שואת יהודי הונגריה
שואת יהודי הונגריה התרחשה במהלכה של מלחמת העולם השנייה ונרצחו בה כ-564,500 יהודים, מתוך כ-725 אלף (77%). הרצח בוצע ברובו בתוך כחודשיים, בין 15 במאי ל-9 ביולי 1944 שבמהלכם גורשו לאושוויץ-בירקנאו ונרצחו יותר מ-430 אלף יהודים. רוב היתר נרצחו בתקופה שלאחר הדחת הורטי בין נובמבר 1944 לפברואר 1945.[1]
בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, היה מצבם של יהודי הונגריה טוב ממצבם של היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני (הונגריה לא נכבשה על ידי הגרמנים עד ראשית 1944). אמנם זכויותיהם נשללו אך עדיין הם חיו בתחושת יציבות יחסית משום שחייהם לא הועמדו בסכנה מידית. שונה היה גורלה של קבוצת הגברים בגיל הגיוס (גילאי 18 עד 25 בהתחלה ובהמשך הועלה הרף העליון עד גיל 60) מקרב האוכלוסייה היהודית שגויסה לשירות העבודה לאחר שהשירות בצבא נאסר עליהם. למעשה היו אלו יחידות של עבודה בכפייה בתנאים קשים ביותר, בחזיתות השונות בהן נלחם הצבא ההונגרי. כארבעים ושניים אלף יהודים מצאו את מותם בגדודים אלו עד לסוף מלחמת העולם.
ב-19 במרץ 1944 פלש הצבא הגרמני להונגריה. מיד סומנו היהודים בטלאי צהוב, רכושם הוחרם, וננקטו צעדים להפרדתם מן האוכלוסייה הכללית לשם השמדתם. היהודים נצטוו לעבור לגטאות שהוקמו בכל עריה של הונגריה. עד אמצע חודש מאי 1944 רוכזו כחצי מיליון יהודים מערי השדה בהונגריה בגטאות. ריכוזם של יהודי בודפשט נדחה לשלב האחרון. פעולות אלו נוהלו על ידי אדולף אייכמן. ב-15 במאי החל שילוחם של יהודי הונגריה לאושוויץ. התקדמותו של הצבא האדום אל עבר גבולות הונגריה הביאה את הגרמנים להאיץ את השמדת היהודים בכל השטחים שעוד נותרו בידם. בתוך שבועות ספורים בלבד גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט.
ביולי הגיע העוצר מיקלוש הורטי למסקנה, כי על מנת לשמר את סיכוייה של הונגריה לשיתוף פעולה עתידי עם בעלות הברית ולהשתחרר מלפיתתה של גרמניה הנאצית, יש להפסיק את השמדת היהודים. בתקופה זו שבין יולי לספטמבר 1944, חדלה ההשמדה לשבועות מספר. כאשר עמד הורטי על סף ההודעה כי הונגריה פורשת מן המלחמה לצד גרמניה, ומעבירה את תמיכתה לצד בעלות הברית, הדיחו הנאצים את הורטי ב-15 באוקטובר 1944, ומינו את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב החץ לראש הממשלה, ולמעשה לשליט הבלעדי במדינה.
עם עלייתו של סלשי לשלטון הוסרה החסות מצד השלטונות ההונגריים ממנה נהנו יהודי בודפשט. כנופיות "צלב החץ" השתוללו ברחובות בודפשט. אלפי יהודים נרצחו ברחוב והושלכו אל נהר הדנובה אשר האדים מדם. עשרות אלפים נשלחו למסעות מוות ולעבודת כפייה. כמאה אלף מן היהודים שנותרו רוכזו בגטו בחודש דצמבר 1944 בתנאים קשים.
קצב הרציחות הואט באמצעות פעולות הרואיות של דיפלומטים ממדינות נייטרליות, ובמיוחד ראול ולנברג הנציג השוודי, וקרל לוץ הנציג השווייצרי. במשך תקופה של שלושה חודשים הנפיק ולנברג אלפי דרכונים, התחקה אחר שיירות של אסירים והתעמת עם השומרים הגרמנים וההונגרים (בהם גם אדולף אייכמן). בטענה כי היהודים הללו היו תחת הפיקוח של שוודיה, הבטיח את שחרורם. הוא אף דאג להחביא כחמישה-עשר אלף יהודים בשלושים ואחד בתי מחסה.
מעמדם של היהודים לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה
המניע העיקרי לפעולות הממשל ההונגרי של הורטי היה השבת שטחים שאבדו להונגריה בחוזה טריאנון בשנת 1920, בו נלקחו מהונגריה שני שלישים משטחה לטובת צ'כוסלובקיה, רומניה ויוגוסלביה. מטרה זו הביאה את ההונגרים לברית עם גורמים כאיטליה וגרמניה שאף הן ראו עצמן מקופחות מבחינה טריטוריאלית, ורצו להביא לרביזיה בגבולות שנקבעו לאחר מלחמת העולם הראשונה. עלייתם לשלטון של הפשיסטים באיטליה ושל הנאצים בגרמניה, אך קירבה בין המשטרים. עם עלייתו לשלטון בתחילת שנות השלושים של הלאומן הימני גיולה גמבש, אשר קיבל את תפקיד ראש הממשלה לאחר ממשל שמרני ומאוזן במשך כעשור של הרוזן בתלן, החלה התקרבות של ממש בין הונגריה וגרמניה, הן מבחינת השאיפות המדיניות, והן מבחינה אידאולוגית. בהונגריה נוסדו מפלגות פשיסטיות ואנטישמיות, אשר התאחדו בשנת 1938 לתנועה בשם צלב החץ בראשות קצין הצבא בדימוס פרנץ סלשי.
הקרבה בין הונגריה וגרמניה הביאה להונגרים רווחים טריטוריאליים. ב"בוררויות" בינלאומיות שערכו שרי החוץ של גרמניה ואיטליה, יואכים פון ריבנטרופ וגליאצו צ'אנו קיבלה הונגריה בשנים 1938 ו-1940 שטחים נרחבים מצ'כוסלובקיה המקוצצת והמבותרת שלאחר הסכם מינכן ומרומניה.
על פי מפקד האוכלוסין של 1941 חיו בהונגריה, כולל הטריטוריות שסופחו אליה לאחר 1938, 725,007 יהודים: 400,981 יהודים בשטחי הונגריה המקוריים (כפי שהיו לאחר חוזה טריאנון), 146,000 יהודים מהטריטוריות שסופחו מצ'כוסלובקיה, 14,000 יהודים מהטריטוריות שסופחו מיוגוסלביה ו-146,000 יהודים מצפון טרנסילבניה (על פי מפקד רומני היו 151,126 יהודים בצפון טרנסילבניה).[2] כמו כן היו כמאה אלף נוצרים שסווגו כיהודים לפי חוקי הגזע, בין אם היו מומרים בעצמם ובין אם היו צאצאי נישואים מעורבים.
שלושת "חוקי היהודים"
במאי 1938 בהשפעת ההתקרבות לגרמנים, נחקק "החוק היהודי" הראשון. יורשו של גמבש בראשות ממשלת הונגריה, קלמן דוראני (Kálmán Darányi), ניסה לפייס את האנטישמים והנאצים בחקיקת "החוק היהודי הראשון" שקבע מכסות המגבילות את מספר היהודים ל-20% במקצועות שונים, ואסר על השחיטה הכשרה.
החוק היהודי הראשון לא השביע את רצון הרדיקלים, והורטי מינה את ראש הממשלה בלה אימרדי, שמרן שהיה בעל דעות אנטישמיות ברורות. אימרדי אסר על פעילות המפלגות הפשיסטיות מחד, אך מאידך יזם חקיקת חוק יהודי שני, שהיה בעל הוראות מחמירות יותר מן הראשון. הורטי נאלץ לפטרו בפברואר 1939 (בין היתר משום שנתגלה כי אימרדי עצמו הוא ממוצא יהודי), ומינה במקומו את פאל טלקי, אשר אישר את חקיקת החוק היהודי. הוראות "החוק היהודי השני" הגדירו יהודי כאדם שאחד מהוריו, או שניים מהורי הוריו הם יהודים. הייתה זו הפעם הראשונה שההתייחסות אל היהודים בהונגריה לא הייתה לפי ההצהרה על דתו של האדם, כי אם לפי מוצאו. גישה זו התאימה יותר לרוח שנשבה מגרמניה, והיא צעד מכריע בדרך לאסונם של יהודי הונגריה הממשמש ובא.
לאחר שהצטרפותה של הונגריה למלחמה לצדה של גרמניה הייתה לעובדה מוגמרת, וחיילים הונגרים לחמו לצד הגרמנים בברית המועצות באוגוסט 1941 נחקק "החוק היהודי השלישי", שנועד למנוע נישואי תערובת בין יהודים ונוצרים. שוויון הזכויות שקיבלה הקהילה היהודית בשנת 1895 בוטל, ותהליך סימונם של היהודים כגזע נחות שדמו מותר הושלם. כן הופקעו אחוזות חקלאיות של היהודים, בנימוק כי היהודים הם גזע זר, שאינו קשור לאדמה ההונגרית.
תחילת מלחמת העולם השנייה
הגירוש בקיץ 1941 והטבח בקמניץ-פודולסקי
ערך מורחב – הטבח בקמניץ-פודולסקי
ביולי 1941 החלו השלטונות ההונגרים בגירוש של יהודים זרים משטחם לידי הגרמנים. יהודים אלו היו אזרחי פולין וברית המועצות שנמלטו להונגריה לאחר פרוץ המלחמה, יהודים שלא יכלו להוכיח את אזרחותם ההונגרית על אף שהם ומשפחותיהם חיו בהונגריה במשך שנים רבות, וכן יהודים מקרפטרוס או בעלי אזרחות פולנית או סובייטית. המגורשים, שמנו בין 14,000 ל-18,000 איש, נרצחו עם יהודים מקומיים בין 26-29 באוגוסט 1941, בטבח בקמניץ-פודולסקי, שהיה האקציה הגדולה ביותר עד אותו הזמן.[3]
גירוש היהודים מערי השדה
- ערך מורחב – גירוש יהודי הונגריה מערי השדה ומהכפרים
גירוש יהודי הונגריה מערי השדה ומהכפרים התרחש בין ה-14 במאי לבין 9 ביולי 1944, הידוע כשואת יהודי הונגריה. רובה המכריע של האוכלוסייה היהודית בהונגריה בערי השדה ובכפרים רוכזה בגטאות מאמצע אפריל בתנאים בלתי אנושיים, נגזל ממנה כל רכושה ומאמצע מאי גורשה ברכבות למחנות ההשמדה מעבר לגבולות המדינה (לרוב למחנה ההשמדה אושוויץ).
פלוגות העבודה
- ערך מורחב – שירות העבודה (הונגריה)
החל מאוגוסט 1941 נלקחו בכפייה גברים יהודים רבים בגילאי גיוס (בתחילה בגילאי 18 עד 25, ובהמשך הועלה הרף העליון לגיל 60) לשירות העבודה ההונגרי, לאחר שהשירות בצבא נאסר עליהם. למעשה היו אלו יחידות של עבודה בכפייה בתנאים קשים ביותר, שעבדו בחזיתות השונות בהן נלחם הצבא ההונגרי. כארבעים ושניים אלף יהודים מצאו את מותם בגדודים אלו עד לסוף מלחמת העולם.
מה ידעו יהודי הונגריה על ההשמדה
לא היה חסר מידע ליהודי הונגריה על אודות ההשמדה ההמונית שניהלו הנאצים ברחבי אירופה, וקימות עדויות רבות על כך ממקומות שונים בהונגריה בארכיון יד ושם.[4] וכפי שהתבטא סופר יהודי הונגרי בחורף 1942–1943: "האיום לא היה יכול להיעלם מעיניו של שום יהודי הונגרי, ולו בכפר הנידח ביותר".[5]
מידע מפליטים מפולין ומסלובקיה
בקיץ 1941 נרצחו כ־18,000 יהודים שגורשו מהונגריה בידי אנשי ס.ס. ואוקראינים לגבול הונגריה-ברית המועצות (דרום גליציה, כיום אוקראינה). הפליטים ששרדו חזרו להונגריה, והפיצו את מה שראו, כגון: הרב ברוך רבינוביץ, רבה הצעיר של מונקאץ', כפי שהעיד על כך צעיר מהונגריה: "בית המדרש היה מלא מפה לפה והוא [הרב רבינוביץ] סיפר את כל מה שעבר עליו שם, על יד קמניץ-פודולסק... הדמעות זלגו מעיני כולנו כמו מים בלי יכולת להתאפק".[6]
לכל אורך תקופת ההשמדה ההמונית שהתנהלה בפולין בשנים 1942 – 1944, הצליחו להימלט 2,000 – 2,500 יהודים להונגריה ולהתיישב בערים ובעירות ולספר את מה שראו עיניהם. באביב 1942 נמלטו להונגריה 7,000 – 9,000 מיהודי סלובקיה.[7] גם הידיעות על המתת יהודים בגז הופצו בין הפליטים בהונגריה, כך מעיד משה שטרנרברג: "נקלע בחול המועד סוכות 1942 ל'פוילישע שול', ושמע זעקות ובכיות של מאות חסידים עטופי טליתות, ועל השאלה מה מתרחש, השיבו לו שהרבי [הרב אהרן רוקח] הגיע מפולין ושם 'מען פערגאזט די יידן' (ממתים את היהודים בגז)".[8]
לפי הפרופסורים דוד סזרני, גץ עלי ויהודה באואר, יהודי הונגריה יכלו לדעת על ההשמדה (גם אם לא על תאי הגזים באושוויץ), בין היתר מכאלפיים פליטים יהודים שברחו מפולין להונגריה, וכן מיהודים שהצליחו להימלט מהטבח בקמניץ-פודולסקי.[9][10]
מידע מפלוגות העבודה בצבא ההונגרי
עדויות מיהודים ששרתו ב'גדודי העבודה' של הצבא ההונגרי, שנטלו חלק בפלישה הנאצית לברית המועצות. הם ראו במו עיניהם את הרצח השיטתי במזרח פולין ובאוקראינה בשנת 1941, וסייעו באוכל ולבוש לפליטים שפגשו, שסיפרו להם על הרציחות. במקרה אחד, הם אף אספו מזון לקבוצה של כ־400 נשים שנכלאו במקום שחנו. בדרכם הם גילו קהילות שלמות יהודיות מרוקנות מיהודים, וחילול חפצי קודש ובתי כנסת. הגוים תושבי המקום סיפרו להם את האמת על מה שהתחולל בכל אותם המקומות. המגויסים העבירו את מה שראו וחוו דרך גלויות לבני משפחתם (שנכתבו בשפת צופן), וכן כאשר ביקרו בביתם בחופשות.[11] באותה עת, בזמן שהשואה התחוללה סביב, הייתה עדיין יהדות הונגריה מחוץ למעגל ההשמדה.
ידיעות מהתקשורת העולמית
מקיץ שנת 1943 שודרו ידיעות במחלקה ההונגרית של שירותי ה-BBC בלונדון על מה שמתרחש ברחבי אירופה,[12] והיו יכולים להיקלט בכ־800,000 מכשירי רדיו שבמדינה (על פי דיווח המודיעין האמריקאי).[13]
ידיעת המנהיגים
כבר בשלהי קיץ 1941 הגיע למנהיגים היהודים בהונגריה מידע על השמדת היהודים שגורשו מהונגריה, על מעשי הרצח ההמוניים שבוצעו בידי יחידות האינזאצגרופן ומשרתיהם המקומיים במזרח אירופה, וכן על השימוש הניסיוני במשאיות גז. רבים מהמנהיגים הודו שידעו על תוכנית הפתרון הסופי, עוד לפני הכיבוש.[14] בשנת 1943, ברוס ב' טייכהולץ העביר למנהיגי יהדות הונגריה על כל הטכניקות של הנאצים כדי להביא את היהודים למצב של כניעה ושיתוף פעולה בהשמדתם, ואילו הרמן אדלר (משורר וסופר יהודי גרמני) העביר להם גם פרטים הנוגעים להשמדת יהודים בטרבלינקה ועל תוכנית הפתרון הסופי בפולין בכלל.[15] ישראל קסטנר העיד במשפטו של וזנמאייר במרס 1948, כי בהיותו נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה "כבר ב־1942 הייתה בידנו תמונה שלמה של מה שאירע במזרח ליהודים שגורשו לאושוויץ ולמחנות ההשמדה האחרים".[16]
המנהיגים נטו לבטל את הידיעות על השמדת היהודים בתואנה שמדובר בתעמולה אנטי-נאצית שמטרתה לעורר זוועה, וראו ברציחות ההמוניות של מאות היהודים שאינם הונגרים, שנעשה בקיץ 1941 ובינואר-פברואר 1942 כמעשים חריגים שאינם מעידים על המדיניות הכללית. הם היו משוכנעים שממשלת הונגריה תגן עליהם ותתחשב במעמדם המיוחד ובעברם ההיסטורי במדינה. הם לא האמינו שבעיר כמו בודפשט התרבותית יכול להתרחש גירושים המוניים לעיניהם של דיפלומטים זרים.[17] תבוסותיה של גרמניה בכל החזיתות יצרה ליהודי הונגריה תקווה שלא יאונה להם כל רע עד סוף המלחמה, והביאה תחושת שאננות לגבי נקיטת צעדי זהירות.[18]
הרב מיכאל דב ויסמנדל טען בספרו "מן המצר" כי כאשר כבשו הנאצים את הונגריה והחלו בהכנות לשילוח היהודים לאושוויץ, הוא כתב מכתבי אזעקה לראשי הקהילה היהודית בהונגריה והזהיר אותם מפני מחנות הריכוז וההשמדה ומפני הכנת דו"ח רישום האוכלוסין היהודים עבור הגרמנים, אבל דבריו לא הביאו לשינוי המדיניות בהנהגה. פרופ' יהודה באואר כתב שלפי הצעת ישראל קסטנר הקים היודנראט משרד במטרה להזהיר את הקהילות בערי השדה לא לעלות על הרכבות, אולם בפועל, בכל המקרים לא הזהירו היודנראטים את היהודים, אם כי המידע בעניין הגיע אליהם רק במהלך הגירושים. ישנה מחלוקת אם אנשי הוועד אכן באמת ובתמים ניסו להפיץ את המידע בקרב יהודי הונגריה. לפי איילה נדיבי, ידעו ברנד וקסטנר על הכיבוש הגרמני הצפוי כבר ב-5 במרץ 1944, שבועיים לפני הכיבוש, מפי ד"ר שמידט (ראש האבווהר בבודפשט) ויוז'י וינינגר.[19] באואר טוען כי גם אם הפרוטוקולים של ורבה היו מגיעים לידי הנהגות הקהילות היהודיות בהונגריה, היהודים לא היו יכולים להתמרד או לברוח.[20]
המשא ומתן עם אנשי הס"ס בניסיונות ההצלה, נתן אשליה של אופטימיות, הפחת תקוות-שווא, הרדמת העירונית והסחת הדעת מחשיבה על חיפוש דרכי מילוט ומסתור, והחלשת ההתנגדות היהודים לגירושים.[21]
מידע מוועדות העזרה והצלה
בשנת 1943 הוקמה על ידי התנועה הציונית ובמסגרתה "ועדת העזרה וההצלה". אנשי הוועדה היו בקשרים עם מנהיגים יהודים בסלובקיה, שהייתה בעלת ברית של גרמניה ונטלה חלק בהשמדת היהודים, ועם ועד שליחי היישוב, ששכן באיסטנבול שבטורקיה. באמצעות קשרים אלו נודע לאנשי הוועדה על השואה המתרחשת בפולין וברוסיה.
נציגי קבוצת העבודה שבסלובקיה, נסעו מספר פעמים להונגריה בשנת 1942 כדי לגייס כספים ככופר נפש להפסקת גירוש שארית יהודי סלובקיה למחנות ההשמדה, וכן למימוש תוכנית אירופה הפסקת כל הגירושים מאירופה לפולין (אך לא להפסקת פעולות הרצח בפולין עצמה). הם ביקרו בשתי הקהילות הגדולות בהונגריה, הניאולוגית והאורתודוקסית, שהבטיחו לערוך להם מגבית ארצית למען יהודי סלובקיה. מהלך זה תרם להפצת ידיעת הרציחות ההמוניות בארצות מזרח אירופה.[22]
פעילות תנועות הנוער
במהלך שנת 1944 ביצעו חברי תנועות הנוער הציוניות בהונגריה עשרות שליחויות לערי השדה וליעדים נוספים כדי להזהיר מפני העתיד להתרחש. הצלחת השליחויות הייתה חלקית.[23]
חוסר אמון לידיעות ההשמדה
המידע שהגיע לאוזני יהודי הונגריה על השואה, לא הצליח לשכנע באמיתות העובדות ובקיומה של סכנה קרובה. ככל שהם היו נתונים בסביבה יותר חברתית, אנושית והומנית כך גדלה ההתנגדות לקבל את העדויות. המחסום הפסיכולוגי מנע לקבל זאת מכיוון שהיה בעיניהם מחוץ לתחום ההיגיון, והחשיבה המוסרית הכלל אנושית. מבחינתם זה נחשב כדבר שלא ייאמן, מציאות מנותקת מהעולם הזה, תעמולה מוגזמת עם הרבה דמיון. וכפי שביטא זאת אחד הניצולים: "קשה היה להאמין, לא תארנו לעצמנו, וגם לא רצינו להאמין".[24] תגובה זו נבעה גם ממנגנון ההטעיה הנאצית שנפלה על אוזן קשבת, וכן מחוסר האונים שאליו נקלעו. האחריות הכבדה של המשפחות ברוכות בילדים, ללא מוצא של הצלה או מקומות מסתור, ושכנים גוים אדישים או עוינים ששמחים לאיד מתוך שנאה ותאוות בצע.[25]
הפטריוטיות של יהודי הונגריה, בעלת מורשת היסטורית של אמנציפציה רבת השנים, והעובדה שחיו בשלווה יחסית בזמן שאירופה עולה בלהבות, נתנה להם הרגשה שהממשל בהונגריה יגן עליהם וייתן להם חסות. הידיעה על תוכנית של רצח טוטלי לא קיבלה משמעות אמיתית, ואילו התוקפנות האנטישמית נחשבה בעיניהם כפרעות מקומיות זמניות. גם ניסיונות הצלה מדומים יצרו תקוות שווא, צייתנות ותקווה להצלה.
היו שראו בשאננות ובאטימות זו סימפטום פסיכולוגי של מנגנון הגנה הכחשה והדחקה,[26] והיו שראו בכך השקפה גלותית או "גזירה מן השמיים".[27] אשליה זו ליוותה אותם בדרך לגטאות, כשנכנסו לקרונות המשלוחים, ואף גם כשהובלו לתאי הגזים במחנה ההשמדה אושוויץ. כפי שמעיד הרב יהושע משה אהרונסון, מוותיקי מחנה אושוויץ: "הדבר שאפיין ביותר את יהודי הונגריה הייתה התמימות והפשטות.... בנושא אחד אי אפשר היה להזיזם מדעתם, שאושוויץ אינו מחנה השמדה".[28]
השופט העליון שמעון אגרנט כתב בפסק הדין בעניין קסטנר כי "התופעה של חוסר רצון להאמין בהתקרבות הסכנה לקיומם, שררה אצל יהודי הונגריה חרף הידיעה שהייתה לרבים מהם על מה שאונה בעבר לאחיהם באותן הארצות".[29] גץ עלי סובר כי יהודי הונגריה ידעו על השואה בפולין, אבל העריכו שההשמדה לא תתרחש גם בהונגריה.[30]
מאוקטובר 1943 נפתחה האפשרות לעליה לארץ ישראל, אך יהודי הונגריה לא מיהרו לדרוש את עלייתם אלא רובם הוקצו לפליטים ולקבוצת ציונים ששאפו לעלות לארץ.[31]
הימלטות מהונגריה
בעקבות כניסת הגרמנים להונגריה החלה בריחה של יהודים, סוציאל-דמוקרטים ואנטי-נאצים מהונגריה. על פי כתבה שפורסמה באפריל 1944, כעשרת אלפים איש ברחו אל הגבול עם סלובקיה במטרה לברוח לסלובקיה.[32] בקרבת הגבול עם יוגוסלביה הציבו הגרמנים משמרות במטרה לתפוס פליטים המנסים לברוח מהונגריה.[33] למרות זאת, צעירים יהודים הצליחו לחצות את הגבול ליוגוסלביה ולהצטרף לכוחותיו של טיטו.[34][35] במאי 1944, עם התחלת הגירוש לאושוויץ, הבריחו תנועות הנוער הציוניות יהודים אל מעבר לגבול הרומני. יהודה באואר מעריך כי יחד עם מי שברחו באופן עצמאי,[36] מדובר בכ-4000 איש. השלטונות הרומנים הרשו את כניסת היהודים, למרות לחץ כבד של הגרמנים,[37] אך הודיעו על עונש מוות לבורחים[38] וכלאו אותם במחנות.[39][40]
הכיבוש הגרמני
צעדים ראשונים לקראת ההשמדה
עם התקדמות הצבא האדום במלחמתו כנגד הנאצים, ולאחר התבוסות הגרמניות בקרב סטלינגרד ובקרב קורסק, בהן נהרגו מאות אלפי הונגרים שלחמו בחזיתות אלו, הגיע העוצר ההונגרי, האדמירל הורטי, למסקנה כי האינטרס ההונגרי מחייב את עזיבת בריתו עם היטלר, והחל במגעים ליציאתה של הונגריה מן המלחמה. צעדים אלו הביאו לכיבושה של הונגריה על ידי הגרמנים ב-19 במרץ 1944, ולתחילתה של התקופה הנוראה ביותר בתולדות יהדות הונגריה.
ראש הממשלה ההונגרי דמה סטויאי היה עושה דברם של הנאצים. השליטים האמיתיים בהונגריה בתקופה זו היו מיופה הכוח הגרמני אדמונד וזנמאייר ואנשי האס אס. על אף שההשמדה בפועל בוצעה על ידי הגרמנים, וביוזמתם, הרי שלאנשי הז'נדרמריה ההונגרית אשר פעלו לריכוז היהודים במחנות ולביצוע הוראות הגרמנים, אחריות רבה לגורל אזרחי ארצם היהודים.
מיד לאחר הכיבוש הגרמני סומנו היהודים בטלאי צהוב, רכושם הוחרם, וננקטו צעדים להפרדתם מן האוכלוסייה הכללית לשם השמדתם. היהודים נצטוו לעבור לגטאות שהוקמו בכל עריה של הונגריה. היו יהודים שהצליחו לחמוק מהריכוז בגטאות, ולמשל בקלוז' התחמקו כ-5000 איש מתוך 18000 יהודי העיר.[41]
עד לאמצע חודש מאי 1944 רוכזו כחצי מיליון יהודים מערי השדה בהונגריה בגטאות. ריכוזם של יהודי בודפשט נדחה לשלב האחרון. פעולות אלו נוהלו על ידי אדולף אייכמן, באמצעות אנשי ממשל הונגרים, בראשם לסלו אנדרה, לסלו באקי ואנדור יארוש, שלושתם הוצאו להורג בתום המלחמה. ב-15 במאי החל שילוחם של יהודי הונגריה לאושוויץ.
סחורה תמורת דם
- ערך מורחב – סחורה תמורת דם
בחודש מרץ 1944, מיד עם תחילת הכיבוש הגרמני, יצרו אנשי ועדת העזרה וההצלה מגע עם אייכמן, שהגיע להונגריה על מנת לארגן את השמדת יהודיה, ועם קורט בכר, ראש המחלקה הכלכלית של האס אס. במגעים אלו העלו אייכמן ואנשיו את ההצעה להעברת יהודי הונגריה אל מחוץ לשטח הכיבוש הגרמני תמורת עשרת אלפים משאיות וסחורות (תוכנית שכונתה "סחורה תמורת דם"). אחד מחברי ועד ההצלה, יואל ברנד, טס לאיסטנבול כדי להעביר את ההצעה לבריטים. הבריטים, בהוראת הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון שמושבו הקבוע היה בקהיר, שמו את ברנד במעצר, וההצעה שהביא כלל לא עלתה לדיון.
רכבת ההצלה
- ערך מורחב – רכבת קסטנר
לאחר כישלון שליחותו של ברנד המשיכו אנשי ועד ההצלה לעמוד בקשר עם אייכמן ואנשיו, כשהנושא ונותן העיקרי מביניהם הוא ישראל קסטנר. כתוצאה מכך התירו הנאצים את יציאתה מהונגריה של רכבת ובה 1,684 יהודים שנבחרו על ידי קסטנר ועל ידי אוטו קומוי, יושב ראש ועד ההצלה. הרכבת הייתה מעין "תיבת נח" של יהדות הונגריה, והיו בה אישים מכל מגזרי היהדות ההונגרית, כולל חרדים כמו הרב יואל טייטלבוים מייסד חסידות סאטמר ואיש אגודת ישראל הרב אברהם דויטש. ברכבת היו בני משפחתו של קסטנר, חבריו[דרוש מקור], בעלי הון (ששילמו כאלפיים דולר עבור כל אדם)[דרוש מקור] וחברי תנועות נוער שונות.[42] בין ניצולי הרכבת היו גם: הרב יהושע מנחם אהרנברג, הרב יונתן שטייף, הצייר פסח עיר-שי, מבקר האמנות אויגן קולב, המנהיגים הציוניים ד"ר ניסן כהן וד"ר בן-ציון קאודרס והפסיכיאטר לאופולד סונדי (ובנו פטר זונדי). בין הצעירים יותר היו הפרופסורים לעתיד: יהודה בלום, שושנה בלום-קולקה, שאול לדני ו-לדיסלאב לב, הסופרת יהודית רותם, איש העסקים והפילנתרופ פיטר מונק. קסטנר סבר כי רכבת זו תהווה תקדים ולאחריה תצאנה רכבות נוספות, אך תקוותו לא התגשמה. במקום להגיע לארץ נייטרלית הגיעה הרכבת למחנה ברגן-בלזן.
המשא ומתן על תוכנית ה"סחורה תמורת דם" המשיך להתנהל בין קורט בכר לבין נציגי הג'וינט והסוכנות היהודית, ובמהלכו שוחררו 318 מאנשי הרכבת באוגוסט 1944 ונשלחו לשווייץ, ובדצמבר נשלחו לשווייץ גם יתר 1,366 אנשי הרכבת.
פעילותו של קסטנר הייתה שנויה במחלוקת קשה לאחר השואה, ובמשפט דיבה מפורסם שהגיש היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד קבע שופט בית המשפט המחוזי, בנימין הלוי, כי קסטנר "מכר את נפשו לשטן" וכי הוא סייע לגרמנים בהשמדת יהודי הונגריה. היועץ המשפטי הגיש ערעור לבית המשפט העליון שטיהר את קסטנר, ברוב דעות של שלושה נגד שניים, מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהודי הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים, אולם קבע כי אכן סייע בהצלת נאצים לאחר המלחמה. אך בעת מתן פסק הדין בערעור כבר לא היה קסטנר בין החיים, שכן נרצח על ידי צעירים שהושפעו מחומרת ההאשמות שעלו כנגדו במשפט הדיבה. אייכמן עצמו סיפר בראיון לוילם סאסן כי קסטנר ”העניק לי שירות רב כשסייע לשמור על השקט במחנות הגירוש... הוא נתן לי את כל היהודים בלי שנורתה ירייה אחת, בלי הפגנות... קסטנר הסכים לסייע לי לגרום ליהודים לא להתנגד לגירוש ואף לשמור על סדר במחנות האיסוף... 'אתה יכול לקבל את האחרים', הוא היה אומר, 'אבל תן לי את הקבוצה הזאת כאן'.”[43]
הצנחנים הארץ-ישראלים
בשנת 1943 ארגנה הנהגת היישוב העברי בארץ ישראל בשיתוף עם הצבא הבריטי קבוצת צנחנים, אשר תפקידם היה כפול: שליחי היישוב לקהילות היהודיות במקומות בהם יצנחו, וכן סוכנים בריטיים, שיאתרו ויצילו שבויי מלחמה בריטים שנמלטו.
מלכתחילה הייתה השליחות בעייתית, שכן בשלב בו הוצנחו הצנחנים פעל כבר מנגנון ההשמדה הגרמני במלוא המרץ, ופעולת הצנחנים הייתה למעשה חסרת תועלת, ורובם נתפסו מיד עם הגיעם לשטח האויב. בין הלוחמים שהוצנחו הייתה חנה סנש. ב-15 במרץ 1944 צנחו חנה סנש וחבריה בקרואטיה, ליד הגבול ההונגרי, שם הצטרפו לקבוצת פרטיזנים מקומית. ביוני 1944 חצתה את הגבול להונגריה, נתפסה על ידי חיילים הונגרים. היא נשלחה לכלא בבודפשט, שם נחקרה בעינויים.
היא הועמדה לדין באשמת ריגול ובגידה במולדת (שהרי נולדה בהונגריה), אך עוד קודם שהסתיים משפטה הוצאה להורג, ב-7 בנובמבר 1944, בגיל 23.
ההשמדה
יהודי הונגריה (חוץ מיהודי בודפשט), הושמדו במהירות שיא חסרת תקדים במסגרת תוכנית ההשמדה האכזרית ביותר של המלחמה. היהודים בערי השדה התנהגו באורח כנוע ומתוך השלמה עם המציאות במהלך הכנסתם לגטאות וגירושם למחנות ההשמדה.[44]
ב-15 במאי 1944 החלו הגירושים מהגיטאות בערי השדה למחנה ההשמדה אושוויץ. הריכוז בגטאות היה נורא כשלעצמו, והיהודים סבלו שם מחוסר במזון, בתנאי תברואה וטיפול רפואי. אך הגטאות התקיימו שבועות ספורים בלבד (ראו: גטו קולוז'וואר). התקדמותו של הצבא האדום אל עבר גבולות הונגריה, הביאה את הגרמנים להאיץ את השמדת היהודים בכל השטחים שעוד נותרו בידם. בתוך שבועות ספורים בלבד גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט.
רוב היהודים נרצחו במחנה אושוויץ מיד עם הגיעם למחנה, בתאי הגזים בבירקנאו. יתר היהודים, שהיו בדרך כלל הצעירים שהיו כשירים לעבודה, נשלחו לעבודת פרך במחנות ריכוז שונים, וחלקם הגדול מצא שם את מותו, ברעב ובעינויים.
ג'ורג' מנטלו (George Mantello) דיפלומט יהודי של אל סלוודור בשווייץ, יזם נסיעה של בלדר לבודפשט לבירור המצב. משה קראוס[45]מסר לו דו"חות, כולל תמצית של דו"ח ורבה-וצלר, וב-21 ביוני 1944 הדו"חות הגיעו לג'ורג' מנטלו, שהפיץ מיד עותקים ליעדים רבים, בשווייץ ובעולם. ההשמדה באושוויץ עלתה לכותרות העיתונים השווייצריים ואחר כך העולמיים.
בעקבות הרעש התקשורתי פנו מדינות וגופים רבים לשליט ההונגרי מיקלוש הורטי בדרישה להפסיק את ההשמדה. נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט שלח מכתב מאיים (על ידי שר החוץ קורדל הול) ב-26 ביוני 1944 לשליט הונגריה מיקלוש הורטי ובו נכתב: "אני סומך לא רק על שיקולים הומניטריים אלא גם על כוח הנשק... גורל הונגריה לא יהיה כמו אף אחת מהארצות התרבותיות... אלא אם המשלוחים יופסקו מידית".[46] מספר ימים אחר כך, ב 2 ביולי 1944 בודפשט הופצצה קשות על ידי 600 מפציצים אמריקאים. המכתב (עם מכתבים נוספים של מלך שוודיה, האפיפיור ועוד) יחד עם ההפצצה שכנעו את הורטי להפסיק את המשלוחים לאושוויץ.[47] ואכן, הורטי עצר את המשלוחים ב-9 ביולי, למעט יוצאים מהכלל.
בשלב זה היו כמאה וחמישים אלף יהודים בבודפשט בין החיים, אך רובה של יהדות הונגריה הושמדה באושוויץ. לאחר הפסקת המשלוחים הציע הורטי למעצמות המערב כי שארית הפליטה תישלח למדינות שתסכמנה לקבלן. המשא ומתן על הצעה זו נמשך מספר שבועות, אך טורפד על ידי הגרמנים. אייכמן לחץ לחדש את המשלוחים וגירושם של יהודי הבירה תוכנן ל-25 באוגוסט 1944. היינריך הימלר ניהל משא ומתן עם סאלי מאייר, נשיא קהילות יהודי שווייץ, ובתמורה להבטחה מעורפלת של מאייר הורה הימלר ברגע האחרון לבטל את משלוח יהודי הבירה.[48][49]
בתקופה זו שבין יולי לספטמבר 1944 חדלה ההשמדה לשבועות מספר.
התרעות ליכטהיים
ריכרד ליכטהיים, נציג הסוכנות היהודית בז'נבה, עקב אחר גורל יהדות אירופה, ומראשית המלחמה התריע בהתמדה על הסכנה הנוראה הנשקפת לה. ב-13 באפריל 1943 כתב ליכטהיים לירושלים: "לא נותר לי אלא לקוות כי לא יחול שינוי לרעה באיטליה ובהונגריה - מדינות הציר היחידות שקהילותיהן היהודיות עדיין בטוחות למדי, אולם אין לדעת מה יביא איתו יום המחרת".
ב-26 ביוני 1944 הודיע באיגרת לירושלים כי כל מחוזות הונגריה הצפונית והמזרחית הם עתה "יודנריין". הוא הוסיף: "אפילו מבודפשט הגיעו אלינו מכתבים המספרים, כי כבר אפסה תקוותם של ידידינו כי יינצלו. למעשה הם שולחים לנו ברכת פרידה". הוא המשיך וכתב כי מהונגריה מגורשים מדי יום 10,000 עד 12,000 איש אל מחנות המוות". באיגרתו קרא ליכטהיים לנקוט פעולת תגמול נגד הנאצים כדרך היחידה שיכולה להפסיק את הקטל. כן קרא ליכטהיים לתת פרסום רב לעובדות על אודות ההרג ולהזהיר את ממשלת הונגריה כי תשא באחריות לרצח ההמונים.
באותו היום שבו כתב ליכטהיים את איגרתו לירושלים הוא כתב גם לאיש הצירות הבריטית בברן בירת שווייץ על גורלם של יהודי הונגריה, וביקש להעביר למשרד החוץ הבריטי את המסר הבא: "עוד ועוד ידיעות מגיעות אלינו על גורלם המחריד של יהודי הונגריה ועל הטבח ההמוני שהגרמנים מבצעים במחנות המוות בפולין ובשלזיה העילית". בהתבסס על דברי ליכטהיים ועל מכתב שהגיע אליו ממשה קראוס[50] מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט כתב הציר ללונדון: "קיבלתי ידיעות חדשות מהונגריה המציינות, כי קרוב למחצית מכלל 800,000 היהודים בהונגריה כבר גורשו בקצב של 10,000 עד 12,000 ביום. רוב הטרנספורטים האלה יצאו למחנה ההשמדה בירקנאו, ליד אושווינצ'ים בשלזיה העילית".[דרוש מקור]
בסוף איגרתו הציע ליכטהיים ארבע הצעות: ראשית - לנקוט פעולות תגמול נגד הגרמנים שבידי בעלות הברית, שנית - להפציץ את מסילות הברזל המוליכות מהונגריה לבירקנאו, שלישית - לערוך הפצצות על מתקני ההשמדה שבמחנות המוות, רביעית - להפציץ את כל בנייני הממשלה בבודפשט.
בעלות הברית לא עשו דבר מכל הצעותיו של ליכטהיים. את הבריטים הדאיג החשש שמאות אלפי היהודים מהונגריה יגיעו לארץ ישראל והם החלו לדבר על יעדים חלופיים בכל קצווי העולם, הצעה שלא היה לה באותן נסיבות כל אפשרות להתממש, אך ליכטהיים נתפס לה כמוצא אחרון והבריק ללונדון ב-24 ביולי 1944 כי שווייץ מוכנה לקלוט מספר מסוים של ילדים יהודים וכי שוודיה הכריזה על נכונותה לקלוט את כל היהודים מהונגריה אשר אזרחים שוודים כלשהם יסכימו לתת ערבות להחזקתם.
ממשלת צלב החץ
כאשר עמד הורטי על סף ההודעה כי הונגריה פורשת מן המלחמה לצד גרמניה, ותומכת בצדן של בעלות הברית, הדיחו הנאצים את הורטי ב-15 באוקטובר 1944, ומינו את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב החץ לראש הממשלה, ולמעשה לשליט הבלעדי במדינה.
עם עלייתו של סלשי לשלטון תמה הגנת השלטונות ליהודי בודפשט. כנופיות "צלב החץ" השתוללו ברחובות בודפשט. אלפי יהודים נרצחו ברחוב והושלכו אל נהר הדנובה אשר האדים מדם. עשרות אלפים נשלחו למסעות מוות ולעבודת כפייה. כמאה אלף מן היהודים שנותרו רוכזו בגטו בחודש דצמבר 1944 בתנאים קשים. אם כי את עיקרה של שואת יהודי הונגריה ביצעו הגרמנים ועושי דברם בהונגריה בתקופה שקדמה לשלטונו, אחראי סלשי לרציחתם במקום המצאם, באכזריות שאינה פחותה מאכזריות הנאצים, של אלפי יהודים.
בתקופה זו החלו הרוסים במצור על בודפשט, ועמדו בפני כיבושה, וכיבוש הארץ כולה. קצב הרציחות הואט באמצעות פעולות הרואיות של דיפלומטים ממדינות נייטרליות, ובמיוחד ראול ולנברג הנציג השוודי, וקרל לוץ הנציג השווייצרי בפעולת הצלה שנעשתה בתיאום עם מנהל המשרד הארצישראלי משה קראוס ובנדיבותו של אלפרד וייס שנידב את בית הזכוכית לצורך מבצע ההצלה. במקביל, במשך תקופה של שלושה חודשים הנפיק ולנברג אלפי דרכונים, התחקה אחר שיירות של אסירים והתעמת עם השומרים הגרמנים וההונגרים (ביניהם גם אדולף אייכמן). בטענה כי היהודים הללו היו תחת הפיקוח של שוודיה, הבטיח את שחרורם. הוא אף דאג להחביא כחמישה-עשר אלף יהודים בשלושים ואחד בתי מחסה. ההערכות השונות מדברות על 20,000 עד 100,000 יהודים שניצלו בזכותו. כפי הנראה שילם ולנברג על פעילותו זו בחייו, כאשר נעצר על ידי הרוסים לאחר כיבוש העיר, וגורלו אינו ידוע. שרה שלקהאזי, נזירה הונגרייה, הסתירה יהודים במוסדות של המסדר שאליו השתייכה. ב־27 בדצמבר 1944 נתפסה על ידי אנשי צלב החץ, כנראה בעקבות הלשנה, והיא והאנשים שהסתירה נורו על גדות הדנובה.
594 הונגרים קיבלו הכרה כחסידי אומות העולם[51]
ראו גם
לקריאה נוספת
- רנדולף ל' בראהאם ונתנאל קצבורג, תולדות השואה – הונגריה, הוצאת יד ושם, תשנ"ב.
- רונלד צוויג, השמדת יהודי הונגריה ושוד הרכוש, שדה בוקר וירושלים: מכון בן-גוריון ויד ושם, ירושלים, 2009.
- ברוניה קליבנסקי (עורכת), אוסף תעודות על שואת יהודי הונגריה, ירושלים: הוצאת יד ושם, 1984.
- אסתר פרבשטין, בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה, הוצאת מוסד הרב קוק, 2013.
- לילי הלפרט-זמיר ודורון נידרלנד, בין היסטוריה למִבדה: שואת יהודי הונגריה, מכון מופ"ת, 2015. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- טובה קורצ'ין, החיפוש אחר האמת — השואה בהונגריה ואוסטריה: עובדות ושקרים, הוצאת סטימצקי, 2021.[52]
- Randolph L.Braham (1963), The Destruction of Hungarian Jewry: A Documentary Account. 2 Vol. New York: Pro Arte.
- 1981 The Politics of Genocide, The Holocaust in Hungary I-II, Columbia University Press, New York.
- Randolph L.Braham and Zoltán Tibori Szabó, 2013. The Geographical Encyclopedia of the Holocaust in Hungary, 3 vols. Northwestern University Press.
- Zoltán Vági, László Csősz, Gábor Kádár, The Holocaust in Hungary: Evolution of a Genocide. Rowman and Littlefield, 2013.
קישורים חיצוניים
- שואת יהודי הונגריה באתר בית הספר להוראת השואה של יד ושם
- הערך בנושא שואת יהדות הונגריה באנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם
- שואת יהודי הונגריה, באתר "דעת"
- רשימת מאמרים על שואת יהודי הונגריה באתר רמב"י
- מאמר על ההנהגה היהודית בהונגריה בשואה, מאת שרי ראובני, באתר יד ושם
- גישת גורמים בהונגריה לשואת יהדות הונגריה - מאמר מאת רפי ואגו, באתר יד ושם
- על הדיון בשואת יהודי הונגריה במהלך משפט אייכמן, באתר יד ושם
- רשימת פרסומים חלקית של קרן ד"ר אינגריד טאובר לחקר השואה בהונגריה ותולדות יהודי הונגריה ביד ושם
- שבעים שנה לשואת יהודי הונגריה - בכתב העת המקוון "זיקה" באתר בית הספר הבינלאומי להוראת השואה ביד ושם
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על שואת יהודי הונגריה, באתר iCast, 28 באפריל 2014- הוועדה הלאומית ההונגרית לטיפול בעקורים - אתר המרכז ראיונות, מ-1945 ו-1946, עם עקורי יהדות הונגריה, כולל סריקה של דפי הראיונות, עם יותר מ-5000 עקורים (בשפות ההונגרית והאנגלית).
- דניאל ליפסון, סיפוריהם של הספרים שהודפסו בהונגריה בשנות השואה, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, אפריל 2021
הערות שוליים
- ^ לירז לחמנוביץ, שואת יהודי הונגריה – סקירה היסטורית, באתר יד ושם
- ^ Minoritatea evreiască din România(I), עמוד 89 (ברומנית)
- ^ מתוך הערך על קמנץ פודולסק באתר יד ושם
- ^ הרהורים על השואה, יהודה באואר, תשס"ח 2008, עמ' 228, הערה 27.
- ^ דבריו הופיעו בספר יהודים למכירה? : משא ומתן בין יהודים לנאצים. 1933-1945, יהודה באואר, תשס"ב 2001, עמ' 198.
- ^ למען תספרו לדור אחרון, יוסף יהודה לוי, עמ' 100–101. בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה, אסתר פרבשטין, עמ' 248. גם ד"ר אברהם פוקס שנכח באירוע, מספר זאת בספרו השואה במקורות רבניים, אברהם פוקס, עמ' 64. בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה, אסתר פרבשטין, עמ' 109, הערה 8. ראו גם הרהורים על השואה, יהודה באואר, תשס"ח 2008, עמ' 227. יהודים למכירה? : משא ומתן בין יהודים לנאצים. 1933-1945, יהודה באואר, תשס"ב 2001, עמ' 197.
- ^ יהודים למכירה? : משא ומתן בין יהודים לנאצים. 1933-1945, יהודה באואר, תשס"ב 2001, עמ' 197. הרהורים על השואה, יהודה באואר, תשס"ח 2008, עמ' 227.
- ^ משה שטרנברג, זכות נוספת שמצאתי באבי, בשכפול, ירושלים תמוז תשנ"ו, עמ' 1. בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, אסתר פרבשטין, עמ' 77, בהערה.
- ^ Mike Thomson (13 בנובמבר 2012). "Could the BBC have done more to help Hungarian Jews?". BBC (British broadcasting service).
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Kathryn Berman and Asaf Tal. ""The Uneasy Closeness to Ourselves" Interview with Dr. Götz Aly, German Historian and Journalist". Yad Vashem, The International School for Holocaust Studies.
- ^ בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה, אסתר פרבשטין, עמ' 249-251.
- ^ בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה, אסתר פרבשטין, עמ' 246, 254.
- ^ הרהורים על השואה, יהודה באואר, תשס"ח 2008, עמ' 228.
- ^ תולדות השואה – הונגריה, עורכים: רנדולף ל' בראהאם, נתנאל קצבורג, הוצאת יד ושם, עמ' 213, 219.
- ^ תולדות השואה – הונגריה, עורכים: רנדולף ל' בראהאם, נתנאל קצבורג, הוצאת יד ושם, עמ' 213, 214.
- ^ משפט הצירויות, בית משפט 4, תיק מס' 11, ישיבה מיום 19 במרס 1948, תעתיק עמ' 3622.. הופיע בספר תולדות השואה – הונגריה, עורכים: רנדולף ל' בראהאם, נתנאל קצבורג, הוצאת יד ושם, עמ' 220.
- ^ תולדות השואה – הונגריה, עורכים: רנדולף ל' בראהאם, נתנאל קצבורג, הוצאת יד ושם, עמ' 334-335.
- ^ תולדות השואה – הונגריה, עורכים: רנדולף ל' בראהאם, נתנאל קצבורג, הוצאת יד ושם, עמ' 227.
- ^ ד"ר איילה נדיבי, תוכנית אירופה ההונגרית השפעתה על דרכם של ועדת ההצלה והתנועות החלוציות בתקופת הכיבוש, לימודים - כתב עת וירטואלי לענייני חינוך והוראה, גיליון 15, מכללת הרצוג, דעת - לימודי יהדות ורוח, תשע"ט
- ^ יהודה באואר, תגובה על מאמרה של רות לין, תאוריה וביקורת 24, אביב 2004, עמ' 188-187
- ^ תולדות השואה – הונגריה, עורכים: רנדולף ל' בראהאם, נתנאל קצבורג, הוצאת יד ושם, עמ' 340–341. האם מאבק על הישרדות, גילה פטרן, עמ' 195, 255. בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה, אסתר פרבשטין, עמ' 348, הערה 94.
- ^ האם מאבק על הישרדות, גילה פטרן, עמ' 188. ליוויה רוטקירכן, קשרי המחתרת בין המנהיגות היהודית בסלובאקיה ובהונגריה, עמ' 126–127, בתוך הספר: הנהגת יהודי הונגריה במבחן השואה, הוצאת יד ושם. תולדות השואה – הונגריה, עורכים: רנדולף ל' בראהאם, נתנאל קצבורג, הוצאת יד ושם, עמ' 215.
- ^ לדברי דוד גור, [1] , התגובות: "נעו בין הקשבה אדיבה... לבין הבנה והסכמה, לבין הבעת חוסר אימון, לבין הכחשה, לבין סערת רגשות וזעם שצעירים חסרי אחריות מסיתים ומפירים את שלוות הקהילות ואת יחסי השכנות הטובים עם האוכלוסייה הלא יהודית ועם הרשויות במקום – עד לדרישה של עזיבה מיידית ועד להודעה לשלטונות על פעולתם"
- ^ עדותו הובאה בספר ימי חורבן: המרכז היהודי במונקאץ' בתקופת השואה, רז סגל, 2011, עמ' 65–66. ראו בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה, אסתר פרבשטין, עמ' 264.
- ^ יהודים למכירה? : משא ומתן בין יהודים לנאצים. 1933-1945, יהודה באואר, תשס"ב 2001, עמ' 208. ראו בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה, אסתר פרבשטין, עמ' 261.
- ^ ימי חורבן: המרכז היהודי במונקאץ' בתקופת השואה, רז סגל, 2011, עמ' 65–68, 108-115. ראו בספר בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה, אסתר פרבשטין, עמ' 261.
- ^ בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה, אסתר פרבשטין עמ' 266.
- ^ הרב אהרונסון, עלי מרורות. הופיע בספר עדות: חורבן יהדות אירופה, ר' ליכטנשטיין (ל-ן), 2001, עמ' 141.
- ^ שמעון אגרנט, פסק הדין על הערעור במשפט גרינוולד, עמ' 2029
- ^ Kathryn Berman and Asaf Tal. ""The Uneasy Closeness to Ourselves" Interview with Dr. Götz Aly, German Historian and Journalist". Yad Vashem, The International School for Holocaust Studies.
- ^ בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, אסתר פרבשטין, עמ' 92.
- ^ אלפי פליטים בורחים מהונגריה, משמר, 25 באפריל 1944
- ^ הגרמנים סוגרים את הדרך לפליטים מהונגריה, משמר, 28 במרץ 1944
- ^ צעירים יהודים מהונגריה בורחים אל צבא טיטו, משמר, 30 במאי 1944
- ^ David S. Wyman, The Abandonment of the Jews: America and the Holocaust, 1941-1945, page 208
- ^ דוגמה לסיפור של בורח עצמאי: מצינוק יהודי הונגאריה, הצופה, 15 ביוני 1944
- ^ Yehuda Bauer (1981). American Jewry and the Holocaust: The American Jewish Joint Distribution Committee, 1939-1945. Wayne State University Press. p. 354. ISBN 0-8143-1672-7.
- ^ עונש מוות ליהודים מהונגריה הנמלטים לרומניה, המשקיף, 20 ביולי 1944
- ^ יהודי הונגריה בורחים לרומניה, הצופה, 12 ביולי 1944
- ^ 13 אלף פליטים מהונגריה נמצאים ברומניה, המשקיף, 16 בינואר 1945
- ^ אלי ריכנטל, בדיקה מחודשת של פרשת קסטנר, עבודת דוקטור, עמוד 108, לפי דברי ברנד בפגישתו בחאלב עם שרתוק ב-11 ביוני 1944. יהודים אלה נמלטו אל מעבר לגבול הרומני הסמוך או למקומות אחרים, השיגו תיעוד מזויף או התחבאו בדירות סתר.
- ^ רשימות נוסעי רכבת ההצלה, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, אפריל 2019
- ^ שרה ליבוביץ-דר, מעריב: דיל עם השטן: האם ועד כמה ישראל קסטנר שיתף פעולה עם אדולף אייכמן?
- ^ תולדות השואה – הונגריה, עורכים: רנדולף ל' בראהאם, נתנאל קצבורג, הוצאת יד ושם, עמ' 211. ראו עדות – חורבן יהדות אירופה, ר' ליכטנשטיין (ל-ן), עמ' 254.
- ^ אילה נדיבי, הפצת דו"ח אושוויץ ודו"ח שואת יהודי הונגריה והשפעותיה, ילקוט מורשת לחקר השואה והאנטישמיות 83, מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, תשס"ז
- ^ "The Man Who Stopped the Trains to Auschwitz: George Mantello" by David Kranzler, p. 117 "I rely not only on humanity, but also upon the force of weapons...Hungary's fate will not be like any other civilized ..unless the deportations are stopped."
- ^ משפט אייכמן, עדות פרודיגר, ממנהיגי יהדות הונגריה, [2](הקישור אינו פעיל, 9.6.2021)
- ^ Yehuda Bauer (1981). American Jewry and the Holocaust: The American Jewish Joint Distribution Committee, 1939-1945. Wayne State University Press. p. 415. ISBN 0-8143-1672-7.
- ^ אלי ריכנטל, בדיקה מחודשת של פרשת קסטנר, עמוד 119
- ^ בצלו של קסטנר: סיפורו של משה קראוס, שהציל עשרות אלפים מיהודי הונגריה ולא זכה להוקרה מרדכי חיימוביץ', מעריב, המוסף, עמודים 4-11, 14 באפריל 2023
- ^ The Righteous Among the Nations Database, The Righteous Among the Nations Database
- ^
דן מירון, קורצ'ין "יודעת" את השואה כתחושה אישית מפני שהיא יודעת את עצמה כבת־אנוש, באתר הארץ, 22 במרץ 2022
| אדולף אייכמן | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| משפחתו |
|
| ||||
| עיסוקו | ביקור אייכמן בארץ ישראל (1937) • הלשכה המרכזית להגירת יהודים • הסוכנות המרכזית להגירת יהודים בווינה • שואת יהודי הונגריה • קומנדו אייכמן | |||||
| עוזריו | אוטו הונשה • הרמן קרומיי • פרנץ נובאק • דיטר ויסליצני | |||||
| לאחר השואה | לכידת אדולף אייכמן • משפט אייכמן • הוצאתו להורג של אדולף אייכמן | |||||
| בתרבות | אייכמן בירושלים • המצוד (ספר) • הבית ברחוב גריבלדי • מבצע פינאלה • The House on Garibaldi Street (אנ') • ניצחתי אותך אייכמן • אייכמן - ההקלטות האבודות • כשאייכמן נכנס אלינו הביתה • מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן • הרדיפה אחר אייכמן • הנקמה היהודית 2: חטיפת אייכמן | |||||
38022152שואת יהודי הונגריה