ועדת העזרה וההצלה בבודפשט
ועדת העזרה וההצלה בבודפשט (בהונגרית: Budapesti Segélyező és Mentőbizottság, נהגה במקורב: בּוּדוֹפֶּשְטִי שֶגֵייֶזוּ אֵש מֶנְטוֹבִּיזוֹטְצָ'ג) קמה בתחילת שנת 1943 מטעם הנהגת היישוב בארץ ישראל, במטרה להתכונן לאפשרות של כיבוש הונגריה. במקביל התבקשה לסייע לפליטים להימלט להונגריה ולהיקלט בה, וליצור קשר עם פעילי הצלה בשטחי הכיבוש, בעזרת כספים והוראות מטעם ועדת עזרה והצלה של הישוב באיסטנבול.
מייסדי הוועדה בבודפשט היו ישראל קסטנר, שעמד בראשה, יואל ברנד ושמואל שפרינגמן, חברי איחוד-מפא"י. במהלך שנת 1943 נוסף להרכבה פרץ רבס, מנהיג תנועת מכבי הצעיר, ורפי פרידל-בנשלום, מנהיג השומר הצעיר, הצטרף אליה בפברואר 1944. הרכבה המונוליטי, השמאל-הציוני, והקשר המועדף שקיימה עם ועדת ההצלה באיסטנבול, שהתבטא בקבלת מידע וכספים, עורר מתח קבוע בקרב פעילי הצלה בבודפשט, באיסטנבול ובארץ-ישראל[1]. אוטו קומוי, נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה, הצטרף אליה רשמית, בחותמו על מכתב משותף עם חברי הוועדה בבודפשט לוועדת ההצלה באיסטנבול ב-2 במאי 1944, כשנה וחצי לאחר שנוסדה[2].
באמצעות קשרים שהקימו חברי הוועדה עם מנהיגי הצלה יהודים, בעיקר בסלובקיה ובפולין, ידעו נציגי היישוב באיסטנבול על השואה המתרחשת שם ובברית המועצות; הם העבירו כספים מטעם העם היהודי והישוב בארץ ישראל לשטחי השליטה וההשפעה הגרמנית, הגיעו לגטאות בפולין, חקרו פליטים וקיבלו מידע על הגיטואיזציה והגירושים להשמדה.
כשבועיים לפני הכיבוש, נודע למנהיגים יהודים בבודפשט באופן ברור על הכיבוש הגרמני הצפוי[3]. קסטנר וברנד וחבריהם לתנועה פתחו במשא ומתן עם הגרמנים מהריגול הנגדי, שקיימו את קשר המכתבים והכספים בין ועדות ההצלה בבודפשט ואיסטנבול, להציל את יהדות הונגריה ושארית הפליטה, כדוגמת תוכנית אירופה הסלובקית. את התוכנית שלחו לוועדת ההצלה באיסטנבול שלושה ימים לפני הכיבוש[4]. בשל אמונתם בסיכוייה, הם לא יידעו את מנהיגי השטח במידע ובמשמעותו, ולא עשו הכנות מתבקשות. ואולם לטענתם, הם ניסו להפיץ את המידע בקרב יהודי הונגריה, אך אלו לא האמינו להם בהיותם מחוץ למעגל ההשמדה עד ראשית קיץ 1944.
המשא ומתן עם הגרמנים
ערך מורחב – סחורה תמורת דם
לאחר כיבוש הונגריה על ידי הצבא הגרמני ב-19 במרץ 1944, יצרו אנשי הוועדה קשר עם הגרמנים, בעיקר דרך דיטר ויסליצני והרמן קרומיי, עוזריו של אדולף אייכמן, ועם אייכמן עצמו, שהגיע להונגריה לנהל את השילוחים למחנות ההשמדה. הוועדה העלתה ארבע דרישות בפני עוזריו של אייכמן:
- להימנע מהשמדת יהודי הונגריה
- להימנע מגירוש יהודי הונגריה
- להימנע מריכוז היהודים בגטאות
- לאפשר לבעלי סרטיפיקטים להגר מהונגריה.
בתמורה הבטיחה הוועדה תשלום גבוה. דרישות אלה לא נענו, והנאצים החלו בריכוז היהודים בגטאות, אך לחברי הוועדה נרמז על אפשרות הגירה של מספר מצומצם של בעלי סרטיפיקטים.
הגרמנים הציעו עסקה, לפיה גרמניה תקבל סחורות ו–10,000 משאיות ממדינות נייטרליות תמורת הצלת יהודים (במה שכונה "סחורה תמורת דם"). משוער כי היינריך הימלר, יוזם העסקה, ניסה להשיג בעסקה זו מספר יעדים מרכזיים:
- מסירה של רכש צבאי מהבריטים לגרמנים, תגרום לפילוג וקרע בין בעלות הברית
- אם בריטניה תסרב לעסקה, הגרמנים יוצגו כמחפשים אחר פשרה ומנסים להציל את היהודים ואת בעלות הברית לתוקפניים חסרי רחמים ואשמים במות מיליון יהודים.
- הצלת מיליון היהודים תקנה לגרמנים זכות וכתב סנגוריה לאחר המלחמה.
יש הטוענים כי עסקה זו הייתה מלכתחילה ניסיון תעתוע של הנאצים, כדי להשקיט את הנהגת היהודים וכדי להוביל את השמדת יהודי הונגריה בשקט יחסי.
ב-18 במאי יצא ברנד לקושטא שבטורקיה הנייטרלית לפעול לקידום הרעיון, אך נאסר בידי הבריטים כשניסה לחצות את גבולות טורקיה לארץ ישראל ונחקר על ידי הלורד מוין, אליו מיוחסת האימרה בהקשר זה "מה אעשה במיליון יהודים?". ברנד לא שב אל הונגריה, לאחר שככל הנראה נמנע מכך על ידי הסוכנות היהודית, והעסקה נפלה בראשיתה.
בינתיים התנהל המשא ומתן בין אייכמן ועוזריו לבין קסטנר. במהלך המשא ומתן שחררו הגרמנים כ–1,700 יהודים, רובם מהונגריה ומטרנסילבניה, כ"מחווה של רצון טוב" להוכיח את רצינות כוונותיהם במשא ומתן. הניצולים הועברו ברכבת במטרה להגיע לשווייץ, אך נשלחו לברגן בלזן ולאחר משא ומתן נוסף נשלחו הניצולים לשווייץ עד דצמבר 1944. ויכוחים רבים נסובו לאחר המלחמה על רכבת ניצולים זו ועל הרכב האנשים שנבחרו אליה בידי קסטנר וקומוי, בעיקר בעת משפט קסטנר. סברה אחת טוענת שרכבת ניצולים זו היוותה מס השתקה מצד הנאצים, על מנת שהשילוחים להשמדה יתבצעו ללא הפרעות מצד היהודים. אנשי הוועד קיוו (תקווה שנכזבה), כי רכבת זו תהווה תקדים לרכבות הצלה נוספות, כיוון שלנאצים שעסקו בכך יש אינטרס ברור להצלה, גם אם חלקית, מתוך רצון לקבל אספקה למלחמה ובעיקר רצונם להכין לעצמם אליבי לאחריה, כשהיה ברור שתבוסת גרמניה היא רק עניין של זמן.
המשא ומתן המשיך להתנהל בין הוועד בשיתוף עם אנשי הג'וינט והסוכנות לבין נציגו של אייכמן, קורט בכר. המלחמה הייתה לקראת סיומה וכל אותו זמן הלכה והתעצמה השמדת יהודי הונגריה במחנות ההשמדה, בעיקר באושוויץ. המשא ומתן עם הגרמנים תרם ככל הנראה להצלת 180 אלף יהודים מבודפשט וישנה גם סברה כי התערבותו של קסטנר הביאה את כניעת ברגן בלזן לבריטים מבלי לרצוח את אחרוני הכלואים.
הערכת הפעולה
פעילותם של אנשי ועד ההצלה הייתה שנויה במחלוקת קשה לאחר השואה, ובמשפט דיבה מפורסם שהתנהל בישראל בשנים 1954–1955, קבע שופט בית המשפט המחוזי, בנימין הלוי, כי ישראל קסטנר "מכר את נפשו לשטן" וכי סייע לגרמנים בהשמדת יהודי הונגריה. שמו של קסטנר טוהר על ידי בית המשפט העליון בערעור שהגיש על פסק הדין, אך בעת מתן פסק הדין בערעור הוא כבר לא היה בין החיים, שכן נרצח על ידי צעירים שהושפעו מחומרת ההאשמות שעלו כנגדו במשפט הדיבה ומההסתה שנלוותה אליה (על הפרשה ראו בערך ישראל קסטנר).
לקריאה נוספת
- מיכל שקד, "ההיסטוריה בבית המשפט ובית המשפט בהיסטוריה - פסק הדין במשפט קסטנר והנרטיבים של הזיכרון", אלפיים 20, 2000
- רוני שטאובר, "פעולות של ועד העזרה וההצלה בבודפשט עד הכיבוש ההונגרי", (עבודה לתואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, אוקטובר 1990).
- יחיעם ויץ, האיש שנרצח פעמיים, חייו, משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר, כתר, ירושלים, 1995.
- אלי רייכנטל, האמנם נרצח פעמיים?, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, תש"ע.
- אילה נדיבי, בין קראוס לקסטנר-המאבק למען הצלת יהודי הונגריה, כרמל, 2014.
קישורים חיצוניים
- עדות יואל ברנד במשפט אייכמן על ועד העזרה וההצלה
- עדות הנזי ברנד
הערות שוליים
- ^ קסטנר כתב בדו"ח-קסטנר ובעדותו הראשית במשפט גרינוואלד-קסטנר, שהוא וחבריו החליטו להקים ועדת הצלה, שבהרכב המייסד שלה היה ייצוג לכל התנועות הציוניות החלוציות, שאוטו קומוי, נשיא ההסתדרות הציונית, היה יושב ראש הוועדה והוא היה סגנו, ולחלופין המנהל בפועל. ואולם, בחקירה הנגדית במשפט שינה את גרסתו ואמר שהוועדה הוקמה בעקבות פניית ועדת ההצלה באיסטנבול, שאוטו קומוי כינס את נציגי המפלגות הציוניות, ומקימיה היו חברי איחוד-מפא"י אשר היו מוכנים ליטול סיכון, ואילו "האחרים היו בחלקם הרבה פחות מוכנים לקבל על עצמם את הסיכון". יואל ברנד כתב שהנהלת פועלי ציון (מפא"י) היא שהסמיכה את שלושת חבריה, שמואל שפירנגמו, ישראל קסטנר ואותו לארגן ולנהל את העבודה. ינו פרנקל, ממנהיגי המזרחי, הודה כי נענה לבקשת ועדת ההצלה באיסטנבול לצרף את שמו כחבר וועדה אף שלא היה כזה. בדומה, גם משה שוויגר, מנהיג הפליטים היוגוסלבים בבודפשט וחבר איחוד-מפא"י, לא היה חבר ממש בוועדה. ישראל קסטנר, דו"ח של ועדת ההצלה היהודית בבודפשט 1942- 1945,תרגום לעברית בנימין גת רימון, בהוצאת האגודה להנצחת זכרו, ללא שנת הוצאה, עמ' 60-61; עדות קסטנר במשפט גרינוואלד-קסטנר, משרד עורך דין שמואל תמיר, עמ' 5, 28, 39; יואל ברנד, בשליחות נידונים למוות, עיינות, תל אביב, תשי"ז, עמ' 17; ינו פרנקל בריאיון לאשר כהן, 17 בדצמבר 1979, 'המרכז לתיעוד היסטורי', אוניברסיטת חיפה, H3C35
- ^ מבודפשט לאיסטנבול, קומוי, קסטנר, ברנד, צבי,2 במאי 1944, ארכיון תולדות ההגנה, אוסף ריבלין, 81/187/32. קומוי היה אדם מקובל על הכול ועמד מעל למריבות הפוליטיות הפנים-ציוניות. הוא נבחר לתפקידו הרם לא במעט בשל היותו 'לוחם חזית' ממלחמת העולם הראשונה ודמות ייצוגית כלפי המימסד ההונגרי. אך הוא היה רחוק מלהיות מעורה בחיי היום-יום של הגופים הפוליטיים הציוניים. הוא ייצג את ענייני הציונות, אך לא ניהל אותם. אשר כהן, המחתרת החלוצית בהונגריה, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד, עמ' 48.
- ^ יואל ברנד אמר לחוקריו הבריטיים סמוך לאירועים שדבר הכיבוש נודע לחברי הוועדה ב־5 במרץ 1944. חקירת ברנד בידי שירות המודיעין הבריטי (SIME 13-15), 371/42811/48/3/1944 National Archive, KEW, FO pp. משה קראוס, מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט, שמע על כך ב־10 במרץ מפי אלדאר סגדי מסק, מנהל הכללי של משרד החוץ. נדיבי אילה, "ניסיון להציל את יהודי קרפטרוס ערב כיבוש הונגריה על פי 'דפי הספר' של משה קראוס", יד ושם קובץ מחקרים, ל"ח 1 (תש"ע).
- ^ 16 במרץ 1944, קסטנר, ברנד, שוייגר, ד"ר מרטון, הלל דנציג אל לשכת הקשר בקושטא, ארכיון קושטא- הונגריה, בית לוחמי הגטאות, מכתבים נכנסים 026182.
25103953ועדת העזרה וההצלה בבודפשט