "הקונגרס הפלסטיני הראשון". הקונגרס היה חלק מניסיונו של המלך עבדאללה להעניק לגיטימציה ולמסד את שליטתו על הגדה המערבית, לאחר שבעקבות הסכמי הפסקת האש, ממלכת ירדן הפכה לריבון דה פקטו בשטחים אלה. הנציגים הפלסטינים שכללו נכבדים מחברון, רמאללה, בית לחם, מפקד הלגיון הערבי והמושלים הצבאיים של כל המחוזות[4] התנגדו לאל-חוסייני ולהקמת ממשלת כל פלסטין בעיתוי בעייתי, כאשר רוב שטח פלסטין בשליטה ישראלית. בין ראשי המשתתפים בכינוס זה, היו: היושב ראש שייח' סולימאן תאג'י אל-פארוקי (איש דת ועיתונאי, רמלה), המזכיר עג'אג' נויהד' (דרוזי, ירושלים), סולימאן טוקאן (ראש עיריית שכם וחבר "ממשלת כל פלסטין"), אחמד אל-ח'ליל (שופט, חיפה) ויוסוף הייכל (ראש עיריית יפו).[5] הנכבדים הפלסטינים שכינסה ירדן הביעו תמיכה בעבדאללה וקראו לו לפתור את המשבר הפלסטיני בכל דרך שימצא לנכון.[6]
הכינוס השני שערך עבדאללה, "הקונגרס הפלסטיני השני", התקיים ב-1 בדצמבר 1948 ביריחו. בכינוס נכחו למעלה מ-1000 נציגים ונכבדים פלסטינים. בין משתתפי ועידת יריחו: נשיא הוועידה שייח' מוחמד עלי אל-ג'עברי (ראש עיריית חברון), המזכיר עג'אג' נויהד', סגן נשיא הוועידה פואד עטאללה (עורך דין נוצרי, חיפה), אבראהים נג'ם (עורך דין, יפו), יחיא חמודה (עורך דין, ירושלים – ליפתא), מוסטפא אל-דבאע' (יפו), ד"ר כמאל חנון (שופט, טולכרם), עת'מאן מחדיה (חיפה), חכמת תאג'י אל-פארוקי (עורך דין ופוליטיקאי, יפו), מוסא עבדאללה אל-חוסייני (ראש המשלחת הירושלמית, בן דודו של אמין אל-חוסייני), עלי א-דג'אני (עיתונאי, מזכיר לשכת המסחר, ירושלים), שפיק נביל (מנהיג פועלים נוצרי, ירושלים), ודיע דעמס (נוצרי, ראש עיריית בית ג'אלא), עיסא בנדק (נוצרי, ראש עיריית בית לחם), עיזת אל-עטאונה (בדואי, הנגב), עזיז שחאדה (עורך דין נוצרי, רמאללה), שייח' סולימאן תאג'י אל-פארוקי, עבד אל-לטיף צלאח (עורך דין, שכם), וליד צלאח (עורך דין, שכם), אחמד אל-ח'ליל (שופט, חיפה), פריד ארשיד (ג'נין).[5]
החלטות הקונגרס
בהחלטות שהתקבלו בכינוס יריחו, הנציגות הפלסטינית הוקיעה את הוועד הערבי העליון ואת ממשלת כל פלסטין - הנציגות הפלסטינית המסורתית.[7] בנאום הסיכום של ג'עברי, הוא הטיל ספק בחוקיות הקמת ממשלת כל פלסטין וקרא לעבדאללה לספח את הגדה המערבית לממלכת עבר הירדן. כמו כן, קרא להפקיד "את נושא הטיפול בעניין הפלסטיני בידיו הנאמנות" של עבדאללה. הכנס הכריז על איחוד פלסטין עם עבר הירדן כצעד ראשון לאחדות ערבית כוללת, והסתיים בשבועת אמונים ("ביעה") לעבדאללה כמלך פלסטין. נוסח החלטות הכנס כפי ששודר ברדיו רמאללה קבע כי "הפלסטינים מסכימים על איחוד פלסטין עם עבר הירדן תמורת התחייבותו של עבדאללה לשחרר את כל פלסטין". אולם עבדאללה לא הסתפק בנוסח זה, שכן הוא נראה לו כובל, ולכן אנשיו זימנו חזרה חלק נכבד ממשתתפי הכנס והורו להם לשנות את הנוסח ל"הפלסטינים מעניקים למלך ייפוי כוח לפתור את בעיית פלסטין כראות עיניו". החלטות כנס יריחו הוגשו לממשלת ירדן, שאישרה אותן ב-7 בדצמבר.[8] ב-13 בדצמבר אישר הפרלמנט של ירדן את החלטת יריחו.[9]
התגובות להחלטות הקונגרס
בעקבות קונגרס יריחו, פרסם מזכ"ל הליגה הערבית, עזאם, הודעת גינוי לסיפוח הגדה המערבית. תחנות הרדיו של סוריה ומצרים תקפו את הצעד של עבדאללה.[10] העיתון המצרי "אח'באר אל-יום" הגדיר ב-5 בדצמבר 1948 את ועידת יריחו כ"תקיעת סכין בגב האומה הערבית" מצד המלך עבדאללה.[11] ראשי העולמא של אל-אזהר קראו להתנגד לצעד של ירדן. אנשי אמין אל-חוסייני עוררו מהומות בגדה המערבית ואף בקרב פלסטינים בגדה המזרחית, אולם עבדאללה הורה על מעצרים והרוחות נרגעו. כדי לרכוש את תמיכת מתנגדיו, העניק להם משרות במנהל של הממלכה, בצבא, בשירות החוץ ובבית העליון של הפרלמנט, והשקט שהושג אפשר לו לחתום על הסכם שביתת הנשק עם ישראל בשנת 1949 ולמסור לידיה במסגרתו שטחים נוספים (רצועה צרה לאורך הגבול עם הגדה המערבית).[10]
אחרית דבר
בעקבות הקונגרס החלה הממלכה הירדנית לקבל אחריות הולכת וגוברת על הגדה המערבית. היא שילמה משכורות לפקידים ממשלתיים, והטמיעה את המחוזות השלטוניים לתוך מה שייקרא הממלכה ההאשמית של ירדן. בפברואר 1950 שונה החוק הירדני כדי לכלול גם את הגדה המערבית, ולהעניק לכל פלסטיני אזרחות ירדנית. החלטות יריחו העניקו חופש פעולה לעבדאללה בניסיון להביא לפתרון הבעיה הפלסטינית, כולל פתרון של סיפוח הגדה המערבית לשטח ממלכתו. החלטות יריחו גונו ונדחו על ידי הליגה הערבית, בטענה שהן סותרות את ההחלטה הערבית האוסרת חלוקה או כיבוש של שטחי פלסטין. עבדאללה גם הואשם בשיתוף פעולה עם בריטניה ועם ישראל. בעקבות הגינויים, עבדאללה דחה את יישום תוכנית הסיפוח לשעת כושר שהגיעה שנה לאחר מכן, ובאפריל 1950 הכריז רשמית על סיפוח הגדה המערבית לירדן בשם "אחדות שתי הגדות" (وحدة الضفتين).
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
לקריאה נוספת
- יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ה, עמודים 27–54
הערות שוליים
- ^ כינוס יריחו "ממליך" את עבדאללה, דבר, 2 בדצמבר 1948
- ^ Palestinian Contemporary Political Performance: A Bitter Harvest, Palestine-Israel Journal, Vol 15 No. 1&2, 2008
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 45-46
- ^ FRUS, US State Department Report
- ^ 5.0 5.1 אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל: עשור שני, עמ' 91.
- ^ אברהם סלע, הערבים הפלסטינים במלחמת 1948, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון, 1996, עמ' 184.
- ^ יוסף נבו, ירדן: החיפוש אחר זהות, עמ' 46
- ^ מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 149.
- ^ משה מעוז, מנהיגות פלסטינית בגדה המערבית, 1948–1978, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 221.
- ^ 10.0 10.1 מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 150.
- ^ אברהם סלע, הערבים הפלסטינים במלחמת 1948, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 202, הערה 239.
37169301קונגרס יריחו